ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן יג
בענין שבת ויו"ט לאו זמן תפילין (א) גרסינן בעירובין דף צ"ה, המוציא תפילין מכניסן זוג זוג וכו', בד"א בישנות אבל בחדשות פטור, פירש"י פטור מלהכניסן דילמא קמיע הן, צ"ע הא מסקינן לקמן דלכו"ע לא טרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין וטעמא דמתניתן משום דאסור לעשות קשר ולמה פירש"י שלא כהלכה, ועכ"פ הו"ל לומר ולקמן מפרש טעמא, ועיין לקמן בשמעתין בס"ד, וגרסינן עלה בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר"מ וכו', קשיא לי מאי פריך הש"ס הא איכא למימר טעמא דת"ק משום דס"ל שבת זמ"ת וא"כ בטפי מזוג א' איכא משום בל תוסיף דהא לקושטא דמילתא טעמא דמ"ד זוג א' אין משום ב"ת הוא, וא"כ אין לו דמיון למאי דס"ל לר"מ לובש כל מה שיכול ללבוש וצ"ל דהמקשן לא בעי למימר טעמא משום ב"ת דמשמע לי' דס"ל לסת"מ שבת לאו זמ"ת דהכי סתם לן תנא בפ"ג דברכות נשים ועבדים וקטנים פטורין מתפ' ועיין לקמן דף צ"ו בתו' ד"ה לא ס"ד משו"ה פריך שפיר דליכא למימר טעמא דמתניתן משום ב"ת דהא שלא בזמנו בעי כוונה, והשתא יתיישב לן שפיר בס"ד קושי' התוס' בד"ה לימא דאברייתא דלקמן דקתני בהדיא דרמ"א מכניסן זוג זוג הו"ל למפרך דר"מ אדר"מ ולמאי דפרישית ניחא בס"ד דלא מצי למפרך דר"מ אדר"מ דהא ר"מ ס"ל בהדיא שבת זמ"ת וא"כ לק"מ משום די"ל הכא טעמא משום ב"ת משא"כ על המשנה שפיר פריך, ומ"מ למדנו מיהת דהמקשן ע"כ הוי ס"ל דשבת לאו זמ"ת דאל"כ אין מקום לקושייתו, ואפי"ה משני הש"ס דלא שרי לי' טפי מדרך מלבושו בחול א"כ ראי' ברורה מכאן לסברת המהרש"א לקמן דף צ"ו ע"ב והובא במג"א בסי' ש"א ס"ק ליישב פסק הלכה דקיימ"ל שבת לאו זמ"ת ומ"מ פסקו כה"פ דזוג א' אין טפי לא וכתב המג"א ליישב עפ"י סברת המהרש"א הנ"ל ומכאן ראי' ברורה לזה ועיין לקמן בס"ד:
ב שם דכו"ע שבת זמן תפילין והכא במצות צ"כ קמיפלגו, וכו' ק"ל לשיטת הרשב"ם דאפילו למ"ד מצ"כ מ"מ בהיפוך כוונה ודאי לא יצא, א"כ אפי' למ"ד מצות אצ"כ אמאי זוג א' אין טפי לא הא מצי לכוין להיפוך, ונראה לי בסייעתא דשמיא דלא שייך זה אלא לענין לצאת י"ח, אבל לענין ב"ת לעבור בב"ת לא בעי כוונה, אפי' היפוך כוונה לא מהני, וטעמא דמילתא נ"ל, דלכאורה צריך להבין למ"ד מצות א"צ כוונה מ"ש ממאי דקיימ"ל לענין איסורין דבר שא"מ מותר ה"כ הו"ל למימר לענין מצות דכל שלא נתכוין לא יצא י"ח, אבל באמת לק"מ דאי הוי אמרי' בדבר שאינו מתכוין מותר היינו שלא נתכוין לעבור עבירה ה"נ דהוי דומי' בכוונת המצוה, אבל באמת גבי דבר שאינו מתכוין לא שרי' אלא אי לא נתכוין לעשות המעשה, אבל כל שנתכוין לעשות המעשה אפי' אין כוונתו לעבור עבירה אסור, ואיה"נ גם גבי מצוה כל שלא נתכוין לעשות מעשה המצוה כלל אינו אלא כמתעסק בעלמא ולא יצא י"ח, עיין מ"ש התוס' בביצה דף כ"ב בד"ה מלמטה והשתא למ"ד לעבור בב"ת לא בעי כוונה, היינו משים דהתורה אסרה המעשה של תוספות כמו שאר איסורין א"כ מאי איכפת לן אם נתכוין שלא לעבור בב"ת מ"מ המעשה העבירה מיהא עשה,:
{ולפי סברא זו אפי' למ"ד מצ"כ מ"מ בב"ת עובר אפי' בלי כונה אפי' בהיפך. כונה ומ"מ צ"ע לפי סברא זו האיך אפשר לומר דלעבור בעי בונה ועי' ר"ה כ"ח עי"ש}:
משא"כ בקיום המצוה שפיר אמרי' דבהיפוך כדוכה לא יצא י"ח כיון דנתכוין שלא לצאת אינו יצא י"ח בע"כ, ודו"ק היטב:
ג שם, אלא מחוורתא כדשנינא מעקרא, פירש"י בשבת זמ"ת דלאו זמ"ת קמיפלגו, הא דלא פי' רש"י דפליגו בדר"ש ברי"צ אי מקום יש בראש להניח שני תפילין דהיינו שינויי קמא דגמ' נ"ל עפ"י מה שהקשו התוס' לקמן ע"ב בד"ה לא ס"ד, מאי אולמי דהאי סתמא מהאי סתמא דברכות דתנן נשים ועבדים וקטנים פטורים מן התפילין, ותירצו משום דא"א לאוקמי מילתא דר"מ דאמר זוג א' אין טפי לא - אי ס"ל שבת לאו זמ"ת, אלא א"כ נימא דלא כר"ש בי"צ, ולא ניחא להש"ס לומר דאיכא מאן דפליג אדר"ש ברי"צ, א"כ ע"כ א"א לומר דמיחוורתא כדשכינא מעקרו היינו דפליגו בר"ש בי"צ, דאכתי הדר' קושי' התוס' דלקמן לדוכתה, דו"ק היטב, אלא מ"מ צ"ע אמאי לא פירש"י כדמשמנא מעקרו דפליגי אי מצ"כ, או אי לעבר בזמנו בעי כוונה ודכו"ע שבת זמן תפילין, וצ"ל כיון דקאמר בגמרא בתר הכי ומאן תנא דשמעית לי' שבת זמן תפילין, ואי ס"ד דמיחורתא כהך שינויי דכו"ע ס"ל שבת זמ"ת לא שייך לומר מאן תנא דס"ל הכי, וע"כ צ"ל דהמיחורתא הוא דפליגו בשבת זמ"ת, ותיק הוא דס"ל שבת זמ"ת, ור"ג ס"ל לאו זמ"ת, וכיון דלא אתפרש תנא קמא מאן ניהו, שייך לומר שפיר מאן תנא, ודו"ק: נקטינן מיהת דא"א לאוקמי טעמי' דת"ק דזוג א' אין טפי לא, אלא אליבא דמ"ד שבת זמ"ת דלמ"ד לאו זמ"ת ע"כ צ"ל דשנים שנים נמי, דהא לעבור שלא בזמנו לכו"ע בעי כונה, והקשה התוס' יו"ט א"כ למאי דפסקו כה"פ שבת לאו זמ"ת, אמאי פסקו דזוג א' אין טפי לא, ועי' במג"א בסי' ש"א ס"ק כ"ד דאנן לא בקיאין לכוון מקום ב' תפילין ואם יניח שלא במקומו הו"ל משאוי, וכבר כתב המחהש"ק שם דלפי מש"כ המג"א גופי' בסי' ל"ד משמע דאיהו בעצמו לא סבירא לי' כן עיי"ש וגם לפי מה שכתבו התוספות לקמן סוף דברי המתחיל לא ס"ד משמע דאין זה סברא כלל דאיכא למ"ד דלית לי' דר"ש בי"צ, וכבר הרגיש התוס' יו"ט בעצמו בזה וצ"ע על המג"א בזה, תו מה שתי' המג"א בשם המהרש"א דאפי' למ"ד לאו זמ"ת מ"מ לא התירו לו בשבת יותר ממה שהוא דרך מלבוש בחול לע"ג א"כ אמאי לא משני הש"ס דכו"ע לאו זמ"ת וטעמא דחוק הכי ומש"כ המג"א בזה דאוקימתא כמ"ד שבת זמ"ת משום דמתני' ר"מ היא דס"ל הכי' וכן כתב רבנו יהונתן על הרי"ף צלע"ג אדרבא מתני' ע"כ דלא כר"מ דמתני' קתני בד"א בחדשים אבל לא בישנים ואלו ר"מ ס"ל אחד ישנים וא' חדשים, וא"כ ודאי קושי' התוס' יו"ט כראי מוצק, והנלענ"ד בס"ד דהנה בשאג"א העלה דלמ"ד דממעטי' שבת ויו"ט מוהי' לאות מחיובא הוא דממעטי' לה, אבל איסורא ליכא וכן היא שיטת התוס' בסופ"ק דביצה עיי"ש וכ"מ שהוא שיטת רמ"א באו"ח סימן ש"ח דחשיב תפילין דבר שמלאכתו להיתר ועיי"ש במג"א שהקשה איס"ד דדוקא מחיובא ממעטי' לה. א"כ הו"ל מיהת מצוה של רשות אמאי לא אשכחן מי שהניח תפילין מעולם בשבת ויו"ט דלהוי מיהת כמו מצוה של רשות עיי"ש במחהש"ק דמפרש כן דברי המג"א:
והנה קושי' זו יש ליישב כיון דצריכין גוף נקי כאלישא שש בעל כנפים, משו"ה הא מהדרינן להניחן כל כמה דליכא חיובא, מ"מ למדנו מיהת מדברי המג"א דלמ"ד מחיובא היא דממעטי' לה הי"ל כמצוה של רשות, ויש לחקור לענין בת למאי דקיימ"ל לעבר בזמנו לא בעי כוונה למ"ד מצות אין צ"כ, במצוה של רשות מהו, ונראה דתלי' בפלוגתא דהא בר"ה דף כ"ח מתיב רשב"א מניין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי ת"ל לא תוסיפו, ומסקינן כיון דאי מתרמי לי' ציבורא אחרינא הדר מברך כולי יומא זמני' הוא, ור"ש ב"א ס"ל דכיון דאי בעי מברך א"ב לא מברך הו"ל שלא בזמנו ולפי"ז י"ל למאי דאמרי' התם דכיון דאלו מתרמי לי' ציבורא אחרינא וכו' אע"ג דכיון דכבר ברך חדא זימני איכו אלא מצוה של רשות אפי"ה חשיב לי' בזמנו, א"כ מוכח דאפי' מצוה של רשות נמי הו"ל זמנו וא"כ נהי דקיימ"ל שבת ויו"ט לאו זמן תפילין מ"מ לפי מה דמבואר בתוס' ספ"ק דביצה דדוקא מחיובא הוא דממועט ולאו דאיסורא היא א"כ לפי דברי המג"א הנ"ל הו"ל מצוה של רשות ולפי מה דמבואר מש"ס ר"ה הנ"ל א"כ הו"ל נמי בזמנו ולעבור בזמנו הא לא בעי כוונה ושפיר ס"ל להפוסקים דזוג א' אין טפי לא, והא דל"ק הש"ס דכו"ע לאו זמ"ת וטעמא דרבן גמליאל כנ"ל משום דבעי לתרוצי אפי' אליבא דר"ש ביא דס"ל שם בשמעתא דר"ה הנ"ל כיון דאי בעי מברך אי בעי לא מברך הו"ל שלא בזמנו, אבל למאי דמסיק שם הש"ס דזהו מקרי זמנו א"כ אפי' למ"ד שבת ויו"ט לאו זמ"ת מ"מ עובר בב"ת, כן נראה לי נכון בס"ד, א"נ י"ל דהא מבואר בשאגת ארי' דהחילוק בין אי ממעטי' שבת ויו"ט מתפילין מקרא ושמרת או מוהי' לאות דלמ"ד דממעטי' מושמרת איסורא נמי איכא משא"כ למ"ד מוהי' לאות לא ממעטי' לי' אלא מחיובא א"כ י"ל דלא מצי הש"ס למימר דר"ג ס"ל לאו זמ"ת. דהש"ס הוי ס"ד דלמ"ד לאו זמ"ת כו"ע ממעטי' לי' מושמרת וכן הוי ס"ד הש"ס במנחות דף לו ע"ש, אבל למאי דמסקי' דאיכא למ"ד דמוהי' לאות גרידא הוא דממעטי' שבת ויו"ט, וכן פסק הרמב"ם כרע"ק, כמבואר בכסף משנה א"כ דוקא מחיובא ממעטי' לי' אבל איסורא ליכא וממילא שפיר איכא בל תוסיף ונהי דהמחבר בסי' ל"א פסק כהזוה"ק דאסור להניח תפילין בשבת ויו"ט משום זלזול, מ"מ י"ל דהזוה"ק נמי ממעט לי' מושמרת, והא דקאמר טעמא משום זלזול דאות שבת ויו"ט היינו משום דר"ש לטעמי' דדריש טעמא דקרא, אבל לעולם אימא לך מאן דלא ממעטי' מושמרת אלא מוהי' לאות גרידא י"ל כשיטות התוס' הנ"ל דמחיובא הוא דממעטי' לי', ונהי דהמחבר בסי' ל"א פסק בזה דאיסורא כמי איכא משום זלזול האות, היינו משום דנקיט לחומרא כטעמי' דזוה"ק הנ"ל, אבל היכא דנפיק מכיה קולא בזה נקטי' לחומרא דאיסורא ליכא, ולא ממעטי' לי' אלא מחיובא וכשיטת התוס' ספ"ק דביצה וא"כ הו"ל כמו בזמנו דאיכא ב"ת, כנ"ל נכון בס"ד, ואף דקיימ"ל באו"ח סי' ס' דמצות צ"כ, א"כ לעבור אפילו בזמנו בעינן כוונה מ"מ י"ל הא נמי לחומרא אבל לקולא לענין בל תוסיף בלא כוונה שפיר י"ל דנקטי' לחומרא כמ"ד מצות אין צ"כ ועובר בב"ת בזמנו אפי' בלא כוונה וא"ש בס"ד: ת"ק סבר מצות אין צריכות כוונה, עיין פרמ"ג סי' ס' באשל אברהם, דמס"ל למ"ד מצות צ"כ, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ומכאן מוכח בהדי' דמדאורייתא הוא דאי ס"ד מדרבנן א"כ מדאורייתא עובר אפי' בלא כוונה וא"כ לר"ג אמאי מותר שנים שנים הא עובר מדאורייתא בב"ת, וצ"ע על הפרימ"ג שלא התעורר מזה:
ד שם, ע"ב לא ס"ד לא ר"מ ס"ל כר"י וכו' בתוס' ד"ה לא ס"ד הקשה הרי"ט מוויוון ממתני' דבפ"ג דברכות נשים ועבדים וקטנים פטורים מן התפילין, א"כ מאי אילמא דהך סתמא מהאי סתמא - עיי"ש ותי' לו הר"י ממנפ"ש סתמא דברכות דלא כר"מ דקטנים דהתם ע"כ בלא הגיע לחינוך מיירי דבהגיעו לחינוך חייבין, וע"כ לא תני להו אלא לאורויי דנשים ועבדים דומי' דקטנים עיי"ש, מכאן קשה לי לשיטת בעל העיטור בהא דאמרינן קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב ליקח לו תפילין היינו דוקא קטן שהוא בן י"ג שנים ויום א' א"כ תי' התוס' אינו מספיק דהא י"ל מתני' דברכות אפי' בקטנים שהגיעו לחינוך מיירי, ומ"מ לאו פשיטא הוא דטובא קמ"ל, וא"כ אין הכרח לפרש דנשים דומי' דקטנים. והנה לשיטת בעה"ע לא קשי כ"כ די"ל דאיהו ס"ל כתי' הב' שבתוס', אבל מ"מ קשה מכאן על המג"א בסי' ש"א דר"ל טעמא דקיימ"ל זוג א' אין טפי לא משום דלא סמכינן במסקנא על טעמא דמקום יש בראש להניח שתי תפילין עיי"ש, ולפי תי' הב' שבתוס' מבואר דניחא לן טפי לאוקמי מתני' דברכות דלא כר"מ משום דאי נימא דר"מ ס"ל נשים סומכות רשות ושבת ויו"ט לאו זמ"ת ע"כ נצטרך לומר טעמא דר"מ דזוג א' אין משום דלא אמרי' מקום יש בראש וכו' א"כ מבואר מזה דלא מסתבר כלל למימר דשום תנא יחלק על ר"ש בי"צ בזה - וא"כ צע"ג - ודו"ק:
ה שם, דף צ"ז ע"א אמר ר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין, אביי אמר ר"י לטעמי' דאמר עניבה קשירה מעלייתא היא, עיי"ש תוס' ד"ה אביי הקשו מכאן לשיטת ר"א דמצריך להתיר קשר בכל יום ולחזור ולקשור בשעה שמניחן, דא"כ חדשות אמאי אסור משום קשירה הא לא הוי קשר של קיימא ועיין בהגהות מרדכי פ"ק דחולין, דס"ל כי היכא דאמרי' בפ"ק דסוכה מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת ה"כ כיון דהוי קשר לענין תפילין ה"נ הוי קשר לענין שבת עיי"ש, ולענ"ד יש לתמוה לפי זה מ"ק ר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין, דילמא לעולם אימא לך עניבה נמי קשר מעלייא הוא לענין תפילין, ומ"מ א"א למיענבי' בשבת משום דכל שעושה אותם לשם תפילין מגו דהוי קשר לענין תפילין דהא אפילו אם לא נימא פשיטת ר"א הנ"ל אבל עכ"פ מיהת קשר של תפילין הלכה למשה מסיני הוא א"כ שפיר י"ל דבעניבה של תפילין כיון דיוצא בה ידי קשר שוב חייב עליו גם משום שבת, וגם אביי לא הוי צריך לדחויי דר"י לטעמי' דאפי' אליבא דמ"ד עניבה לאו קשירה הוא מ"מ י"ל דעניבה קשר מעלייתא היא דלענין קשר של תפילין לכו"ע חייב משום קושר משום מגו הנ"ל, וצע"ג: {ולפענ"ד לק"מ דהא הלל"מ לא הוי דוקא שיהא קרוי קשר והא באמת מסקינן דעניב להו כעין קשירה רק הלל"מ הוא שיהא עשוי כמין ד' לרש"י וא"כ לא שייך לומר מגו דהוי קשר לענין תפלין הו"ל קשר לענין שבת}:
וע"ד פלפול י"ל דאביי לטעמי' ולשיטתו דבפ"ק דסוכה דף ז' שם איתיבי' אביי לרבא מי אמרי מגו - עיי"ש - וא"כ ל"ס לי' הך סברא, אבל לרבא איה"נ די"ל כן דפליגו, ולכאורה י"ל כן לענין גוף ההידוק אי מתכוין להדק התפילין על ראשו כדי לקיים מצות וקשרתם, א"כ אליבא דרבא הנ"ל י"ל מגו דהוי קשירה לענין תפילין הוי קשירה לענין שבת, ומ"מ לא קשי' אמאי המוציא תפילין מכניסן זוג זוג, דממכפ"ש למ"ד שבת זמן תפילין הרי התירה התורה לעשות קשירה כזו בשבת, ולמ"ד לאו זמן תפילין א"כ אינו מקיים מצוה כלל ולא שייך לומר בזה מגו,:
{אינו מובן דאפי' שבת לז"ת מ"מ התורה גילתה דקשירה כזו הו"ל קשירה דהא כתיב וקשרתם}:
ועכ"פ ארווח לן בזה ליישב קושי' המג"א בסי' ש"ח ס"ק י"א, לפי מה דס"ל להתוס' בביצה ספ"ק דלמ"ד שבת ויו"ט לאו זמ"ת מחיובא הוא דממעטי' לה, אבל אין איסור בדבר למה אין מניחין תפילין בשבת ויו"ט, ופי' שם המחהש"ק כוונת המג"א נהי דאינו חייב להניח תפילין בשבת ויו"ט מ"מ המניחן מקבל עכ"פ שכר כמו שאינו מצווה ועושה כמו נשים במצות עשה שהזמ"ג, עיי"ש, ולהנ"ל י"ל כיון דקיימ"ל כרבא דמגו דהוי דופן לענין סוכה וכו' א"כ ה"נ אם מכוין לשם מצות וקשרתם א"כ כיון דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת, מיהא אי חיובא איכא א"א לאסרו משום זה דהא התורה התירתו וכ"כ אי לאו זמן תפילין ליכא למימר מגו, אבל אי חיובא ליכא שוב א"א לומר דתהיה כמו מצוה של רשות דלזה שפיר י"ל דאסור משים דמקרי קשירה לענין שבת מגו דהו"ל קשר לענין תפילין כנ"ל בס"ד נכון ודו"ק עי' בסמוך:
ו בתוס' ד"ה אביי אמר ר"י לטעמי' מכאן אומר ר"ת דא"צ בכל יום להתיר קשר ש"ת ולחזור ולקשור, כגון שהי' אומר רבנו אלי' דא"כ חדשות אמאי אסור הכא משום קשירה, צלע"ג לשיטת רבנו אליהו עדיפא מינה הו"מ למיפרך כיון דהשתא קיימינן אליבא דר"מ ור"י דשבת זמ"ת, וכן תנא דמתני' דמוקים לה הש"ס בהכי א"כ איס"ד כשיטת רבנו אלי' הנ"ל הרי התורה התירה בהדיא לעשות קשר ש"ת בשבת דהא כתיב וקשרתם וא"כ איזה חילוק יש בין חדשות לישנות וצע"ג:
ז במס' ברכות דף מ"ד ע"ב, ולבני מערבא בתר דמסלקי תפילין הוי מברכו אקב"ו לשמור חוקיו, עיין מש"כ התוס' דלדידן אע"ג דחולצן סמוך לשקיעת החמה אין מברכין, משום דקיימ"ל מדאורייתא לילה זמ"ת, והא דלא מברכין אי מסלקן בע"ש סמוך לחשיכה אע"ג דקיימ"ל שבת ויו"ט לאו זמ"ת משום דאי ממעטי' מוהי' לאות אין איסור להניחן, ודוקא מחיובא היא דממעטי' עי' במג"א וטו"ז סי' כ"ט שהקשו לפי מש"כ המחבר בסי' ל"א בשם הזוה"ק דאסור להניחן בשויו"ט משום דהו"ל זלזול לאות דשבת ויו"ט, א"כ אמאי לא מברכין כשחולצן בע"ש סמוך לחשיכה, ע"ש מה שתי' דאין זלזול אלא כשמניחן בכוונה, ועיי' במחהש"ק דהמג"א סותר עצמו בסי' ש"ח ועיי' מה שתי' הטו"ז שם:
ולענ"ד נראה בס"ד דע"כ לא שייך לברך בחליצת תפילין, אלא כשחולץ בלילה משום דעיקר מצות תפילין הוא לאות שאנחנו עבדיו וכל כוחותינו וחושינו ומחשבותינו מיוחדים לשמו, וא"כ בדין הי' שיהי' עליו אפי' בלילה ואי חולצן נראה כפורק עול, משו"ה תיקנו במערבא לברך אקב"ו לשמור חוקיו להורות נתן שמה שאנו חולצין התפילין אינו אלא כדי לשמור חוקיו ותורותיו ינצורו, משא"כ בשחולץ בע"ש סמוך לחשיכה בלא"ה אינו כראה כפורק עול כלל, דאדרבא טעמא דאין מניחין בשבת ויו"ט הוא משום דאין צריכין אות דהן גופן אות שאנחנו עבדיו ומקבלין עלינו עומ"ש, אין מן הצורך לברך על חליצת תפילין כדרך שאין מברכין בשעת סילוק שום מצוה כנלענ"ד בס"ד:
ח במס' ביצה דף ט"ו ע"א, אמר אביי תפילין הואיל ואתי לידן אימא בהו מילתא היה מהלך בדרך ותפילין בראשו וכו', יל"ד מ"ש דהעמיד מימרא זו על הך מימרא דר"ש דוקא דשרי להו לרבנן לשדורי תפילין ביומא טבא, ותו יל"ד מ"ש דנקיט הך מימרא לכאן טפי משאר הלכות שבה' תפילין דהו"ל למנקט חד מניי' הואיל ואתי לידי ונ"ל בס"ד עפ"י מה שהקשה השאג"א לשיטת הרמב"ם דס"ל הא דלשמרן מותר היינו דוקא בהיו עליו מעיקרו אבל להניחם אפי' לשמרם נמי אסור וא"כ מאי פריך הש"ס מהמוציא תפילין, הא י"ל בדמחתו אארעא כיון דאיכא איסורא דאורייתא להניחן בלילה משו"ה במחתו אארעא אפי' לנטרן נמי אסור, משא"כ בהיו עליו מעיקרו, וכמו שהוא באמת שיטת הרמב"ם, ועיין מש"כ השאג"א בזה, וכבר כתבתי בס"ד ליישב קושייתו דהא כבר מבואר בשאג"א דמה שהש"ס במנחות מחלק בין לשמרן או לא לא"ד לשומרן דמדאורייתא אין סברא לחלק, וע"כ הכוונה דס"ל להאי מ"ד דלא אסרה תורה הנחת תפילין בלילה אלא דומי' דיום וכיון דביום איננו יי"ח אלא במתכוין למצוה הה"ד בלילה אין האיסור אלא במתכוין, אבל לשמרן כיון דלא נתכוין למצוה ליכא איסורא ולשמרן דנקט היינו משום דבזה אפי' אד"ר ליכא, ולפי"ז י"ל דוקא למ"ד מצות צ"כ אמרי' כן אבל למ"ד מצות אין צ"כ כיון דיוצי"ח ביום אפי' בלא כוונה ההד"נ האיסור בלילה נמי אפי' בלא כוונה, ולפי"ז יתיישב הקושי' משמעתין דהכא אליבא דאביי אזלי ורהטא הסוגי' ואיהו שמעי' לי' דס"ל מצות צ"כ בר"ה דף כ"ח דהקשה לי' לרבא אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה עיי"ש, ולדיגי' ע"כ ס"ל דלשמרן מותר אפי' להניחן ושפיר פריך הש"ס אי לנטרן אפי' במחתן אארעא נמי וא"ש, ובזה נבא אל המכוין, דהנה בהא דאמר ר"ש מותר לשלח תפילין ביומא כובא, ומפרש למתני' זה הכלל כל שנהנין בו בחול מותר לשלחו ביו"ט, כתבו התוס' דהחילוק הוא בין סנדל המסומר לתפילין דבתפילין נהי דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין מ"מ אין איסור להניחן עיי"ש, והשתא י"ל בלא דברי ר"ש הנ"ל לא הוי אמר אביי הך דינא דהי' בא בדרך ותפילין בראשו וכו' דהא כבר שמעי' לה ממתניתן דהמוציא תפילין וכו', ואטו מתניתן קמ"ל, אבל השתא דשרי להו ר"ש לרבנו לשדורי תפילין ביומא טבא א"כ ע"כ צ"ל דס"ל הא דשויו"ט לאו זמן תפילין היינו דמחיובא הוא דממעט קרא אבל איסורא ליכא, א"כ שוב לא הוי מוכח הך דינא דאביי מהאי דהמוציא תפילין דהו"א דוקא התם דאינו אלא משום שבת ויו"ט הוא דשרי, משא"כ היכא דאיסור' משום לילה דבזה איסורא נור איכא, הו"א דאסיר אפי' בכדי לנטרן, ושפיר קמ"ל אביי דגם בזה שרי כדי לנטרן, והיכי דקאמר אביי תפילין הואיל ואתי לידן הך מימרא דרב ששת א"כ אימא בה מילתא דבלא זה לא הוי אמר מילתא כיון דמוכח כן ממתני' דהמוציא תפילין ואטו מתני' קמ"ל, וא"ש בס"ד: