ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן יב
בענין לילה לאו זמן תפילין (א) קיימ"ל לילה לאו זמן תפילין והפוסקים נחלקו אי מה"ת משום דקיימ"ל כריוה"ג מימים ימימה ממעטינן ימים ולא לילות, אי מדאורייתא שרי כרע"ק דבחוה"פ הכתוב מדבר, ומשום גזירה שמא יישן בהם, והרמב"ם פסק כמ"ד המניח תפילין בלילה עובר בל"ת דושמרת את החוקה ועיי' לשון הרמב"ם בפ' מה"ת, דמבואר משם שיטת הרמב"ם דאינו עובר בל"ת אלא כשמניחן לכתחילה, אבל אינו מחוייב לחלצן מה"ת מיהא אין מורין כן, והיכא דהוי לשמרן לכתחילה אסור לו להניחם אפי' לשמרן, אבל אם היו עליו מבעו"י אין צריך לחלצן ובזה מורין כן היכא דהוי לשמרן, ועיי' בשאג"א סי' מ"ב שהקשה בזה קושיי' חמורה מש"ס פ' הקומץ רבה, בהא דאמרי' רבה בר"ה ור"ח מצלו בה באורתא, ופריך מי אמר רב"ה הכי והא"ר בר"ה ס"ח ספק א"ח, אינו חולץ ואינו מניח, הא ודאי חולץ, כי איתמר האי בע"ש, ומאי קסבר אי קסבר שבת לאו זמן תפילין, לילה נמי לאו זמן תפילין דמהיכא דממעט שבת ממעט לילה, דתניא ושמרת את החוקה הזאת מימים ולא לילות מימים ולא כל ימים לאפוקי שבת ויו"ט, ומשני ס"ל כרע"ק דושמרת בחוקת הפסח הכתיב מדבר ושויו"ט. ממעט מוהיו לאות יצא שבת ויו"ט שהם גופן אות, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל דהא דלילה לאו ז"ת היינו דוקא שלא להניחן, אבל אינו מחויב לחלצן א"כ מאי דוחקי' דהגמרא לאוקמי לרבר"ה דלא כריוה"ג, הא מצי ס"ל כריוה"ג ומ"מ א"ש דמצלי בהו באורתא, כיון דאינו מחויב לחלצן, ואין לומר א"כ הה"ד בשבת נמי אין אסור אלא להניחן, ואכתי אמאי בודאי חשיכה חולץ הא י"ל בשבת הטעם אינו משום איסור תפילין אלא משום שלא ישכח ויצא בהן לר"ה והגם דבתפילין ל"ח לזה דהא חייב למשמש בהן כ"ש, וכמו שהוכיחו התוס' שם, היינו אליבא דמ"ד שבת ז"ת, אבל השתא קיימינן דרבר"ה נמי ס"ל שבת לאו זמן תפילין וא"כ אין עליו מצוה להניחן, ממילא אם חייב למשמש בהן שפיר חיישינן שמא ישכח ויצא משו"ה אסור להניחן בשבת, משא"כ בלילה ושפיר הוי מצלי בהו, כיון דאין חיוב לחלצן, ועיי"ש בשאג"א: ונלענ"ד בס"ד ליישב שפיר, דהנה התוס' בעירובין כתבו דריוה"ג דיליף שבת ויו"ט מימים ימימה מ"מ אוהיו לאות סמוך ועיי"ש במהרש"א משום דאי לאו מוהיו לאות מנ"ל למעט שבתות ויו"ט דילמא אדרבה קרא ממעט ימות החול דהא לא כתיב אלא מימים ולא אתפרש איזה ימים וע"כ צ"ל דאוהי' לאות קסמך ע"ש וכן כתב השאג"א מטעמא אחרינא ע"ש, אבל הפשוט כמש"כ המהרש"א בזה, והנה מבואר בכ"מ דלמאי דממעטי' מוהי' לאות יצאו שוי"ט שהן גופן אות:
(עי' בשאג"א סי' מ"א שכ' להיפוך דאם ממעטי' מוהי' לאות ליכא איסור אבל אם ממעטי' מושמרת איכא איסור עי"ש):
ע"כ ממעטי' מקרא אפי' איסור להניחן עליו אפי' הוי עליו מעיקרו, דעכ"פ במה שמונחין עליו הוי זלזול באות שוי"ט וא"כ לכאורה כיון דשוי"ט תרוויי' מושמרת וכו' מימים ימימה ממעטי' ובשוי"ט ע"כ האיסור אפי' אם איננו חולץ. שוב הו"ל למימר דגם בלילה החיוב לחלצן, כיון דתרוויי' מחד קרא נפק"ל, ובשוי"ט ע"כ מיתסר אפי' בכה"ג דהא ע"כ ריוה"ג נמי אוהי' לאות קסמך, מיהא הרמב"ם לשיטתו דס"ל שבת ויו"ט לא ממעטי' מקרא דושמרת כלל רק מקרא דוהי' לאות, ומטעמא שכ' הכ"מ משום דמשמע לי' דבמאי דל"פ על רע"ק הלכה כרע"ק מחברו, ע"ש, א"כ מקרא דושמרת דממעטי' לילה לז"ת לא אימעטו שוי"ט כלל שפיר יש לחלק בין הנחה לחליצה, אע"ג דבשויו"י ע"כ גם החליצה מה"ת משא"כ לריוה"ג דתרוויי' מחד קרא ממעטי' ע"כ א"א לחלק כלל בין שבת ויו"ט ללילה, ומיושב שפיר קושי' הנ"ל, דע"כ ל"ק הרמב"ם דאין מחויב לחלצן מה"ת, אלא למאי דס"ל שבת ויו"ט לא ממעטו מושמרת, אבל לריוה"ג דגם שבת ויו"ט אמעטו מושמרת, וא"כ ע"כ בלילה צריך נמי לחלוץ דומיא דשבת ויו"ט, משו"ה למאי דס"ד דרבר"ה כריוה"ג ס"ל שפיר פריך הגמרא וא"ש בס"ד ודו"ק, והנה השאג"א לשיטתו ולטעמי' איהו ס"ל דהרמב"ם נמי ממעט שויו"ט מושמרת, והא דמייתא לה מקרא דוהיה היינו משום דריוה"ג נמי אהך קרא סמוך, ע"ש, וא"כ א"א לומר תי' הנ"ל, אבל באמת דברי השאג"א בזה מוקשים מאוד חדא דא"כ הו"ל להרמב"ם לומר דהמניח תפילין בשבת ויו"ט עובר בל"ת כהיכא דאמר בלילה, ותו דהרמב"ם נקיט איפכא מריוה"ג, דריוה"ג נקיט קרא דושמרת וסמוך אקרא דוהי' לאות דלא נקיט לי' ולהרמב"ם הוא להיפוך דנקיט קרא דוהי' לאות ולא הזכיר כלל דעובר נמי אקרא דושמרת, א"ו כתי' הכ"מ מסתבר, וא"כ תירוצינו לשיטת הרמב"ם הנ"ל עולה יפה יפה ודו"ק:
ב ונ"ל בס"ד ראי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל דאפי' למ"ד לילה לאו זמן תפילין אין צריך לחלצן מה"ת, מהא דגרסי' בפ' הקו"ר דף ל"ו ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן כיצד הי' משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשמגיע זמנן ממשמש בהן, ומברך עליהן, ועד מתי מניחן עד שתשקע החמה, רי"א עד שתכלה רגל מה"ש, וחכ"א עד זמן שינה, ומודים חכמים לריט"ק שאם חלצן ושקעה חמה שוב אין מניחן, ופירש"י שם דא"ח ומניחן משום דלילה לאו זמ"ת, והתוס' סברו דס"ל לילה זמן תפילין אלא דפלוגי בהרחקה דעבדי רבנן משום חששא דילמא יישן בהם ע"ש, ונ"ל בס"ד דמה שהכריחו לרש"י לפרש דס"ל לאו זמ"ת, ולא פי' כהתוס' משום דס"ל כשיטת רבנו פרץ שהובא בטואו"ח סי' ל' דהמשכים לצאת לדרך, ומניח תפילין קודם אור היום מברך עליהם ע"ש, וטעמא דמסתבר הוא דלמ"ד לילה זמ"ת א"כ מה"ת חייב להניח תפילין אלא דחכמים גזרו שמא יישן בהם, וכיון דבמשכים לצאת לא שייך חששא דשמא יישן, או משום דלשמרן לא גזרו רבנן, א"כ מהיכ"ת לא יברך עליהם, וזה למ"ד ז"ת אבל למ"ד לילה לאו זמ"ת ומה"ת לאו זמנו הוא ל"ש לברך עליהם אפי' אם מניחן כדי לשמרן, ולפי"ז ע"כ צ"ל דברייתא דקאמר וכשיגיע זמן מברך עליהם ע"כ ס"ל לילה לאו זמ"ת ואיס"ד דהנך תנאי דס"ל עד שתכלה רגל מן השוק או עד שעת שינה ס"ל לילה זמן תפילין, א"כ לפלוגי נמי ברישא דמשכים לצאת לדרך מברך עליהם מיד, אע"כ דס"ל לילה לאו זמ"ת, וניחא דהוכרח רש"י לפרש כן כנ"ל נכון בס"ד, והשתא ממילא ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם דאפי' למ"ד לילה לאו ז"ת אין אסור אלא להניחן, אבל אין צריך לחלצן דהא מוכח כן מדס"ל לריע"ק עד שתכלה רגל מן השוק וחכמים ס"ל עד זמן שינה, מכלל דאין צריך לחלצן אלא מדרבנן וזה נ"ל ראי' נכונה מאוד בס"ד משום דמשמע לי' להרמב"ם וכן היא שיטת רש"י הנ"ל דכיון דלילה לאו ש"ת ממעטי' מקרא דמימים ימימה, אמרי' דאיסורא דהנחת תפילין בלילה דומי' דמצותה ביום. מה מצותה ביום המצוה היא ההנחה לכתחלה, דודאי פשיטא דאם הי' התפילין עליו בלילה, לא מקיים המצוה ביום שלאחריו עד שיסירם ויניחם מחדש כיון דמפסקי לילות א"כ בטלה מצותה, ולא מקיים מצות תפילין עד שיניחם בזמן חיובא:
{לפום ריהטא אינו מובן כונת אאמו"ר דהא מכאן ממקומו מוכח להיפוך דהא רש"י ס"ל בשיטת ת"ק לילה לזאת כמש"כ אאמו"ר כאן ואפי"ה מניחם בלילה וכשיגיע זמנם ממשמש בהם לבד וא"צ להסירם ולהניחם מחדש מיהא באמת אתי' שפיר דכרי אאמו"ר דרש"י שם במנחות ד"ה ממשמש בהם כתב וז"ל דהו"ל כאלו מניחם מחדש וא"ש}:
ה"נ האיסור להניח בלילה היינו אם מניחם לכתחילה אבל אין מן הצורך להסירם כנ"ל בס"ד ודו"ק:
ג הרמב"ם לא הביא בחיבורו הא דאמרי' בגמרא אם לשמרן מותר, והקשה השאג"א הא בש"ס ליכא מאן דפליג על ר"א בהא, וליכא למימר דר"א לא שרי אלא בהיו מונחין עליו מעיקרו אבל לכתחילה אסור לו להניחן אפי' לשמרן, ז"א דהא ר"א קאי אמאי דקאמר המניח תפילין לאחר שקה"ח יח עובר בעשה ולהרמב"ם ליכא עשה אלא במניחן לכתחילה א"כ מוכח דהא דקאמר לשמרן מותר מיירי אפי' להניחן לכתחילה, וא"כ תמוה הרמב"ם מאוד, ועיי' מש"כ השאג"א בזה תי' כו"פ, תו הקשה על הרמב"ם הנ"ל דס"ל לשמרן נמי אינו מותר אלא בהיו עליו מעיקרו, אלא דבזה הלכה ומורין כן, ובשלא לשמרן נמי אין צריך לחלצן וזה הוא דאין מורין עיי"ש, והקשה השג"א מש"ס ספ"ק דביצה דאמר אביי תפילי הואיל ואתי לידן אימא בי' מילתא, הי' בא בדרך ושקעה עה"ת מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו, וכו' הי' בא בדרך וקידש עליו היום וכו', ופרכי' עלה והתניא עד שמגיע לבית הסמוך לחומה, ל"ק הא דמנטרן הא דלא מנטרן אי לא מנטרן מאי ארי' בהיו עליו, אפי' מחת אארעא נמי, דהתנן המוציא תפילין וכו' ולשיטת הרמב"ם מ"פ הגמרא הא י"ל במחתן אערעא כיון דאיכא איסורא דאורייתא להניחן בלילה אפי' לנטרן נמי אסור, משא"כ בהיו עליו מעיקרו דליכא איסורא מדאורייתא משו"ה מותר וכמו שהיא באמת שיטת הרמב"ם ועי' שאג"א מה שתי' בזה:
ונלענ"ד בס"ד ומתחילה נבאר טעמא דהרמב"ם דלא פסק כר"א דלשמרן מותר אפי' להניחן לכתחילה, דהנה כבר ביאר השאג"א בטעמא דאמרי' לשמרן מותר ע"כ צ"ל דלאו דוקא לשמרן, דאטו בקרא כתיב חילוק בין לשמרן או שלא לשמרן וע"כ צ"ל דס"ל להאי מ"ד דהתורה לא אסרה להניח תפילין בלילה אלא דומי' דיום וכיון דביום מצותה שיתכוין בהנחתן הה"ד בלילה ליכא איסורא אלא במתכוין אבל לשמרן כיון דאינו מתכוין למצוה ליכא איסורא, ולשמרן לאו דוקא. אלא דנקטי' משום דאז אפי' אד"ר ליכא ע"ש, ולפי"ז נראה לי דהא דאמרי' אם לשמרן מותר היינו למ"ד מצות צריכות כוונה, אבל אם נימא דמצות אצ"כ, וא"כ המצוה מתקיימת אפי' אם מניחן בלא כוונה א"כ מוכח איפכא דאפי' לשמרן נמי איסורא להניחן ביום, והנה מבואר בההמ"ג שכ' ליישב סתירת הרמב"ם דפסק כפאו ואכל מצה יצא ובשופר פסק התוקע לשיר לא יצא דס"ל להרמב"ם דמצוה דתלי' במעשה אמרי' מצות אצ"כ משא"כ בשופר כיון דלזכרון קאתי, ולפי"ז במצות תפילין נמי יצא י"ח אפי' בלא כוונה, ממילא איסור הנחה בלילה איתא נמי אפי' בלא כוונה, וממילא מיושב שפיר קושיי' השאג"א הנ"ל בהא דלא הביא מימרא דר"א דאם לשמרן מותר דר"א ע"כ ס"ל מצות צריכות כוונה, משא"כ למאי דס"ל להרמב"ם לשיטתו דמצות אצ"כ ע"כ צ"ל דלשמרן נמי אסור והשתא יתיישב נמי הקושי' מש"ס ביצה הנ"ל, דהתם אליבא דאביי קרהטי' קושי' הגמרא עיי"ש ואביי לשיטתו ע"כ ס"ל מצ"כ דכן מוכח מהא דפריך עלי' דרבא בר"ה דף כ"ח אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה עיי"ש, ולדידי' ע"כ צ"ל דלשמרן מותר אפי' להניחן לכתחי' ושפיר פריך הגמרא אי לא מנטרן אפי' מחתו אארעא נמי כנ"ל נכון בס"ד, ודו"ק:
מיהא כל הנ"ל ניחא להך תירוצא דההמ"ג דס"ל להרמב"ם מצות צ"כ אבל לאידך תי' דהרמב"ם ס"ל מצ"כ, אלא במצה ה"ט דיצא משום דהו"ל כמתעסק בחו"ע שחייב שכן נהנה ה"כ יצא שכן נהנה אע"ג דבעלמא מצ"כ, א"כ תי' הנ"ל אננו מספיק, ונ"ל בס"ד לתרץ עוד באופן אחר, דהנה בהא דלשמרן מותר כבר העיר בשאג"א מנא הא מילתא הא קרא סתמא כתיב וכבר כתבתי לעיל מש"כ לתרץ עז"ה, ולענ"ד נראה די"ל עפ"י מה שכבר כתבתי לעיל בשם התוס' בעירובין דריה"ג דממעט שבת ויו"ט מקרא דושמרת ע"כ סמוך נמי אוהי' לאות, וכ"כ הא דאסברא לה המהרש"א, והנה מבואר במג"א סי' כ"ט דלמאי דילפי' מוהי' לאות לאפוקי שבת ויו"ט שהם עצמן אות, והוי זלזול באות שוי"ט דזלזול ל"ש אלא במתכוין לשם מצוה אבל במניחן שלא בכוונת מצוה ליכא זלזול, ואין כאן איסור עיי"ש, ולפי"ז נראה לי בס"ד דמה"ט גופא שרי' כדי לשמרן גם בלילה דהא תרוויי' מחד קרא נפק"ל וכי היכא דבשוי"ט ע"כ לא אסור אלא משום והי' לאות, וע"כ לא קפיד רחמנא אלא במתכוין לשם מצוה ההד"נ בלילה משו"ה כל דמתכוין לשמרן ליכא איסורא, מיהא תינח לריוה"ג דנפק"ל גם שוי"ט מושמרת, משא"כ למאי דפסק הרמב"ם לעניין לילה לאו ז"ת כריוה"ג ולעניין שבת ויו"ט פסק כרע"ק דנפק"ל מוהי' לאות ולא מוקי קרא דושמרת למעוטי שבת ויו"ט כלל, א"כ הנך תרתי לאו מחד קרא נפק"ל ולא בחדא מחתא מחתינהו שוב אמרי' שפיר נהי דבשבת ויו"ט לא מיתסר אלא במתכוין לשם אות, מ"מ בלילה לא מסתבר כלל לחלק, ושפיר אסור אפי' לשמרן ולפי"ז ניחא בס"ד דס"ל להרמב"ם הא דאמר ר"א לשמרן לותר היינו משום דס"ל כריה"ג אבל אנן קיימ"ל כרע"ק לעניין שבת ויו"ט, וא"כ לא תלי' זה בזה כנלענ"ד בסייעתא דשמיא נכון ודו"ק:
ד קיימ"ל שבת לאו ז"ת לריה"ג ממיעוטא דמימים ימימ' ולרע"ק מוהיה לאות לאפוקי שבת ויו"ט דהם עצמן אות, ועי' ב"י בסי' כ"ט מספק"ל אי איכא איסורא אליבא דמ"ד דממעטי' מוהיה לאות ועיי"ש בטו"ז פשיטא לי' מלשון הרא"ש דאיסורא נמי איכא ועיי' במג"א סי' כ"ט וסי' ש"ח, ויבואר עוד בס"ד לפנינו ובשאג"א סי' מ"א האריך להביא ראיות דאיסורא ליכא מחמת עצמו אלא משום שמא יצא בהם לרה"ר, כיון דלמ"ד שבת לאו ז"ת ליכא בשבת איסור היסת הדעת וממילא חיישי' שיצא לרה"ר, וא"כ בשבת הוא דאסור אבל בי"ט דליכא איסור הוצאה באמת מותר, ולפי"ז לא מיתסר אלא לרב דאמר כל מה שאסרו חכמים לצאת לרה"ר אסרו אפי' בחצר, אבל לר"ע ב"ש איה"נ דבחצר מותר והה"ד לרמב"ם דס"ל דרב לא מיירא אלא בחצר שאינה מעורבת אבל בחצר המעורבת לא, א"כ ההד"כ תפילין לא מיתסר בחצר המעורבת וכ"ש בבית, והקשה השאג"א על זה קושי' עצומה מהא דאמרי' בש"ס סנהדרין ספ"ז דף ס"ח גבי כשחלה ר"א נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין גער בו משום האיך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות, ופירש"י דקסבר שבת לאו זמ"ת ואסור להניחן שמא יצא בהן לר"ה ע"כ, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל דהא דאסור בחצר אליבא דרב דפסקי' כוותיה היינו בחצר שאינו מעורבת אבל לא במעורבת א"כ כש"כ בבית דליכא שבות א"כ למה ליה לר"א לחלוץ תפילין משום שבות כיון דלא ז ממק"א, וקושי' זו הקשה ג"כ בס' שעה"מ, ועיי"ש מה שנסכוונו בתירוצם לד"א, אבל התי' דחוק מאוד עיי"ש:
ולענ"ד נראה בס"ד, ליישב בהקדים ראי' השאג"א דע"כ למאן דממעט שבת ויו"ט מוהיה לאות ע"כ צ"ל דאיסורא ליכא דאל"כ תיקשי מתני' דלא יצא בתפילין ואם יצא אינו חייב חטאת, ואמרי' בגמרא אר"ס ל"ת אלדמ"ד שבת זמ"ת אלא אפי' אליבא דמ"ד שבת לאו זמ"ת נמי אח"ח, מ"ט דרך מלבוש עבידי, ואיס"ד דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין איסורא נמי איכא, א"כ נימא דאתי איסור תפילין ומשוי עלי' משא כדפירש"י בעירובין ר"פ המוציא דאתי איסור ב"ת ומשוי עלי' משא, אע"כ דאליבא דמ"ד דממעטי' מוהיה לך לאות ליכא איסורא ושפיר קאמר ר"ס דאליבא דמ"ד שבת לז"ת א"ת חטאת עיי"ש, והנה לכאורה איכא למידק נהי דאיסורא ליכא מ"מ עכ"פ נימא דעובר על ב"ת ואכתי ליתא איסור ב"ת ולשוי' משא מיהא לק"מ דהא קיימ"ל לעבור שלא בזמנו בעי כוונה, אלא דמ"מ אי קשיא הא קשיא לי, לפי מש"כ הרשב"א ברפ"ב דברכות דבכל דוכתי דאמרי' מצות צ"כ אין צריך שיתכוין מתחלה וע"ס דסגי במתכוין בתחילת המצוה, ושוב סגי בעושה סתם דהכל נמשך אחר ההתחלה, א"כ ה"כ נימא היכא דיש עליו התפילין מע"ש דעכ"פ בשעת הנחתן הוי קמתכוין שוב מהני הכוונה על כל משך זמן שישנם עליו וא"כ אכתי לעבור עליו בב"ת, ושוב ליתא איסור ב"ת ולשיי' עליו כמשא, ולכאורה אמאי אמרי' היה בא בדרך וקידש עליו היום מניח ידו עליהן וכו' ואמאי הא כל כה"ג איכא איסור ב"ת, וי"ל דעכ"פ היפוך כוונה ודאי מהני וי"ל איה"נ מהיי"ט מניח ידו עליהם,:
{בגמ' שבת לא מיירי בהניח ידו עליהן וצ"ל דגם שם מיירי בהיפך כונה}: לאורוי דאיננו מניחם לשם תפילין והו"ל כמו היפוך כוונ' וליכא איסור ב"ת, וע"כ צ"ל כן דאל"כ תיקשי לשיטת הרמב"ם דס"ל כל שהי' עליו מעיקרו הלכה ומורין כן כל היכא דהוא לנטרן א"כ למה הוצרך להניח ידו עליהן ולהנ"ל ניחא בס"ד, מיהא תינח היכא דאיכא היפוך כוונה אבל היכא דלא מכוין להיפוך אכתי איכא ב"ת, ולפי"ז י"ל התם בעובדא דר"א דחלה וסבר הורקנוס בנו שדעתו נטרפה א"כ שוב איכא ב"ת,:
{ל"ז להבין דהא אם דעתו נטרפה בלא"ה פטור מן המצוות ול"ש הני חששות כש"כ איד"ר שמא יצא לרה"ר אבל הא כשנכנס הורקנס לא הי' חושב שנטרפה דעתו ח"ו כדאיתא שם בגמרא}:
וממילא כשיצא לר"ה איכא חיוב חטאת דאתי איסור ב"ת ומשוי עלי' כמשא, ולפי"ז ניחא בס"ד דעד כאן ל"ס לי' לרמב"ם דדוקא בחצר שאינה מעורבת איכא איסורא, דהיינו בהני מילי דאי נפיק בר"ה ליכא חיוב חטאת אבל בתפילין היכא דהויין עליו מבעוד יום דאז איכא איסור ב"ת אם אינו חולצן אתי איסור ב"ת ומשוי עלי' משא, ובשבת חייב חטאת מש"ה שפיר גזרי' אפי' בחצר המעורבת ובבית, ושפיר קאמר ר"א דמניחין איסור שבות. כנלענ"ד נכון בס"ד, ואין להקשות אכתי אמאי לא נקיט ר"א איסור ב"ת די"ל עפ"י מש"כ הטו"ז בסי' ל"ד דאיסור ב"ת ליכא אלא היכא דהוי מוסיף גורע אבל היכא דאינו גורע לא הוי ב"ת אלא מדרבנן, ומ"מ ע"כ צ"ל דאפי' איסור ב"ת מדרבנן נמי משוי לי' כמשא, כדמוכח מפירש"י בעירובין, וכיון דגם ב"ת אינו אלא מדרבנן. עדיף למינקט שבות דשבת, ומתיישב שפיר בס"ד קושי' השאג"א והשעה"מ לשיטת הרמב"ם ודו"ק היטב: