ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן ג
בענין כלאים בציצית:
א גרסינן במנחות דף מ' ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין ופירש"י דב"ש לא דרשי סמוכין להתיר כלאים בציצית והקשו בתוס' הא מבואר בגמ' דריש יבמות דהכא הוי מוכח ומופנה דכו"ע דרשי סמוכין עיי"ש, ונלענ"ד ליישב בס"ד, עפ"י מה שהקשו בתוס' ביבמות מנלן למשרי כלאים בציצית נדרוש איפכא אפי' במקום גדילים לא תלבש שעטנש, ותי' דאיפכא לא צריך קרא דמהיכ"ת, והנה שם ביבמות מייתא בגמרא לימד על עדל"ת מראשו דנזיר דאמרי' התם ראשו מה ת"ל לפי שנאמר תער לא יעבר על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו. ודחי בגמרא מה לנזיר שכן איתא בשאלה דאלת"ה הא דאמרי אין עשה דוחה לתו"ע נגמר מהכא אע"כ שאני נזיר משום דאיתא בשאלה, והנה בר"פ הרינו נזיר מן הגרוגרות אמרי' בגמ' דלב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש הה"ד דאין שאלה בנזירות וא"כ באמת מצינו למילף עדל"ת מנזיר, והא דלא ילפי' מני' נמי עדל"ת ועשה י"ל כמש"כ הרמב"ם דבנזיר מצורע ל"ש מצות עשה דקדוש יהי' ע"ש, ועיי' במש"כ במצות תגלחת סיר אבל עכ"פ עדל"ת שפיר מוכח לב"ש מסיר, א"כ שוב הדק"ל דנימא איפכא אפי' במקום גדילים לא תלבש שעטנז, דהשתא א"ל דלשתיק קרא מיני' דא"כ הוי ילפינן מנזיר דעדל"ת, קמ"ל דלא, ולפי"ז י"ל דבאמת הי"ט דב"ש דסדין בציצית פטור, דאזדי לטעמייהו ואיכא למדרש קרא לאיסורא ומדוייק בפירש"י דקאמר דל"ד סמוכין להתירא:
ועיין מהרש"ל שהקשה למאי דמשמע שם בשלהי סוגיא דעשה דוחה ל"ת שיב"כ וילפי' מדאיצטרך קרא דכאו"א אינו דוחה שבת ע"ש, ועיין במהרש"א שם, א"כ תיקשי נימא דקרא אתי לאסור כלאים בציצית, משום דהו"א דעדל"ת דהא אפי' ל"ת שיב"כ נדחה, ותי' עיי"ש דציצית לא הוי מצי למילף ממקום אחר דשאני הכא דאפשר לקיים המצוה בטלית של צמר כמו שהקשו התוס' באמת בכתובות דף מ' עיי"ש, ולענ"ד נראה בס"ד, דעד כאן לא הקשו התוס' קושי' הנ"ל אלא למאן דלא דריש סמוכין בכה"ת אלא היכא דמוכח ומופנה, וא"כ ע"כ קרא לא מדרש אלא מחמת יתורא דהפנאה, או משום דמוכח שפיר י"ל דילמא כ' רחמנא למדרש איפכא אבל אי דרשי' סמוכין בלא שום הפנאה בלא"ה ל"ק קושי' התוס' דלדרוש איפכא, דמשמעות הכתוב לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך מהם וכמו שכ' התוס' שם דף ה' ד"ה כולהי משעטנז ע"ש, ולפי"ז ל"ק קושיי' המהרש"ל, ונראה ראוי ברורה לזה, מהא דפריך הגמרא ולרבנן דתדבר"י מנ"ל עדל"ת והקשו בתוס' הא י"ל לרבנן לא בעינן מוכח ומופנה וא"כ בלא צו"פ מוכח שפיר דכלאים בציצית שרי ולכאורה קושי' התוס' לק"מ, דהא באמת הקשו בתוס' נדרוש איפכא ותירצו א"כ לשתוק קרא מיני', וכ"ז אי בעי' מוכח או מופנה, אבל אי דרשי' סמוכין בלא מוכח ומופנה הדק"ל נימא איפכא והשתא ליכא למימר לשתוק קרא דהא קרא לא מייתר, וא"כ שפיר פריך הגמרא לרבנן דתדבר"י מנ"ל ולק"מ קושיי' התוס', אע"כ דלמאן דלא בעי' מוכח ומופנה קושיי' התוס' בלא"ה לק"מ דלדידי' ודאי ליכא למדרש איפכא, וממילא נתיישב שפיר קושי' המהרש"ל ודו"ק, והשתא מדויק טפי הא דפירש"י דב"ש לא דריש סמוכין דהא כ"כ דטעמא דב"ש דדריש איפכא, מיהא זה ניחא אי בעי' מוכח ומופנה שפיר איכא למדרש איפכא אבל אי דרשי' סמוכין בלא שום הכרח לא הו"מ למדרש איפכא כיון דמשמעות הכתוב דגדילים תעשה לך מהם כן נ"ל נכון בס"ד ודו"ק:
ב וראיתי בס' תשו' ברית אברהם סי' ג' שהקשה לשיטת הרשב"א והמאירי בהא דאמרי' מצות לאו להנות נתנו היינו אפי' היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה, והובא בשעה"מ פ"א משופר ופ"ח מלולב א"כ יש לדון בעיקר ילפותא דקיימ"ל עדל"ת מכלאים בציצית והא מבואר ביבמות דף ד' ע"ב דדוקא דומיא דלבישה דאית בי' הנאה, אבל היכא דאינו נהנה ליכא איסור, וע"כ כמו דס"ל להרשב"א והמאירי בכל איה"נ דהך הנאת הגוף שבהדי הנאת המצוה לא נחשב הנאה ליאסר א"כ ההד"נ כלאים בציצית דאינו נאסר אך לבישה של הנאת הגוף א"כ כשתקיים מצות ציצית איכא הנאת מצוה וי"ל דתו לא נחשב הנאת הגוף והוי כמו שאינו נהנה וממילא ליכא עבירה כלום וא"כ האיך נילף מזה דעדל"ת, והנה בס' ב"א הנ"ל תי' דכמו שתי' בחה"ר הנ"ל בפ"ב דנדרים בהא דתשמישך עלי דאפשר באחרת כמו בזו, ולכאורה זה סותר למש"כ התוס' בכתובות דף מ' ע"א דלא הוי אפשר בטלית של צמר משום דחפץ בטלית של פשתן וצ"ל דאינו עניין זל"ז דדוקא לעניין עדל"ת כיון דחפץ בשל פשתן דוחה הל"ת, אבל לעניין הכאת המצוה כ' הרשב"א שפיר דל"ש להתיר הנאת הגוף משום דאיכא בהדי' הנאת מצוה דהא הך הנאות מצוה ליכא דוקא בזו דאפשר באחרת וע"כ מוכח שפיר מכלאים בציצית דעדל"ת ולכן לא מקרי אפשר לקיים בשל צמר דחפץ בש"פ אבל אי אין עדל"ת תו ל"ש להתיר ולומר דליכא עבירה משום דעוקר בהדה הנאת המצוה דהא הך הנאת המצוה אפשר בטלית של צמר, והא דל"א כן גם במודר הנאה משופר כבר תי' בשעה"מ הנ"ל עיי"ש:
ועפ"י הנ"ל נראה בס"ד ליישב שפיר קושיי' התוס' הנ"ל במנחות דף מ' במה שהקשו על פירש"י דהא דב"ש פוטרין. סדין בציצית משום דלא דריש סמוכין להתירא, הא אמרי' ביבמות דלכו"ע דרשי' סמוכין בזה דהוי מוכח או מופנה תו הא דפירש"י דנקט פוטרין, ולא נקיט אוסרין משום דס"ל ציצית חובת מנא הוא, א"כ לא הו"ל לפסוק דציצית חובת גברא ונ"ל בס"ד ליישב, עפ"י הנ"ל דהנה התוס' ביבמות הקשו נדרוש הסמוכין איפכא דאפי' במקום גדילים ל"ת שעטנז ותירצו דא"כ לשתוק קרא מיני', מיהא לכאור' אם נימא כשיטת הרשב"א הנ"ל דאף בהנאת הגוף שייך מללה"נ אכתי הק"ל דהו"א כלאים בציצית שרי משום מללה"נ א"כ איצטרך קרא לאיסורא, וצ"ל כתי' הב"א הנ"ל דכיון דאפשר בטלית של צמר ל"ש מללה"נ כמש"כ הרשב"א דנדרים, מיהא כ"ז אי אמרי' טלית חובת גברא משא"כ אי טלית חובת מנא ל"ש זה דהא מחוייב לעשות ציצית גם בטלית זה ושוב הו"א דמללה"נ ושפיר איצטרך קרא לאיסורא, ולפי"ז איש כיון דב"ש סבירא להו חובת מנא שפיר מצינא למדרש קרא לאיסורא לאפוקי דלא נימא מללה"נ, ולפי"ז י"ל בהא גופא פליגי ב"ש וב"ה ומיושב שפיר קושי' התוס' ודו"ק:
ובעיקר קושי' הנ"ל עיי' מש"כ תי' נכון בס"ד במצות שעטנז ועוד כ"ל בלא"ה לק"מ עפ"י מה שהקשו התוס' בכתובות הא אפשר לקיים שניהם דהא מצי לעשות תכלת בטלית של צמר, ותי' בתוס' כיון דהשתא מיהת לבוש בטלית של פשתן לא מקרי אפשר לקיים שניהם, ובפנ"י אסברא לה שפיר עפ"י דברי המרדכי שהובא במג"א סי' י"א דבשבת אינו עובר על מצות עשה דציצית דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית. אלא אם לבשת בגד של ד' כנפות צריך לעשות ציצית וכיון דבשבת א"א, ממילא לא נאמר המצוה בשבת וכיון דחיוב המצוה אינו אלא אחר שכבר לבש הטלית ל"ש לומר דאפשר לקיים שניהם משום דמצי ללבוש טלית של צמר, דעכ"פ המצוה המוטלת עליו השתא שכבר הוא לבוש בטלית זה מצוה זו א"א לקיים בעניין אחר עיי"ש ודו"ק, ועפי"ז ממילא לא תיקשי קושי' הנ"ל דלא שייך לומר בזה מללה"נ כיון דהמצוה לא רמיא עלי' אלא אחר שכבר מלובש בטלית זה ואי לאו דעשה דוחה לא תעשה לא הוי רשאי ללובשו כלל, ודו"ק:
ועיין בתוס' יבמות דף צ' ע"ב ד"ה כלהי ש"כ ג"כ דסדין בציצית הוי שוא"ת דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא ע"ש, ובשאג"א הקשה א"כ לא הוי בעידנא, וכבר תי' עפ"י שיטת הרנב"ר שהובא בנמק"י פ"ב דב"מ, דכל הכשר מצוה שא"א לעשות המצוה בלא זה הו"ל כמצוה עצמה וראי' מדאיצטרך קרא באמר לו אביו הטמא שלא ישמע לו וכ"כ ממילה דדחי' צרעת אע"ג דמל ולא פרע כאלו לא מל, ע"ש, וא"כ ה"כ דהלבישה הוא צורך המצוה שפיר הו"ל בעידנא, וגם עפי"ז יתיישב שפיר קושי' הנ"ל דתינח אי הוי טעמא משום עדל"ת אבל אי הוי טעמא משום דמללה"נ לא מיתסר הנאת כלאים, תינח בשעת מצוה עצמה, אבל אשעת לבישה דאכתי לא עבד המצוה ל"ש זה, אע"כ טעמא דקרא משום עדל"ת, ודו"ק:
עוי"ל איס"ד טעמא משום מללה"נ א"כ לא איצטרך קרא דהא בכה"ת כולה אמרי' כן מסברא, וראיתי שבס' הנ"ל בעצמו הרגיש בזה וכ' דהקושי' עכ"פ קשיא עפימ"ש התוס' נדרוש איפכא דקרא אתי לאיסורא, ואי משום דלאיסורא לא איצטרך קרא דהא להנ"ל שפיר איצטרך קרא לאיסורא, ע"ש מיהא לפימש"כ לעיל דלקושטא דמילתא א"א למדרש קרא לאיסורא, לא מבעי למאן דל"ב מוכח ומופנה, א"כ לא דרשי' אלא משמעות דסמוכין ומשמעות משמע ל"ת שעטנז, אבל גדילים תעשה לך, אלא אפי' למאן דבעי מוכח ומופנה, מ"מ הלא הקשו בתוס' יבמות דף ה' בד"ה כלהו משעטנז דהא אפשר לומר כולי' סמוכין לכדרבא הוא דאתי' ותירצו דממשמעותא ילפי' גדילים תעשה לך מהם, א"כ, קרא לא מייתר ושפיר הומ"ל טעמא משום מצות לאו להנות נתנו אי לאו משום הני שינוי דילפינן לעיל ודו"ק היטב:
ג אמרי' בש"ס רפ"ק דיבמות עשה דל"ת גרידא מנלן, נפק"ל מכלאים בציצית, דא"ר ל"ת שעטנז גדילים תעשה לך ואר"א סמוכים מה"ת מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם וכו', ואר"א מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו', ואמר ר"י אפי' מאן דלא דריש סמוכין בכה"ת במשנה תורה דריש דהא ר"י ל"ד סמוכין ובמש"ת דריש משום דמוכח או מופנה, והכא מאי מוכח ומופנה, מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, ל"ת שעטנז למה לי ש"מ לאפנוי, ופריך בגמרא הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות כ"ר ל"ת שעטנז דומיא דלבישה דאית בי' הנאה, וכו' א"כ לכתוב רחמנא שעטנז צו"פ ל"ל ש"מ לאפנוי, עיי"ש כל הסוגיא ופירש"י הו"א אפי' מוכרי כסות שאין מתכוונים להנאת חימום, והקשה בחידושי רשב"א מכדי אליבא דר"י קאי השו"ט דלרבנן בלא"ה לא בעי' מופנה דהא דרשו סמוכין בכה"ת, ולר"י הא באמת אסור אפי' אינו מתכוין להנאת חימום דהא ס"ל דשא"מ אסור, ומתוך כך פי' דמוכרי כסות היינו היכא דאינו דרך לבישה ע"ש, ונראה לענ"ד לישב בס"ד פירש"י על נכון, דהנה בכל השו"ט הנ"ל יש לתמוה בהא דהוצרך הגמרא לאתויי הא דאר"א סמוכין מה"ת מנין דאינו נוגע לעיקר העניין שאנו דנין עליו דמאי נפק"מ מאיזה אסמכתא כילוף דדרשי' סמוכין הא ודאי כללא רוחא בישראל דדרשי' סמוכין, ולמאי הלכתא מייתא בזה אסמכתא דר"י גם הא דמייתא מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' אין צורך למאי דקמן אטו כי רוכלא לחשוב וליזל כל מקומות דדרשינ' סמוכין, תו תמוה דמייתא הא דאמר ר"י אפי' מאן דלא דריש סמוכין בכה"ת במשנה תורה דריש משמע דאנן מצרכינן הא לעיקר דרשה דדרשינן עדל"ת מכאן, דאל"כ הל"ל הניחא לרבנן אבל לר"י דל"ד סמוכין מאי איכא למימר וע"ז הול"ל שאני הכא דהוי מוכח או מופנה, אבל השתא משמע דאפי' אליבא דרבנן איצטרך הא דרב יוסף: ונ"ל בס"ד לתרץ הכל ע"נ, עפ"י מה דאמרי' לקמן ו' בסוגיא תינח לתדבר"י אבל לרבנן מא"ל ותמהו בתוס' הא י"ל דלרבנן אין צריך הפנאה כלל דאינהו דרשי' סמוכין אפי' היכא דלא הוי מוכח ומופנה, ותי' בחידושי הרמב"ן דודאי לעניין מצות ציצית שפיר הוי ילפי' מסמוכין דכלאים בציצית שרי, מיהא למילף עדל"ת אכה"ת כולה א"א למילף עד שיגלה הכתוב כן בהדיא, משו"ה בעי' לרבנן נמי שיהי' מוכח או מופנה, והסבר דב"ק של הרמב"ן נ"ל בס"ד די"ל מסברא ודאי לא הוי אמרי' עדל"ת' ואדרבה הו"א דאינו יוצא י"ח היכא דמקיים המצוה ע"י דחיית הלאו דהו"ל מהב"ע וכבר מוכח בעלמא מקרא דמצוה הב"ע דאורייתא כדמשמע בריש לולב הגזול, משו"ה אי לאו דאית לן קרא למילף אכה"ת לא הוי ילפי' מכלאים בציצית עדל"ת דהו"א חידוש הוא דחידשה רחמנא גבי ציצית דוקא אבל בכה"ת כולה אדרבא ילפינן ממה דפסל רחמנא מהב"ע, משו"ה איצטרך קרא יתירא דהייני מוכח או מופנה כדי למילף אכה"ת כולה, ולפי"ז נראה לי בס"ד לאידך גיסא דע"כ לא מצינו למילף עדל"ת מכלאים בציצית אלא למאן דדריש סמוכין בכה"ת א"כ לא הוי צריך למכתב ההפנאה משום כלאים בציצית גופא דת"ל מסמוכין ממילא דההפנאה דכ"ר היינו ללמוד על כה"ת קאתי', אבל למאן דלא דריש סמוכין נהי נמי דהכא הוי מוכח ומופנה, מ"מ כאן דליכא קרא יתירה לגלוי' דילפי' מנה אכה"ת שוב אמרי' דהכא דוקא חידוש הוא ובעלמא לא אמרי' עדל"ת משום דהוי מהב"ע ובזה יתפרש בס"ד כל הסוגיא כמין חומר דקאמר עדל"ת גרידא מכלן דנפק"ל מדכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, והכוונה מיד על מסקנא דשמעתין משום דהוי מוכח או מופנה מיהא לא מצינו למידין אלא אם דרשי' סמוכין אפי' בלא הפנאה א"כ שפיר י"ל דהפנאה דכ"ר הוא ללמד על כה"ת קאתי', משו"ה מייתא אסמכתא דר"א דאמר סמוכין מה"ת מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם, משמע דלעולם דרשי' סמוכין אפי' לא הוי מוכח ומופנה, מיהא כיון דדרשה זו אינו אלא אסמכתא בעלמא משו"ה מייתא עוד ראי' מיבמה שנפלה לפני מו"ש דדרשי' סמוכין אפי' היכא דלא הוי מוכח ומופנה, ותו מייתא הא דרב יוסף דאפי' מאן דל"ד סמוכין בכה"ת במשנה תורה דריש, א"כ מוכח דהא דמוכח ומופנה מילתא היא ולדרשא אתי, א"כ שוב לרבנן דדרשי סמוכין בכה"ת כל היכא דהוי מוכח ומופנה הו"ל קרא יתרה ולארויי אתי דלמוד כה"ת מני', מיהא כ"ז למאן דדריש סמוכין בכה"ת, אבל למאן דל"ד סמוכין, אלא היכא דהוי מוכח או מופנה, א"כ שוב באמת לא מוכח מכלאים בציצית אלא בעצמו אבל אכה"ת לא מציני למילוף ע"ד ל"ת מכח סברת הרמב"ן הנ"ל, והשתא מתיישב פירש"י שפיר כמין חומר, דשפיר פירש בהך דמוכרי כסות משום דאינו מתכוין להנאת חימום ולא תיקשו קושי' הרשב"א הא אליבא דר"י קיימינן דלדידי' בעי' מוכח ומופנה, ולר"י דשא"מ אסור, ולהנ"ל. ניחא דאדרבה כל השו"ט דשמעתין לא מצי אזיל כ"א אליבא דרבנן דדרשי סמוכין אפי' היכא דלא הוי מוכח ומופנה וא"ש בס"ד דו"ק היטב: ועפ"י הנ"ל יתיישב ע"נ קושי' התוס' בשבת דף כ"ז שהקשו למסקנא דאמרי' שעטנז מופנה הוא א"כ צו"פ דכ"ר לתדבר"י ל"ל דהא כל מקום שנאמר בגדים סתם צו"פ הוא, ולהנ"ל י"ל דתדב"י ס"ל כר"י דלא דרשי' סמוכין אלא היכא דהוי מוכח ומופנה, וע"כ הכא איצטרך תרוויי' דאי לאו קרא יתרא לא הוי ידעי' אלא בכלאים בציצית גרידא, ואיצטרך קרא יתירא למדרש עדל"ת בכה"ת כולה כנ"ל נכון בס"ד, ודו"ק:
ועפ"י הנ"ל מתיישב לי דיש להקשות לתדבר"י דס"ל בסוף הקומץ דארבעתן ארבע מצות, א"כ מנלן למילף מציצית דעדל"ת מה לציצית שכן ישנו ד' מצות, ועיי"ש דשמואל פסק כרי"ש בזה ע"ש, והנה לפי מש"כ התוס' בריש יבמות דלענין עדל"ת אין חילוק בין ישנו ב' לאוין או לאו א' י"ל הה"ד לענין הדוחה נמי אין חילוק בין ב' מצות או מצוה א', מיהא לשיטת הכריתות דס"ל באמת דאין עשה דוחה ב' ל"ת, כי היכא דאמרי' לענין לאו הכל"ע לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, א"כ ההד"נ לעניין העשה י"ל כן, וגם אליבא דתוס' צ"ע דמ"מ פירכא מיהא הוי מה לציצית שכן ישנו ד' מצות ולאו א' ואין לומר דבכ"ע התיר רחמנא אפי', יש לו ג' ציצית ממינו וא' מאינו מינו, באופן דלא צריך לדחוי הל"ת רק מחמת המצוה חדא מ"מ הא גופא מנלן דילמא קרא כמשמע גדילים תעשה לך מהם דוקא על ארבע כנפות, אבל אם אין צריך לכלאים אלא בכנף א' דילמא איה"נ דלא דמשום מצוה חדא אין הל"ת נדחית, מיהא לפימש"כ י"ל דתדבר"י דריש סמוכין בכה"ת וא"כ אי לא למילף אכה"ת דעדל"ת לא הוי צריך לכתוב הפנאה בציצית, וא"כ שפיר ילפינן מנה אכה"ת ובהנ"ל יתיישב כמו כן קושי' התוס' מנלן למילף מציצית דעדל"ת, אדרבה נילף משריפת קדשים ביו"ט, דאין עדל"ת, ולהנ"ל א"ש דע"כ ההפנאה דכתב רחמנא בציצית הוא לילפותא אכה"ת כולה, דלגופא לא איצטרך דת"ל משום סמוכין גרידא ודו"ק: ודע דאין להקשות על מש"כ לעיל בשם הרמב"ן דללמד עדל"ת על כה"ת צריך קרא יתרא דאל"כ הו"א דוקא הכא חידוש הוא דחידש רחמנא כן א"כ איך ס"ד למילף עדל"ת מראשו של מצורע, הא אכתי היכן מצינו למילף עני' אכה"ת ובנזיר דף כ"ח איכא מ"ד דיליף מהתם לקושטא דמילתא, ולהרמב"ן הנ"ל תיקשי דילמא דוקא התם אמרי' כן ולא בעלמא י"ל הא אמרי' בגמרא דמהתם בלא"ה א"א ללמוד דמה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל וע"כ משום דלאו שאש"ב כבר נלמוד ותקנו ובאם אינו ענין הוא דילפינן לה א"ע לגופי' תנהו עניין אעלמא א"כ שוב ליכא למיפרך מידי ודו"ק היטב:
ד כתבו התוס' ביבמות דף ד' ע"ב דאפי' שני חוטי לבן של צמר שרי בפשתן אע"ג דאפשר במינו כדאמרי' במנחות מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר, ולבן של פשתן נמי פוטר טלית של צמר, דמגו דלבן של צמר פוטר בשל פשתן של פשתן נמי פוטר של צמר, והייני במקום דאיכא תכלת, ועיי' בש"ס מנחות דף מ' תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה כגון הטיל למוטלת דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אשתרי ועיין שם בתוס' דאפי' בלילה אין בה משום כלאים דלגמרי אשתרי עיי"ש, ותמוה לי מאוד א"כ איך מצינו למילף עדל"ת מכלאים בציצית, התם ע"כ טעמא לאו משום דחי' דהא דתי' לא שייך אלא בזמן מצותה וכ"כ היכא דלית לי' ברירא אחרינא, וכדאמרי' לעניין טומאה דחוי' דהיכא דאיכא טהורין צריך למהדר אטהורין, וכיון דהכא רחמנא שרי' לגמרי ע"כ טעמא לאו משום דעדל"ת הוא, והוא תמוה גדולה בעיני ותו ג"כ כיון דעדל"ת בכה"ת מכלאים בציצית הוא דילפי' א"כ נימא כן בכל עדל"ת דלגמרי אשתרי, ואפשר דבאמת הי"ט דרש"י דס"ל בכל עדל"ת לגמרי הותרו עיי' בברכות דף כ' בפירש"י בד"ה שב וא"ת, וכן כתב בס' הליכות עולם דעדל"ת הותר לגמרי, אבל מ"מ עדיין אינו מספיק כלל דאפי' הותר' היינו לצורך מצותה, אבל בלילה דלאו זמן מצותה וכ"כ בהטיל למוטלת לא שייך בה כלל, ואין לי ליישב קושי' זו אם לא דנימא, דעדל"ת הוי מוכח מכלאים בציצית אפי' בלא הפנאה רק ממשמעותא דסמוכין גרידא ומדכ"ר הפנאה דצו"פ ש"מ דלגמרי אשתרי גבי ציצית, וממילא מוכח שפיר עדל"ת בכה"ת כולה מדאיצטרך קרא יתירא גבי ציצית דלגמרי אישתרו דבשלמא אי בכה"ת עדל"ת שפיר איצטרך קרא בציצית. דאל"כ הו"א בציצית נמי דוקא משום דחיית הל"ת שרי ודוקא בזמן חיובא ובזמן דא"א באופן אחר, משא"כ אי בכה"ת אין עדל"ת א"כ בלא"ה הוי ידעי' דבציצית לגמרי שרי' רחמנא דהא מצד דחי' לא הוי שרי' דהא אין עדל"ת בכה"ת. אלא ודאי מדהוצרך קרא יתרא דאישתרי ש"מ דבכה"ת אמרי' עדל"ת ולפי"ז לא אמרי' להאי דינא אלא אליבא דמאן דדריש סמוכין בלא מוכח ומופנה ודו"ק:
ה אמרי' בבכורות דף י"ז אמר ר"פ הכל מודים ברחל הבאה מן העז דצמרה פסול לתכלת. דכתיב לא תלבש שעטנז צו"פ, מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. וכי היכא דלא מיתסר בכלאים הה"ד דפסול לתכלת מדכתיב גדילים תעשה לך וכו'. וקשיא לי לפי מש"כ הר"ן בפ"ק דקידושין דמסמוכין לא מצינו למילף אלא חדא מילתא ואין זה כמו היקש דלכולי איתקש, ע"ש בדף ל"ד, א"כ האי סמוכין מבע"ל למשרי שעטנז בציצית, וא"כ איך מוכח הא דר"פ, מיהא לפי מש"כ התוס' ביבמות דף ה' ע"ב בד"ה כולהו משעטנז נפקא, שהקשו דילמא כולי לכדרבא הוא דאתי דצו"פ פוטרן שאר מינים, ותירצה דממשמנותא דקרא נפק"ל, לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך מהם א"כ י"ל הא דר"פ נמי מוכח ממשמעותיה כיון דצמר ופשתים מוכח דמיירי בצמר שלא נשתנה וע"ז קאמר רחמנא דגדילים תעש' לך מהם, אבל לפימש"כ לעיל אות ב' להוכיח מש"ס מנחות דף ל"ט בכוונת התוס' הנ"ל דעל דרשא דרבא הוא דכתבו התוס' כן אבל כלאים בציצית ע"כ איצטרך למילף מהפנאה, א"כ אכתי קשיא, ותו דאכתי תיקשי אהא דפריך הגמרא ולתדבר"י טעמא דכ"ר צו"פ הא לא"ה הו"א ציצית בכלאים אסור והא תכלת עמרא הוא וא"ר עשה תכלת בבגד של פשתן. ולהנ"ל הא בצמר רחל הבא מן העז אין בו משום כלאים, ונהי דצמרה פסול נמי לתכלת היינו מדכתיב צו"פ בכלאים, וסמיך לי' גדילים תעשה לך אבל בלא זה הו"א צמרה כשר לתכלת, ושפיר מצי למיעבד תכלת באופן שאין בו כלאים, ואין לומר אי לא הוי כתיב בכלאים צו"פ לא הוי ידעי' נמי דלית בו משום כלאים ועיקר קושי' הגמרא אינו אלא למה לי' למדרש מצו"פ ת"ל בלא"ה מוכח כן מדתכלת עמרא הוא, ז"א כיון דלתדבר"י ס"ל כ"מ שנאמר בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צו"פ, אף כל צו"פ א"כ הא גופא הוי ידעינן דבעי' צמר שלא נשתנה, מדפרט לך הכתוב באחד מהם, וא"כ ממילא מוכח דכלאים נמי לא הוי אלא בכה"ג. אבל תכלת לא הוי ידעי' דפסול מרחל הבא מן העז ושפיר הוי משכחת לה תכלת בטלית של פשתן דליכא כלאים, ושפיר איצטרך צו"פ למשרי כלאים בציצית ואפשר לומר כיון דחזינן דבכ"ד דבעי' צמר הקפיד' תורה דבעי' דוקא צמר שלא נשתנה, א"כ מסברא אמרי' דצמר של רחל הבאה מן העזים אינו כצמר כבשים אלא כצמר שאר מינים וממילא ידעי' דלאו עמרא הוא, וצמרה פסול לתכלת ועדיין צע"ג ודו"ק:
ו הנה מדכתיב לא תלבש שעטנז וכו' וסמיך לי' גדילים תעשה לך ילפי' בגמרא למשרי כלאים בציצית, וכ' התוס' ברפ"ק דיבמות דאיפכא ליכא למימר אפי' במקום גדילים לא תלבש שעטנז, דא"כ לשתוק קרא מניה ומסברא נמי ידעי' דמהיכ"ת, והקשה המהרש"ל למ"ד עדל"ת שיב"כ ויליף מדאיצטרך קרא דאין כאו"א דוחה שבת ש"מ דבעלמא דחי א"כ הדר' קושי' התוס' לדוכתא נימא איפכא, במקום גדילים לא תלבש שעטנז, והתוס' ביבמות דף ו' הקשו כעין זה למה לי קרא בכלאים בציצית אלא דהמהרש"ל הוסיף בקושי' דנדרוש איפכא, ותי' דציצית, ליכא למילף משאר מצות, דשאני הכא דהא אפשר לקיים בטלית של צמר, ע"ש ותו קשיא לי דהא למסקנא קרא דצו"פ איצטרך לכדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צו"פ הא כיצד צו"פ פוטרין בין במינן בין שלא במינן שאר מינים אינם פוטרין אלא במינם, וא"כ שוב קשיא קושיא התוס' נדרוש איפכא. ונראה לי בס"ד דע"כ לא קשי' להו להתוס' דנדרוש איפכא אלא בס"ד מקמי' דמסקי' להא דרבא, והוי דרשי' התירא דכלאים בציצית, מהפנאה דצו"פ, אבל למסקנא דאמרי' בגמרא כולי משעטנז נפקא, והקשו התוס' שם דילמא כולי לכדרבא הוא דאתי, דממשמעותא נפק"ל דהך קרא ל"ת שעטנז וכו' גדילים תעשה לך מהם א"כ בלא"ה לק"מ דנדריש קרא איפכא, לא מבעי' אם נפרש כוונת התוס' דשניהם ממשמעות נפק"ל בודאי לק"מ, אלא אפי' אם כוונת התוס' כמו ש"כ לעיל, דדוקא הא דרבא מוכח ממשמעות אבל עדיין לא מוכח מזה דכלאים שרי, די"ל גדילים תעשה לך מהם קאי אשאר בגדים שאינם כלאים, וכלאים בציצית לא מוכח אלא מהפנאה דשעטנז מ"מ כיון דע"כ דרשינן הא דרבא א"כ קרא מסיפא לרישא נדרש גדילים תעשה לך מהם, שוב ליכא למדרש קרא מרישא לסיפא, דו"ק, ובזה ממילא יתורץ שפיר קושי' מהרש"ל הנ"ל דלמסקנא דילפי' עדל"ת מדאיצטרך קרא גבי שבת, ליכא למימר דקרא איפכא מוכח, דהא ע"כ דרשי' קרא לכדרבא, וע"כ משמעותא דקרא גדילים ת"ל מהם מיהא לתדבר"י דלית לי' הא דרבא, ליכא למימר כהנ"ל וצ"ל כתי' המהרש"ל:
ז קיימל"ן נשים פטורי מציצית משום דהו"ל מ"ע שהז"ג, והקשו בתוס' נחייב נשים בציצית מדרשא הנ"ל דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים, דהא אמרי' במנחות ובעירובין גבי כהנים איצטריכו לי' סד"א כיון דאינם בלא תלבש שעטנז אינם בגדילים, קמ"ל נהי דאישתרי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה מי אישתרי, משמע דאלו הוי משתרי גם שלא בשעת עבודה באמת הוי אמרי' כן דפטורי מציצית מחמת דרשה הנ"ל כש"כ דאית לן למימר הכי לחומרא, לחייב נשים, ונלענ"ד לתרץ בס"ד דבאמת כתב הר"ן בפ"ק דקדושין דדוקא בהקישא אמרי' אין היקש למחצה ואיכא למדרש כמה דרשות אבל מסמוכין לא מוכח אלא חדא מילתא, ע"ש, וי"ל דגם התוס' ס"ל כן אלא דקשיא להו מהיכ"ת למדרש כלאים בציצית, דילמא לחומרא מדרש לחייב נשים בציצית וע"ז מייתו ראי' מעירובין הנ"ל דהא חזינן דהך דרשא עדיפא דהא הוי ס"ד למפטר כהנים מציצית, ושפיר הקשו בתוס' מיהא נ"ל בס"ד דהנה התוס' הקשו מנ"ל למילף עדל"ת מכלאים בציצית דילמא שאני כלאים דהותר מכללו אצל בגדי כהונה, ותירצו דהתם נמי לאו משום דהותר אלא משום דעדל"ת, וכ"ז לקושטא דמילתא לא אישתרי אלא בשעת עבודה אבל אלו הוי אמרי' דאפי' שלא בשעת עבודה הותרה כלאים בכהנים באמת לא הו"מ למילף עדל"ת מכאן, ועפ"י הנחה זו נראה לי דיש ליישב קושי' התוס' דודאי א"א למילף תרתי מסמוכין כמש"כ הר"ן וא"כ ודאי ניחא לן טפי למדרש מידי דאיתא בכה"ת כולי ולא נצטרך לומר דחידש הוא שחידשה תורה בכאן מילתא דליתא בכה"ת ממה דנדרוש מני' דבר שיהא נצטרך לומר דכאן הוא חידש דליתא בשער דוכתא משו"ה בשלמא אי נדרוש קרא לכלאים בציצית א"כ לא נפיק ציצית מכללא דכה"ת, דהא באמת ילפינן מזה דבכה"ת כולי נמי דינא הכי דע"דל"ת, משא"כ אם נדרוש דנשים חייבות בציצית א"כ נצטרך לומר דחידש הוא שחידשה תורה בציצית דהא בשאר מ"ע שהז"ג נשים פטורות משו"ה עדיפא למדרש קרא לכלאים בציצית וכ"ז לעניין קושי' התוס', משא"כ בעירובין שפיר קאמר הגמרא הו"א דכהנים פטירי מציצית משום דליתניי' בלא תלבש שעטנז, משום דלפום האי ס"ד דכהנים משתרי בכלאים אפי' שלא בשעת עבודה בלא"ה ליכא למילף מהכא דהא איכא למיפרך מה לכלאים שכן הותר מכללו שוב הוי ס"ד שפיר דעדיף למדרש קרא אפטורא דכהנים, ושפיר קאמר בגמרא, משא"כ לקושטא דמילתא דכהנים לא אישתרי אלא בשעת עבודה א"כ כלאים לא הותר מכללו ושפיר מצינו למילף מני' אכה"ת כולה עדיף לן דרשה דכלאים בציצית מלמדרש פטורה דנשים כן נראה לענ"ד בסיד נכון, ואין להקשות גם לס"ד עכ"פ הוי מצינו למדרש מיהת בעדל"ת במידי דהותר מכללו ז"א דלזה לא איצטרך קרא דת"ל מראשו דמצורע כדאיתא ביבמות דף ה', ודו"ק היטב, ועי' מש"כ מזה עוד במצות כלאי בגדים ודו"ק, ועי' בריטב"א קידושין שכתב בתי' קושי' הנ"ל דלא מסתבר למדרש לחייב נשים לאפוקי מכללא דכה"ת כולי, ובהפלא"ה שם תמה על הריטב"א הא גם בכהנים קאמר בגמרא דאי הוי פטור מכלאים הוי דרשי' קרא למפטרי מציצית אע"ג דמפקי מכללא דכה"ת ע"ש, ולפי מש"כ דברי הריטב"א מכוונים שפיר ובכלל דבריו דברי, ועיי"ש בס"ד:
ח ולעניין אי נשים כשירים לעשות ציצית יש מחלוקת הפוסקים התוס' והרא"ש ס"ל דאשה כשירה לעשותם והכי פסק המחבר בשו"ע סי' י"ד ס"א, והרמ"א כ' ויש מחמירין וע"ש במג"א שהקש' דהא בכל דוכתי דרשי' בני ישראל ולא בנות ישראל כדאיתא בקידושין דף ל"ו ומנחות דף ס"א א"כ ה"כ נמעט נשים, וראיתי בס' ביאור מרדכי שתי' שפיר עפ"י קושית התוס' הנ"ל נדרוש מסמוכין דנשים חייבות בציצית דכל שישנו בל"ת שעטנז איתא במצות גדילים, ותירצו שפיר דהקישא עדיף מסמוכין וכבר מוכח מהקישא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג עיי"ש, וכ"ז לענין קושיית התוס', אבל לענין זה יש לומר שפיר דעכ"פ ילפי' מהקישא הנ"ל דאיתנייהו בעשיית גדילים, ולגלוי' דלא ממעטי' מבני ישראל אלא נכרים ועפי"ז יש ליישב שפיר קושיות התוס' בפ"ק דיבמות דף ו' למאי דס"ד דגמרא דעדל"ת שיב"כ א"כ כלאים בציצית דכ"ר למה לי' ולהנ"ל י"ל דהוי ס"ל להגמרא דקרא דסמיכות הנ"ל איצטרך להכשיר נשים לעשיית ציצית, מיהא עיקר תי' הנ"ל אינו מספיק לקושיי' המג"א, כי היכא דלא מחייבי' נשים בציצית משום דלא אתי סמוכין לאפוקי מהקישא, כש"כ דהו"ל למימר דלא אתי לאפוקי ממשמעות הכתוב בני ישראל ולא בנות ישראל ותו דלפי מש"כ לעיל א"א למדרש מסמוכין תרתי דרשות וכמש"כ הר"ן בפ"ק דקידושין עי"ש וכיון דלמסקנא איצטריך סמוכין למשרי כלאים בציצית תו לא מצינו למילף מני' דנשים כשרות לעשיית ציצית, וקושי' המג"א קיימת ומ"מ קושי' התוס' הנ"ל מתיישב שפיר עפיד"ז ודו"ק:
ט וראיתי להגאון מהרש"ק שכ' בהגה"ת השו"ע הנ"ל די"ל הני פוסקים לא פליגו דודאי מצד עצמה אשה פסולה לעשותן שיצא בו איש אבל בתורת שליחות דהיינו אם איש עשאה שליח לעשות לו ציצית בזה אשה כשרה דנהי דשליחות נמי ל"ש במידי דל"ש בגוי' מ"מ בזה כיון דאשה יכולה לקיים מ"ע שהז"ג שפיר נחשב איתא בדנפשה, ע"ש, והנה מש"כ דזה חשוב איתא בדנפשה, לכאור' יש ראי' לדבריו מש"ס קידושין רפ"ב דאמרי' בגמרא דאיצטרך קרא למעוטי נכרי לשליחות דתרומה אע"ג דליתא בתרומה דנפשי' סד"א הואיל ותנן נכרי וכותי שתרם את שלו תרומתי תרומה הו"א דשליח נמי מצי משוי קמ"ל א"כ מוכח דאי לאו דמעטי' קרא בהדי' הו"א דאיתא בתורת תרומה, ה"כ י"ל גבי נשים, אלא דלפי"ז צ"ע א"כ בתפילין נמי אמאי ממעטי' נשים מוקשרתם וכתבתם משום שאינה בקשירה אינה בכתיבה הא י"ל קרא לא ממעט אלא מי שאינו בקשירה כלל, אבל נשים הואיל דיכולה לקיים מצוות תפילין אם תרצה א"כ חשיב איתא בקשירה, וע"כ צ"ל דאינו דומה לש"ס קידושין שם, דדוקא בתרומה הואיל וחל שם תרומה על התבואה שהפריש שפיר הו"א שחשיב עי"ז איתא בתרומה דנפשי' משא"כ במצוה דל"ש זה ולא שייך לדין בו אלא משום חיובא דגברא אמרי' דקרא ממעט כל שאינו בחיוב קשירה אינו בכתובה, ובעיקר מה שרצה לחלק בזה בין אם משוי לי' שליח, א"כ קשה אמאי לא אמרי' כן גם גבי תפילין ולפימש"כ הרשב"א בפ"ק דחולין דף י"ב דמידי דמצי למיעבד בלא שליחות הבעל דבר לא שייך בי' עניין שליחות אפי' אם עשאו על פי משלחו א"כ בלא"ה לא שייך לעניין עשיית ציצית וכתיבת תפילין עניין שליחות דהא אין צורך כלל לשליחות ודו"ק:
י בהא דשרי רחמנא כלאים בציצית כתב הרב"י בסי' י"א בשם רבנו ירוחם ת"ל חוטי פשתן פוטרין בבגד צמר, וכן להיפוך דכלאים בציצית מותר ודוקא כשאינו מוציא ממינו אבל אם מוצא ממינו לא יטיל בו כלאים כדאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עול"ת וכו' והרב"י כתב דאינו נ"ל אלא אעפ"י שאין מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים שניהם אלו הי' מצוי לו לא דחינן את ל"ת, ע"ש, ולדבריו ע"כ הא דשרי רחמנא כלאים בציצית היי"ד בזמן דאיכא תכלת דאז א"א לקיים שניהם דע"כ תכלת בטלית של פשתן א"א בלא כלאים ומגו דתכלת פוטר לבן נמי פוטר אבל היכא דליכא תכלת אפשר לקיים שניהם מקרי כיון דעכ"פ משכחת לה לקיים שניהם אלו הוי מצוי לו והנה כבר הקשו על מרן הרב"י בשאג"א ס"ו ובתשו' ברית אברהם סי' א' ובתשו' בית אפרים סי' ה', מהא דאמרי' בשבת דף ל"ג ולאביי אליבא דר"ש למאי דס"ד מעיקרו האי בשר מאי עבד לי' באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא דקמתכוין ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל כ"מ שאתה מוצא עול"ת וכו' לא צריכא דליכא אחר דמבואר אע"ג דהוי אפשר לקיים שניהם אי איכא אחר השתא מיהת דליכא אחר אמרי' עדל"ת ע"ש והנה בפשטות הי' נ"ל לתרץ, דע"כ לא כתב הרב"י כן אלא לגבי מצות ציצית דאם איכו לובש טלית בת ד' כנפות ליכא ביטול מצוה, א"כ שפיר אמרי' דמקרי אפשר לקיים דהא מצי לאמתוני עד דאתרמי לי' ציצית ממינו משא"כ במילה אי ליכא אחר ל"ש לומר דהוי אפשר לקיים שניהם דימתין עד דמזדמן לי' אחר דהא אדהכי והכי יבטל מצות עשה דביום השמיני, מיהא אחר העיון אין זה מספיק דהא כ' התוס' בכתובות דף מ' דלא מיחשב אפשר לקיים שניהם מחמת שלא ילבוש טלית של פשתן כיון דעכ"פ בטלית של פשתן לא אפשר למיעבד בלא כלאים וכוונת דבריהם מבואר שם בפנ"י דעיקר מצות ציצית לא חייבי' רחמנא אלא אחר הלבישה כדכתיב אשר תכסה בה, וא"כ א"א לומר שלא ילבוש טלית של פשתן דהא בלבישה לא עביד איסורא א"כ לא באנו לדין אלא על חיוב עשיית ציצית אחר הלבישה, וע"ז ל"ש לומר אפשר לקיים שניהם כיון דהשתא מיהת א"א לו למיעבד תכלת בלא כלאים, וא"כ שוב א"א לומר חילוק הנ"ל דהשתא מיהת כיון שכבר לבוש טלית זה אם לא יטיל ציצית הרי מבטל מ"ע והו"ל לומר דזה לא מקרי אפשר לקיים שניהם, ואפ"ה ס"ל להב"י דלא דחי, ושפיר קשי' להו להגאונים הנ"ל מש"ס שבת הנ"ל, והנלענ"ד בס"ד, דבעיקרא דפלוגתא הנ"ל של הרי"ו עם הרב"י אם זה מקרי אפשר לקיים שניהם, לכאור' צדקו מאוד דברי רבינו ירוחם, דהא מבואר בנימוקי הרמב"ן עה"ת בטעמא דעדל"ת אע"ג דל"ת חמירא, ח"ל כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו ולכן מצות עשה גדולה כמו שאהבה גדולה מיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע ולכך אמרו דאתי עודל"ת, עכל"ק, וא"כ נהי דבאפשר לקיים שניהם לא שייך האי סברא דהרי ע"כ לאו מחמת שאהבה דוחקתו לקיים המ"ע קעבר על הל"ת דהא הוי מצי לקיים שניהם, אבל תינח היכא דמצוי לו לקיים שניהם השתא הכא, משא"כ אי לא מצי לקיים שניהם מאי איכפת לן דהו"מ לקיים שניהם אי הוי מתרמי לי' סוף סוף השתא כיון דאהבת השם דוחקו לקיים מצותו וא"א לו בלא דחיית הל"ת שפיר אמרי' דעדל"ת, וצדקו דברי רבינו ירוחם, וצ"ל בטעמא דמרן הרב"י דודאי אלו הוי ברור לן טעמא דעדל"ת הוא מחמת סברת הרמב"ן הנ"ל באמת הוי אמרי' כשיטת רי"ו אבל מאן מוכח דהיינו טעמא דקרא, הא קיימ"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, והא דעדל"ת לא נדע אלא מדשרי רחמנא תכלת בכלאים. א"כ אימור דוקא בכה"ג דאין מציאות לקיים המ"ע בטלית של פשתן אלא באופן זה אבל אי הוי דרשי' טעמא דקרא ודאי הוי אמרי' טעמא דעדל"ת הוא מטעמא דכ' הרמב"ן, ואז באמת היה הדין דין אמת כמש"כ הרי"ו, ולפי"ז לק"מ מהא דשבת דף קל"ג דהתם קאי הגמרא אליבא דר"ש כדאמרי' ואביי אליבא דר"ש למאי דס"ד מעיקרו האי בשר מאי עבד לי' ע"ז שפיר משני דליכא אחר אבל למאי דלא קיימ"ל כר"ש ולא דרשי' טעמא דקרא שפיר קאמר הרב"י דזה לא מקרי א"א כן נראה לענ"ד נכון בס"ד, ודו"ק: