ערוגת הבושם על אוח· רבי משה גרינוולד
סימן ב
מגבהי מרומים, רב שלומים, ליד"נ הרב המאור הגדול כש"ת מו"ה אליעזר דייטש ני' אב"ד ור"מ בק"ק האנשאוויטץ יע"א, (כעת הגאון אבדק"ק באניהאד ני') ע"ד אשר בדק לן מר בדברי הפרימ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות ז' בכל המצות שכשרים מן התורה ופסולים מדרבנן אם נימא דבכהא"ג לא תקנו חכמים שיבטל המצוה לגמרי אם לא יוכל לעשות כתיקון חכז"ל ומשמע לי' למר דזה לא שייך כ"א במצוה חיובית משא"כ במצות ציצית דאם אינו מתעטף בטלית אינו מבטל מצות עשה מסתברא דהעמידו דבריהם היכא דאין לו ציצית כשיעור שלא ילבש כלל, ומתוך כך תמה מעכ"ת על הפרימ"ג בסי' י"א ס"ק ג' שכ' דמי שאין לו ציצית כשיעור והוא בדרך ילבשם בלא ברכה, עדיפא מינה הו"ל לאקשויי, דדברי הפרימ"ג גופא סתרן אהדדי לפי הבנת מע"כ דהא מפורש יוצא מדברי הפרימ"ג שם בפ"כ דמעיקרא לא חקר כ"א במצות עשה שמחיוב האדם לעשותה ונקרא חובה אבל הדבר פשוט דלק"מ דהפרימ"ג לא קאמר כ"א היכא דתקנו רבנן משום גזירה דמשום גזירה איכא למימר העמידו דבריהם במקום מצוה דשוא"ת ובכהא"ג מיירי הא דמייתא התם מסוכה ומק"ש אבל הכא דחכמים לא משום גזירה אמרו לה, כגון בציצית הא דאמרו רבנן שיעור ציצית י"ב אגודלין לאו משום גזירה הוא, בכי הא מפשט פשיטא לי' להפרימ"ג דלא אמרוהו רק משום מצוה ולא לעכב ומסתבר טעמי' ויעוי' בחידושי הריטב"א סוכה דף י"ד גבי מסככין בנסרים הביאו המחהש"ק בסי' תרכ"ט ומסיים שם דכן הדין בכל פסולי ד', מינים שהם מדרבנן נדחים בזמן מצות לולב של תורה, ולפי הנ"ל צ"ע מאי ראי' מלולב לסוכה, גבי סוכה הטעם משום גזירה איכא למימר דאפי' בדיעבד העמידו דבריהם משא"כ פסולי לולב דבריהם דלאו משום גזירה ננהו, ונ"ל דמ"ש הריטב"א מ"פ לולב וערבה ט"ס הוא, וצ"ל מפ' לולב הגזול והכוונה למאי דאמרי' שם דף ל"א ע"ב לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון וכתבו התוס' יש לדקדק מכאן דאם לא מצא כשר מברך בפסול אע"ג דאמרי' בגמ' דפריש לא יביא דלמא אתי למסרך א"כ גם בפסול נגזור ש"מ דבשעת הדחק לא גזרי' א"כ שפיר מייתי הריטב"א ראי' אסוכה אע"ג דהתם טעם הפסול משום גזירה הוא, אלא דלפי"ז חוזר וניעור הערת מעכ"ת ני' על הפרימ"ג דהא אף בציצית הו"ל למגזר דלמא אתי למסרך אבל נראה דהריטב"א לשיטתו דס"ל דברוכי מברכינן שייך דלמא אתי למסרך, אבל הפרימ"ג ס"ל דאינו מברך א"כ ל"ש דלמא אתי למסרך דהא ידע שלא ברך וא"כ בציצית לא שייך גזירה כלל מפשט פשיטא לי' דאפי' במצוה שאינה חובה נמי נפיק היכא דאי אפשר בענין אחר לא העמידו דבריהם ועי' סברא כהנ"ל בח"ס חידושי פ' לולב הגזול דף ל"א שהוכיח מגמ' דאפי' ברוכי נמי מברכי' וע"ש, ואף דבסי' תרמ"ט קיי"ל דאין מברכין על הפסולין אף בשעת הדחק התם בפסולין דאורייתא ואפי' בהא איכא פלוגתא בין הראשונים אבל בפסולין דרבנן לכאור' ראיית הריטב"א מסוגי' הנ"ל מוכרחת וצ"ע על הפרימ"ג, ויש לי להעיר בהא דאמרי' בסוכה דף ל"א האי בשורה דמטללתא עבדי בה רבנן תקנתא משום תקנת השבים, והנ"מ בנו שבעה אבל לבתר שבעה הדר' בעינה, וצ"ע מה ענין זה למריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תקנת השבים שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו לא יעשה תשובה משא"כ הכא כיון דלא קנאו אלא ימי משך המצוה דהא לבתר שבעה הדר בעיני' מאי תקנת השבים שייך הכא, ואי אמרת אי מצרכת לי' לסתור בנינה לא יחזור מפני שירצה לקיים מצות סוכה, הא אי אמרת דצריך להחזיר הכשורה עצמה והוא לא יחזירנה בלא"ה לא מקיים מצות סוכה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה, בשלמא לשיטת הריטב"א ושאר פוסקי' דאי קאי לדינא בגו שבעה אף בתר שבעה א"צ להחזיר אלא דמי עצים, אבל לפירש"י דלא ס"ל כן כמבואר בחידושי הריטב"א ודכ"ע דצריך להחזירה בעינא בתר שבעה קשי' מאי תקנת השבים שייך בזה, ונלע"ד דרש"י ס"ל כשיטת הפוסקי' דמצוה שאינה באה לרצות כגון סוכה וכיו"ב מהב"ע לאו דאורייתא וכיון דאין כאן כ"א פסול דרבנן א"כ בדיעבד היכא דלא אפשר בענין אחר יצא י"ח ושפיר שייך תקנת השבים דאם נימא דיחזור גוף העצים לא ישמע דירצה לקיים המצוה וי"ח נפיק כיון דאין פיסולו אלא מדרבנן כסברת הפרימ"ג הנ"ל ומיושב בזה על נכון קושי' התוס' שם בד"ה שינוי החוזר ע"ש שהקשו דעכ"פ קנה מדרבנן א"כ אמאי לא יצא י"ח כהאי כשורא דמטללתא, ולפי מ"ש יש לישב בסוכה דמהב"ע לאו דאורייתא שייך תקנת השבים כדפרישית דהא בדיעבד וא"א בענין אחר נפיק משא"כ בלולב דמהב"ע דאורייתא א"כ אם נימא דיחזיר הלולב גופי' ולא יחזיר לא יצא י"ח באמת ל"ש תקנת השבים כיון דלבתר זמן המצוה בלא"ה הדר בעיני' ועי' במחבר סי' תרמ"ט סעי' ו' במג"א שם ובסוף הסי' שם מבואר דהמג"א פליג בזה ארמ"א אם גם במהב"ע אינו כשאר פסולין לענין זה, וי"ל דתלי' בפלוגתת הראשונים, אי מהב"ע דאורייתא או לא:
{עי' לקמן סי' ר"ה ד"ה עיין):
ונסתפקתי במצוה דרבנן כגון בטלית משאר מינים שלא מצמר ופשתים מהו, אפי' את"ל דבמצוה דאורייתא היכא דלא מצי למיעבד כתקון חכז"ל מ"מ עושה, במצוה דרבנן מיהו כיון דמדאורייתא בלא"ה אין כאן שום מצוה ומדרבנן לא מצי לקיים כתיקון חכז"ל א"כ אין כאן שום מצוה. או דלמא דרבנן לא תקנו אלא כעין דאורייתא וכיון דבדאורייתא כהא"ג נפיק י"ח בשעת הדחק לא עדיף מצוה דרבנן, ומתוך דברי הריטב"א סוכה דף י"ד שכ' וז"ל בפ' לולב וערבה מוכח להדי' שכן הדין בכל פיסולי ד' מינים שבלולב שהם מדבריהם נדחים בזמן מצות לולב של תורה, משמע דבזמן מצות לולב דרבנן לא, מטעמא דפרישית וצ"ע ובלא"ה לשון הריטב"א צל"ע דנקיט פיסולי דבריהם הא מהאי דלא יביא פריש משמע אפי' פסולי דאוריתא והכי קיי"ל באמת בשו"ע, ומה שכ' מעכ"ת ני' בשם תשו' בשמים ראש דלא אמרי' תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אלא דוקא בשני מצות דיש להם שייכות זע"ז וקשה מכאן על הנוב"י בתשו' או"ח סי' מ"א לענין קידוש לבנה וברכת המגילה עיי' בתשו' תה"ד סי' רס"ה לענין מילה ומקרא מגילה דבתחילה דעתו להקדים מילה משום תדיר ושוב קאמר אדרבה מקרא מגילה עדיף דעכ"פ תדירתו חזקה פ"א בשנה. מוכח דלא ס"ל סברת בשמים ראש הנ"ל: