אור ברסלב

ערבי נחל· רבי דוד שלמה אייבשיץ

שלח

נשא

חלק א

עם האמור נבאר פסוקי פרשת שלח וזה תוארם.

שלח לך אנשים כו' פירש"י צדיקים. ויש לדקדק, וכי דרך לשלוח מרגלים צדיקים ונשיאים אדרבה נוהג שבעולם אינו כך. ויקרא משה להושע בן נון וכו', פירש"י ז"ל יה יושיעך מעצת מרגלים. ותימה למה לא ביקש על כולם והניחם על בחירתם, ואי נימא שברוח הקודש השיג שיועיל תפלתו על יהושע בן נון ולא על השאר שהיה בחירתם נוטה לרע מאד, אם כן גם על כלב היה לו לבקש, ותו תימה, אומרו מעצת מרגלים, כי לשון עצה לא נאמר אלא על דבר חכמה כאומרו (משלי ח, יד) לי עצה ותושיה, משא"כ על רשעות וטפשות ושטות כזה הלזה יקרא עצה, והוה ליה למימר מטפשות מרגלים. והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים כו', יש לדקדק מאי חיזוק צריך לזה, גם מאי נפקא מינה בלקיחת פירות, הלא ישראל סמכו את עצמם אהמנותייהו דמרגלים כמאמרם נשלחה אנשים לפנינו, גם מאי סמיך ליה והימים ימי בכורי ענבים, מאי נפקא מינה.

וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל וישיבו אותם דבר (פירש"י את משה ואהרן, והוצרך לזה מדפרט אח"כ ישראל בפני עצמם) ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו כו' אפס כו' יש לדקדק, הא משה ואהרן הם הם המשלחים כאומרו וישלח אותם משה, ואולי צירף עמו גם את אהרן, וקיימא לן (גיטין כ"ד.) דחזרה שליחות אצל המשלח, ומה זה אמר אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל, מאי בעי הכא ישראל. ותו תימה, אם יאמר וישיבו אותם דבר יהיה נכלל כל הנזכר בתחלה, דהיינו משה ואהרן וישראל, ולמה פרט ישראל בפני עצמם, עד שמחמת זה צריך לומר שאומרו וישיבו אותם לא קאי רק למשה ואהרן, ולמה חלקם הכתוב משה ואהרן לצד אחד וכל העדה לצד אחר. ותו תימה, שאמר וישיבו אותם דבר ואת כל העדה וכן אמר ויראום הכל בלשון רבים, למה אם כן אמר ויספרו לו, מורה שלא סיפרו לכל העדה והוא היפך הקודם, וגם היפך הכוונה, דהא עיקר דבתם ודאי לא היה הכוונה רק לספר באזני ישראל, כי ודאי ידעו שמשה ואהרן לא יאמינו להם.

ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה כו', יש לדקדק אומרו אל משה, ודרז"ל ידוע, והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, (ארז"ל סוטה ל"ה.) שכביכול כלפי מעלה אמרו, ויש לדקדק מנה ליה, דלמא ממנו לשון רבים, כיון שאמרו כך לישראל, ודברי המפרשים ידוע בענין הניקוד בתיבת ממנו, עיין בשו"ת מאיר נתיבים בדין נוסח אמירת שליח הגט תהא מגורשת ממנו ע"ש. ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר כו', יש לדקדק לשון ויוציאו, מהו לשון הוצאה ולמה עד עכשיו לא נאמר לשון הוצאה, וגם כאן היה לו לומר ויאמרו. ותו מה חידש הפסוק כאן, הלא כבר נאמר כל הסיפורים שלהם וכל זה כיתור מאמר.

ותשא כל העדה ויתנו את קולם כו' ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר כו' טובה הארץ מאד מאד אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו הכי נמי נראה ככפל לשון אך בה' אל תמרודו כו', יש לדקדק בלשון מאד מאד, והיה די באומרם טובה הארץ ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, (יש לדקדק מה בצע כי יהרגו ליהושע וכלב, מה הנאה יגיע להם מזה).

ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני כו' ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו יש לדקדק, תיבת 'בכחך' מיותר, גם 'מקרבו' קשה, דהוה ליה למימר מתוכם ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה כו' ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה יש לדקדק למה פרט דוקא ענין העננים ולא שאר נסים כמו מן ובאר ושאר דברים. גם יש לדקדק, אומרו הולך לפניהם, אטו בעת חנייתם לא היה להם כל זה והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים כו' מבלתי יכולת כו' יש לדקדק, מאי כאיש אחד, הלא כאשר ימות אחד כן מיתת רבים, כמות זה כן מות אלו, ומאי כאיש אחד דקאמר. ותו יש לדקדק, למה יאמרו מבלתי יכולת ולא יתלו בחטאותם כאשר הוא האמת ויאמר ה' סלחתי כדברך ואולם חי אני נאום ה' כו' כי כל האנשים הרואים את כבודי כו' יש לדקדק אם כן מאי סלחתי כדברך, ודברי רש"י ז"ל ידוע, ועבדי כלב עקב כו'. יש לדקדק למה לא הזכיר גם את יהושע. ובדרושים אחרים יישבנו כמה דקדוקים מהנ"ל.

ועם האמור יבואר, דהנה כאשר חפץ הש"י להטיב לעמו לתת להם את הארץ, וכבר אמרנו כי אחר מתן תורה אין מתנהג כל המציאות רק ע"י מעשי ישראל, וכל דבר מתקיים ע"י המצות אשר הם מענין הדבר ההוא, לכן אין ליתן להם את הארץ עד יקיימו איזה מצות התלוים בארץ, ושירגישו עבודת הש"י במדריגת שיכולים לעבדו בארץ ישראל, אבל זאת אי אפשר דהרי קודם בואם לארץ איך יקיימו אותם המצות התלויות בארץ ואיך יעבדוהו במדריגת העבודה אשר בארץ ישראל, ואם יביאם תחלה לארץ ושם אח"כ יקיימו זאת, זה אינו, דמיום מתן תורה אין נעשה דבר רק ע"י מעשה ישראל. לכן צוה השי"ת לשלוח אנשים צדיקים בעלי רוח הקודש לארץ ישראל, והם יהיו הנשיאים מכל שבט, אשר נשמת כל נשיא כולל נשמות כל בני שבטו, והם ילכו שמה ויקיימו מצות התלויות שם מה שיהיה אפשר להם לקיים ויעבדו שם את הש"י במדריגת העבודה המעולה של ארץ ישראל, ומצד שכוללים נשמות כל שבטי ישראל יהיה נחשב כאלו כולם עשו ועל ידי זה יביאם לארץ ישראל. הנה כי כן היה כוונת שילוחם, וזהו ענין אומרו ולקחתם מפרי הארץ, היא העבודה והמצוה שבארץ ישראל, שזהו עיקר הפרי ותולדותיהם של צדיקים, וזה התלוי בארץ ישראל נקרא פרי הארץ.

אולם המרגלים שמו עצה בנפשם שלא יצטרכו לטורח הזה לירש את הארץ על פי מעשיהם שיקחו מפרי הארץ, כי טורח רב היו צריכים בזה כאומר והתחזקתם כו', ואמרו לעשות עצה לחטוא ולהחטיא את כלל ישראל בהוצאות דבה על הארץ, ויירשו את הארץ מצד שיהיו כולו חייב וכמו שביארנו בריש הדרוש באורך שכאשר ישראל כולו חייב אז עושה הש"י מעצמו בלי סיוע מעשה ישראל. ולזאת קראום רז"ל עצת מרגלים, 'עצת' דייקא, כי באמת היא חכמה ועצה רק עצת חטאין היא.

אמנם משה רבינו ע"ה הבין שעצה זו שיבוש הוא, דבשלמא בכולו חייב בכל התורה עד שיומשך ח"ו חורבן העולם, אז הקב"ה עושה בלי סיוע התחתונים, משא"כ בזה שיהיה כולו חייב לענין ביאת הארץ, יענשו ולא יבואו לארץ ישראל, ואף שנשבע השי"ת לאבות יבואו בניהם לארץ ישראל כמו שהיה בסוף, ומכל מקום לא היה יכול להתפלל על כולם כי ברית כרותה לאנשים שיהיו בעלי בחירה, ואין הש"י מבטל בחירת האדם, רק יהושע שכבר נתנבאו עליו בפרשה הקודמת יהושע מכניס, ומטעם זה סברו המרגלים שיהיה כולו חייב, אף שידעו כי משה ואהרן לא ישמעו להם, ולא יהיה נקרא כולו חייב, אלא לפי שכבר ידעו שמשה ואהרן לא יכנסו לארץ ישראל, ואם כן אין להם ענין לביאת הארץ, ומכיון שכל השאר יחטאו נגד ארץ ישראל יהיה נקרא כולו חייב, וכל דבר שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אינו חוזר ומכל שכן ע"י נביא, לכן מצא מקום להתפלל עליו, והועילה תפלתו וניטל הבחירה ממנו ולא נשתתף בעצתן של מרגלים, אלא עשו כאשר נצטוה והתחזק וטרח בפרי הארץ, דהיינו במעשים טובים, וכאמור.

ונתישב כבר עם דברינו אלה תחלת הפרשה, שהוצרכו לשלוח נשיאים ושיהיו צדיקים דוקא. גם מ"ש יושיעך מעצת מרגלים. ואומרו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, כבר נתבאר דהיינו המעשים טובים התלוים בארץ, וביאר הפסוק עצמו טעם הדבר שהיה צריך חיזוק, ואמר והימים ימי בכורי ענבים, ידוע מ"ש המקובלים כי באותן הימים שלטה סט"א אותיות שקודם אותיות ענבם חסר כתיב כידוע, משום הכי צריך חיזוק, ולכן אמר והתחזקתם, ועכשיו ביאר כל המעשה איך התנהגו המרגלים.

והנה, דרך המדבר לשון הרע כשרוצה שיאמנו דבריו לחבירו ויאמן לו בבירור ללשון הרע או רכילות ההוא שרוצה לומר לו. הנה, אם יבא אליו בהדיא בדבריו חושש שמא לא יבטח על דבריו, אולי יחשבהו חבירו לאויב וכי האי גוונא, לכן זאת עצתו הנה הוא מדבר לחבירו רק טוב, דרך משל, כשרוצה ראובן לומר רכילות על שמעון לפני לוי, אינו אומר בהדיא ללוי אלא מדבר ללוי בפני יהודה ואומר ללוי הנה שמעון זה הוא טוב עמך לדעתי, והופך פניו ליהודה כאלו מתחבא מלוי לבלתי ירגיש שמדבר עם יהודה, ואומר ליהודה לך אגיד האמת, כי שמעון מבקש דמו של לוי ושונא גמור הוא לו, ולוי זה רואה איך הם מתלחשים ומבין כי משמעון הם מדברים ומפציר בראובן שיגיד לו והוא מסרב כאלו אינו רוצה להיות מהולכי רכיל, עד שלוי מפציר בראובן מאד ונדמה ללוי שראובן מגיד לו רכילות ההוא על צד הכרח שלא ברצונו רק לרוב הפצרתו, ומחמת זה הוא מאמין באמונה שלימה לדברי ראובן זה.

אמנם פקח אחד עמד שם ושמע איך ראובן מתלחש עם יהודה והבין כוונתו וידע שהוא משקר ורצה להכחישו, ואמר בדעתו אם גם אני אתלחש עמהם להכחיש דבריו לפני יהודה לבדו, הנה יראה לוי אותנו מתלחשים, ואח"כ יסתפק עם מי האמת. אלא התחיל לצעוק ללוי מיד בעוד ראובן מתלחש עם יהודה, וצעק הפקח הזה ללוי בקול רם שמע נא לוי כה וכה אומר ראובן אבל חייך שהוא שקר, וכראות לוי שזה לא הסתיר הדבר לפניו אלא צעק בקול גדול מסתמא האמת אתו וראובן משקר, דאם לא כן היה מדבר לראובן בלחש לומר לו אל תדבר דבר זה פן יודע ללוי. אכן מה עשה ראובן שהיה ג"כ חכם להרע, התחיל לומר ללוי רכילות אחר על שמעון מה שלא פרסמו הפקח עדיין ומחמת זה האמין לוי לדבריו בראותו כי גם זה האיש המכחישו הסתיר דבר זה מתחלה לפניו שמע מינה שאמת הוא ומדהא קושטא הא נמי קושטא, ומ"מ עדיין חשש ראובן שמא לא יאמין לו מאחר שיתחיל לומר ללוי דבר זה בלי הפצרה, מה עשה, לא הגיד לו בעצמו אלא אמר בלחישה לאיש אחר ונתכונו שישמעו הדברים ללוי, הנה כי כן דרך העולם. וענין זה עצמו מבואר כאן בפסוק בהדיא, כי כה עשו המרגלים ברצותם שיאמנו דבריהם, כי חששו אם יגידו להדיא לישראל דבת הארץ פן לא יאמינו ויחשבום לאויבים להם ומבקשים רעתם, לכן עשו כראובן הנזכר.

ולזה אמר הפסוק ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל, ר"ל אף שמשה ואהרן הם הם המשלחים ומדרך הטבע היה שיגידו התשובה למשה ואהרן לבד, נתכוונו לבא למשה ואהרן בעת שהיו עומדים בין כל העדה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, חילקם הכתוב לשתים, לומר כי למשה ואהרן דיברו תשובה אחרת ולישראל תשובה אחרת. ומבאר הפסוק איך היה זאת, ועל זה אמר ויראום את פרי הארץ, ר"ל שהראו הפירות שהביאו מארץ ישראל לכולם, והרי זו תשובה שארץ ישראל טובה מאד שפירותיה כל כך גדולים וחשובים, ודיברו לפני ישראל טוב על ארץ ישראל, אבל ויספרו לו ויאמרו באנו כו', 'לו' דייקא, ר"ל שבסיפור הדבר נתלחשו עם משה רבינו ע"ה לבדו כאלו מתחבאים שלא ישמעו ישראל ולא יגידו להם עד שיפצרו בם מאד ואז יאמנו דבריהם. וכאשר סיפרו הדבה ההוא למשה רבינו ע"ה וראו ישראל שהמה מתלחשים ונבעת לבם בקרבם, עשה כלב כמו הפקח הנזכר ולא הכחיש דבריהם בלחישה לפני משה רבינו ע"ה כמו שהם דיברו בלחישה, כי חשש שעוד יותר יבעתו ויחם לבבם בקרבם, באמרם זה לזה הנה ראה איך אלו השלוחים מתלחשים ומתקוטטים אין זאת כי אם נמכרנו לבא למקום רע, לכן מיד התחיל כלב לצעוק אל העם בקול רם וקבצם מיד לפני משה רבינו ע"ה, כדי שלא יאמר הוא בלחישה רק בקול רם, דעו כי אלו אומרים רע על ארץ ישראל תדעו שמשקרים הם.

וזהו שאמר ויהס כלב את העם אל משה, אף על פי שעדיין לא נזכר בפסוק שדברו העם איזה דבר, אלא הכוונה כאמור, שעד שלא שמעו ישראל דברי המרגלים מיד קירבם כלב לצד משה רבינו ע"ה והודיע להם כך וכך אומרים הרשעים הללו ואני משתיק אתכם אל תאמינו להם, ואמר בלבו שעל ידי זה יבטחו העם אל דבריו וכאמור לעיל בענין הפקח, כי אם לא היה כלב צווח מיד לישראל עד שישמעו את דברי המרגלים שוב לא יאמינו לו, כי כשידברו המרגלים את דבריהם לישראל בראשונה על פי הפצרת ישראל שיפצירו בם עד שיגידו להם את אשר התלחשו היו מיד המרגלים נאמנים בעיניהם ולא יועיל כלב אם יכחישום אח"כ. ואמנם הרשעים האלה עדיין אמרו דבריהם בלחישה למשה רבינו ע"ה, ועז"א והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל כו', עדיין לא הוציאו דבריהם לגילוי רק אמרו בלחישה, עד אח"כ אמר הכתוב ויוציאו ולכן דרשו רז"ל כי חזק הוא ממנו, כלפי מעלה אמרו, דהוקשה להם בשלמא אם אמרו זאת בפני ישראל אז שייך שיאמרו כי חזק הוא מאתנו, והיה פירוש ממנו כמו מאתנו, אבל כיון שהגידו זאת בלחישה שלא בפני ישראל אין שייך שיהיה פירושו מאתנו, לכן דרשו דממנו פירושו מאתו כביכול, וק"ל דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל, ר"ל מה שעד עכשיו כנסו דבריהם כאלו רוצה שלא ישמע, אח"כ הוציאו אל בני ישראל את דבריהם. אך דמאחר שכבר פרסם כלב את דבריהם, שממה שצעק עלה נעלה כי יכול נוכל לה, הבינו שהמרגלים אמרו היפך זה, מזה הבינו המרגלים שלא יאמנו שוב דבריהם בעיני ישראל, מה עשו, התחילו לומר דבר חדש על ארץ ישראל מה שעדיין לא אמרו כלל ולא נתפרסם ע"י כלב, והוא אומרם ארץ אוכלת יושביה היא.

וכך שיעור הכתובים, והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל כו', כבר פירשנו שזאת אמרו בלחישה לפני משה רבינו ע"ה, לכן לא אמרו רק כדבריהם הראשונים, אבל ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אל בני ישראל, ר"ל כאשר הוציאו דבתם אל הגלוי אמרו דבר חדש, כמו שביארנו במשל בראובן הנזכר, שאחר שפרסם הפקח את דבריו מדבר רכילות חדש, כך עשו הם בכדי שיאמנו דבריהם לישראל, וגם זאת לא הם בעצמם אמרו לישראל, אלא הם הוציאו דבת הארץ כו' לאמר הארץ אשר עברנו כו', 'לאמר' דייקא, ר"ל שלא אמרו בעצמם לישראל אלא הוציאו הדבה לפני איזה אנשים רשעים באופן שיומשך לאמר, ר"ל שמהם יתודע לישראל ולא מפי עצמם, וכאמור בענין ראובן. וכשמוע ישראל זאת, ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו כו' כי נאמנו דבריהם באומרם כי ענין זה של ארץ אוכלת יושביה אפילו כלב הסתיר מתחלה ולא פרסמו כלל מסתמא הוא אמת, ומדהא קושטא הא נמי קושטא, ואח"כ אמר ויהושע בן נון וכלב בן יפונה כו' קרעו בגדיהם ויאמרו כו' טובה הארץ מאד מאד, ודקדקנו כי היה די באומרם טובה הארץ.

ויובן עם משארז"ל (בראשית רבה ט, יב) טוב מאד זה המות, וביארו המפרשים כי בשנאמר על דבר שהוא טוב, הנה הכוונה על תכלית הטוב בלי רע כלל, ולכן תיבת 'מאד' מיותר ומורה על דבר שיש בו גם רע, אלא שהטוב שבו הוא יותר ויותר מהרע עד שיוצדק עליו לשון טוב מאד. וזהו הענין ג"כ כאן, שבאו לארץ ישראל מה שראו המרגלים ארץ אוכלת יושביה כי הארץ טובה מאד מאד, ירצה, שהארץ ההיא אליה וקוץ בה, כי טובה לטובים וההיפוך לרעים, וכמש"ה כאשר קאה הגוי אשר לפניכם, ולכן הכנענים מתים שם כי נתמלאה סאת רשעתם, והרי זה תירוץ על מה שאוכלת יושביה, וגם אזהרה לכם לבלתי תחטאו בה, ואם אולי נפתה לבבכם לעצת המרגלים לומר שתירשו את הארץ מצד כולו חייב, לזה אמר אין זאת כי הלא אם חפץ בנו, 'בנו' דייקא, ר"ל יהושע וכלב, והביא אותנו אל הארץ, 'אותנו' דייקא, ר"ל שאין כאן כולו חייב, שהרי אנחנו נשארנו זכאים ויוכל להתקיים ביאת הארץ בנו, לכן אך בה' אל תמרודו כו' אך הוא לשון מיעוט, ר"ל אי אפשר לכם לירש את הארץ אלא אם כן בה' אל תמרודו, ואז ואתם לא תיראו את עם הארץ, 'אתם' דייקא, ר"ל כשלא תחטאו אז גם אתם תירשו את הארץ, משא"כ כשתחטאו אז אנחנו לבד נירש את הארץ כי אין כאן כולו חייב כי אנחנו זכאין, ומיד ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים, בראותם כי עצת מרגלים נתקלקלה ע"י שיהושע וכלב נשארו זכאין רצו להרגם ויהיה כולו חייב, ומיד נראה כבוד ה' וניצולו. וכאשר אמר הש"י אכנו בדבר כו' התפלל משה רבינו ע"ה ואמר ושמעו מצרים כו'.

והנה כבר יצא מדברינו, דיש חילוק בין איש פרטי לכלל ישראל, דאיש פרטי כשנתמלא סאתו ונעשה כולו חייב באין מלאך מליץ אחד אז נספה בחטאתו, משא"כ כלל ישראל אדרבה בהיותו כולו חייב ח"ו דאז הקב"ה מחדש ימינו כקדם משפיע הוא בעצמו בלי מעשה התחתונה ואז יורשים כל טוב ואכלו את חלב הארץ, כיון שהקב"ה עושה ומקיים הכל לבדו בלי סיוע התחתונים, ובאופן זה היה ג"כ גאולת מצרים שאמר הכתוב עליהם גוי מקרב גוי, שהללו עובדי עובדי עבודה זרה והללו עובדי עובדי עבודה זרה, ונגאלו מצד זה בכחו לבד, וכן היה הכל קודם מתן תורה, רק כשניתנה תורה נשתנה להיות הכל תלוי במעשי ישראל, וכל מין מתקיים ע"י מצות התלויות במין ההוא שישראל עושין. וביארנו ג"כ לעיל בביאור מאמר לאורו הוא צריך, ובעת ההליכה שהיו ישראל מהלכין דאז לא בירכו ברכת המאורות וגם לא הדליקו נרות במשכן בעת ההליכה דאז היה ראוי שיהיה ביטול המאורות עבור שלא עשו ישראל המצות התלויות בהם, וגם עמוד האש שהאיר הקב"ה לישראל היה בלי שום מעשה התחתונים כיון שאז לא עשו שום מצוה התלוים באור, ועשה זה הש"י בעצמו בלי מעשה התחתונים, כענין כולו חייב, שהכל ענין אחד שבעת שכל ישראל מבטלין מצות התלויות באיזה מין אז הקב"ה מחיה המין ההוא לבדו בכוחו.

ולזה התפלל משה רבינו ע"ה לומר שהמצרים יאמרו מבלתי יכולת, ומה שיביאם לומר זאת כיון ששמעו מצרים כי העלית בכחך 'בכחך' דייקא, ר"ל בלי סיוע התחתונים את העם הזה, 'מקרבו' דייקא, ר"ל שהיה גוי מקרב גוי, שהיו כלם עובדי עבודת גלילים ונגאלו בכחך לבד, אם כן יודעים שבהיות כולו חייב נהפך לטוב להם, אם כן יקשה להם למה נפלו כולם במדבר, וכי תימא שאין ראיה מיציאת מצרים שהיה קודם מתן תורה, משא"כ אח"כ נתחדש שתלוי הכל במעשיהם, לזה אמר ושמעו כו' אשר עין בעין כו' ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה, 'הולך' דייקא, שבעת ההליכה מבטלים כולם מצות התלויות באור, ואפילו הכי אתה מאיר להם, אם כן כבר יודעים שנשתנה דין כלל ישראל מדין איש יחידי לענין כולו חייב, ואם כן והמתה כל העם הזה, 'כאיש אחד' דייקא, ר"ל כשיראו שדנת כלל ישראל כאיש יחידי אם כן על כרחך יאמרו מבלתי יכולת ח"ו. לזה השיב לו הקב"ה סלחתי כדבריך שלא אכלה כולם כמשפט איש יחידי רק ימותו כדרכם לאט לאט, אבל על כל פנים ארץ ישראל לא אתן להם, כי לא שייך בזה שירשו את הארץ מצד כולו חייב, דהרי כבר אפשר שירשו בניהם את הארץ (וע"ע תשלום הדברים בפרשת שופטים, בפרשת אשימה עלי מלך).

ואמר עוד ועבדי כלב כו' לא הזכיר את יהושע, כי לא הוצרך כאן להבטחה זו שכבר נתנבאו עליו יהושע מכניס, ומה שזכה לארץ לא היה מצד שמלא אחרי ה' כי מאתו ניטל הבחירה ע"י מה שהתפלל משה רבינו ע"ה עליו, רק זכה לארץ ישראל מתחלה שנגזר עליו יהושע מכניס, אבל לכלב הוצרך להבטיח עכשיו כי הוא זכה לזה מצד שכבש את יצרו ובפרט עצת מרגלים, לזה אמר עקב היתה רוח אחרת עמו, ר"ל שגם בו נלחם היצר הרע והיה לו מחשבה להרע כמו האחרים (ועיין בדרושים דלקמן) ואף על פי כן וימלא אחרי, שכבש את יצרו מצד בחירתו לכן יהיה הוא וזרעו מהבאים לארץ ישראל, כן נזכה כולנו אנחנו ישראל עמו לבא מהרה לארץ ישראל מקום מקדשנו כן יהי רצון אמן.

חלק ב

מה שאמרתי פעם שנית מוסר על חילול שבת ומניעת הצדקה בהיות שעדיין לא עשו פרי דברי הראשונים. וזה אשר אמרתי לפתיחה.

ארז"ל (ירושלמי פסחים י, ה) המתחיל במצוה אומרים לו גמור, ודקדקתי מה הלשון אומרים לו גמור, והוה ליה למימר בקצרה המתחיל במצוה הוא יגמור. ונראה לומר בהקדם משארז"ל (יבמות ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ויש לדקדק איך במתקלא חדא תקיל להו ששניהם הם מצות שוות כאלו נשקלו במאזנים ונמצאו שוות, ומאן מפיס על ב' מצות שיהיו שוים ממש בהשוואה אחת.

ונראה לומר כי מצות הוכח תוכיח הטעם מושג מצד השכל במשל קצר. אדם שהולך בדרך ונושא על כתפו צרור גדול של אבנים טובות יקרות שהם שוים הון רב וחוץ לזה אין לאותו האיש שום דבר לא מטלטלין ולא קרקעות ולא שום דבר, ומדי עוברו דרך הילוכו נקרע קרע קטן באותו הצרור והתחילו אותן האבנים טובות ליפול דרך הילוכו מעט מעט עד שישוער שקודם בואו לעיר לא ישאר עד אחד, וזה האיש אינו מרגיש ואינו יודע כלל מאבידתו, והנה יש רחמנות גדול על זה האיש, אחד, שיאבד הון עתק כזה, וזאת שנית, שכאשר יאבדם לא ישאר בידו אפילו שוה פרוטה, כי זולת זה אין לו כלום ויצטרך לישאל על הפתחים, הלא אם איש אחד ילך אחריו ורואה דבר זה ודאי אם אין לבו לב רשע ובליעל כקוץ מונד ודאי לא יתאפק מרוב רחמנות מלהודיע דבר זה לאותו האדם בכדי שיזהר ולא יאבד כל אשר לו, ואם אינו עושה ככה הכל יעידון ויגידון על גודל רשעתו. הנה אם נצייר בשכלנו שנמצא איש אחד שהלך אחריו ורואה באבידתו, ולא די שלא הודיעו אף גם זאת לקח סכין והרחיב את הקרע כדי שיאבד מהר אשר אם מתחלה היה נאבד בשיעור שעה אח"כ נאבד בשיעור רבע שעה, כל רואיו יאמרו שזה קשה מן הראשונה, כי הגם שלא הודיעו להיות נזהר, מה היה לו לעשות מעשה בידו.

אכן על פי השכל כשנעיין בזה, אלו השנים רשעות אחד עשו ושניהם שוים ממש לרעה, כי כמו שזה השני גרם שיאבד הלה כל אשר לו כן גם הראשון גרם לו שיאבד כל אשר לו במה שלא הזהירו, ומה איכפת לזה האובד אם אבדו בשעה או ברבע שעה. הנה הנמשל, כל איש הישראלי יש לו הון רב הוא נשמתו החצובה ממקור קדוש חלק אלוה ממעל והוא דבר יקר הערך לא יערכנה זהב וזכוכית וכלי פז, אכן חוץ לזה אין לו דבר של כלום אחר ההתבוננות, כי אם אמור יאמר שהגוף והבשר שלו, זה אינו, כי מרבה בשר מרבה רמה (אבות ב, ז), ועל זה אמר התנא (שם ד, ד) שתקות אנוש רמה, ירצה בזה כי אנוש הוא המדריגה הפחותה כידוע, והוא איש אשר אינו משגיח כלל על דרכיו רק משתדל תמיד בהצטרכותו מה שצריך לאכילה ושתיה ושאר דברים, וזה אין לו מותר על הבהמה, כי גם הבהמה משתדלת תמיד על צורכה, ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו (ישעיה א, ג), ואמר התנא שתקותו של איש זה מה שהוא מקוה, דהיינו שיהיה לו תמיד די אכילתו וכל תאותו, אין זה תקוה שלו אלא של הרמה תקוה זו, שהמה מקוים לו בכדי שיהיה בריא ושמן ויהיה להם די מאכלם, דרך משל אדם המפטם בהמה כדי שתהיה שמינה לשוחטה, היתכן לומר שהבהמה מקוה שתשמן, ודאי זה אינו, אלא הבעל הבית שלה הוא מקוה לזה כי הוא יאכלנה, כך הרמה הוא הבעל הבית של הגוף, ותקות זה האנוש אינה תקותו, רק תקות הרמה. הרי גוף האדם אינו שלו.

ואם אמור יאמר שיש לו כסף וזהב, גם זה אינו, כמאמר הפייטן זה שיש לו אינו שלו, וכמו שהאריך בזה בחובת הלבבות (שער הכניעה פ"ה) דהרי איך אפשר שזהו שלו אם כן איך אח"כ לוקחים אותו אנשים ונושאים אותו על כתפם במותו והממון לוקחים אנשים אחרים, אלא על כרחך שהממון אינו שלו, רק נעשה עליו שומר שנמסר לידו לשומרו עד שיבוא בעל הבית של אותו הממון ויקחהו, ולפעמים יניח לבעל אשתו יעוי"ש בחובת הלבבות, נמצא שעל הממון אינו רק שומר חנם, אמת שהוא שומרו בטוב כאלו היה שלו ולא יתן פרוטה לצורך מצוה, אוי לו. הרי על כל פנים שאין ביד שום אדם את כל מאומה זולת הנשמה, והוא דבר יקר הערך מאוד כאמור.

וזה שאמרנו במשל שנקרע באותו הצרור כו', הנמשל מובן על פי מ"ש בזהר הקדוש (תקו"ז תקון ע', קל"ב:) כי ע"י עבירות שאדם עושה מסתלקים ממנו ניצוצי נשמתו מעט מעט עד שאפשר שבמשך זמן יאבד כל נשמתו שמסתלקת כולה ממנה, ולאן אתר אזלא לגיהנם. והאדם אינו מרגיש בעצמו אבידה הגדולה הזו, כי כל דרך איש ישר בעיניו ואינו רואה נגעי עצמו ופחיתותו, עד שאפילו מחלל שבת כל ימיו מ"מ לבו אומר לו שהולך בדרך הישר, כי היצר הרע מחשיך אנפוי דבר נש ומכניס בו רוח שטות ומיישר לפניו כל ההרים הרמים והעקוב למישור, והר הגדול לפני רוע לב למישור, ופונה לבצעו מקצהו בלי יאמר נואש בשום פעם לראות מעשהו זר ונכריה עבודתו, ובעבור כל זאת אינו מרגיש באבידתו. והנה באמת הרחמנות הוא רב מאד עליו כי יאבד דבר יקר כזה לתוך הגיהנם בחייו כאמור, ושנית, שכאשר יאבדנה לא נשאר בידו שום דבר, כי מלבד הנשמה הקדושה יקרת הערך אין כל מאומה בידו ומה יאמר כי יפקוד אל. הנה האיש הנלבב המביט מרחוק ורואה מנגד איך זה מאבד הכל ודאי אי אפשר להתאפק מלהזהירו ולהודיעו ומלרחם עליו, וזהו מצות הוכח תוכיח, ובודאי הנמנע מלהזהירו ולהודיעו לב רע ובליעל הוא, כי אם כח אבנים כחו ובשרו נחושה לא יחשה מלצעוק לפניו, ועל כיוצא בזה ארז"ל לכל אבדת אחיך לרבות אבדת גופו מכל שכן אבדן נפשו, מי הוא יתאפק לגודל צערו והנמנע מלהודיעו בא בשכרו.

והנה שני דרכים יש לפני האדם באבוד נפשו, האחד, במי שעושה ח"ו עבירות חמורות במזיד, כענין שאמרה תורה בהם ונכרתה הנפש כו' שהוא מאבד נפשו במהרה בעשות זאת פעמים ושלש. דרך השני, הוא שאמר הנביא ע"ה (ישעיה ה, יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה, ירצה בזה, כי כמו החוט הדק שהוא חלש אשר במהרה ינתק מ"מ אם יכפלוהו כפלים הרבה למאות ולאלפים נעשה עב וחזק מאד, כך עבירות קלות שאדם דש בעקביו אף שעושה אותם בשוגג קצת בלי עיון על מעשיו מ"מ מצד ריבויים הם פועלים ח"ו את אשר יפעלו העונות הגדולים, כי מאבד בכל פעם ניצוצות קטנים עד שבהמשך הזמן יאבד כל נשמתו כאשר יאבד בעשותו במזיד עבירות חמורות.

הנה זאת הוא אשר אמרנו במשל שאחד הגדיל לעשות והרחיב הקרע כו', והוא על דרך משארז"ל (שבת קמ"ח:) מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, כך זה האומר על איש אשר לא שומע ואינו מקבל תוכחות הנה הוא מרחיב הקרע וממהר אבדת נפשו, כי בתחלה שהיה שוגג מה שהיה מאבד נפשו במשך איזה זמן, הנה עתה שזה כבר עשהו מזיד הנה יאבד נפשו בזמן קצר, וכבר דברנו במשל שאלו שני הרשעיות הם אחד כי מי שלא דבר על אוזן שומעת גרם אבדן נפשו, וזה המדבר על איש אשר כחרש לא ישמע ג"כ גרם אבדן נפשו, ומה איכפת ליה אם יאבד בזמן מועט או משך יותר.

וזהו אומרם ז"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, שהכל דבר אחד כנ"ל, איברא מצאנו לרז"ל במסכת שבת (נ"ה.) שאמרה מדת הדין מה נשתנו אלו מאלו כו' היה להם למחות כו' אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי כו', הרי מבואר דאם יש לו ספק אם ישמעו ואם יחדלו מחויב הוא להגיד להם, ואם כן לכאורה יפלא איך מספק יסכן נפשות בני אדם, שמא לא ישמעו ונמצא מרחיב להם הקרע וכנ"ל, וגורם להם אבדן נפשם ח"ו, לכן מוכרח הענין להיות כך, דבהיותו מסופק אם ישמעו ואם יחדלו ודאי לא יגיד להם את כל ונוכחת, פן יגרום להם רעה ח"ו כנ"ל, אלא צריך לנסותם ולהגיד להם מוסר על דבר אחד או שנים אשר הוא הכרח גדול, אם רואה ששומעים הם אזי מצוה לומר דבר הנשמע, ומחויב לומר להם כל אשר רואה שהם עושים שלא כהוגן, ואם רואה שאינם שומעים אזי יחדל מלדבר אליהם עוד דבר שלא נשמע. ואולם אם אינם צייתים לו, הגם שמוזהר הוא שלא לומר עוד להם שום דברי מוסר, היינו דוקא על שאר עבירות, מה שאין כן על אותן הדברים אשר דבר אליהם בראשונה בנסותו אותם הותר לו לומר להם מוסר כמה פעמים שירצה, דהא בזה לא שייך מוטב שיהיו שוגגים וכו', דהא בלאו הכי כבר הם מזידים בדבר, ואם כן אדרבה מוטל עליו לומר לפניהם מוסר כמה פעמים על אותן הדברים עצמם, אולי אף על פי כן יפעול כאשר יפעול טפת מים בצור החלמיש.

ולזה רמזו המתחיל במצוה, ר"ל אותה המצוה שכבר התחיל בה בראשונה על נסותו אותם, אומרים לו גמור, ר"ל שיאמר להם הרבה פעמים עד שיגמור את הדבר, וחיוב מוטל עליו לומר להם כנ"ל כי אולי יפעול איזה פעולה. או יאמר, אם התחיל במצוה דהיינו שאותה המצוה שעשה לנסיון התחיל בה קצת, ר"ל שעשו דבריו קצת פרי, אף על גב שלא צייתו אותו לגמרי בכל הדברים אשר דבר, מ"מ אפילו אם היה קצת התחלה מוטל עליו לומר להם עוד הרבה פעמים עד שיגמור.

ועתה דעו נא וראו אחיי מן הדברים אשר אמרתי אליכם בראשונה, כי ככה עשיתי עמכם ועשיתי לנסיון לומר לכם ב' דברים אשר הם מוצרכים מאד, הן הנה העלמת עין מהצדקה וחילול שבת קודש, הנה אף על פי כן ישראל עם קדוש, כמדומה שדברי יעשו פרי כו', ואמרתי בדרך הלציי על משארז"ל במס' גיטין (ז.) כל הגוזז מנכסיו ועושה צדקה ניצול מדינה של גיהנם כו', ולענין השבת אמרתי לבאר הפסוק בפרשת נח לא אוסיף עוד לקלל את האדמה כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו כו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר כו' ויום ולילה לא ישבותו. ויש לדקדק על אומרו יום ולילה לא ישבותו, היה לו לומר ולא ישבותו, או ותמיד לא ישבותו. ויש לפרש בדרך רמז, בהקדם פסוק (משלי ו', ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה, ויש לדקדק בכפל הלשון תכין כו' אגרה, ובמלות שונות יובן כל זה עם מ"ש במקום אחר מספרי מוסר כי יש לאדם ב' מיני הצטרכות אחד לגוף ואחד לנשמה, עמ"ש כל זה באורך בריש הדרוש לשבת שובה תקנ"ב, ובמה צריך השתדלות וזריזות יותר יובן על פי משל קצר.

הנה יש מדינות על הימים אשר אין תבואה גדילה שם ואין להם זולת מה שמביאין מרחוק בספינות. פעם אחד צר אויב על המדינה ולא נתן מוצא ובא לאנשיה עד אשר תם כל הלחם אשר היה להם והיה רעב גדול שם. ונמצא שם איש חכם אשר חתר לעצמו דרך לצאת מהמדינה בלי שירגישו בו בעלי המלחמות ונסע למדינה אחת אשר שם הרבה תבואה ובא לשם בקיץ עת קציר חטים וכל תבואות וישב שם כל הקיץ ואסף חמרים בכדי להוליך למדינתו שיאכל הוא ובני ביתו וגם ימכור לבני אדם ויתעשר, והנה לא הלך בטל שם אפילו רגע רק עסק בכל עת באסיפת התבואה להוליכה למדינתו, ובאותו הקיץ עצמו אשר ישב שם היה צריך ג"כ לאכול מדי יום יום, היה דרכו שהלך בכל יום לשוק קנה לחם מן הבא בידו הן יפה הן הדראה ואכל, והכל במהירות כדי שלא יתבטל מאסיפתו בר כל היום. והיה שם איש אחד שוטה ושאלו מה הדבר הזה אשר אתה עושה, למה לצורך האכילה אשר תרצה לאכול במדינתך אתה אוסף הרבה ביחד ואח"כ ממנו תאכל, ובצורכי אכילתך בקיץ הזה אינך עושה כך, קנה לך לחם על כל הקיץ ומהם תאכל כאשר אתה עושה באסיפת התבואה לצורך אכילתך שם. והשיב לו שוטה שבעולם, בשלמא מה שאני מאסף לצורכי במדינתי, שם צריך לי על כמה שנים וכל מה שאני מאסף הכל מועט בעיני, כי שם אין בנמצא אפילו גרגיר אחד ולא אמצא שם רק מה שאביא. משא"כ לצורך הקיץ הזה למה לי לאסוף. חדא, שאין צריך לי רק על זמן קצר. ועוד, כאן הלא אני מוצא בכל יום, ולמה לי לאסוף.

והנמשל מובן כי בהיות בעולם הבא אין שם רק מה שהאדם מכין ומאסף ומביא לשם, ולצורך זה בא לעולם הזה רק שגם ימי חלדו שהוא כאן צריך לו הצטרכות הגוף, אבל על כל פנים אינו צריך לאסוף ביחד שיהיה די לו כל ימי חייו ולהיות אץ להעשיר, זה אינו, חדא שאין צריך זאת לאורך ימים, וימי שנותינו בהם שבעים שנה כו' (תהילים צ, י), שנית, שכל ימי חיותו כאן הלא תמיד עולם כמנהגו נוהג ויום ויום יזמין לו הש"י מה שצריך, משא"כ הצטרכות הנפש לעולם הבא ארז"ל (כתובות ס"ז:) ארחיה רחיקא וזוודין קלילא, ר"ל כל מה שיזמין הכל מועט לפי אורך הזמן שהוא עולמית, ושם אין שום דבר רק מה שמביא.

והנה אנו רואין שהיצר הרע מטפש לבות בני אדם ועושין להיפוך, כי הצטרכות גופם הם אצים להעשיר ולעולם לא ישבעו, ורוצים לאסוף תמיד הון עתק שיספיק להם ולבניהם אחריהם, ומשתדלים בזריזות רב לזה ומסתכנים בדרכים ועושים עבודות פרך להרוויח ממון, ועושים זאת כל ימי השבוע. ובהגיע יום השבת הוא היום אשר נתן השם יתברך לתקנה לנפשות ישראל, לקבץ בו הצטרכות הנשמה, כי המשמר שבת כהלכתו מוחלין לו עונותיו (שבת קי"ח:) וגם זה לא בעמל ויגיעה, רק להיות יושב במנוחה לבלתי עשות מלאכה ולבלתי חלל את יום הקדוש ההוא, ואינו רק יום אחד, כבר הדבר עליהם, היתכן שיצר הרע יטפש כך את הלבבות להיות להיפוך, שבעבור הצטרכות הגרוע יטריחו טרחות גדולות בכל ששת ימי המעשה, ובעבור הצטרכות הנשמה שיש לו לעשות יום אחד ולילה אחד, וגם זה אינו בטורח אלא שישב במנוחה, אינו רוצה בזה. וזה ירמוז הפסוק כי יצר לב האדם כו', יאמר, בא וראה טפשות האדם, ויצר הרע מטפשו, והרי מחשבותיו רעים מנעוריו לצבור כסף כחול הים שיספיק לו לכל ימי חייו ולבניו אחריו, הגם שעוד כל ימי הארץ היינו כל זמן שהוא קיים על הארץ הרי עולם כמנהגו נוהג, זרע וקציר כו' ויכול בכל עת להשיג הצטרכותו ואפילו הכי הוא משתדל לאסוף ולכנוס, והרי לצורך הנשמה יום אחד ולילה אחד לא ישבותו, אינם רוצים לשבות ביום השבת וכבד עליהם הדבר לישב בטל מעת לעת אחד.

ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה שגם הנמלה יש לה שכל זה, כי אוספת לצורך החורף כל מה שיכולה מחמת שיודעת שאז לא תמצא שום דבר זולת מה שאוספת עד בא העת אשר אין נמצא לה בשדה. משא"כ צורך אכילתה בקיץ, בעת שנמצא בשדה בכל יום תבואה חדשה על זה אינה אוספת, רק בכל יום ויום לוקחת מהמוכן לה ואוכלת, וכדברי המשל שאמרנו לעיל. וזהו אמרו תכין בקיץ לחמה, לצורך הקיץ אינה רק מכינה ולא אוגרת, רק מכינה ולוקחת מהמוכן לה את לחמה, כי לשון לחם היינו דבר ההכרח ולא מותרות, כי על הלחם יחיה האדם, והוא הכרחי בלתי מותרות. וזאת שנית עושה הנמלה, אגרה בקציר מאכלה, ר"ל בקציר בעת שנמצאו תבואות הרבה אזי אוגרת ואוספת הרבה לצורך החורף, ולז"א מאכלה ולא לחמה, כי לשון לחם יאמר על ההכרחי, ולשון מאכל על מותרות שהיא אוגרת הרבה. ובזה לימד דעת את העם שילמדו מהנמלה שיש לה שכל על ב' מיני הצטרכות, שבזה אינה אוגרת רק מכינה, ובזה אוגרת, וכפי המשל והנמשל הנ"ל. והארכתי עוד להזהיר בעניני השבת ונתינת צדקה והיה מעשה הצדקה שלום. ע"כ לפתיחה. וזה תוכן הדרוש.

הפסוק (תהילים צה, ח) הזהירנו אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר כו' ארבעים שנה אקוט בדור כו', וקאי על מעשה המרגלים כמבואר. יש לדקדק בכפל הלשון, כמריבה כיום מסה. ותו ענין מסה מהו, ומה נסיון היה שם. ותו כפל לשון אשר נסוני אבותיכם בחנוני כו'. ותו ואומר עם תועי לבב הם הוא מיותר, כיון שהפסוק מתרעם עליהם שעשו שלא כהוגן ידענו שאין לבבם שלם עם ה', ואם כן דברים אלו מיותרים. נקדים מה שנסתפקתי בדין נודרין להרגין ולחרמין כו'.

וזה נוסחה, וישלח יהושע בן נון מהשטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר כו' (יהושע ב, א) פירש רש"י חרש ברז, וקשה מה הוצרך להודיע דבר זה כי זה נודע ונגלה כי מי שהולך מסתיר הדבר בסוד. ותו מאי לאמר. וילכו ויבואו בית אשה זונה כו', יש לדקדק למה עשו זאת, הלא כתיב אל תקרב לפתח ביתה. ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, פירש"י פנחס עמד לפניהם ולא ראוהו כי היה כמלאך. ובספר אהבת יונתן כתב דבר חכמה, והסברתיו על פי משל הגנב שרודפין אחריו וצועקים ליקח, והוא נס ויש שם קיבוץ אנשים הרבה בשוק אי אפשר לו לימלט, מהו עושה רודף וצועק ג"כ תפשו בכדי שלא לידע למי רוצין לתפוס. וזה הענין היה כאן, דלכאורה קשה בלשון הפסוק, שאחר ביאת השליח מן המלך הטמינה את האנשים הרי כבר ראו אותם, אלא הענין כמו שארז"ל (זבחים קט"ז:) אין לך כל שר ונגיד כו' והיו מצוין אצלה תמיד הרבה אנשים, לכן בבוא שליח המלך וראה את אלו האנשים לא ידע כי אלו הם המרגלים, ואמרה רחב לאלו המרגלים כל דבריה, רדפו אחריהם כי תשיגום כו' בכדי שיסבור השליח שאין אלו המרגלים, מדצותה להם לרדוף אחר המרגלים, רק ליראתה אולי גם השליח ילך אחריהם ובתוך הדרך ירגיש שהם עצמם המרגלים לכן הטמינה את השליח ועיכבה אותו אצלה, זהו ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו לשליח ותאמר כו' להמרגלים דברה, ונכון הוא.

ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם כו' את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו, יש לדקדק, דהיה לה לומר כי יתן ה' לכם, דהרי בשורה הוא שבישרה להם לעתיד, אבל עדיין לא ניתן. ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד כו', יש לדקדק בתיבת ועתה, דמשמע שמחמת הדברים שדברה עד עכשיו מצאה מקום לבקשם על השבועה, ולכאורה הסברא להיפוך דמחמת שהם תקיפים וכי נמוגו כל יושבי הארץ, מסתבר שאין מקום לשבועה זו, בשלמא בלא זה היה מקום לומר כי מרגלים אלו היו מסוכנים ע"י שנודע הדבר למלך יריחו והיא הסתירה לכן היושר שישבעו לה על זה, משא"כ כיון שבעצמה הגידה כל הנסים שהקב"ה עושה להם, אם כן אין מקום כל כך לשבועה זו. ויאמרו נפשנו כו' אם לא תגידי כו' ותורידם בחבל כו' ויאמרו לה האנשים נקיים אנחנו משבועתך הזה אשר השבעתנו, פי' רש"י אנו תולין הדבר בך. ויש לדקדק למה לא אמרו כל זאת קודם שהורידתם בחבל. ותו יש לדקדק, איך אמרו בריש דבריהם נקיים אנחנו שכמעט פרחה נשמתה קודם ששמעה מותר דבריהם וסברה שהם חוזרים מהשבועה. ותו, תיבות הזה אשר השבעתנו מיותר לגמרי, כי די באמרו נקיים אנחנו משבועתך. ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם כו', יש לדקדק מאי כדבריכם כן הוא, הכי היה לה לומר כן אעשה.

ונקדים לבאר כל ענין המרגלים שבפרשה. ויאמר ה' אל משה שלח לך אנשים כו'. (א) יש לדקדק מאי שלח לך, ותירוץ רש"י ז"ל ידוע. (ב) איך אמר הקב"ה שלח לך כו' משמע שהוא ציווי מהש"י, ובאמת בספר דברים מבואר ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה כו' שלא היה זה ציווי מאת הש"י, ודברי רש"י ז"ל ידוע שפירש לך לדעתך אני איני מצוה כו', ואף על פי כן יש לשאול שגם אם הש"י נותן רשות די. (ג) אנשים פירש"י צדיקים, וקשה וכי דרך לשלוח מרגלים שיהיו צדיקים ונשיאים, ואדרבה דרך לשלוח פחותי הערך, ולמה כאן שלחו צדיקים ונשיאים. וילכו ויבואו כו' ויראום את פרי הארץ ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא כו'. (ד) יש לדקדק, באנו אל הארץ אשר שלחתנו מיותר דהרי נודע שבאו משם. (ה) למה הגידו שבחה של ארץ ישראל הרי כל עיקרם להוציא דבה באו, ותירוץ רש"י ז"ל ידוע. (ו) יש לדקדק בענין זה שהמרגלים אמרו ארץ אוכלת יושביה היא שבכל מקום שבאו היו קוברים מתים, וקשה מדוע היה הדבר הזה, ותירוץ רש"י ז"ל ידוע. (ז) יש לדקדק שכלב סתר כל דברי המרגלים ואמר אם חפץ בנו ה' וכו' ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום ואין כל זה תירוץ רק על מה שאמרו המרגלים אפס כי עז העם כו', משא"כ על מה שאמרו ארץ אוכלת יושביה שזה דבה גדולה לא אמר על זה שום תירוץ.

ונבאר עתה אלה מקראי קדש ויתר הפסוקים שבפרשה נבאר אחר כך אי"ה במדור בפני עצמו, ונראה לתרץ כל קושיות אלו בדרך נכון בעז"ה, בהקדם ש"ס דמס' שבת (ל"א:) דר"ש סבירא ליה סותר על מנת לבנות במקומו חייב, דהוה ליה מקלקל על מנת לתקן מאחר שעושה לצורך בנין, משא"כ סותר על מנת לבנות שלא במקומו פטור משום דהוי מקלקל, ואע"ג שכוונתו לבנות מ"מ כאן לא יבנה ממילא השתא מיהת מקלקל הוא וכל המקלקלין פטורים. ופריך הש"ס, מכדי כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן ובמשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוי, דהא פרקו במקום זה ונסעו למקום אחר ושם הקימוהו. ומשני שאני התם כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי, ע"כ.

והנה בעת למדי גמרא זו אשתומם כרגע חדא שאין מובן כל זה שמחמת שכל מסעם על פי ה' היה, לכן הוא כסותר על מנת לבנות במקומו, והדבר מתמיה מאד, והרי כל דברי רז"ל אין בהם דבר רק, ואם רק הוא מכם מחמת מיעוט התבוננות, ואחר שנשתוממתי כרגע חדא נפל לי בדעתי ביאור דבריהם באמתה של תורה בע"ה, והוא, דגם בפסוק זה עצמו יש לדקדק, הלא ביאר שם תחלת הפרשה איך שבנסוע הענן יסעו ובנוחו ינוחו, ואם כן דבר זה הוא מושכל ראשון כי הנסיעה והמנוח של הענן בודאי היה בדברי הש"י והשגחתו, ואם כן מה צורך עוד להודיענו על פי ה' יחנו כו', וגם לשון על פי ה' אין לו מובן דהוה ליה למימר על ידי דברי ה' וכדומה.

אלא האמת הברור הוא על פי דברי הזהר וכתבי האר"י ז"ל, שהקשו הלא נודע שאיסור קדשים בחוץ שחייבין עליו כרת עבור כי אין מקום להקריב קרבן אם לא בבית המקדש שעומד בארץ ישראל, ושם עשר קדושות המבוארים בכלים (כלים א, ו), אבל חוץ לארץ אינו סובל קדושת הקרבת הקרבן, ואם כן איך בכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בחוץ לארץ הקריבו קרבנות אצל המשכן. ותירצו, שכמו שמצינו (חולין צ"א:) ביעקב קיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל והניחו תחתיו, כך היה הענין בזה שמעת צאתם מארץ מצרים אזי בכל מקום שהיה חנייתם היה שם כל עשר קדושות של ארץ ישראל והיו שורים במחנה לויה ומקום המשכן היה ממש מקום המקדש. וכל הקדושה שמקומה לשרות במקום בית המקדש, היה שם במקום שהוקם המשכן, ולכן הקריבו שם קרבנות, ולא זו בלבד שבמקום חנייתם היה שם כל קדושת ארץ ישראל, אלא גם בעת נסעם נסע ארץ ישראל עמהם, וכל הקדושה של ארץ ישראל, יעו"ש.

והנה לכאורה מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא, והיכן רמוז דבר זה. אלא הענין, כי נודע שהקדושה השוכן והמשגיח בארץ ישראל הוא מדת מלכות הנקראת ארץ ישראל, ונודע שמדה זו נקראת פה כמבואר במאמר אליהו ז"ל מלכות פה כו', והיא הנקראת פי ה' כנודע. ממילא לפי זה דברי הזוהר מפורשים במקרא, דקאמר על פי ה' יחנו, ר"ל שחנייתם היה על מקום הנקרא פי ה', ולא זו בלבד בעת חנייתם אלא שגם ועל פי ה' יסעו שהמסע שלהם היה ג"כ על המדה הנקרא פי ה', שכל מקום שהלכו הלך עמהם ארץ ישראל וקדושתו, והשתא שפיר קאמר הש"ס הואיל דכתיב על פי ה' יחנו כו' הוה ליה סותר על מנת לבנות במקומו, דהא באותו המקום שסתרו באותו מקום עצמו בנו, שסתרו בארץ ישראל ובנו בארץ ישראל, וזה ברור ואמת בעז"ה.

והנה מה שהבטיח הקב"ה לישראל להביאם לארץ ישראל ארץ טובה, לא היה עיקר הכוונה שהיא ארץ פירות ותבואות, אלא עיקר הכוונה על תענוג הרוחני הנרגש מהקדושה השוכן שם, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה כו', רק שזה נמשך ממילא שמחמת רוב התענוג והקדושה המשתלשל שם לכן גם פירותיה טובים ומשונים ויש בה ג"כ תענוג גשמי, אבל עיקר הכוונה רק על תענוג הרוחני מהקדושה השורה שם. והנה בעת שהיו ישראל במדבר שאז נסתלק הקדושה וההשגחה מארץ ישראל, כי הכל בא למקומה של ישראל, ונשארו הכנענים שם בלי השגחה, והסתלקות של הקדושה והתענוג, לכן היתה אז המדינה אוכלת יושביה מחמת סילוק ההשגחה מאתם, ואף על פי כן הפירות היו טובים יותר מבכל המדינות אף שנסתלק כל כחה ושפעה, כפי שנודע ששמן תורק שמך, שבכל מקום שיש השראת הקדושה אף על פי שנסתלק אח"כ מ"מ הרשימו מהקדושה נשאר קיים תמיד כמו כשמריקין שמן מתוך הכלי, ומחמת הרשימו זה היו ג"כ הפירות משונים ויפים יותר מבכל הישוב.

ועתה יובן כל הענין, כי ישראל כשלא היתה אמונתם חזקה להאמין למשה רבינו ע"ה בגודל קדושת ארץ ישראל והתענוג הרוחני הנשפע שם לעובדי ה', עד שמרוב השפע והתענוג הנשפע שם גם פירותיהם טובים ומשונים, לזאת קרבו כולם לפני משה רבינו ע"ה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו כו', ואנשים היינו צדיקים, כי לא איש פחות הערך ירגיש בקדושת הארץ וברוב התענוג אשר בקרבה, לכן אמרו לשלוח להם אנשים צדיקים לראות אם אמת הדבר. וכאשר שאל משה רבינו ע"ה דבר זה להקב"ה השיב לו שאין מקום כלל לשליחת מרגלים לשם, כי כבר ארץ ישראל וקדושתו ותענוגו הכל הוא כאן וכמש"ל, כי במחנה לויה אשר סביבות המשכן שם יושג קדושת ארץ ישראל ותענוגו, ולא שם במקומו כי איננו שם.

והיינו דקאמר ליה קוב"ה למשה, מה אתה אומר לשלוח אנשים לשם לתור את ארץ ישראל, הלא שלח לך אנשים, ר"ל למחיצתך, שהוא מחנה לויה, וכמאמרם ז"ל (פסחים ס"ז.) על פסוק ויקח משה את עצמו יוסף עמו, עמו במחיצתו, דהיינו מחנה לויה, והיינו שלח לך אנשים, ר"ל למחיצתך, תשלח אנשים צדיקים שיכולים להרגיש בתענוג קדושה רוחניות, ושם ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל, כי הלא כל ארץ ישראל שם הוא ואין מקום כלל לשלוח מרגלים לכנען, אכן אף על פי כן אמרו ישראל לשלוח מרגלים להגיד להם הדרך, וכמ"ש המפרשים שאמרו הגם שאנו מאמינם לך מ"מ כשהולכים אנשים למקום שלא היו שם מעולם אזי דרך ארץ הוא שילכו אנשים לפניהם וכמש"ה ואת יהודה שלח לפניו כו', והוצרך משה רבינו ע"ה לעשות כדבריהם.

נמצא אתי שפיר שהקב"ה לא הסכים כלל מתחלה על השליחות מרגלים, ואדרבה במה דאמר שלח לך כו' הכוונה שלא ישלח, רק שלהפצרת ישראל שלחם באופן אחר להורות הדרכים וכדומה, ואכתי קשיא על שליחות הזה למה הוצרך לשלוח צדיקים, הא דבר זה יוכל להתקיים בפחותי העם. ויובן, כי כשהבין משה רבינו מדברי הקב"ה שנסתלקה הקדושה וההשגחה משם ובאה לכאן, מזה הבין שהולכין שם בלי השגחה והמדינה אוכלת יושביה, אם כן אם ישלח פחותי ערך שלא ישיגו וירגישו שכל הקדושה נסתלקה משם, אם כן יוציאו דבה על ארץ ישראל שאוכלת יושביה, לכן ההכרח לשלוח צדיקים שהמה יביטו יראו וישיגו וירגישו הסתלקות הקדושה וההשגחה איך שהכל בא למקומם של ישראל, ולא יקשה בעיניהם מה שיראו שהם קוברי מתים ואתי שפיר, ואח"כ כאשר נתפתו מרגלים אלו ליצר הרע להוציא דבה על הארץ איך שאוכלת יושביה, הבינו שילעגו בדבריהם כי יאמרו שכעת אין שם ארץ ישראל כלל, לכן עשו כך ברשע שהביאו פירות הארץ להראות איך הפירות משונים, ושמזה יכחישו האמור שנסתלק כל הקדושה משם, ואם כן יש מקום לומר שאוכלת יושביה.

וזה אומרם באנו אל הארץ אשר שלחתנו, ר"ל שלא תאמר שלא היינו כלל בארץ ישראל, אלא האמת הוא שהיינו במקום המכוון דהיינו ארץ ישראל, והראיה וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה, ואם כן מצאו מקום לומר שהיא אוכלת יושביה. וכלב הכחישם, ואמר לישראל אל תיראו את עם הארץ, ירמוז לב' דברים, א' שהם בעלי מלחמות, והשנים שמתים הם לרוב, כאמרם ארץ אוכלת יושביה, דשני קושיות אלו אינם כלום, כי סר צלם מעליהם, ר"ל כל ההשגחה והקדושה הוסר משם, ומבאר להם להיכן הוסר, לזה אמר וה' אתנו, ר"ל כל הקדושה והתענוג הנשפע לשם מאת ה' מן השמים הוא עתה אתנו, לזאת אל תיראום לא מן המלחמה כי כבר הם בלי השגחה וכחם בא אלינו, ולא מן מה שהם מתים לרוב מאד, כי זה מחמתינו שהוסר והורק כל כחם אלינו, ואתי שפיר ונתישבו כל הדקדוקים.

ונבאר כל שאר המשך הפרשה בענינים אחרים ממה שעסקנו תחלה, והנה קשה במ"ש ויקרא משה להושע בן נון יהושע, ופירש"י שהתפלל עליו להצילו מעצת מרגלים, קשה מדוע דוקא עליו התפלל. ותו, הא הבחירה חפשית. תו קשה, מדוע כלב החריש בבואו לישראל ודברו המה תחלה ואח"כ ויהס כלב את העם, למה לא היה זריז בדבר לדבר תחלה את דבריו לישראל, אולי היה הוא בעיניהם צדיק הראשון בריבו, ואם הם היו זריזים לרשעה, כלב שצדיק גמור היה מדוע לא נזדרז לשם שמים. תו הקשו המפרשים, מה זאת שהמרגלים בראשונה לא ראינו שום חטא בדבריהם ושום לשון הרע, כי הרי השיבו על כל מה ששלחם משה רבינו ע"ה, וראיתם את הארץ מה הוא, אמרו זבת חלב ודבש, הבמחנים אם במצרים, אמרו וערים בצורות, החזק הוא הרפה, אמרו אפס כי עז, ולמה אחר ויהס כלב, הוסיפו למרות לומר לא נוכל לעלות כו', עיין בינה לעתים מזה.

אמר עוד ויאמר ה' עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי, הקשו המפרשים, דהיה לו לומר איפכא, עד מתי לא יאמינו בי ועד מתי ינאצוני, כי ע"י שאינם מאמינים בתחלה מחמת זה מנאצים. ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך הגדול את העם הזה מקרבו כו' והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו כו' מבלתי יכולת כו', יש לדקדק, מאי 'מקרבו' הוה ליה למימר מתוכו. תו קשה מאי האי דאמר והמתה את העם הזה כאיש אחד, הלא באופן שמת אחד באותו אופן עצמו מתים רבים ומאי כאיש אחד דקאמר, ורש"י ז"ל בא לישב ומפרש פתאום ע"ש, וקשיא, דמשמע מהפסוק דטענות משה רבינו ע"ה תלוי בזה, דאם יהרגם פתאום יאמרו מצרים מבלתי יכולת ואם לאו לא יאמרו כן, ובאמת לא תלי הא בהא. וביותר קשה, דאם קושית מבלתי יכולת תלוי דוקא במה שימיתם פתאום, אם כן מה זו מליצה שהמליץ משה רבינו ע"ה בעד ישראל, והרי במליצה זו נתן מקום שיהרגם, רק לא פתאום, ואם נימא דגם בהריגה בלתי פתאומית איכא ג"כ חששא דמבלתי יכולת, אם כן מאי קאמר כלל כאיש אחד והוא תמוה.

ועוד קשה בגוף הטענה דמבלתי יכולת, דאם כן הותר הרצועה להם לעשות כל העבירות ולא יהיה אפשר להענישם משום חששא דמבלתי יכולת, אלא על כרחך דאין זה חשש כלל, דכל האומות יודעין שאלהים קדושים הוא, ועל החטאים הוא מענישם, ולא יתלו כלל בחסרון היכולת, וכדחזינן בבלעם שהשיא עצה ואמר אלהיהם של אלו שונא זמה הוא (סנהדרין צ"ג.), ואם כן גם בכאן ליכא האי חששא. ויאמר ה' סלחתי כדבריך ואולם חי אני כי כל האנשים הרואים את כבודי כו' ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה כו'. קשה מה זו סליחה דקאמר סלחתי אחר דקאמר תיכף ואולם חי אני שנתן להם כל עונשם. תו יש לדקדק, מאי קאמר ועבדי כלב, למה כנהו כאן דוקא בשם עבד. תו קשה מאי טעמא לא הזכיר ג"כ את יהושע. תו יש לדקדק, בלשון רוח אחרת, דתיבת אחר הוא בכל דוכתא דבר רע, כמו אלהים אחרים אל אחר, כנודע, ואם כן הכי הוה ליה למימר עקב היתה רוח טוב אתו. תו יש לדקדק, יורישנה, אם הוא עשה הטוב בעיני הש"י מדוע ישולם שכר לזרעו. והאנשים אשר שלח כו' וישובו וילינו כו' וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה כו', קשה מדוע לא מתו בפעם ראשונה עד עתה שהשיבו והלינו. תו יש לדקדק, מדוע בכל הפרשה שהזכיר כמה פעמים הוצאת הדבה לא כתיב דבת הארץ רעה, רק דבת הארץ סתמא, ועכשיו כתיב דבת הארץ רעה, והיה לו לומר כן בכל הפרשה.

טרם שנבאר זה נקדים לבאר המשנה באבות (ב', א) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ע"כ. ויש לדקדק בזה הרבה, וקצת העירו ג"כ המפרשים, חדא, מאי קאמר איזהו דרך ישרה, ודאי אין זה אלא קיום התורה. ב', 'שיבור' משמע שיש שני דרכים ישרים והאדם יברור אחד מהם, בשלמא בתורה כתיב דרך חיים ומות שייך שפיר שם ובחרת בחיים, משא"כ כאן לפי המשמעות של איזהו דרך ישרה שיבור משמע ששני הדרכים ישרים, ואם כן למה יבוא אחד מהם יאחז בזה ובזה. ג', הא גופיה קשיא דאין דרך ישר אלא אחת והיינו קיום התורה, וכאן משמע ששני הדרכים הם ישרים. ד', האדם קשה, יאמר אדם. ה', מאי קאמר כל שהיא תפארת כו' משמע שיעשה בשביל התפארות בני אדם, וזהו ודאי אסור. ו' תיבת 'לו' מיותר, והיה לו לומר ותפארת מן האדם. ז' האדם, קשה ג"כ כנ"ל, יאמר אדם.

ונבאר כל זה בהרחבה קצת, ויבואר עוד איזה מקראי קודש ויבא בתוך דברינו, הנה מבואר בהקדמת הסמ"ג ובשאר הספרים, ענין הבריאה שברא הקב"ה כל העולמות בשביל ישראל שיהיה הוא מלך עליהם, כי אין מלך בלא עם, ונתן להם מצותיו כדי שיהיה שכר ועונש ונחת רוח לפני הקב"ה במה שאדם מקיים דבריו, ונמנע ממה שצוהו לבלתי עשות, בעבור כבודו ית"ש. ובאמת לכאורה מה זו רבותא לקיים דברי הקב"ה, כי גם מלך בשר ודם העם יראים לעבור על דבריו, ואם כן דרך הטבע הוא לבלתי נטות מדרכי ה', למה יהיה דבר זה כל כך נחת רוח לפניו ית"ש ולמה יתן שכר הרבה על ככה, ולכן ברא הקב"ה יצר הרע המסית ומדיח מדרכי ה', וצריך האדם כל ימיו להלחם עמו וזהו הנחת רוח לפני הש"י, ובעבור מלחמה הזו ברא הש"י כל עולמו, כך מבואר בסמ"ג שם, ומחמת זה נותן הש"י שכר הרבה לצדיקים בעבור שצריכים להלחם, כי לפום צערא אגרא (אבות ספ"ה), ואולם אחרי שברא יצר הרע המפתה ומסית, היה חשש שלא יוכל האדם לעמוד נגדו, לזאת ברא הש"י גם יצר הטוב המפתהו לדרכי ה' ולכבודו, ונתן לאדם שכל קדוש המושל על אלו ב' היצרים, ובידו הבחירה להטותן לטוב או למוטב.

ואולם בהיות כך אם כן נשאר קושיא הראשונה, מה זה נחת רוח לפניו ומה רבותא יש בזה, כי מי פתי יסור מדרכי החיים להטות אל מות נתיבותיו, והגם שיש לו מסית ומדיח, מ"מ הא כנגדו יש לו יצר טוב העומד נגדו. אלא כי מבואר בספרים שהיצר הרע הוא מפתה מאד בכל כחו, משא"כ היצר טוב אינו מפתה רק מעט, ולכן העבירה עושים בחשקות נמרץ, משא"כ מצוה. וטעם הדבר, כי מי שיש לו סחורה רעה מאד, הוא מוכרח לפתות בני אדם בפתויים רבים ועצומים וטרחות גדולות שיקנוה, משא"כ מי שיש בידו סחורה טובה אינו מדבר הרבה כלל עם הלוקחים, רק מודיעם שיש לו סחורה טובה ושומע ישמע ואי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי (ב"ק ז:), כך ענין היצר טוב, שאינו רק מכניס מחשבה טובה והרהור תשובה בלב האדם, משא"כ היצר הרע עושה בכל כחו עד שמרבה לו חשק רב, ואם כן טבע האדם נוטה אחר היצר הרע וצריך הוא להלחם נגדו.

וזהו אמרו ז"ל (ברכות ה:) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על היצר הרע, כלומר שהוא יחזיק את היצר טוב שילחם נגד היצר הרע, ויעשה היצר טוב בכל כחו כמו שעושה היצר הרע, ואז ממילא יגבר כח היצר טוב, כי ודאי האדם ילך אחריו, ומשום הכי מגיע שכר טוב לצדיק עבור שהוצרך למלחמה, משא"כ אם היה היצר טוב והיצר הרע שוים לא היה מקום למלחמה, כי מדרך הטבע שני יועצים לאדם, אחד יועצו לטובה וחיים, ואחד להפכו ודאי יסכים לדעת הראשון. ועוד טעם ב' לשכר הוא, כי נודע שגם היצר הרע על הרוב כשמפתה לאדם הוא מראה לו על עבירה שהיא מצוה, ואדרבה על כל דבר שהוא נגד כבודו ית"ש הוא בחלקת לשונו מראה לו טענות מזויפות ופיתוים לומר שהוא כבוד הבורא ית"ש, מצורף לזה שהוא עושה בכל כחו, ויצר טוב לא כן כנ"ל, ממילא משום זה צריך למלחמה גדולה, כי אלו היה אומר לו היצר הרע לך עשה עבירה, לא היה צריך למלחמה כל כך, כי גם הבהמה תנוס מדבר המזיקה, משא"כ כיון שמראה לו על העבירה שהיא מצוה וכבוד השי"ת לכן צריך למלחמה חזקה.

אמנם בהיות כן קשיא מה יעשה האדם ולא יחטא, הלא בכל דיבוריו ובכל מעשיו ובכל תנועותיו יש לו יצר טוב ויצר הרע, זה אומר לו כך הוא כבוד הבורא וזה אומר שההיפוך הוא כבודו, אם כן אף אם ילחם כל היום מהיכן יודע לו האמת, ומהיכן יודע עם מי משניהם צריך הוא להלחם, כיון שאינו יודע איזה צד אומר היצר טוב, ואיזה צד אומר יצר הרע.

איברא יש על זה כמה שכליות עצומות, וכל זה הוא עיקר עשיית האדם ומלחמותיו, וכאן נבאר ג' בחינות קלים ופשוטים שאין בהם כל כך שכליות, רק הם קל לכל אדם, והם נסיונות לידע איזה אומר יצר טוב ואיזה אומר יצר הרע. נסיון אחד הוא הדבר אשר אמרנו תחלה, שהיצר הרע מחמת שסחורתו רעה לכן מסית בכל כחו עד שעושה חשק רב, משא"כ היצר טוב, אם כן זהו עצמו המבחן והנסיון, כשיש לפניו שני מחשבות, זאת אומרת כך הוא כבוד הבורא, וזאת אומרת שההיפך הוא כבוד הבורא, אזי יבחין חשקו להיכן שחושק מאד, זה ודאי דעת היצר הרע וילחם נגדו, והשני שאין חושק בו רק מעט, בו יחזיק ולא ירפה.

ובזה פירשתי דרך רמז פסוק (דברים יג, ז) כי יסיתך אחיך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים לא תאבה לו כו'. ויש לדקדק, וכי אחיו מסית ועובד כוכבים אינו מסית. ותו, מאי בסתר ומה חילוק בין סתר לגלוי. ותו, מאי לאמר. ויובן עם הנ"ל, כי בפ"ק דחולין (ד:) אמרינן אין הסתה בדברים, ר"ל שיש חילוק בין תיבת פיתוי לתיבת הסתה, אף שהמכוון משניהם הוא דבר אחד, מ"מ חילוק זה יש ביניהם, דפיתוי משמעותו אפילו פיתוי כל דהו, מה שאין כן הסתה, היינו השתדלות רב בכל כח, ונודע ג"כ מאמרם ז"ל (שבת ק"ח: - אדר"נ ג', ב) כך הוא דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד עבודת כוכבים, ר"ל שמתחלה מסיתו לדברים קלים ואחר כך לחמורים מהם בכדי שיתפס ברשתו ונלכד במצודתו עד שאח"כ יש לו כח להביאו לעבודת כוכבים, ובתחלה כשמסיתו לדבר הקל עיקר מחשבתו רק כדי שיוכל אחר כך להסיתו לעבודת כוכבים, כי בעבור הדברים הקלים לבד לא היה משתדל כל כך.

וזה יורה לנו הפסוק שתדע המבחן, שלא תתמה מה תעשה ליצר הרע, בשלמא כשיפתוך לרע תוכל להלחם נגדו כי רואה אתה שהוא שונאך, מה שאין כן כשיתראה לך כאוהב ומבקש טובתך ויפתך לטוב, איכה נדע איזהו הדרך הרע שאומר היצר הרע כדי להלחם נגדו, לזה אמר סימן זה יהיה לך כי יסיתך אחיך או רעך, ר"ל כשתראה שהוא לך כאח וריע, רק שהוא מסית ולא מפתה דהיינו שעשה בכל כחו, מזה תדע כי בסתר, ר"ל במחשבתו וכוונתו הוא לאמר לך אח"כ נלכה ונעבדה כו' שכך הוא דרכו של יצר הרע, ולכן לא תאבה ולא תשמע לו. והבן כי נכון הוא, הרי נתבאר נסיון ומבחן אחד.

הנסיון השני, הוא על דרך שרמזו רז"ל (נגעים ב) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ירצו, כי היצר הרע מתלבש במחשבות האדם ומיפה לו כל העבירות ומראה לו בטענות מזויפות שיש בזה כבוד הבורא, וכמאמר הפסוק (משלי כא, ב) כל דרך איש ישר בעיניו, ואפילו יעשה כל עבירות אינו רואה שום חרפה ומיאוס בדבר, משא"כ כשרואה אדם אחר עושה כך, או אפילו קל ממנו הרבה, אזי מבין מיד שהוא עבירה, כי לזה מסייעו היצר הרע כדי שישנא את חבירו, משא"כ כשעשה הוא בעצמו את הדבר ההוא היה היצר הרע מסמא עיניו ומראה לו שיש בזה כבוד הבורא, והיינו כל הנגעים כו', ועי"ז נמשך שנאת חנם, כי שונאים זה את זה, עבור שכל אחד רואה המעלות שלו והחסרונות אינו רואה כלל, וחבירו רואה החסרונות והמעלות אינו רואה, ממילא כל אחד מעריך מעלות של עצמו נגד חסרונות של חבירו. ועפ"ז שמעתי בשם חכם אחד שזהו אומרם ז"ל (שבת קי"ט:) על פסוק (איכה א, ו) היו שריה כאילים מה אילה ראשה של זו בצד זנבה של זו, ירמז על האמור שכל אחד העריך מעלותיו נגד חסרונות של חבירו, ומחמת זה היה כל אחד מבוזה בעיני חבירו ושנאו זה את זה ודפח"ח, ממילא זהו הנסיון לאדם כשאינו יודע איזהו סברת היצר טוב ואיזהו סברת היצר הרע, אזי ישגיח על אחר, ואז בודאי כשיעשה האחר כסברת היצר הרע, תהיה המעשה בעיניו נמבזה ונמאסה, ובזה יודע ביחוד כי האמת כסברא אחרת.

הנסיון השלישי, אם אין לו איזה איש שיעשה כמעשה ההוא שישגיח בו, יש לו נסיון מעצמו, ונקדים לזה מה שביארתי פסוקי תהילים (ז', א) שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני פירש"י ז"ל שהתפלל להקב"ה שימחול לו על עבירה שעשה בשוגג שכרת כנף מעילו של שאול. והוא תמוה, מה שוגג היה בדבר זה הלא מרצונו ודעתו עשה זאת. ה' אלהי אם עשיתי זאת אם יש עול בכפי כו'. והוא תמוה, דמשמע שהתנצל לפני הקב"ה ואמר שלא עשהו כלום, והרי באמת עשה ואיך יאמר ח"ו דבר שקר, ותו דמעיקרא שגיון כו' דמבואר שעכ"פ עשה רק שהיה שוגג, איך קאמר אם עשיתי זאת. ופירשתי ע"פ מ"ש האלשיך בשמואל א' (כד', ד) בעת שבא שאול למערה ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אלהיך הנה אנכי נותן אוביך בידיך ועשית לו כאשר ייטב בעיניך ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת כנף אשר לשאול ויאמר לאנשיו חלילה לי מה' אם אעשה את הדבר הזה לאדוני למשיח ה' לשלוח ידי בו כי משיח ה' הוא, וקשה, מדוע תחלה כשאמרו לו האנשים הנה היום כו' לא השיבם מאומה עד אחר שכרת כנפו.

ופירש האלשיך, כי היצר הרע מסית האדם לעבירה ומייפה לו הדבר בטענות מזויפות לומר שהוא דבר מצוה ושהוא כבוד לית"ש, והיצר טוב אומר שהוא עבירה, והאדם נדון ברוחו למי האמת ואינו יודע, אכן אחר שעשה הדבר ע"פ אחת מהדיעות אז יבין הדבר לאמתו, כי אם אחר גמר הדבר לא ירך לבבו ולא ידאג ולא יתחרט על אשר עשה, ידע כי דברי היצר טוב היה ואין עול במעשה ההוא, אבל כשאחר שעשה ילבש חרטה על אותו העשיה וירך לבבו, ודאי זה היה מעשה היצר הרע שאמרו בו (בבא בתרא ט"ז.) יורד ומסית עולה ומקטרג, לזאת בתחלה מתלבש באדם ומסיתו, ומהפך כל מחשבותיו עד שאומר בלבו לרע טוב ולמר מתוק מחמת תאותו וחשקו ורצונו לדבר ההוא, וכל הדברים המאוסים נעשו בעיניו טובים ויפים, ומיד בגמרו העשיה נסתלק היצר הרע מאתו ועולה למרום להסטין, ונסתלק תאותו ממנו, אז מתחיל האדם להביט מה עשה ומתחרט חרטה אשר לא תועיל כי כבר גמר המעשה.

וזה עצמו אירע לדוד המלך ע"ה, אנשיו אמרו לו הרוג את שאול ולא השיב להם דבר, כי הוא בעצמו היה נדון ברוחו והיה מסתפק בדבר, סברא אחת אמרה לו על פי דין תורה הבא להורגך השכם להורגו (סנהדרין ע"ב.), ולא עוד, אלא שהקב"ה מאסו ורוצה שאתה תמלוך, נמצא בזה שתהרגנו תעשה מצות ה', ולא עוד אלא שהוא מגרשך מהסתפח בנחלת ה' לדור בחוץ לארץ לכן הרגהו, וימשך מזה כבוד להש"י בכמה ענינים, ותהיה אתה מלך כרצונו ית"ש וגם תדור בארץ ישראל. סברא אחרת אמרה לו מי שלח ידו במשיח ה' ונקה, ובפרט שאול אשר נאמר עליו (יומא כ"ב:) שהיה כבן שנה שלא טעם טעם חטא, ולא ידע דוד המלך ע"ה איזה סברא אומר היצר הרע שידחהו מעליו, ואם היה גומר המעשה היה יודע אח"כ האמת, רק היה ירא לעשות כי איך יתקן אח"כ את אשר כבר עשהו, לזה עשה לעצמו נסיון ומבחן וכרת כנף מעילו, בכדי שיראה אח"כ איך יפול דבר, אם לא יתחרט ידע כי דברי היצר טוב הוא, ואם יתחרט על כריתת כנף מעילו ידע סברא האחרת, דאם אפילו על כריתת הכנף מתחרט מכל שכן שאסור להורגו. ויהי בכרתו ויך לבו, אז הבין שסברא זו אמיתית, לכן אמר חלילה לי מה' כו'. וזהו המשך הפסוק ויאמרו אנשי דוד כו' ולא השיבם כלום, כי היה מסתפק בעצמו ולכן כרת הכנף, וכאשר ראה לבו מתחרט אז השיב להם, עכ"ד.

ועל פי זה מובן היטב שכאשר התפלל על זה לפני הקב"ה, התנצל את עצמו וקראו שגיון, לומר שעשה בשוגג, כי בעת עשייתו הדבר ההוא, לא היה יודע אם הוא עבירה עד אחר גמר המעשה, והתפלל ואמר, אמת עתה יודע אני שיש עול בכפי, אכן אם עשיתי זאת, אם יש עול בכפי, ר"ל בשעה שעשיתי לא היה עול בכפי, כי אז לא ידעתי שהוא עבירה ואתי שפיר, הרי נתבאר מבחן הג', כשאין לו איזה איש שיעשה המעשה ההוא להשגיח עליו, אזי יעשה הוא בעצמו קצת מהדבר ההוא, כאשר עשה דוד המלך ע"ה, וכ"כ בעקרים פ"ו מ"ג וביאר בזה פסוקי ירמיה ח' תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך ע"ש כי טוב הוא.

ובזה ביארתי פסוקי בא, והתחלת הפירוש כתב בספר תולדות יעקב יוסף ואני הוספתי לבאר כל הפסוק, והוא כאשר אמר פרעה למשה לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים, ואח"כ אמר משה רבינו ע"ה לפרעה וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. ויש לדקדק, מה זה היה הויכוח בין משה רבינו ע"ה לפרעה אם ליקח הבהמות או לא. עוד, מאי כי ממנו נקח לעבוד, היה לו לומר כי בהם נעבוד את ה'. ותו תיבת 'ואנחנו' מיותר, היה לו לומר לא ידענו, ותו מאי לא נדע לשון עתיד, היה לו לומר לא ידענו, ותו הא משה רבינו ע"ה ידע כל התורה קודם נתינתה, ואיך אמר דבר אשר לא כן שאמר שאינו יודע. ויובן עם האמור, שיש ב' נסיונות, נסיון אחד, מאחרים שרואה מה שהם עושים, נסיון ב', גם מעצמו כנ"ל, אכן הנפקא מינה ביניהם כי עדיף הנסיון אשר מאחרים דאז אינו צריך לעשות אפילו התחלה מהעבירה, משא"כ הנסיון מעצמו, אי אפשר עד בואו לקצת העבירה כנ"ל.

ובזה יובן, כי נודע כי האדם שהולך אחר תאות לבו ואינו משגיח על דרכיו לילך בדרכי ה', הוא בחינת בהמה ואין לו מותר על הבהמה, וזה היה ויכוח של פרעה, כיון שאמר לו משה רבינו ע"ה שישלח את ישראל כדי שילכו לעבוד את ה', אז אמר לו לכו נא הגברים, ר"ל אנשים בעלי שכל וצדיקים שהם בחינת גברים, ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים, ר"ל מאחר שאין אתם רוצין רק לעבוד את ה', אם כן כל פחותי הערך אשר הם בחינת בהמות ישארו פה, והשיב לו משה רבינו ע"ה, וגם מקנינו ילך עמנו, ר"ל גם אותם שהם בחינת בהמות ילכו ג"כ, כי ממנו נקח לעבוד את ה', ר"ל מהם נדע אנחנו איך להתנהג בעבודת ה', לעשות נסיון ומבחן ממעשיהם, ואם תאמר הלא תוכלו לעשות נסיון מעצמיכם כנ"ל, לזה אמר 'ואנחנו', ר"ל אם לא נהיה רק לבדנו לא נדע מה נעבוד את ה', ר"ל אי אפשר לנו לידע איזה סברא היא עבודת ה', עד בואנו שמה, ר"ל עד שנבוא לקצת העבירה, לכן אנחנו צריכים לאותן האנשים לענין עבודת ה' והבן.

היוצא לנו מכל זה, שיש ג' נסיונות כאמור, והנפקא מינה ביניהם, כי נסיון הראשון אף דלכאורה הוא דבר קל מ"מ יש בו חסרון על פי משרז"ל (סוכה נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, נמצא דבקטן שבקטנים יוכל להמצא שאין היצר הרע מסית כל כך בחוזק יד, רק כמו היצר טוב או אפילו פחות מהיצר טוב, אם כן אין נסיון זה אמור אלא במי שהוא קצת על מדרגה טובה דאז יצרו גדול משא"כ בפחותי הערך, ומחמת זה אפילו באנשים צדיקים ג"כ יש חסרון בדבר, כי הצדיק הוא תמיד נבזה בעיניו נמאס ושפל בעיניו מאד, ואם כן לא יבין לאשורו לעשות ע"פ נסיון הראשון, וגם כי בהמשך הזמן יתחכם היצר הרע על הצדיק ולא יסיתו הרבה רק מעט באופן שלא יושג לו הנסיון הזה, לכן עיקר הנסיונות הם שנים האחרים, בראשון במעלה להבין מאחרים, והשני שאם אין לו אחר על כל פנים מעצמו אחר שכבר נגע בעבירה אז יוכל להבין, ואם אינו מבין אפילו אחר העשיה שדבר זה היה שטות ועבירה ומחמת זה חוזר עוד פעם שנית ושונה בו, ודאי שוטה גמור הוא.

ועל פי זה ביארתי פסוק במשלי (כו', יד) ככלב שב על קיאו כן כסיל שונה באולתו, ויש לדקדק הלא מושכל ראשון שאין כסיל עושה דבר חכמה רק שטות, ואם כן כשהוא שונה ודאי שונה באולת ואם כן באולתו מיותר, דכיון דקאמר כסיל שונה ודאי דבאולתו הוא שונה. ותו מאי באולתו, היה לו לומר באולת. ויובן עם האמור, כי בתחלה כשאדם עושה עבירה הגם שכל עבירה הוא שטות וכאמרם ז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, מ"מ נוכל לומר שלא לתלות האולת בו, רק שהיצר הרע נתלבש בו בקרבו והראה לו שאין דבר זה שטות, משא"כ כשהוא שונה אז הוי אולתו של עצמו, דאז ודאי שיש לתלות האולת בו והוא עצמו בודאי שוטה, ויובן ג"כ עם דברינו משארז"ל (יומא פ"ט:) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו', ודקדקו המפרשים מדוע קאמר ב' פעמים אחטא ואשוב, ודברי המפרשים בזה ידוע.

ולדרכנו אתי שפיר, כי בפעם הראשונה יצוייר שמותר לחטוא על דעת שישוב, כגון שהוא נבוך בשני סברות, אם לעשות כך הוא כבוד להשי"ת, או לעשות בהפכו הוא כבוד להש"י, ואינו יודע איך לעשות, ואין לו אדם אחר להשגיח במעשיו, אזי מוכרח לעשות עבירה או קצת ממנה כאשר עשה דוד המלך ע"ה בכרתו כנף מעילו, ועשה לכתחלה על סמך שכאשר יראה אח"כ שהוא עבירה יעשה תשובה, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בקפיטל שגיון לדוד כנ"ל, ואם כן הוי כמו אחטא ואשוב והוא טוב, משא"כ לעשות שני פעמים זה אי אפשר דבפעם ראשונה כבר יודע שדבר זה עבירה ואין לו לחזור ולעשותה, ואתי שפיר.

ובכן נבוא אל הביאור המשנה דאבות שהתחלנו ורומז לכל מה שדברנו עד הנה. בהקדמה, ב' הקדמות קטנות, אחת שארז"ל (יבמות ס"א.) אתם קרוים אדם ולא עכו"ם קרוין אדם, והקשו התוס' הא כתיב האדם הגדול בענקים, ותירצו, לחלק בין אדם להאדם, דהאדם נקראים גם העבדי כוכבים, והטעם נאמר, כי אדם גימטריא שם מ"ה, שורש נשמה קדושה מישראל, משא"כ האדם הוא מדרגה פחותה לפי שאין בה גימטריא זה. לכן גם עכו"ם יתכן לקרותם כך. עוד נקדים משארז"ל (שבועות כ"ו.) האדם בשבועה פרט לאנוס, לומר דתיבת האדם לא יתכן להיאמר אלא על איש שדעתו שלימה ומיושבת בלי אונס והכרח כלל. לזאת, בעת שהיצר הרע מתלבש באדם לא יתכן בו תיבת האדם, וכמ"ש רז"ל (קידושין ס"ג:) יצריה אנסיה לכן לא נקרא האדם עד הסתלקות יצרו ממנו.

וזהו שאמר איזהו דרך ישרה כו' לפי שכל דרך איש ישר בעיניו, ויש בו ב' סברות, זה אומר זאת דרך ישרה וזה אומר זאת דרך ישרה, ואם כן איזה דרך ישרה יבור לו. רק שיש נסיון הראשון, ואמרנו לעיל שבפחותי ערך ליכא נסיון אחד, לזה אמר איזהו כו' שיבור לו 'האדם' דייקא, היינו מדרגה פחותה, לזה אמר ב' נסיונות האחרונים, האחד כל שהיא תפארת לעושיה, ר"ל אם אותו מעשה ישר בעיניו מן כל מי שעושה כזאת, ולפעמים כשאין לו אדם אחר להשגיח במעשיו צריך נסיון בעצמו, והיינו דקאמר דלפעמים ותפארת לו, ר"ל שיש סימן אם הדבר ישר בעיני עצמו, רק מן האדם פרט לאנוס, ר"ל אחר שנסתלק יצרו ממנו וכאמור, ואתי שפיר והבן.

ועתה נבא לבאר פרשת מרגלים, ונקדים ב' הקדמות. האחת, שפירשתי מאמר דוד המלך ע"ה (תהילים ט, ב) ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי. כי הנה יש ב' סוגים בדרכי ה', האחד, הוא מה שהיחיד צריך להשגיח על כל דרכיו ומעשיו, וכמש"ה (תהילים קא, ב) אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי. שנית, צורכי רבים אשר בכל מקום קיבוץ יהודים שצריכים להתאסף ולעשות מצות ה' אשר נעשים ברבים, והנה היצר הרע הוא מתלבש בין ביחיד בין ברבים לבלתי עשות אחת מכל מצות ה', רק יש בכל אחד מעלה וחסרון, דהיינו דברבים יש חסרון שהיצר הרע מסית מאד ועובד בכל כחו, כי טוב מאד בעיניו להכשיל רבים ביחד וזהו לפניו מנחה גדולה וטובה, ולכן בכל עשיית רבים לשם שמים צריך מלחמה גדולה עם היצר הרע, ונגד זה יש מעלה שארז"ל (שבת קמ"ז:) רבים מדכרי אהדדי שבין הרבה אנשים יראה וימצא איש או אנשים שיצעקו אל חבריהם אבל היצר הרע הוא נלחם מאד מאד עד שמטעם זה ארז"ל (מדרש תהילים טו, ב) כשיצאו ישראל ממצרים והיו ישראל עובדים כוכבים, כמ"ש גוי מקרב גוי, ולא נאמר מתוך גוי, אלא שהיו הכל כגוי אחד שהיו כולם עובדים כוכבים, וטען שר של מצרים הללו עובדים כוכבים והללו עובדים כוכבים והשיב לו הקב"ה שוטה שבעולם שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, ותמהו המפרשים, בשלמא שוגג שפיר אבל אונס מאי עבידתיה, כי מי אנסם לעובדי כוכבים.

אלא הוא הדבר שדיברנו, כי מחמת שהיו שם כל ישראל טבועים במצרים, והיה מתאוה היצר הרע מאד להכשילם ולהחטיאם, להיות בזה היה תלוי כל עיקרן של ישראל אם להנצל ממצרים או לא, וכאשר היו עוד מעט משתקעין יותר בטומאה שוב לא היו ניצולין כנודע, ומחמת זה עשה היצר הרע פעולות גדולות מאד אשר לא יאומן כי יסופר, ועל כזה ארז"ל יצריה אנסיה, ומשום הכי קרי להו הקב"ה אונס, וכן מהאי טעמא תמיד הקב"ה מקיל עם רבים, כמבואר כמה פעמים בש"ס, והן אל כביר לא ימאס, ואינו מדקדק עם רבים כמו עם יחיד, והטעם הוא ג"כ כנ"ל, לפי שהקב"ה דן את רבים כאנוסים לרוב מלחמת היצר הרע עמהם, וגבי יחיד יש להיפוך מעלה וחסרון, שהיצר הרע אינו נלחם עמו כל כך כמו עם רבים, ונגד זה יש חסרון שאין לו מי לאדכורי.

והנה מבואר בזהר הקדוש (זהר ח"ב ל"ו:) אי רישא דעמא זכאה כולהו זכאין ואי איהו חייבא כולהו חייבין, כמו שמצינו בכל מלכי יהודה וישראל. ממילא לפי"ז מלך ישראל שתלוים בו כל ישראל יש לו תרתי לריעותא, שהיצר הרע נלחם עמו כמו עם רבים להחטיאו מאחר שרבים אינם תלוים רק בו, ולאדכוריה לית ליה כיון דהוא באמת יחיד, ואם כן פשיטא ופשיטא שיש לדונו כאונס. וע"ז התנצל את עצמו דוד המלך ע"ה על שנכשל איזה פעם, ואמר ה' מה רבו צרי, ר"ל צרותי הם רבים, שיש בי תרתי לריעותא, כי רבים קמים עלי, ר"ל הרבים כל ישראל אין להם קיום והעמדה רק עלי אי אני אהיה זכאה, ממילא יש לי ריעתא של רבים ושל יחיד, והבן.

הקדמה ב' מה שפירשתי המשנה באבות (ב', ד) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ולכאורה אין ביאור לדברים אלו, וכפל הדברים 'עשה', 'בטל', לכאורה הכל אחד. וגם פירשתי מאמרם ז"ל (שמות רבה כד, א) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום קרוין בנים וכשאין עושין רצונו של מקום קרוין עבדים, וקשיא לי דאיפכא מסתברא, כי הבן אפילו אם לא יציית לאביו ועושה לו כל הרעות מ"מ בנו הוא ומי יקח ממנו בחינת היותו בנו, משא"כ העבד כי למה נקרא עבד עבור שעובד לאדונו, ממילא כשאינו עובדו ודאי לא יתכן לקרותו עבד, ואם כן מאחר שישראל נקראים בנים למקום מצד נשמותיהן, אם כן יתכן לומר שבזמן שאין עושין רצונו של מקום אינם נקראים רק בנים, משא"כ כשעושין רצונו של מקום יתכן ג"כ לקרותם עבדים.

ופירשתי כ"ז עם מה שנודע שכתב הרמב"ם ז"ל פירוש המשניות פ"ו מח' פרקים ההפרש בין צדיק לחסיד, כי החסיד הוא האיש אשר פסק היצר הרע ממנו ואין לו שום רצון רע ומחשבה אחרת רק לעשות רצון הבורא ית"ש, והצדיק הוא האיש אשר היצר הרע מסיתו ונלחם בו והוא כובשו ומתגבר עליו, ואמר הרמב"ם ז"ל ששכר הצדיק גדול משכר החסיד, הגם שהחסיד עושה המצוה בשמחה יותר מזה, מ"מ לפום צערא אגרא, וזה יש לו צער מאד שהוא נצרך ללחום מלחמת היצר הרע לעולם, והבאים אחריו חלקו עליו, ואומרים שהחסיד יש לו שכר יותר עבור שאין בו שום רע, ואחר העיון והדקדוק צדקו דברי שניהם, דבבחינה אחת שכר זה גדול ובבחינה אחת שכר זה גדול.

דהנה נודע שכל העולם הבא הוא תענוג רוחניי, ואותו התענוג אינו רק תענוג הנרגש בעת עשיית המצוה הוא עצמו השכר והתענוג של עולם הבא, וזה שארז"ל (אבות ד, ב) ששכר מצוה מצוה, ר"ל תענוג המצוה ההיא שעושה נסתלק לפני הקב"ה ועומד שם מוכן להתענג בו האדם אחר מותו, אבל אין שם שום תענוג חדש בעולם הבא רק התענוג שמרגיש בעולם הזה, כי שכר המצות אינם הסכמיים רק עצמיים, דהיינו שכל מה שהאדם מלטש שכלו ונתחזק בדרכי ה' עד שמרגיש תענוג רב בעשותו אחת מכל מצות ה' הנה זהו עצמו מוצא שם בעולם הבא, רק שבחיים חיותו בהיות הנפש מלובשה בחומר אין התענוג יוכל להתפשט כי הוא מצומצם תוך הגוף, ולאחר הפרדו מהגוף אז התענוג ההוא עצמו מתפשט ומתרחב יותר ויותר, אבל שימצא שם שכר ותענוג חדש זה דבר שאינו, ובזה יוכל כל אדם להבחין בעצמו עולם הבא שלו, על דרך עולמך תראה בחייך, ולא יוכל האדם לדמות בנפשו שינשאהו לבו לומר שבן עולם הבא הוא, רק ישכיל ויבין אם יש לו תענוג בעבודת הש"י וכאמור, ולפי הפירוד והחלק בני האדם בענין תענוג מהמצוה ולפי ריבוי התענוג כן ירבה רב טוב הצפון לאחד יותר מחבירו, ועל זה ארז"ל (בבא בתרא ע"א.) כל אחד נכוה מחופתו של חבירו.

ובזה יובן מאמרם ז"ל (ברכות ל"ד:) כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה כו'. והוא על פי דברינו הנ"ל, כי כשם שאי אפשר לידע מחשבת חבירו ותענוג הרוחני אשר בקרבו בעשותו מצות ה', כך אי אפשר שיושג עולם הבא של צדיק אחד לזולתו, כי עיקר תענוג עולם הבא הוא התענוג הבוער בקרבו, אבל שכר חדש ליכא בעולם הבא וכאמור, זולת שהקב"ה חס על ישראל, כי לא כל איש ואיש יוכל לזכך נפשו עד שיתענג בדשן בעבודת ה' שיזכה על ידי זה לעולם הבא, לזאת צוה על מצות הצדקה, שכאשר נותן להגונים ובני תורה והמה תמכין דאורייתא אזי כל מה שהם עושין הוי כאלו זה המחזיקם עושה וכאשר בא לעולם הבא מתחלק לו תענוג ושכר, וזהו שכר חדש מה שאינו בכל המצות, ולא תמצא בעולם הבא שכר ותענוג חדש מה שלא הרגיש בעולם הזה זולת שכר הצדקה, משום שמעשה אחרים נחשב כמעשהו, ולכן אף שלא היה לו תענוג בעת שנותן צדקה מ"מ יש לו שכר עבור זה כל שאין מראה פנים זועפות להעני כמבואר בש"ע (יו"ד סי' רנ"ו), וזהו חסד גדול מהש"י שנתן לנו מצות צדקה שעי"ז כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וזולת זה מעוטים היו אותם שהיה להם חלק לעולם הבא רק ע"י הצדקה שמחמתה מעשה אחרים נחשב כמעשהו.

תוכן העניינים

ערבי נחל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה