ערבי נחל· רבי דוד שלמה אייבשיץ
נשא
חלק א
ישא ה' פניו אליך כו'. ארז"ל בברכות (ברכות כ:) שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד והרי אתה נושא פנים לישראל שנאמר ישא כו' אמר להם ואיך לא אשא להם פנים שכתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. וצריך ביאור, דודאי לשון נשיאות פנים הוא בשביל איזה טעם, ואין דרך לישא פנים על מגן רק למי שהוא נשוא פנים מצד צדקותיו וחכמתו, אם כן כי כתיב לא ישא פנים היינו לצדיקים, דאילו לרשעים פשיטא, ואם כן מה זו תשובה שהם מדקדקים כו'.
ויבואר על פי המשנה באבות (אבות ד, כט) שאין לפניו לא עולה כו' ולא משוא פנים ולא מקח שחד, ופי' הרמב"ם ז"ל פירוש המשניות שם שאינו מנכה מצוה בעד עבירה אלא מעניש בעד העבירה ושכר המצוה נשאר. והטעם נ"ל, דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי שכר מצוה אחת אין לה סוף ועולם הזה קטן מהכילה, משא"כ עונש העבירה נותן הקב"ה בזה העולם ודיו, ואם כן איך ינכה המצוה בעד העבירה, כי אף אם ינוכה קצת לא יחסר ממנה כלל לערך גדלה, ודומה לנוטל טפה מן הים שהים נשאר כבתחלה, כך אם ינכו מהמצוה בעד העבירה עדיין ישאר שכר המצוה כבראשונה, ואם כן אין כאן נכיון כלל וק"ל. וידוע מ"ש מהרש"א ז"ל מה שהאדם מוסיף ועושה סייג וגדר מדעתו ניתן לו שכר בהאי עלמא, נמצא בזה כיון שסייג אין כחו ושכרו כ"כ כמו גוף המצוה, כיון שיוכל להיות משתלם בעולם הזה, לכן בזה יוכל להיות מקח שחד.
וזהו ביאור הש"ס הנ"ל, כי ענין משוא פנים שייך במי שעושה איזה דבר שלא כשורה, רק מצד היותו צדיק נושאין בני אדם לו פנים ושותקין לו, ועל זה נאמר אשר לא ישא פנים, שיעניש לצדיק אף על עבירה קלה בעולם הזה, ולכן שאלו ממ"ש ישא ה' פניו כו' מצד היותן צדיקים ישתוק להם ולא יענישם אפילו בעולם הזה, וזהו ויחונך כלשון וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט) שנאמר על טוב עולם הזה, על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועל זה באה התשובה שהם מדקדקים מעצמן מסייג וגדר, לכן יש לו לישא להם פנים וליתן להם טוב גם בעולם הזה, וק"ל.
דרוש לפרשת בהעלותך תקנ"ט
בהפטרה (זכריה ב, יד) רני ושמחי בת ציון כו'. נקדים פסוקי משלי בסופו שמדבר בשבח עסק התורה, ואמר (משלי לא, י) אשת חיל מי ימצא כו' וביאורו במשל ידוע. וביאורו בנמשל, דלכאורה התורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה יטול, ואיך אמר מי ימצא, דמי שהוא במדרגת מי ימצא הוא ימצא התורה, כי התורה עוזבת מקום גבוה ויורדת למקום נמוך, ולכן משה רבינו ע"ה שאמר מי אנכי (שמות ג, יא) זכה לתורה, וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה עד שלא ניתנה, לפי שגם הוא היה עניו כאומרו (בראשית רבה יח, כז) ואנכי עפר ואפר לכן גם לו ניתנה התורה והשיג. בטח בה לב בעלה כו' גמלתהו טוב ולא רע כו' מובן פירושו במשל ונמשל. רק יש לדקדק דמאחר דקאמר שגומלתו טוב כל ימי חייה מאי ולא רע דקאמר תו. דרשה צמר כו' יש לדקדק אטו ליכא מקח וממכר אחר בעולם רק צמר ופשתים. ותו מאי ותעש בחפץ כפיה, בודאי אין אדם עושה דבר אלא אם כן חפץ עשות הדבר ההוא.
היתה כאניות כו', ביאורו בנמשל, דמקרא נדרש לפני פניו (שבת ל"ב:), ונכתבו כמה מקראות שלא במקומם, ובזה דומה לאנית כו'. ויש לדקדק מאי שבח בזה, ואטו מאן דסבירא ליה (ראש השנה ט:) מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, יש ח"ו חסרון בתורה, זה ודאי אינו. ותקם בעוד לילה כו' (טרף היינו מזון בלי קצבה, וחוק היינו מזון הקצוב אל המשרתות) ביאורו בנמשל, שאפילו בעת הגלות הדומה ללילה, התורה משפעת בינה אל התלמידי חכמים ואותן שהם בני בית לתורה שעוסקים תדיר בלי הפסק נשפע להם השגה בלי קצבה, ואותן שהם כדמיון נערות ומשרתות שאין תורתן אומנתן, רק שאף על פי כן קובעים עתים לתורה נשפע להם השגה בקצבה. ובמדרש (שמות רבה מז, ה) נדרש לענין שצריך לעסוק בתורה בלילה ועי"ז הש"י מזמין לו פרנסתו. וצריכים אנו להמשיך מקרא קודש אלו, שיהיה להם חיבור בדרך דרש.
נקדים ביאור מאמר בפ"ק דיבמות (יבמות ט"ז.) תנו רבנן בימי ר' דוסא בן הורקנוס הותרה צרת הבת לאחין כו' על מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים כו', וביארתי זאת בדרך דרוש והוא בכתובים בחידושנו ליבמות, ונדפס בס' מוח"ז צלותא דאברהם, ע"ש באורך כי לא אכפיל כאן הדברים, היוצא לנו משם, דאי נימא דקודם מתן תורה הוי ליה דין בן נח, אז איכא למילף שפיר מפסח תמיד ומילה דעשה דוחה אפילו לא תעשה של כרת, דליכא למיפרך שכן ישנן לפני הדיבור כקושית הריטב"א. אבל אי נימא דהיה להם דין ישראל. אז ליכא למילף מפסח תמיד ומילה, רק לא תעשה גרידא איכא למילף מסמוכין אי דרשינן צמר ופשתים.
ועתה נבוא אל הפסוקים שהתחלנו. ונקדים פסוקי בהעלותך וזה תוארם, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר, יש לדקדק מאי מי יאכילנו, הוה ליה למימר אנו רוצים לאכול בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם יש לדקדק א' עתיד במקום עבר. ב' הקשה רש"י הלא תבן לא ניתן להם ואיך ניתן להם בשר. ודומה לזה פירש המדרש (שמות רבה טז, ג) בפסוק בשבתנו על סיר הבשר, דהיינו שהמצריים לא נתנו להם בשר רק לחם, ולכן לא אמרו באכלנו אלא בשבתנו, שישבו אצל בשר ולא אכלו רק לחם ע"כ. והוא ג"כ תמוה. דמה געגועים היה להם על זה הלא טוב היה להם שלא יראו בשר כלל משיראו ולא יאכלו.
ועתה נפשנו יבשה דקדק רמ"א מאי נפשנו, הוה ליה למימר גויתנו. ובמסורה ועתה נפשנו יבשה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וצריך לקשר הני ב' ועתה אין כל בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא הוקשה לרש"י ז"ל. והוצרך לפרש מי שאמר זה לא אמר זה וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ויחר אף ה' כו' על עסקי עריות שנאסר להם היו בוכים. ויש לדקדק הלא מדחזינן שבכו על איסור העריות, על כרחך שנזהרו מעריות ולא עברו, דאם לא כן מה להם לבכות, וכיון שקיימו למה יחרה אפו יתברך. ואי משום רצון שלהם אדרבה מצינו להיפך, שארז"ל (ספרא ויקרא כ, כו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי וכו'. ותו מדוע מתחילה בשאלת בשר לא חרה אפו. ותו מאי חלק לשנים שה' חרה אפו ובעיני משה רע. תרווייהו בחד לישנא הוה ליה למימר.
ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי האנכי הריתי כו' יש לדקדק הלא עיקר מבוקשו היה שיותן להם בשר ולמה בא משה רבינו ע"ה להקב"ה במבוקש אחר מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר, יש לדקדק יבכו לשון עתיד והוה ליה למימר בוכים או בכו. ותו שינוי לשון שהם אמרו מי יאכילנו והוא אמר ונאכלה, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כו' יש לתמוה, דכאן אמר שלפי שהוא איש אחד לא יוכל להספיק להם בשר. מבואר בהדיא דאחר שיהיה לו עוזרים יוכל להספיק, ולמה אחר שצירף לו השי"ת שבעים איש מזקני ישראל, אמר שש מאות אלף רגלי כו' הצאן ובקר ישחט כו'.
ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש כו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם כו' ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם כו' מי יאכילנו בשר ונתן ה' לכם בשר יש לדקדק כפל לשון, הא כבר אמר התקדשו למחר ואכלתם, מאי תו ונתן ה' לכם כו' לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא חמשה ימים כו' עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא כו' ויאמר משה שש מאות אלף כו' הצאן ובקר כו' ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא, במסורה עתה תראה אשר אעשה לפרעה עתה תראה היקרך דברי וצריך חיבור. תו יש לדקדק מאי היקרך הלא מקרה זו לא היה אלא לישראל והוה ליה למימר היקרם ויצא משה וידבר אל העם ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו פירשו המפרשים בעת שנח הרוח עליהם אז נבאו כי היה הרוח לפרקים ולא בתמידות ולא יספו.
וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח (בתמידות בקביעות ולכן) ויתנבאו במחנה (תמיד) וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויען יהושע כו' ויאמר אדוני משה כלאם פירשו המפרשים שנתקנא בסוברו שאין הם שואבין הנבואה ע"י משה רבינו ע"ה ככל הנביאים, אשר משה רבינו ע"ה הוא רבן ומשפיע עליהם הנבואה מכחו והם מתנבאים מעצמן. ובאמת טעות היה שאין הדבר כך אלא גם הם התנבאו מכחו, רק שלפי שהיו ראוים וזכאים יותר מכל העם לכן התנבאו בקביעות. וארז"ל (סנהדרין י"ז.) שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס, ויש לתמוה היכא רמיזא נבואה זו. גם מדוע לא מפורש הנבואה בתורה. גם מה מקום נבואה זו בכאן ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן והיה כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם ויאסף משה אל המחנה כו' ורוח נסע כו' הבשר עודנו בין שניהם כו' ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים, יש לדקדק שנתינת טעם זה כי שם כו' מיותר, שזה דבר אשר נוכל לידע בקל אף אם לא יהיה מבואר בפסוק מאחר דבתחלת הפרשה כתיב שהתאוו, וכאן כתיב שהכה ה' בהם א"כ הטעם פשוט וגם תיבת העם מיותר. נבאר עוד פסוקים הכתובים אחר המעשה הנ"ל של בשר תאוה.
ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות כו' ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' יש לדקדק מאי במשה הוה ליה למימר עם משה, גם מה שייכות מעשה זו אחר מעשה הראשון של בשר תאוה הלא גם בנו דבר יש לדקדק מאי 'בנו', 'עמנו' הוה ליה למימר ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם יש לדקדק מאי נביאכם, הוה ליה למימר נביאים ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו יש לדקדק מאי 'בו', הוה ליה למימר 'עמו' ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה ר"ל כי מורא רבך כמורא שמים (אבות ד, יב), ומאחר שהוא רבן של כל נביאים הוא גם כן רב שלכם, אם כן מדוע לא יראתם. ויש לתמוה באמת על מרים ואהרן איך לא קיימו מורא רבך כו'.
עוד שייך מדרש אחד לפסוקים הללו וזה תוארו. בסוף פ' כי תשא (שמות רבה מז, ט) על מה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה כתב לך את הדברים האלה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שמא יאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני הוא שכתבתי ונתתי לכם א"ל הקב"ה ח"ו שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ"ל. והוא תמוה בעין כל רואיו.
מצורף לכל הנ"ל נסביר מה דאיתא בזוהר הקדוש דנשמת משה רבינו ע"ה אתפשטותיה בכל דרא. שבכל דור ודור מתפשט נשמתו על כל הדור, והצדיקים והתלמידי חכמים שבדור ע"י תורתן ומעשיהם הטובים מתדבק לפרקים נשמותיהם עם נשמת משה רבינו ע"ה והיו לאחדים. וצריך להבין מדוע עשה ה' ככה. וקודם שנבאר כל זה נקדים מה שבארתי המאמר שארז"ל (שבת פ"ח:) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו והשיב להם לקבל תורה בא. וביאור זה המאמר כבר כתבתי בדרוש השייך לפרשת בלק ולפרשת קרח ע"ש בד"ה דרך השלישי עד ד"ה והנה עיי"ש ומשם תדרשנו, ולכן לא אכפול כאן אותן הדברים יעיין המעיין משם.
היוצא משם, כי זולת שיש צדיק אחד אשר מצדו העליון דבוק במקור כל המקורות ומצדו השני שוכן בעולם התחתון, לא היה אפשר שיתקיימו העולמות, ומטעם זה נתן הקב"ה כח זה בילוד אשה ולא במלאכים, והוא כדי שיתקיימו העולמות. ולפ"ז ודאי הדבר ברור שלא יוכל אדם לעלות במדרגה היותר גדולה מכדי קיום כל העולמות, מדחזינן שמלאכים אין להם שום כח לקבל קדושה אשר למעלה מעולם שלהם, ובאדם ניתן כח זה לצורך קיום העולמות, ממילא מה שהוא יותר צורך מכדי קיום העולמות אין גם בכחו של אדם. והנה משה רבינו ע"ה היה מבחר כל הנבראים שהוא עלה במדרגה אשר בחק ואפשרות האנושי לעלות, ולא עלו למעלתו כל באי עולם. נמשך מזה שכל באי עולם לא עלו אל המעלה אשר על ידה יוכל להיות קיום העולמות כולם, דהא מדרגה זו לא היה רק במשה רבינו ע"ה.
לפ"ז נמשך מזה קושיא גדולה, שקודם שהיה משה רבינו ע"ה בעולם אף שהיו צדיקים גדולים בכל דור, מ"מ כיון שלא היו במדרגת משה רבינו ע"ה על מה נתקיים העולם. אמנם בתירוץ קושיא זו אמר הכתוב (תהילים פט, ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה, ר"ל שקודם מתן תורה וקודם שהיה משה רבינו ע"ה בעולם היה בנין וקיום העולמות בחסד ונדבה מהש"י שהוא עצמו היה המקשרם והמקיימם, עד שנתן הש"י את התורה אז מסר קיום כל העולמות בידי בני אדם שיקיימו הם העולם במעשיהם ועבודתם ולא יהיה עוד קיום העולמות בנדבה וחסד, ומשום הכי נקראת התורה תורת אמת, שמאז קיום העולמות באמת היינו ע"פ הדין כידוע. ולפ"ז קשה, תינח שהיה קיום העולמות קודם שהיה משה רבינו ע"ה, משא"כ אחר פטירתו שכבר ניתנה תורה, ואין הקיום בחסד, וגם לא קם כמשה א"כ מהיכן קיום העולמות. ולתרץ קושיא זו אמר הזוהר הקדוש הנ"ל נשמת משה רבינו ע"ה אתפשטותיה בכל דרא והיינו מטעם הנ"ל, שזולת זה אין קיום לעולמות לכן מתפשט נשמת משה רבינו ע"ה אשר דבוקה במקור המקורות ומתפשט עד אותן עולמות שיוכלו להגיע לשם צדיקי הדור וע"י מעשיהם נדבקים לפרקים בנשמת משה רבינו ע"ה והיו לאחדים, ופעמים מתדבק נשמת צדיק זה במשה רבינו ע"ה ולפעמים צדיק אחר, ובזה הוא קיום והעמדת העולמות, והבן היטב כי הוא אמתי בעזהש"י.
אכן להבין הטעם למה עשה ה' ככה שאין יכולת ביד שום אדם להגיע למדרגת משה רבינו ע"ה. יראה, כי משה רבינו ע"ה כשהגיע למדרגתו בטל ממנו הבחירה והרצון ותאוה כידוע, כי בהגיע אדם למדרגה זו בטל ופסק היצר הרע מכל וכל, כנודע שנזדכך גופו של משה רבינו ע"ה יותר מנשמת שאר בני אדם. אכן אע"פ שבטלה הבחירה ממנו אפילו הכי היה לו שכר על כל מעשיו הטובים, כיון שהוא עצמו בגודל עבודתו בא למדרגה הזו. א"כ מעשיו גרמו. וזהו המשל שאמר במדרש (שיר השירים רבה ו') למלך ששכר פועלים וראה לאחד מהם שהשלים בחצי יום מה שאחרים לא יעשו בכל היום. נטלו המלך והלך וטייל עמו כל היום, לערב נתן לזה שכרו יותר ממה שנתן לשאר הפועלים, אמרו לו אדוננו המלך זה לא עשה אלא חצי היום ואתה נותן לו יותר. השיב להם המלך הוא עשה בחצי יום יותר ממה שעשיתם ביום תמים ע"כ בשינוי לשון. וזהו המכוון שאף שבטלה ממנו הבחירה ומאז היה כדמיון מטייל עם המלך שלא היה צריך לשבר תאוותו כלל, אפילו הכי שכרו יותר מאחר, שעד אז עבד כ"כ עד שהגיע למדרגה זו בטלה ממנו הבחירה, מה שאין אדם אחר הגיע לזה בכל ימיו וק"ל. ואמנם אנשי דורו היו גם כן בעלי הבחירה מאחר שהוא היה הצדיק יסוד עולם של אותו הדור, והוא המשפיע להם חיותם, והם דבוקים בו בכל עת ורגע כי חיותם ממנו, ממילא גם להם לא היה בחירה.
ובזה יראה לי כוונת מאן דאמר (סנהדרין ק"י:) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שלכאורה הוא דבר זר לומר ככה על דור דעה כמותם אשר נאמר בהם שלא שלטה בהם רמה ותולעה ולא ראו קרי מימיהם, היתכן שלא יהיה לאלו חלק לעולם הבא. אלא הכונה שבטל מהם שכר ועונש בהיות שלא היה בהם בחירה והמה כמלאכים. ובשלמא משה רבינו ע"ה אשר ביטול הבחירה ממנו היה מצד מעשיו הגדולים והעצומים, לכן אין השכר בטל ממנו כמבואר במשל הנ"ל. משא"כ אנשי דורו אשר ביטול הבחירה מהם לא מצד עצמם היה, רק מצד היותם דבוקים ומושפעים ממשה רבינו ע"ה, לכן בטל מהם השכר. ולטעם זה אין בכל הדורות צדיק במדרגת משה רבינו ע"ה דא"כ יתבטל הבחירה, רק בזמן משה רבינו ע"ה היה מוכרח שיגיע הוא למדריגה זו מצד שהיה צורך העולם אז לקבל התורה ולעשות המופתים שעשה כדי שיתקע האמונה בלב ישראל שכל המעשים האלה בלתי אפשרי היה להעשות רק ע"י צדיק כמשה. ולזה אמרו במדרש (שמות רבה ג, ד) שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. ולכן הוכרח שיהיה משה רבינו ע"ה במדרגה זו אשר בחק אנושית.
ואחשוב שזהו כוונת הפסוק ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות כו', ירצה, כי משה"כ לא קם כמשה בשום דור שלא יהיה ביטול הבחירה, אם כן מדוע היה משה רבינו ע"ה במדרגה זו, על זה השיב לכל האותות כו', ר"ל שהיה אז צורך בזה ולכן בשאר הדורות אין צריך כמשה רבינו ע"ה שלא יתבטל הבחירה, רק קיום העולמות הוא ע"י שנשמת משה רבינו ע"ה אתפשטותיה בכל דרא וכאמור שנשמת צדיקי הדור מתחברים לפרקים בנשמת משה רבינו ע"ה. ולזה תרווייהו איתנהו, קיום העולמות, וגם השארת הבחירה. דבשלמא בחיי משה רבינו ע"ה שהוא עצמו היה היסוד עולם של דורו, וחיות הדור ממנו והיו דבוקים ומושפעים בתמידות ממשה רבינו ע"ה, לכן לא היה בחירה, משא"כ עכשיו שהתדבקות בנשמת משה רבינו ע"ה הוא לפרקים ע"י מעשים טובים נמצא זה ההתדבקות עצמו הוא רק בבחירה שבעת תורה ומעשים טובים מתדבק, ואח"כ פוסק והבן.
ולפ"ז יש לפנינו שני זמנים, זמן א' בימי משה רבינו ע"ה, זמן ב' כל ימי העולם אחר פטירת משה רבינו ע"ה. ויש בכל זמן מעלה וחסרון, זמן א' יש מעלה שלא היה באפשרי לבוא לידי עבירה שהיה ביטול בחירה וחסרון מניעת השכר כאמור. וזמן ב' הוא להיפוך שיש בו מעלה קיום הבחירה ויש שכר, וחסרון יש שיכולים לבוא לידי חטא. ולסבה זו בראות דור המדבר שבטל מהם הבחירה והתאוה היה להם געגועים על מדרגתם שהיה בהן בהיותן במצרים שהיה להם הבחירה והתאוה, בהיות זהו עיקר עבודת ה' כמאמרם ז"ל ספרא (ויקרא כ', כו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו' והם לא היה להם תאוה כלל, לא מיבעיא לעבירה אלא אפילו לדבר היתר שבזה יש ג"כ עבודת ה', כמו שאמר אליהו ז"ל לר' נתן בפרק מי שאחזו (גיטין ע.) כל סעודה שהנאתך בה משוך ידך ממנה, דהיינו שישבור התאוה אפילו לדבר היתר, וזהו עבודה חשובה מאוד לפני הש"י, משא"כ אלו שלא היה להם תאוה כלל, לכן עיקר מאכלם לא היה רק מן שהוא מזון רוחני לחם שמלאכי השרת ניזונין הימנו, ולזה הבינו שאין להם שכר בעבודתם ומעשיהם הטובים, לזה התרעמו והיה להם געגועים על מה שהיה במצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, וכדברי המדרש שהבאתי, שהיו יושבים אצל בשר ולא אכלו רק לחם והיה להם תאוה לבשר ושיברו תאותם, משא"כ עתה אין תאוה.
אכן כל זה היה בישראל שהם היו דבוקים ממש במשה רבינו ע"ה ונוטל מהם התאוה והבחירה, לכן הם לא התאוו כלל אל גוף הדבר שיאכלו בשר דהא לא היה בלבם שום תאות אכילה כלל, רק התאוו אל התאוה שיהיה להם תאוה וישברו התאוה ההוא, אבל הערב רב שהם לא היו דבקים במשה רבינו ע"ה רק קיבלו חיותם באמצעית ישראל והיו הם בעלי תאוה ובחירה והתאוו לאכול בשר, אכן ידעו שאם יאמרו שהם רוצים בשר מי ישגיח עליהם, כי הלא כל ישראל אינם מתאוים לבשר כלל, לכן אמרו לפני כלל ישראל שהם ג"כ בלי בחירה ושהם מתגעגעים שיהיה להם תאוה ויותן להם בשר וישברו התאוה ורצו להכניס געגועין אלו בלב ישראל כדי שיוכרח משה רבינו ע"ה לעשות כדבריהם שיותן להם תאוה ובשר וישברו הם התאוה והם בתוך כך שיותן להם בשר יאכלו, וכך עלה בידם שישראל שמעו לדבריהם והתגעגעו על התאוה ואמרו הלא במצרים היה לנו תאוה ושיבור התאוה בחנם שלא היה שום שכר על זה, חדא שלא מצד עצמם שיברו התאוה בשבתם על סיר הבשר ואכלו לחם כי המצריים לא נתנו להם בשר, ותו שאף אם היו הם עצמם משברים התאוה הלא לא היה אז תורה ולא נצטוו על זה, ואם כן טוב היה להם אז שיהיו בלי תאוה ולא היו מצטערים ועכשיו שניתנה התורה ויש שכר ועונש וצריך אל התאוה ניטלה מהם.
נמצא שכולם בכלל באו בטענה זו, הן ישראל והן הערב רב, אבל מחשבתם לא היה שוה, כי הישראל לא התאוו רק התאוה כאשר אמרו בפיהם, והערב רב אין לבם כפיהם כי הם היו באמת בעלי תאוה והתאוו בגוף אכילת הבשר, רק שאמרו כמו שאמרו ישראל כדי שיכנסו דבריהם בלב ישראל ויותן להם בשר ובתוך כך הם יאכלו. ואולם הש"י הוטב בעיניו דברי ישראל כי יפה דיברו, אבל דברי הערב רב לא הוטב בעיניו, ואעפ"כ לא חרה אפו על הערב רב, כי כל זמן שאדם עושה דבר שלא כרצון הש"י ואין יודע בזה שום אדם ולא שום מקטרג, הקב"ה ברוב רחמיו אינו משגיח על זה וסובל ומעלים עין, ולכן מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.), לפי שאפילו מלאכים אינם יודעים מחשבות אדם, משא"כ כשעושה מעשה אז רואים כל המלאכים וכל המקטריגים לכן הקב"ה כועס. ולכך בערב רב לא כעס עדיין הקב"ה, היות אין יודע שום מקטרג מה בלבם, ואולי באמת אינם בעלי תאוה כמו שאמרו בפיהם, עד שאחר כך נתקבצו הערב רב למשפחות ובכו על עסקי עריות שנאסר להם אז כעס הקב"ה על הראשון, כי על זה עצמו שבכו על העריות לא כעס הקב"ה מאחר שלא עברו עבירה, ואדרבה יפה עשו וכמ"ש לעיל דאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו'. רק דכעס על חטאם הראשון שנגלה עתה בפני כל, דהא נתגלה עתה שהם בעלי בחירה ותאוה.
וכראות משה רבינו ע"ה שבתחלה לא כעס הקב"ה רק עכשיו הרע בעיניו, כי ראה שגוף הדבר שאמרו בראשונה שרוצים להיות בעלי בחירה ותאוה הוטב בעיני הש"י, ודבר זה אי אפשר להיות בחייו ואם כן הבין שיוכרח למות עי"ז, ורצה משה רבינו ע"ה לתקן דבר זה שיוכל הוא לחיות וגם שיהיה דורו בעלי בחירה, והיינו שרצה שיהיה בחייו כמו אחר פטירתו שלא יהיה דורו מושפעים ממנו בעצמו אלא ע"י אמצעית צדיקים שבדור שיתדבק נשמתם בנשמתו ויהיה התדבקות הזה לפרקים כמו שהדבר היה אחר פטירתו ויוכל להיות בחירה, לזה אמר לפני הש"י מדוע כו' לשום את משא כו' והש"י עשה רצונו ואסף ע' זקנים והיה נביאותן שלא בתמידות מזה הבין משה רבינו ע"ה ששוב יהיה בחירה ולא יצטרך למות.
אכן באמת אינו כך, כי אלו הע' זקנים לא היו ראוים כל כך, משא"כ אלדד ומידד היה נביאותן בתמידות, דבשלמא לאחר פטירת משה רבינו ע"ה דנשמתו מתפשטת אל תוך העולמות, אין יכול התדבקות נשמות צדיקי הדור בנשמת משה רבינו ע"ה להיות בתמידות, משא"כ בחייו בהיותו בזה העולם אז כל הצדיקים הראוים נתדבקו בנשמתו בתמידות, נמצא יהיה ביטול בחירה לכל הדור. אכן למאי שהבינו הם דאלדד ומידד אין שואבין הנבואה ממשה רבינו ע"ה רק מתנבאים מעצמם, אם כן לפ"ז אין דביקות להם בנשמת משה רבינו ע"ה, ולא היה היזק לבחירה, אבל לפי האמת שגם הם נתנבאו מדביקותן בנשמת משה רבינו ע"ה א"כ עדיין יהיה ביטול לבחירה, זהו כלל הענין.
ועתה ראה והבן איך כל זה מבואר להדיא בפסוקים. אמר והאספסוף התאוו תאוה (דקדק רמ"א כפל התאוו תאוה), ר"ל גם הערב רב אמרו שהם מתאוים לתאוה, כחשו כדי שדבריהם יעשו פרי בעיני ישראל. או יהיה תיבת התאוו פועל יוצא (דאל"כ הוה ליה למימר נתאוו), ר"ל שהם גרמו שישראל יתאוו לתאוה וכך עלתה בידם. ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר, לא אמרו רוצים אנו בשר, דבאמת לא רצו בשר, רק אמרו מי יעשה לנו זאת שיתן לנו בשר ואנו נתאווה ולא נאכל. ונודע דכל מקום שנאמר בפסוק עתיד במקום עבר מורה על רצון של הדבר ולא על המעשה, וכמו אז ישיר שפירש"י עלה בלבם לומר שירה, וכן אז ידבר יהושע (יהושע י, יב), וזהו אומרם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, ירצו בזה, שהתאוו שם לאכול ומיושב קושיית רש"י שהקשה והלא תבן לא ניתן וכו' דבאמת לא נתנו רק הם רצו והתאוו ובאמת היה שיבור התאוה, שם חנם פירש"י בלא מצות, ר"ל בלא אותה מצוה שלא היה מצוה כלל בשיבור התאוה, חדא שלא מעצמם ורצונם שיברו התאוה רק מחמת שהמצריים לא נתנו להם, ועוד שלא היה תורה עדיין וא"כ טוב היה אז לנו שנהיה בלי תאוה והיה לנו תאוה, ועתה, ר"ל עתה אנחנו צריכין לתאוה.
וטעם הצורך, ביארה המסורה ועתה ישראל מה כו', ר"ל שעתה ניתנה התורה וצריכין אנו לתאוה ובחירה, ותהי להיפוך, שנפשנו יבשה, ר"ל נפש בהמיית היינו נפש המתאוה היא יבשה, שאין לה כחה כלל שאין בה שום תאוה אפילו לדבר היתר, בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד כו', ר"ל שהוא רוחניי אין בו תאוה רק לחם שמלאכי השרת ניזונין, ועדיין לא כעס הש"י על הערב רב אף שהם שקר דברו, דהא באמת היו בעלי תאוה, מ"מ כיון שלא נודע עוונם לשום מקטרג לא כעס עד שאח"כ וישמע משה את העם היינו הערב רב בכו על העריות אז ויחר אף ה' ולא בתחלה.
ובעיני משה רע מה שראה שהש"י כעס אז ולא מתחלה, מזה הבין שגוף הדבר הוטב בעיני הש"י מה שהם רוצים שיהיו בעלי בחירה, ואם כן יצטרך הוא למות, ולזה בא משה רבינו ע"ה ואמר למה הרעותה כו', רצה שיהיה בחייו כמו לאחר פטירתו וכאמור, שלא יהיה הוא לבד המשפיע לדורו רק ע"י אמצעיים, ויהיו האמצעיים דבוקים בו לפרקים. ואמר מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, ובל תאמר הלא הם אינם רוצים אכילת הבשר רק שישברו תאותם א"כ במעט בשר ישברו כולם את התאוה, לזה אמר שאין הדבר כך כי אף שעכשיו אומרים רק מי יאכילנו בשר שרצונם לשיבור התאוה, מ"מ אני יודע כי לבסוף יבכו (דייקא לשון עתיד) עלי ויאמרו תנה בשר ונאכלה, וא"כ איך אקח בשר הרבה כל כך.
וכך עלתה בידו שאמר לו הש"י אספה לי כו' ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' רק לאמר מי יאכילנו בשר, ר"ל הש"י יודע השקר שלכם, שלפני ה' בכיתם רק שתבואו למדרגת תאוה שתאמרו מי יאכילנו בשר ('לאמר' דייקא), אבל באמת גוף אכילה אינכם רוצים ולא תאכלו כלל. אבל האמת אינו כן, אלא ונתן ה' לכם בשר, ר"ל מיד שיתן לכם בשר ואכלתם ולא תשברו כלל התאוה, ולבל תאמרו שתאכלו כדי שיהיה שיבור תאוה יותר גדול, כמאמר אליהו ז"ל שהבאתי לעיל כל סעודה שהנאתך בה משוך ידך הימנה. לזה אמר שאין הדבר כך כי לא יום אחד כו' עד אשר יצא מאפכם שתאכלו הרבה כל כך עד שיהיה נמאס אצליכם ולא תשברו התאוה כלל.
והנה משה רבינו ע"ה הבין שמחשבתו עלתה בידו שכאשר יהיה לו אמצעיים אז יהיה ההתדבקות רק לפרקים ויהיו בעלי בחירה ולא יצטרך הוא למות, ולזה הבין גם כן שמה שאמר לו הקב"ה ואל העם תאמר, הכוונה על כלל ישראל שגם הם יאכלו הבשר, כי אחר שיהיו הע' זקנים יהיו כולם בעלי בחירה ורצון. אבל הסוף מוכיח שלא היה כך, מאחר שראינו התדבקות אלדד ומידד בתמידות, א"כ לא נתקיימה מחשבת משה רבינו ע"ה, ולא נעשו בעלי בחירה כלל ולא אכלו ישראל בשר רק הערב רב אכלו. לזה אמר הפסוק ויאמר משה שש מאות אלף כו' והוי קשיא לן לעיל מדוע מעיקרא אמר לא אוכל אנכי לבדי כו' מאין לי בשר כו' דמזה מבואר שבהיות לו עוזרים יוכל להספיק להם בשר, אם כן מדוע אמר עכשיו הצאן ובקר כו'. ועתה מיושב, דלעיל שעדיין לא רצו אכילת הבשר רק הערב רב לזה אמר שאם היה לו עוזרים היה מספיק להם בשר, משא"כ עתה לפי מה שהבין משה רבינו ע"ה דמאי דקאמר ואל העם תאמר כו' היינו כל ישראל לזה אמר שש מאות כו' הצאן ובקר כו'. וע"ז השיבו הש"י ב' תשובות. חדא, היד ה' תקצר שאוכל להספיק לכולם, וזאת שנית רמז לו שאין הדבר כמו שהבין שכולם יאכלו בשר ומזה הבין ג"כ שמחשבתו עשה פרי שלא ימות, ורומז לו שאינו כך, אלא עתה תראה ממה שיהיה לפניך, תבין היקרך דברי, 'יקרך' דייקא, אם יארע לך מה שאמרתי לך כבר.
וביארה המסורה מה האמירה ההיא, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, שאמרו רז"ל (שמות רבה ה, כג) מה שאעשה לפרעה אתה רואה כו', ותראה שדבר זה יקרך, כי לא יהיה בחירה בחייך לכלל ישראל, ומה שאמרתי ואל העם תאמר הכוונה רק על הערב רב. כל זה אמר לו הש"י ברמז, ועדיין לא ידע משה רבינו ע"ה מזאת, ויצא משה כו' וראה שנבואת הע' זקנים לפרקים, אמנם אלדד ומידד מתנבאים בתמידות, ואף על פי כן עדיין לא ידע משה רבינו ע"ה שיצטרך למות, דהא הם סברו שנבואת אלדד ומידד לא בא ע"י משה רבינו ע"ה, ולכן כאשר א"ל יהושע בן נון כלאם השיבו המקנא אתה לי על מה שנבואתם אינה מצדי, אדרבה מי יתן כל עם ה' נביאים באופן זה שיתן ה' את רוחו דייקא עליהם, היינו שיהיה נבואתם מה' עצמו ולא מצדי שאז לא אמות כי אחיה.
וממילא מובן גם כן ענין הנבואה שארז"ל (סנהדרין י"ז.) שהיו אומרים משה מת יהושע מכניס, והוקשה לנו היכא רמיזא, גם מדוע אין מבואר בפסוק מה היתה הנבואה. ולדרכנו יתכן הכל, כי באמת הם לא נבאו כלל דבר זה, רק שמצד נבואתם שהיה בתמידות היה נמשך ממילא דבר זה שמשה מת וכאמור, שכפי האמת שהיה נבואתם גם כן באמצעית משה רבינו ע"ה, היה ביטול בחירה בחיי משה והבן. וסיים הפרשה, כי שם קברו את העם המתאוים ירצה לבל תקשי לך למה נענשו ישראל, שהם לא התאוו רק לתאוה, לפי שלא היה להם תאוה כלל, ועליהם לא כעס הש"י כלל, לזה אמר הפסוק שאין הדבר כך שלא היה העונש רק על הערב רב לפי שהם היו באמת בעלי תאוה. לזה אמר כי שם קברו את העם סתם העם היינו הערב רב המתאוים, ר"ל לפי שהם היו באמת בעלי תאוה, והבן בכל זה היטב כל המשך הפרשה.
ובזה מבוארים פסוקי ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדני אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, יש מדרשים רבים בביאור תיבות אלו, את גדלך ואת ידך כו' ודרש א' נדרש אל הע' זקנים המתנבאים שבפרשה זו. כי ידך החזקה היא נבואה חזקה מלשון הכתוב בישעי' (ח', יא) כי כה אמר ה' אלי בחזקת היד שפירושו בחוזק הנבואה וקשה מאי ענינם לתפלה זו אעברה נא ואראה כו' רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה פירשו בו, רב לך הרבה גדולה לך מזה שאתה רבן של כל הנביאים. וזה רב לך אתה רב. ויש לתמוה על תשובה זו שהוא דומה לשר גדול וחשוב בעיני המלך שביקש מהמלך איזה דבר קטן והשיבו המלך למה אמלא שאלתך הלא אתה תשוב מאד בעיני וטוב לפני מאד וק"ל, ולדרכנו יובן, כי אחר שראה משה רבינו ע"ה שנתקיימה מחשבתו בנבואת הע' זקנים שהיה לפרקים, שפט מזה שלא יצטרך למות, ואף שאלדד ומידד התנבאו בתמידות שפטו הם כי נבואתן מעצמן לא ממשה רבינו ע"ה, לז"א אתה החלות כו' ידך החזקה אלו הע' זקנים ולכן אעברה נא. והשיבו הש"י אין הדבר כך אלא רב לך אתה רבן של כל הנביאים שגם נבואת אלדד ומידד נמשך ממך ולכן אל תוסף דבר כו' והבן.
ובזה יבואר פ' ותדבר מרים כו'. והוא נמשך אל הקודם, שעלה בדעתם שנבואת אלדד ומידד מעצמן ולא באמצעות משה רבינו ע"ה, סיפר עוד הכתוב טעות כזה. והענין הוא, כי מה שאמרו הלא גם בנו דבר לכאורה תמוה, מה שבח בזה לאהרן ומרים הלא כל הדור ההוא שהיו במעמד הר סיני ואצל הים היו כולם נביאים, כמאמרם ז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה כו'. אכן הענין הוא, כי באמת כולם היו נביאים רק שנבואתם היה על ידי אמצעי שנמשך נבואתם מנבואת משה רבינו ע"ה והיה הוא צנור לכולם, והנה האדם יכול להשיג ברוח הקודש במקום מדרגתו וכל מה שלמטה ממנו, אבל מה שלמעלה ממנו אינו משיג, והנה אהרן ומרים היו גם כן צינורות לשאר נביאים הרבה אשר היו בדורם, והשיגו זאת אשר כמה נביאים מושפעים מהם, מזה שפטו שגם הם במדרגת משה רבינו ע"ה, שהמה גם כן צינורות לאחרים, אבל באמת לא השיגו מה שלמעלה מהם לראות שמשה רבינו ע"ה הוא צינור להם.
ולזה, כאשר רצו לדבר בו על אודות האשה הכושית, לבל תתמה על החפץ איך דיברו בו הלא מורא רבך כמורא שמים (אבות ד, יב), לזה הקדימו להודיע שאינו רבן כלל, ואמרו הרק אך במשה, ר"ל באמצעית משה דבר ה' עם שאר נביאים, הלא גם בנו דבר, ר"ל גם על ידינו דבר עם שאר נביאים שגם אנחנו צינורות כמוהו. ואמר להם הש"י שאין הדבר כן, כי הלא אם יהיה נביאכם, ר"ל הנביאים שלכם המושפעים מאתכם אינם רק במראה כו' לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא והוא במדרגה אשר פה אל פה אדבר בו, ר"ל על ידו, והיינו שאותן הנביאים הנשפעים מאתו אני מדבר עמם פה אל פה במקראות אלו ראיתי באיזה ס' פי' ג"כ קרוב לסגנון זה כי משה רבינו ע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו, ואם כן אותן המקבלים ממשה רבינו ע"ה הם במדריגת פה אל פה, ואם כן הוא עצמו במדרגת ותמונת ה' יביט, וא"כ הוא רב שלכם וא"כ מדוע לא יראתם לדבר דהא הוא רב שלכם.
ובזה יובן המדרש כי תשא, דהנה הענין שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום כתב לך ולא כתבו בעצמו, היינו כי משה רבינו ע"ה שהיה דבוק בעצמית תורת ה' נמסר לו התורה, אבל בכל ישראל לא קם כמשה, לא היה באפשר שיותן להם התורה עצמה הנקראת תורת ה' רק ההשתלשלות, כי הנה ענין דביקות נשמת ישראל בהקב"ה היינו כי קוב"ה ואורייתא כולא חד, ונשמות ישראל נאצלו מהתורה ויש בתורה סתים וגליא וגבוה מעל גבוה, ויש נשמות דביקות במדריגה קטנה מהתורה ויש גבוה וגבוה מעל גבוה, כפי התדבקות נשמתן בתורה, כך הוא דבוקם בהקב"ה, ולהיות שלא קם כמשה היה דבוק הוא במדרגה העליונה בהתורה ובמקור כל המקורות, עד אשר הוא יסוד וקיום כל העולמות, כאשר ביארנו לעיל על המאמר מה לילוד אשה בינינו, וממקום מדרגתו נמסר לו תורת ה', משא"כ כל ישראל לא קבלו רק ההשתלשלות אשר נשתלשל מזו התורה שניתנה למשה רבינו ע"ה, ולזה נקראת התורה על שמו תורת משה, ולזה לא כתב הקב"ה עצמו התורה, כי אם הש"י היה כותב התורה היה המדרגה העליונה שבתורה, וזה אי אפשר לינתן לשום בר ישראל ולהשיגו זולת משה רבינו ע"ה, אלא שמהתורה שנתנה למשה רבינו ע"ה נשתלשל התורה שניתן לנו ע"י משה רבינו ע"ה, וזהו ענין כתב לך, והבן כי הוא אמיתי.
ולפ"ז אם היה משה רבינו ע"ה אומר לישראל, אני הוא שכתבתי ונתתי לכם התורה לא היה הדבר שקר, דהא באמת כך הוא שממנו ומנשמתו נשתלשל התורה שנתנה לנו, אך משה רבינו ע"ה מצד ענוה שבו ודאי לא אמר דבר זה. אכן כל זה הוא לפי האמת, אבל לפי ההוא אמינא של אהרן ומרים, שסברו שגם הם במדרגת משה רבינו ע"ה, וכמו שטעו לומר שאלדד ומידד אינם מושפעים ממשה רבינו ע"ה אלא הם במדרגה כמו משה רבינו ע"ה, אז לא היה יכול משה רבינו ע"ה לומר אני הוא שנתתי התורה דהא באמת גם תורת ה' עצמו כאשר ניתנה לו כך ניתנה לשאר הצדיקים שכמותו, אך שלפי שהשי"ת גילה ואמר לא כן עבדי משה בכל ביתי כו' שפירושו הכוונה שלא קם כמשה רבינו ע"ה והוא רב לכולם, אם כן היה יכול משה רבינו ע"ה לומר אני הוא שנתתי התורה, רק מצד ענוה שלו לא אמר דבר זה. וזהו דברי המדרש שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש אם כן יאמר אני הוא כו', השיבם הש"י ח"ו שמשה עושה דבר זה מצד ענוה שלו, ועוד שאפילו אם יאמר כך נאמן הוא, ר"ל האמת כך הוא ועל זה מביא המדרש ראיה מזה הפסוק בכל ביתי נאמן הוא וכאמור. והבן היטב כי כל זה הם דברים נכונים וישרים בעהש"י.
ועתה נבוא אל פסוקי משלי שהתחלנו. ונקדים איזה הקדמות, נודע פירוש הרמב"ם (מכות ג, טז) על מאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, והקושיא מפורסמת, נהי שבאמת נמשך טוב מוחלט מצד ריבוי התורה כאשר יקיים אדם כל התורה, הנה שכרו אתו באין חקר, מכל מקום לפעמים יומשך ג"כ רע מזה, שכאשר יעבור האדם על כל המצות יהיה עונשו באין מספר מה שלא היה כך אלו היה מצות מועטות, ואם כן איך אמר רצה הקב"ה לזכות. ופירש הרמב"ם בפירוש המשנה, ואבאר דבריו בתוספת ביאור, דבאמת מצד ריבוי התורה ומצות אין נמשך שום רע רק כולו טוב.
והוא בהקדם מאמרם ז"ל (קידושין ל"ט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו', בודאי אין הכוונה שאם יעבור על כל התורה ויעשה מצוה אחת ייטב לו דזהו דבר שאי אפשר. אלא הכוונה כך הוא, דכל התורה רמ"ח ושס"ה, והנה הלא תעשה אינם רק שב ואל תעשה, מי פתי יסור הנה שלא יזהר בשב ואל תעשה שזהו דבר קל. והשאר שהם מצות עשה הנה אותן אשר זמן קבוע להם, כמו סוכה ולולב ודומיהן הם דברים קלים לקיימם, ואותן המצות עשה אשר אין בנמצא לקיימם בקל, הנה אף אם לא יקיימם לא ישיגהו עונש עבור שלא בא לידו, רק שצריך אדם להיות דבוק במצות עשה אחת אשר יתמיד קיומה בכל עת. על זה אמרו העושה מצוה אחת, ר"ל שמצוה א' עושה כל ימיו וזהיר בה ביותר בכל תנאיה לא יופסק מנגדו רגע, ומן הלא תעשה נזהר בשב ואל תעשה שהוא קל, וכן כל מצות שקיומן בקל הוא מקיימם בזמנם אז מיטיבים לו. נמצא שקיום כל התורה אינו דבר חמור כלל.
וכי תימא עדיין אותה מצוה שצריך לקיימה תדיר עדיין הוא דבר חמור, כי היצר הרע מסית ומדיח לאדם תמיד ומטיל עליו עצלות. זה אינו, דהא ביארנו אופן דביקות נשמות ישראל בהש"י היינו שנאצלו מאותיות התורה, והכלל הוא שהתורה כולה מצות, אם כן הנשמה שנאצלת מאותיות התורה, היא אצולה ממקום המצות, ואזי מאיזה מצוה שהנשמה אצולה, הוא חפץ ומשתוקק כל ימיו לאותה מצוה, לא יטרידהו יצר הרע ממנה. ממילא האדם שרואה חפצו ותשוקתו באיזה מצוה, יחזיק בה כל ימיו ולא ירפה, והשאר יתקיים כנ"ל ובזה טוב לו. נמצא שפיר אמר רבי חנניא בן עקישא שאין נמשך מרבוי התורה רק טוב, אלו דברי הרמב"ם ז"ל בתוספות ביאור. אכן מפרשים אחרים חולקים עליו באמרם שכשם שאין נשלם קומת האדם בלי רמ"ח אברים ושס"ה גידין, כן אין נשלם הנשמה אם לא בקיימה כל רמ"ח ושס"ה לא יחסר אחד, ממילא לדבריהם כשם שנמשך מריבוי התורה ומצות טוב, כך יצוייר שיומשך רע לעוברי התורה ומשנת רבי חנניא בן עקשיא פירשו הם בדרך אחר. ודומה למחלוקת זה מצינו ג"כ בש"ס (מכות כ"ד.) עושה אלה לא ימוט, אם הכוונה דווקא כולם או לא ע"ש.
אמנם יש להכריע כדברי הרמב"ם שגדול כח מצוה אחת שמביאה לחיי העולם הבא. והוא במה שחקרו המפרשים ז"ל (עיין חרדים) מדוע עשה דוחה לא תעשה, הלא לא תעשה יש בה מלקות, ועשה אין בה עונש, אם כן לא תעשה חמור. ותירצו כי מה שעשה אין בה עונש הוא לטעם זה, כי אילו יאמרו לאדם בעולם הבא בחר לך אחד משתים, או שתקבל עונש המגיע לכל שס"ה לא תעשה בכלל, ואח"כ תקבל שכר מצות עשה אחת, או שלא תקבלו עונש שלו ולא השכר. ומראין לו שכר של מצות עשה אחת, והעונש של כל הלא תעשה, יקבל על עצמו עונש כולם כדי שיהיה לו שכר מצות עשה אחת, כי גודל התענוג והמתיקות של מצות עשה יהיה טוב בעיניו כל כך הרבה יותר מצער של העונש של כל הלא תעשה, ולכן אין כתיב עונש במצות עשה כי די לו העונש שמפסיד שכר אותה מצוה, ולכן מצות עשה חמורה מאד עד שדוחה לא תעשה עד כאן דבריו.
ובהיות כך, ששכר מצות עשה אחת שקול יותר ויותר מכל העונשים של כל הלא תעשה בכלל, וודאי הדבר ברור שבעשות מצוה א' באופנים הנ"ל מביאו לעולם הבא, ולכן צדקו דברי רבי חנניא בן עקשיא כפשטן, שמריבוי התורה לא נמשך רע רק טוב. והנה מקום שממנו ידענו דעשה דוחה ללא תעשה כבר נתבאר בסוף פלפולנו שכתבנו בסוגיא דעשה דוחה לא תעשה דאם נימא דקודם מתן תורה היה להם דין בן נח, אז מוכח מפסח, תמיד, ומילה, ואם נימא דהיה להם דין ישראל, אז אין מוכח משם דעשה דוחה לא תעשה, רק אם דרשינן צמר ופשתים סמוכין אז ילפינן מהתם. והנה איכא פלוגתא אי דרשינן סמוכין או לא. ונראה לומר דהדבר תלוי בזה דפליגי תנאי בעלמא (ראש השנה ט:) אי מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו או גם לפני פניו, ואי נימא דמקרא נדרש לפני פניו, ויש מקראות שלא נכתבו במקומם כלל, והם שייכים לפרשה אחרת וכדומה אז צריך ליתן טעם על אותו הפסוק למה נכתב דווקא שם מאחר דגם שם אין מקומו, לכן דרשינן סמוכין ונכתב שם לאיזה טעם, משא"כ למאן דאמר דאין מקרא נדרש לפני פניו אם כן כל פסוק נכתב במקומו, אין מקום כלל לדרוש סמוכים, כי הפסוק נכתב במקומו.
והנה נקדים עוד, שיש חקירה אחת גדולה, מדוע יש בני אדם אשר במקום הוולדם עומדים כל ימי חייהם והקב"ה מזמין להם פרנסתם במקומם, ויש בני אדם אשר אין יכולים להתפרנס כלל במקומם ומוכרחים ליסע למרחקים מעבר לימים באניות להביא טרף ביתם, וקשה מדוע יהיה כך ולמה במקום הבראם אין פרנסתם מזומן. והתירוץ בחקירה זו הוא דבר נפלא, כי התורה היא ציור העולם וכל מדות אשר התורה נדרשת בהם גם העולם מתנהג בהם, ובהיות כל הנשמות אצולות מאותיות התורה, ויש מקראות הנדרשים לפני פניו שעומדים במקום זה ואינם ענין כלל לשם רק לפרשה אחרת, לכן הנשמה האצולה מאות אחת שבאותו הפסוק, אין פרנסתו מזומן רק ממרחקים, משא"כ מי שנשמתו נאצל ממקרא הכתוב במקומו, פרנסתו מזומנת לו גם כן במקומו. נמצא מחקירה זו מוכח כמאן דאמר דמקרא נדרש לפני פניו.
עוד נקדים הקדמה אחת, מה שביארו המפרשים, במה שארז"ל (במדבר רבה כא, יב) שכשאמר דוד המלך ע"ה זמירות היה לי חוקיך אמר הקב"ה לדוד דברי תורה זמירות קרית להו חייך שאני מכשילך בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו וכו'. והקשו, מאי מדה כנגד מדה הוא, שמחמת שקרא לדברי תורה זמירות טעה בדין, ופירשו על פי המבואר בשבת (שבת קל"ח:) תנו רבנן כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה, אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל כו' ר' שמעון אומר ח"ו שהתורה משתכחת שנאמר וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו ע"כ. ביאור הדבר, דחכמים סבירא ליה שברוב הגלות התורה משתכחת, והא דכתיב כי לא תשכח סבירה ליה דלא על כל התורה קאי, אלא מקרא נדרש לפניו, וקאי על שירת האזינו דבה מיירי קראי התם, ואותה שירה לבדה הוא דלא תשכח ור"ש סבירה ליה דמקרא נדרש לפני פניו וקאי וענתה השירה על כל התורה וכל התורה נקראת שירה, וקאמר עלה דלא תשתכח אפילו ברוב הגלות, ולזה אמר דוד דברי תורה זמירות קרית להו, וסבירא לך כר"ש דקאי וענתה השירה על כל התורה, ונמשך מזה דאי אפשר לתורה שתשתכח, חייך שתטעה בדין פשוט מזה, תראה שאפשר לתורה שתשתכח, ולא נקראת התורה שירה, עכ"ד המפרשים.
ועתה יבוארו כל פסוקי משלי הנ"ל, אמר אשת חיל מי ימצא, כאשר בא פירוש דברים אלו בריש דברינו, שהאדם שהוא במדרגת מי ימצא ניתנה לו תורה במתנה כמשה רבינו ע"ה שהיה עניו, וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר ניתנה לו התורה ג"כ, נמשך מזה שהאבות וזרעם אף שלא ניתנה עדיין התורה היה להם דין ישראל, דהא ע"י ענוה שבהם זכו אל התורה כמו שזכה בה משה רבינו ע"ה, אמר עוד בשבח התורה, בטח בה כו' גמלתהו טוב ולא רע, היינו כמאמרו של רבי חנניא בן עקשיא שמריבוי התורה אין נמשך רע רק טוב לבד. וכסברת הרמב"ם ז"ל הנ"ל, שבמצוה אחת אשר בה חפצו יוכל להדבק כל ימיו, ועל ידי זה זוכה לעולם הבא, וכמו שביארנו לעיל באורך.
ולכאורה אלו ב' השבחים סותרים זה את זה, ומנלן דהאמת כסברת הרמב"ם, וכתבנו לעיל דהוכחה מזה ממה שעשה דוחה לא תעשה, וקשה הא גופא מנלן, דבשלמא אי נימא דהאבות היה להם דין בן נח אז מוכח מפסח תמיד ומילה דעשה דוחה לא תעשה, משא"כ כיון שאמר תחלה שהיו להם דין ישראל, אם כן לא מוכח משם דעשה דוחה לא תעשה ואם כן אין ראיה לדברי הרמב"ם, ואם כן לכאורה מנלן דאין נמשך מרבוי התרוה רק טוב. לז"א דרשה צמר ופשתים, ר"ל דדרשינן סמוכים מצמר ופשתים, ומוכח דעשה דוחה לא תעשה משם, ואם כן מוכח כדברי הרמב"ם, ואז ותעש בחפץ כפיה, ר"ל שנמשך רק טוב, כפי המבואר שאותה מצוה אשר חפצו בה שממנה שרשו בה ידבק תמיד והיא תביאהו לעולם הבא. אכן, מאן יימר דדרשינן סמוכין, לזה אמר הא חזינן שהתורה היתה כאניות סוחר, מדחזינן שיש מדה נוהגת בעולם, שיש בני אדם אשר אין פרנסתם מזומנת להם רק ממרחקים מעבר לים, על כרחך שמדה זו נוהגת בתורה שהוא ציור העולם, והיינו אשר ממרחק תביא לחמה, שמקרא נדרש לפני פניו, וממילא דרשינן סמוכים. ואמר עוד דהשתא דאתינן להכי דמקרא נדרש לפני פניו, אם כן וענתה השירה הזאת קאי על כל התורה, וקאמר עלה כי לא תשכח שלא תשתכח התורה בכל ימי הגלות, והיינו ותקם בעוד לילה ותתן טרף וכו' וכר"ש דלא תשתכח התורה מישראל.
ועם הדרש הנדרש בפסוק זה, דמי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מזמין לו פרנסתו כמ"ש בתחלת הדרש, נבאר גם כן שזה שייך למעלה, ונמשיך ג"כ פסוק שלאחריו, זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם. לפי המשל היינו שלוקחת שדה ועובדת בו ומוציאה מתוכו פירות, ואותן הפירות ג"כ אינה אוכלתן אלא מאותן הפירות מוכרת ולוקחת בדמיהן ג"כ שדה וכרם. ולפי הנמשל הוא בשבח התורה, שמלבד שגופי תורה הם טובים ומכונים בשם שדה חקל תפוחין קדישין, אלא אפילו פירותיה של תורה, היינו כל מה שחידשו הסופרים ג"כ המה כגופי תורה וכמשארז"ל (ראש השנה י"ט.) דברי סופרים כדברי תורה דמי. ולהמשיך הענין יש לומר, דהנה במסכת חגיגה (י"ב:) אמרינן (אקרא דתהילים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, דהכוונה שבלילה אומרים המלאכים שירה וביום חשים מפני כבודן של ישראל, פירש"י שהם משבחין ומתפללין כל היום. וביארו המפרשים דסבירא ליה להש"ס דתפלת ערבית רשות ולכן בלילה אין זמן תפלה אבל ביום כולא יומא זמנא הוא, דזמן תפלת השחר עד חצות, דאף על גב דלכתחלה אין זמנה רק עד ד' שעות, מ"מ עד חצות נמי זמניה למי שעבר בדיעבד ולא התפלל כמבואר (באורח חיים סי' פ"ט) ואחר חצות הוי תיכף זמן תפלת המנחה אף על גב דלכתחלה עיקר זמנה מט' ומחצה, מ"מ בדיעבד יצא גם אם התפלל קודם, כמבואר בש"ע (א"ח סי' רל"ב) וזמן המנחה עד הערב, לכן אין המלאכים אומרים שירה רק בלילה עכ"ד.
ואמנם קשיא לי אהאי פירושא, דהא קי"ל התם בסי' רל"ב דזמן תפלת המנחה הוא אחר חצות חצי שעה, אבל אם התפלל מיד אחר חצות לא יצא ידי חובה, וע"ש במגן אברהם דאף על גב דמדינא מיד אחר חצות הוי זמן תפלת מנחה מ"מ כיון שחז"ל גזרו לפי שיוכל אדם לטעות ולהתפלל קודם חצות לכן אף דיעבד לא יצא דדברי סופרים כדברי תורה דמי, ואם כן יכולים המלאכים אז לומר שירה, הן אמת לפי מה שפלפל הט"ז (בא"ח ר"ס פ"ט) דכיון דבאותה חצי שעה אין יוצאין בתפלת המנחה הוי אז לענין תפלת שחרית כמו קודם חצות יעו"ש. לפ"ז אתי שפיר, דהוי זמן תפלת שחרית עד חצי שעה אחר חצות, אבל לפי דברי המג"א שם, ע"ש שמתרץ קושית הט"ז שם בדברים קצרים, וכוונתו דכיון דמעיקר הדין הוי זמן תפלת המנחה תיכף אחר חצות, לכן אין אז עוד זמן תפלת השחר, אף על גב דאינו יוצא מדרבנן אם התפלל אז מנחה ע"ש, אם כן חצי שעה זו פנויה ואין בה שום זמן תפלה וק"ל, וצריך לומר דמאן דדריש הכי, סבירא ליה דדברי סופרים לאו כדברי תורה הוי, לענין זה, וסבירא ליה דיוצא בדיעבד בתפלת המנחה באותה חצי שעה או אף אם יודה דאינו יוצא מחמת הגזירה דלא ליתי למיטעי, מ"מ כיון דאינו רק מדברי סופרים ומדינא הוי ליה זמן תפלת מנחה, לכן בשמים אין אומרים שירה אז, ומתנהגין כדינא דאורייתא.
עוד דריש התם דרש אחר אהאי קרא (חגיגה י"ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. וכתבו המפרשים, מה דדקדק לומר בלילה, היינו משום דבאמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק כתב מהרש"א בחדושי אגדות דמה שאדם עושה יותר ממה שמחויב עפ"י הדין, יש לו שכר על זה בעולם הזה, ואיכא מאן דאמר בגמרא (עירובין ס"ה.) לא איברי לילי אלא לשינתא, ואמר ר' נחמן אנן פועלי יממא אנן ולא פועלי לילות, ולכן העוסק בתורה בלילה שהוא יותר מהדין, יש לו שכר עכ"ד.
והשתא יפורש הכל, דלפי שאמר תחלה, היתה כאניות כו' שפירשנו לעיל דבעי להוכיח מאניות סוחר דמקרא נדרש לפני פניו, אם כן וענתה השירה קאי על כל התורה שכולה נקראת שירה, ואם כן קרא דיומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי נדרש על מי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד, והיינו כנ"ל דעל לימוד הלילה יש שכר בעולם הזה ולז"א ותקם בעוד לילה כו' דמי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מזמין לו פרנסתו, דהא על לימוד הלילה יש שכר בעולם הזה, אכן אכתי מאן יימר, דנהי דנוכל לדרוש פסוק דיומם יצוה בדרש הזה דילמא נידרשיה לאידך דרש דאין המלאכים אומרים שירה רק בלילה, לזה בא לסתור דעל כרחך אין כוונת הפסוק לדרש זה, דהא זממה שדה כו', ר"ל דהתורה יש לה שבח דהפירות הם ג"כ כגופי תורה, ר"ל דדברי סופרים כדברי תורה דמי, אם כן איך אפשר לומר דהמלאכים אין אומרים שירה ביום, עבור שכל היום הוא זמן תפלה, כיון דדברי סופרים כדברי תורה דמי איכא האי חצי שעה שאינה שום זמן תפלה ויכולים אז לומר שירה, אלא על כרחך כדרש הראשון, ואם כן איכא שכר בעולם הזה על לימוד הלילה וכאמור.
ויש להמשיך עוד פסוק שאחריו ובא לומר עוד ראיה להנ"ל, דאפילו אם תמצי לומר דהפסוק יומם יצוה נדרש לענין שירת המלאכים, אכתי נמשך ג"כ דעל לימוד הלילה יש שכר בעולם הזה, דהא לאותו דרש מוכרח דתפילת ערבית רשות, והיינו על כרחך משום דלא איברי ליליא אלא לשינתא, אם כן יש שכר על זה, כדברי מהרש"א, כיון דהוא לפנים משורת הדין, ולבל תאמר דאף על גב דתפילת ערבית רשות, כיון דעכ"פ תיקנו תפילת ערבית, שמע מינה דגם לילה זמן תורה ותפלה, ולא מקרי לפנים משורת הדין. לז"א שהתורה חגרה בעוז מתניה הפירוש הפשוט בזה כך היא דהתורה עשתה עוז ותוקף לדבריה בעונשין ואזהרות וחיובים כדי שיפחד האדם לעבור על התורה כו', משא"כ זה שאינו בחיוב רק ברשות אינו נכלל בדיני התורה והוי לפנים משורת הדין. הש"י ישימנו מאנשי עבודתו העובדים אותו לילות וימים אמן כן יהי רצון. מה שאמרתי מוסר על מחללי שבת ומעלימין עין מהצדקה.
ואמרתי לפתיחה, דרש רבא מהו דכתיב האמנם אלם וכו' מה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו אלם יכול אף בדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם (חולין פ"ט.), פירוש לדון בני אדם לכף זכות. יש לדקדק, א' יכול אף בדברי תורה כן, איך היה זה הוה אמינא בעולם. ב' יכול יגיס דעתו, תמוה למה הוה אמינא כן, ואדרבה ההכרח לא יגונה ולא ישובח, ואם כן איפכא הוי, דלפי יכול הראשון דאף בדברי תורה כן, אם כן אין הכרח ללמוד, היה עולה על הדעת להגיס דעתו כיון שאינו מוכרח ועושה, משא"כ בתר דאמר תלמוד לומר צדק תדברון, אם כן הוא הכרח ואין מקום להגיס דעתו, וכמאמרם (אבות ב, ט) אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ר"ל שהוא הכרח ולא ישובח. עוד יש לדקדק דמתחלה אמר אלם לשון יחיד, ואחר כך אמר תשפטו לשון רבים.
ופירש בתולדות יעקב יוסף ואני הוספתי קצת, דהנה בדרוש לפני העולם יש ב' מינים. א' דרושים פשטים וחריפות. ב' דברי מוסר להדריך בני אדם בדרכי ה', ואין בו חריפות. ויש בכל אחד מעלה וחסרון, במין הראשון יש מעלה שלא יתרעם שום אחד מהשומעים על האומר, וחסרון יש שיוכל האומרו להגיס דעתו כי הוא מחדש דברים טובים וחריפות. ובמין הב' להיפך, יש מעלה שאין בו כדי להגיס דעתו כי אינו מחדש שום חריפות, רק אומר הדרכים והתנהגות הכתובים בספרים ובתורת ה' תמימה, אבל יש חסרון כי קצת מהשומעים יתרעמו. וטעם הדבר, כי בודאי אם כל האנשים עושין ככתוב בתורה אין מקום לומר דברי מוסר, ואם כן המוכיח אינו אומר רק מה שרואה אנשים עושים שלא כהוגן, ואם כן זה האיש סובר שהוא מכוין לביישו ומתרעם. וכמאמרם ז"ל (כתובות ק"ה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא כו' מכלל דכשמוכיח להו במילי דשמיא שונאים לו.
ובזה יבואר המאמר הנ"ל, יעשה עצמו אלם, כי ברוב דברים לא יחדל פשע ויש בו או לשון הרע או רכילות וכיוצא ברוב דברים מרבים מחלוקת, יכול אף בדברי תורה כן, ר"ל שלא יאמר מוסר ג"כ שלא ירבה מחלוקת שיתרעמו קצת השומעים כנ"ל, לז"א צדק תדברון. יכול יגיס דעתו, ר"ל לעולם שאין לומר דברי מוסר, ומה דאמר צדק תדברון היינו פשטים, שמזה יומשך שיגיס דעתו, תלמוד לומר מישרים כו', הכי פירושו אתם בני אדם תשפטו לכף זכות את המוכיח שאינו רוצה לבייש שום אדם, רק להדריך בדרך ישר, מזה מבואר דצדק תדברון מיירי מדברי מוסר.
והנה אחיי ועמי, ראיתי בכם כמה דברים שערוריה וכמה פעמים רציתי להוכיח וחזרתי לאחורי, ועכשיו לא יכולתי להתאפק ולהחריש, והטעם אגיד לכם בדרך משל. איש עני, יש לו בגד טלאי על גבי טלאי, וקרוע בקרעים קטנים מראשו עד רגליו ומתיאש מלתקנו, כי אם ירצה לתקנו יכלה הזמן ולא יועיל ומוכרח ללובשו כמות שהוא, אח"כ ראה שנקרע בו שני קרעים גדולים עד שנראה בשרו מתחתיהם דאי אפשר כלל ללובשו כך אז מוכרח הוא לתקן אותן הקרעים. כן אני בבואי לקהלתכם ראיתי ביניכם דברים מקולקלים הרבה ובתוכם שמדברים בבית הכנסת בקלות גדול והוא עון חמור כמבואר בזוהר הקודש וכמבואר בכל ספרי המוסר, וכן הרבה דברים, עד שהיה יאוש בעיני מלתקן כל זה ולכן החרשתי, כמאמרם ז"ל (יבמות ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה כו' וחששתי שלא אוכל לתקן והחרשתי. אבל עתה ראיתי שני קרעים גדולים שבלעדם אי אפשר להיות בכלל יהודי כלל, כאשר אגיד.
דעו לכם אחיי, כי כל איש אשר עוד שכלו בראשו ומוח בקדקדו לא יוכל להאמין אשר כפי שאתם נוהגין יהיה לו מזה עולם הבא ושיהיה מרוצה להש"י לומר שבעבור זה ברא את האדם על פני האדמה, שמתפללים בביתם רוב העולם ואינם הולכין לבית הכנסת, ודאי תפלתם במרוצה וכאלו מחרף ומגדף ח"ו, כמבואר בזוהר הקדוש כשמזכירים השם ב"ה בלי פחד ואימה מקללין אותו בכל העולמות. ואחר כך אוכלין ושותין והולכין לשוק לצורכיהם. ואם כן ממה יהיה לכם עולם הבא ואיך תאמרו שבעבור עשיות אלו ברא הקב"ה את האדם, ואין שום בר שכל שיאמר ככה.
אכן הש"י ברוב רחמיו מחמת שאי אפשר לרוב בני אדם לעסוק יום ולילה בתורה וטרודים בפרנסתם, מצא להם ב' תקנות. א' נתינת הצדקה בכל ימות החול. וע"י מה שנותן צדקה לעניים וביניהם נמצאים לומדי תורה או עושי מצוה נחשב לו כאלו הוא עשהו לאותה מצוה או למד תורה, ויש לו חלק בזה. ב' נתן להם יום השבת כדי שיהיה לו יום מנוחה ופנאי להתבודד ולחשוב עם קונהו ולשבח לפניו כל היום ולעשות לצורך נשמתו. והנה ראיתי בכם קרעים הללו שאין אתם עושים דברים הללו, והלא ב' אלו הם יסוד העולם, ויסוד של כל אדם פרטי, אי אפשר כלל בלעדם להיות מכונה בשם יהודי. והנה בנתינת צדקה אין אתם משגיחים כלל, הן בעניי עיר הן בעוברי ארח אין שום אדם שישים אל לבו וליתן אכילה להם, ומכל שכן מעות, ואתם אומרים הטעם כי אין ביניכם קצינים גדולים וגם שהקהילה קטנה ואין בה מנהיג. תמה אני, אטו עיר שאין בה מנהיג, אינה צריכה להכין לעצמה לעולם הבא איזה זכות.
ועל זה אני אומר בדרך הלצה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה כו' (משלי ו, ו), דיש לדקדק אטו מי שמכין מזונו בשדה בקיץ הוא מחמת אימת מלכו עד שעשה שלמה המלך ע"ה קל וחומר מזה במה שאין לה מושל כו', ועליכם ועל דבריכם יאות הוא להאמר, שתלמדו מהנמלה אשר גם ביניהם אין קצין ולא מנהיג ואף על פי כן יש לה שכל זה שצריכה להכין מזונה על החורף לפי שאז אין מזונות, ולמה לא יכין האדם לעצמו על העולם הבא אשר שם אין מעשה, ומי שטרח בערב שבת כו' (עבודה זרה ג.), הרי תקנה אחת שעשה הש"י ואתם משליכים אותה, ובבוא יום השבת שהוא תקנה ב' ראיתי שאוכלין ושותין וישנים ואחר כך מטיילין ומדברים כל דברי שטות ואחרי חצי היום מבערין האש בוויין הוז.
אחיי ועמי, היתכן שבשביל כך ברא הש"י עולמו. היאומן כי יסופר על מלך אחד חכם שבנה פלטרין יפה לצורך להושיב שם אדם אחד, ואמר כי אותו האדם יצטרך לדברים הרבה לזאת בנה סביבות אותו הפלטרין אלפים חדרים יפים, ובכל אחד משרתים, הרבה מהם שרי אופים, ומהם שרי משקים, ומהם עושים כלי זמר, ומהם עושים שאר תענוגי בני האדם, ומהם רופאים, ומהם עושים ומתקנים הסממנים לרפואות, וכשנגמר כל זה באים כל שרי המלוכה לראות מי ומי יהיה זה האיש אשר המלך עשה כל זה בשבילו, ויהי הם נושאים עיניהם והנה רואים שהמלך לקח (בעטליר) א' מעל האשפה, והכניסו לשם בכבוד גדול, ונתן תחת ידו כל החדרים וכל המשרתים. המה ראו כן תמהו, והיו תמיד מחפשים לראות או לשמוע מה אותו האיש עושה איזה דבר שיהיה ממנו כבוד או הנאה ותועלת להמלך, ולא ראו מאומה רק אכל ושתה והתענג בכל אותן התענוגים שנתן לו המלך. פעם אחת ראוהו מרחש בשפתותיו נתקרבו אצלו לשמוע את דבריו אולי מדבר איזה שבחים להמלך וכדומה, ויהי הם קרבו לשמוע דבריו ושמעוהו מקלל למלך באמרו מה הביאני המלך עד הלום אלמלא הייתי יושב במקומי כמקדם הייתי מקבץ עתה איזה גדולים כי היה אז יום השוק, ועתה איני מרויח אף פרוטה אחת. היאומן שיעשה מלך חכם דבר כזה.
ועתה דעו וראו הנמשל כי מלך מלכי המלכים הקב"ה ברא רבי רבבות עולמות וכל צבאם, וכולם בכדי שישתלשל מהם עולם זה שהוא כחדר אחד קטן, ובזה העולם עצמו אלפים רבבות ברואים גדולים וקטנים וכולם לא בראם רק בעבור האדם, כמאמרם ז"ל (קידושין פ"ב.) אלו לא נבראו אלא לשמשני וכל בני האדם כולם לא נבראו רק בשביל ישראל, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה א', א) בשביל ישראל שנקראו ראשית, וארז"ל (בראשית רבה א, ד) ישראל עלו במחשבה. והמלאכים בראותם כל זה המה תמהו ושאלו מה אנוש כי תזכרנו, והמה מביטים תמיד על מעשי ישראל לראות ולהביט הכבוד המגיע מהם למלך הכבוד, ובאמת מי שמכבד למלך הכבוד ב"ה אשרי לו כי זהו כוונת כל הבריאה.
אכן בשאר בני אדם שאינם הולכים בדרכי ה' אינם רואים המלאכים שום כבוד ממנו להש"י ב"ה, ובכל יום שרואים מרחש בשפתיו בתפלה המה מטים אזנם, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה סה, כא) על פסוק (יחזקאל א, ה) בעמדם תרפינה כנפיהם. והנה הם שומעים שהוא ח"ו מחרף ומגדף, וכדברי הזוהר הקודש שהבאתי שמזכירים שמות בלי שום פחד מה' ומהדר גאונו, ומצדקה המה מעלימים עיניהם, ובבא יום השבת מה שהש"י ב"ה נתנו לבני האדם עושר מופלג, שהוא מעין עולם הבא, שבאמת מי ששובת ממלאכה ומשגיח על דרכיו באותו יום לא לדבר דברים בטלים ושטותים יכול לטעום עולם הבא בחייו וקונה לעצמו עולם הבא. והמה אדרבה מתרעמים על זה באמרם אילו לא היה להם יום השבת, היו מרוויחין איזה סך בעבודת הוויין הויז. וראיה שאינם יכולים להתאפק מלשבות כל היום, ומיד בחצי יום מבערים האש בווין הויז, אוי לאותה בושה וכלימה. לכן אהוביי, שני קרעים הללו מחויבים אתם לתקן לשמור את השבת כהלכות גוברין יהודאין דפלחין בכל השבוע ומוקרין יום השבת לקדשו, וזאת שנית לעשות הכנסה לצדקה הן על עניי עיר הן על אורחים. ובצדקה תכוננו.
ואמרתי קצת בדרך הלציי על מה שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד', כד) וחטאך בצדקה פרוק ועניתיך במיחן עניין (וכן היה כל יב' חודש) ולקצת תריסר ירחי מתהלך הוה על היכליה ואמר הלא דא היא בבל רבתי די אנא בניתה ליקר הדרי עוד מלתא בפום מלכא וקל מן שמיא נפל לך נבוכדנצר טרדין מן בני אנשא כו' עי"ש בפסוק. ופירש"י ששמע קול צעקה מהעניים שבאו ליטול פרנסתם כמו שהיה מנהגם כל יב' חודש וחזר בו לבלתי ליתן להם עוד יעו"ש. והקשיתי, חדא מאיזה סברא אמר דניאל שע"פ צדקה לא יבוא עליו הגזירה ושיהיה נפרק חטאו עפ"י הצדקה. ותו הקשיתי מה דאמר הלא דא היא בבל רבתי דאנא בניתה ליקר הדרי, איך יש בכח מאמר הזה לבלתי ליתן צדקה עוד לעניים. וגם לרש"י הוקשה זאת והוצרך לפרש שאלמלי הייתי מבזבז ממוני מהיכן היה לי לבנות, אכן אין זה בפסוק ועיקר חסר. ואמרתי עפ"י דברינו הנ"ל שהאדם מחויב להסתכל בעצמו כל הכבוד שעשה לו הש"י וכל הבריאה שהכל היה בשבילו, ואם כן מוכרח שיהיה ממנו איזה תועלת למלך הכבוד ושלא יהיה כמו הבעטליר הנ"ל.
אמנם יש שני טעמים למה ברא הש"י עולמו. טעם א' כי מטבע הטוב להיטיב, ולא היה לו למי להיטיב לכן ברא כל העולמות. טעם ב' כי המדה שנקרא הש"י מלך, מחמת מדה זו ברא העולמות, כי אין מלך בלא עם. והנה הנפקא מינה בין הטעמים הנ"ל, כי לטעם הראשון שפיר יוכל האדם לומר לעצמו שאעפ"י שאין ממנו תועלת וכבוד להש"י מכל מקום אין כאן קושיא למה עשה הש"י את כל העמל הזה בריאת כל העולמות וכל אשר בהם לצורכי, ולמה עשה זאת, דיש לומר כי רוצה להיטיב בלי שום תשלום גמול, משא"כ לטעם ב' שאין מלך בלא עם, אם כן הבריאה היה כדי שיהיה עליהם למלך שיקבלו מלכותו וילכו בדרכו ומצותיו מוכרח שיהיה ממנו כבוד לו ית"ש כמו המלך מן עמו.
והנה משל אחד אגיד לכם אשר אירע לפני איזה שנים במלך אחד כו'. העולה מאותו משל כי יש בני אדם שהם הפכים בדיעותיהם, זה יחשוב בדעתו איזו הנהגה לשלימות נבחר, והשני יחשבו הפכו לשלימות נבחר, ואזי כל אחד תולה אותו השלימות בהשם יתברך, כי הוא שלם בכל השלימות, נמצא זה תולה בהש"י הנהגה זו וזה תולה בו ההיפך, אזי הגם שאחד מהם טועה מ"מ אין זה עליו חטא כי מאחר שהוא חושב דבר זה לשלימות אם כן תלה שלימותו בו ית', משא"כ מי שסובר שהנהגה זו הוא שלימות והוא תולה שהש"י מתנהג בהיפך הוא עליו חטא כי מאחר שהש"י שלם בלתי חסרון איך תולה בו דבר שאינו שלימות, והוי ענין זה כמאמרם ז"ל (שבת ק"ה:) שהקב"ה מתנהג עם כל האדם מדה כמדתו, כפירוש המדרש על ה' צלך. ממילא בנדון דידן גם כן הוא כך, כי יש בני אדם אשר מרחמים מאוד על עניים ואביונים ולבו דוה מאוד עליהם ומחמת זה מפזר מהונו להם הגם שאינו מצפה כלל לתשלום גמול רק מחמת שטבעו להטיב, ממילא אדם כזה אף שאינו עובד כל כך בכל ימות השבוע את הש"י אין עליו קושיא ואשם כל כך כאשר יבואר, ויש אדם שטבעו להיפך שאין בו שום רחמנות וכל מה שעושה אינו עושה רק שיבא לו איזה תועלת ואינו נותן ממון מכיסו רק במקום שירויח על ידי זה, משא"כ צדקה אינו רוצה ליתן כיון שאין מגיע לממונו שום תועלת מזה.
נמצא, זה חושב שלימות להיטיב ולרחם ולעשות טובות אף שלא יגיע לו שום תועלת, וזה חושב שלימות ההפכו, כי למה יעשה אדם עשיה לריק כי בעל שכל לא יעשה שום עשיה רק מה שיקוה ממנו תועלת והנאה וכבוד, ממילא זה שחושב לשלימות לרחם ולהיטיב, אזי יוכל לתלות שלימות זה בבורא ית"ש, נמצא יוכל לתרץ שהש"י ברא העולמות כטעם הראשון כדי להיטיב ולא לקבל תועלת וכבוד, לכן אין עליו כל כך אשם מה שקיצר בעבודתו ית"ש. משא"כ זה שחושב ההיפך לשלימות, מוכרח לתלות שלימות זה בו ית"ש, לומר שכל העשיות שעשה וברא העולמות היה רק שיקבל מהם הנאה וכבוד, וכטעם השני שאין מלך בלא עם, ואם כן עליו הקושיא גדולה בחזקה מאחר שרואה שכל העולמות וכל אשר בהם הכל נברא בשבילו, אם כן מחויב שבכל רגע ורגע יהיה מאתו כבוד למלך הכבוד, ואין לו שום תירוץ על קושיא זו.
וזה הענין היה בנבוכדנצר, כי הוא מלך בכיפה, וכל בני האדם היו משרתים לו ואפילו על החיות מלך, כמ"ש ית"ש (ירמיה כז, ו) וגם את חיות השדה נתתי לו לעבדו, וארז"ל (שבת ק"נ.) שרכב על ארי וקשר תנין בראשו. נמצא שבזמנו היה כל תכלית הבריאה בשבילו לבד, כי כל העולמות וכל אשר בהם הכל נברא בשביל זה העולם, וכל אשר בזה העולם כולם נבראו בשבילו לעבדו, נמצא כל הבריאה היה אז בשבילו, והיה מוכרח שיהיה קשה לו קושיא זו מה הנאה וכבוד יגיע למלך הכבוד מכל העשיה אלולי שילך בדרכיו וישמור משמרתו, והוא עשה הכל בהיפך, הרשיע לעשות מאד, ואם כן היה הקושיא עליו גדולה מאד, לכן נגזר עליו מדה כנגד מדה שהוא יהיה בין חיות השדה, כדי שיהיה הוא נברא לצורך האדם, ולא כל הברואים בשבילו.
מזה השכיל דניאל ואמר לו וחטאך בצדקה פרוק, לשון פירוק ותירוץ לקושיא, ר"ל שע"י הצדקה יהיה תירוץ לקושיא הנ"ל, כי יתלה השלימות להיטיב בלי שום קבלת תועלת, ולבסוף תריסר ירחי חלף רוח לפניו ואשם באומרו הלא דא היא בבל רבתי די אנא בניתה ליקר הדרי, ר"ל שאין שום שלימות לאדם רק לעשות עשיה שיהיה לו לכבוד ותועלת, כמו שנעשה לי בבנין העיר והיכלותיה, משא"כ לעשות עשיה ליתן לעניים שאין מזה אלי שום תועלת זהו שטות ואינה שלימות, לכן מיד קל מן שמיא נפל כו'. והנה אחיי ועמי הגם שהוא דרך הלצה קצת, מ"מ המוסר ממנו הוא אמתי, שבשני דברים אלו העושה אותן ומקיימן הוא יסוד העולם, וח"ו ההיפוך חמור מאד, לכן אעריך לפניכם דרוש אחד מענינים אלו השנים, להבין ולהשכיל, ותקבלו את דברי לתת לבבכם על דרכיכם להחזיק בשני דברים אלו בלב ונפש. וזה תוכן הדרוש צפניה הנביא אמר (ג', טז) בזה"ל: ה' אלהיך בקרבך גבור יושיע יחריש באהבתו כו' נוגי ממועד אספתי ממך היו משאת עליה חרפה, ופירש"י בכל זה ידוע. ויש לדקדק א', מה הלשון אומרת גבור יושיע. ב', יחריש באהבתו כו' נוגי כו' משמע על כל עבירות מחריש רק ממחללי שבת ויום טוב נפרע, והלא ארז"ל (בבא קמא נ.) כל האומר הקב"ה וותרן כו' שאינו מוותר על שום עבירה. ג', נוגי ממועד מה הלשון נוגי, והכי הוה ליה למימר מחללי שבת ויום טוב אספתי כו'. ד', ממך היו פירש"י ז"ל מאומתך הם אותם מחללי שבת, והוא תמוה דמה הוצרך לומר זאת, הלא לאומה ישראלית מדבר, וגם מעולם לא ראינו עובד כוכבים מחלל שבת, ואדרבה עובד כוכבים ששבת כו' (סנהדרין נ"ח:). ה', מאי זה דאמר משאת עליה חרפה, הלא על כל עבירה שאדם עושה חרפה היא לו כבושת גנב כי ימצא.
ונקדים לבאר פסוקי יהושע (ז', ב) וזה תוארם. וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי כו' מן החרם ויחר אף ה' בישראל. וישלח יהושע אנשים מיריחו לעי כו' ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו כו' ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל וגם לקחו מן החרם (וארז"ל במדבר רבה כג, ו) שחילל שבת, כי בשבת לקחו וטלטלו ברשות הרבים ואחר כך הביאו לרשות היחיד וכדומה, והיינו כפל הלשון חטא ישראל וגם לקחו כו', ר"ל שחוץ מה שעבר חרם חילל שבת ג"כ קום קדש את העם ונקרבתם בבוקר לשבטיכם כו' וילכד עכן בן כרמי כו' ויאמר יהושע אל עכן שים בני נא כבוד לה' אלהיך ותן לו תודה. ויען עכן את יהושע ויאמר אמנם אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי (פירש"י גם בחרמים אחרים בימי משה) וארא בשלל כו' ואחמדם ואקחה והנם טמונים בארץ בתוך האהלי והכסף תחתי' כו' ויקח יהושע את עכן והכסף כו' וכל אשר לו ויעלו אותם עמק עכור ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה וירגמו אותו כל ישראל אבן פירש"י על חילול שבת וישרפו אותם באש כו'.
ויש לדקדק מה שאמר כזאת וכזאת עשיתי, שעשה כן כמה פעמים בימי משה שחילל שבת ועבר חרם, מי כפהו להתוודות על זה, לא הוה לו להגיד רק על מה ששאלו יהושע, דהיינו על מעשה של עכשיו. ויש מי שפירש פירוש אחר במאמר כזאת וכזאת עשיתי, כי דרך כל אדם בעל עבירה שמתוודה על פי הכרח, אזי אף על פי שמוכרח הוא להתוודות, אינו מתוודה כהוגן ומתנצל את עצמו לומר איזה תירוץ והתנצלות, כי ראיתי לאיש למדן שעשה ג"כ כמוני, וכדומה לזה איזה התנצלות, ככה עשה ג"כ עכן שהתנצל שראה ג"כ את יהושע עושה כזאת, וזהו אמרו וכזאת, וכזאת שראיתי שעשית עשיתי גם אני. ולפי זה יש לתמוה יותר, איך יגיד דבר שקר כזה שגלוי שקרותו. ותו דלפ"ז קשה כפל כזאת וכזאת, דלהתנצל היה די לומר שראה אותו מחלל שבת פעם אחד, ולמה אמר ב' פעמים כזאת וכזאת. ולפרוש הש"ס לא קשה קושיות אלו. עוד יש לדקדק באומרו והנם טמונים כו', לאיזה ענין הודיע לנו הפסוק דברים אלו, עוד יש לדקדק מלת 'עכרתנו' שאינו מובן היטב. עוד קשה במה שארז"ל (במדבר רבה כג, ו) היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא, אין שטחית הסיפור סובל זאת, כי היתכן דרך משל שאיש אחד הכה חבירו ואומר לו בכעס אתה הכית אותי תראה איך יעלה לך שתחיה לאורך ימים. וכאן גם כן התחיל לומר בכעס מה עכרתנו, תראה מה שיעלה לך שיהיה לך עולם הבא. והבן ותראה שאין שטחית הסיפור מובן היטב בזה.
נקדים פסוקי פרשת בשר תאוה והאספסוף כו' ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי כן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי יש לדקדק א' דהוה לו לומר עיקר מבוקשו שיתן להם בשר ומה בא בטענה אחרת. ב' למה לא מצאתי חן כו' משמעות הלשון היפוך המכוון, דמשמע שהתרעם מדוע לא שם משא כל העם עליו ובאמת הכוונה להיפוך האנכי הריתי כו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן כו' יש לדקדק, הלא האומן לא ילד את היונק, ואפילו הכי נושא אותו ואם כן מה זו טענה האנכי הריתי כו' והוה ליה למימר כאשר ישא אב את בנו מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כו' ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו יש לדקדק, מה צריך לומר סימן באיזה עם מדבר, אשר אנכי בקרבו, הלא ידוע הוא דמיירי מהם הצאן ובקר ישחט כו' קשה קושית רש"י מי שכתבו בו בכל ביתי נאמן כו' ע"ש תירוצו. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי כו' יש לדקדק היקרם הוה ליה למימר דהא הוא לא רצה בשר. והנה פרשה זו ביארנו בכמה אופנים במקומות אחרים. ומה שאכתוב כאן, שמעתי מחכם אחד מחכמי זמננו דרך נכון, רק שאני הרחבתי הדבור בתוספת נופך. עוד יבואר על פי דרושנו זה, דברי דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם כו' עד סוף. דיש להקשות. א' תחלה אמר שנזהר מאד רק שגיאות מי יבין, משמע שזדונות אין לו, ואחר כך אמר גם מזדים כו'. ב' מה הלשון אומרת, אל ימשלו בי.
לתרץ כל הנ"ל נקדים ב' הקדמות. הקדמה א' מה שאמר הבעל שם טוב, בפסוק אם תשא חטאתם, והוא ידוע, וכבר נתבאר ג"כ בדברינו במקום אחר. וזהו עצמו ענין שפירש בשערי אורה על פסוק והיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו, שהקשה למה למטה אמר תאומים שזה מורה על ב' דברים שנתחברו יחד ולמעלה אמר תמים שזה מורה אל דבר אחד אחדות שלם. ותירץ על פי דברים אלו בעצמם, כי כלל ישראל אף שהגופים מחולקים, מכל מקום מצד נשמותיהם בשרשם למעלה הן אחדות אחד, כי בגשמי שיש לו גבול ומקום יש ריבוי ופירוד וחלוקה, משא"כ ברוחני שאין לו תפיסת מקום אין בו פירוד וריבוי לכן הם אחד ממש, והגם שאין כל ישראל שוים בחכמה ובצדקות, אין זה רק כי גם בגוף אחד יש אברים שונים, אחד חשוב מחברו, ויש ראש שבו שכל, ובלב בינה, ובכליות עצה, ושאר אברים, כל הקרוב לאברי השכל חשוב יותר משאר אברים הרחוקים מהם.
וכך הענין בכללות ישראל, הצדיק היותר גדול שבדור, אשר שכלו וצדקתו מתפשט על כל האברים, הוא בחינת הראש, ויש עיני העדה, ויש מבחינת רגלים, וכל האברים. ומשום הכי נצטוו ישראל על אחדות הלבבות כמ"ש ויחן שם ישראל לשון יחיד. והיינו והיו תואמים מלמטה, ר"ל שיהיה להם אחדות, מטעם כי על ראשו הם תמים בלי פירוד כלל, ולכן אחז"ל (סנהדרין י, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כי בגוף אחד הגם שהראש חשוב מהרגלים מכל מקום הכל אחד, זולת מי שפוגם ח"ו בעונותיו שנפרד מן השיעור קומה של כלל ישראל, וזהו ענין ונכרתה הנפש ההיא מישראל ח"ו ואין זה זולת בעבירות חמורות כגון עבודת כוכבים או חילול שבת שאחז"ל האי תנא חמירא ליה שבת מעבודת כוכבים, וכדקיימא לן מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, דהיינו שחילל שבת ג' פעמים בפרהסיא הוה ליה מומר לכל התורה כולה, ויצא מכלל עדת ישראל, כי נכרתה נפשו מהשיעור קומה.
איברא, בעבודת כוכבים וחילול שבת גופי' יש דברים חלוקים, יש בהם חמורות ויש בהן שאינן חמורות כל כך, ובשבת יש אבות ותולדות ושבותים, ואף על פי כן להיותם אביזרא דידהו כוותייהו חשיבי, ולכן בהיות האדם מתרגל בהם ח"ו, יש בו ג"כ אפשרות שיוכרת מעדת ישראל ח"ו, וכמ"ש כמה פוסקים, לענין יהרג ואל יעבור דכל אביזרא דעבודת כוכבים וגילוי עריות, כוותייהו חשיבי, ופסק המגן אברהם דעבודת הוויין הויז, הוי פרהסיא כי הכל רואים העשן יוצא.
והנה ארז"ל ג"כ (כתובות ס"ח.) המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד עבודת כוכבים, והוי זה ג"כ תולדה דעובדי כוכבים. ובאמת דלכאורה יקשה למה חמיר זה כל כך, ואולם יש לומר כפשוטו, כי חומרא דעבודת כוכבים הוא שהוא נעשה יוצא מן הכלל ונפשו נכרתת כנ"ל, והנה מטבע האדם שיחוס על עצמו אפילו על אצבעות רגליו אף על פי שהן אברים שפלים ופחותים מכל מקום גופו הוא, וכל הגוף מרגיש הכאב, ממילא מי שהוא בכלל ישראל הטבע שלו לרחם על כל איש ישראל כרחם על גופו ממש, כי הם גוף אחד כנ"ל, ויצטער מצער כל אחד מישראל, כמו שירגיש כל הגוף הכאב שיש באחד מאבריו. אם כן ודאי שהוא מטבעו לרחם על עניים ואביונים ואומללים. אבל מי שמעלים עיניו מן הצדקה, ואין בלבו רחמנות כלל, אין זאת כי אם שכבר ע"י עונותיו נפרד ונבדל מעדת ישראל, ואם כן הרי הוא כעובד כוכבים, ולזה הענין יתכן שפיר אמרם כל המעלים עיניו כו'.
באופן כי הצדיק היותר גדול שבדור הוא הראש והמוח, וכל הדור הם אבריו, ומתנהג גם כגוף פרטי, אשר לפעמים מהמחשבה נתפשט עבירה בפועל על איברי הגוף, אף שבמחשבה הוה דק מן הדק, מכל מקום בהתפשטו והשתלשלותו על אברי המעשה נגמר בפועל וכמאמרם ז"ל (חולין ל"ז:) שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ולפעמים איפכא, שע"י מעשיו הרעים באיברי המעשה נתלבש ונעכר המחשבה, וכמו שאמרו ז"ל (יומא ל"ט.) שעבירה מטמטמת לבו ושכלו וארז"ל (ירושלמי ברכות א, ח) לבא ועינא תרי סרסורי כו' העין רואה והלב חומד וכדומה, הכי נמי בכללות הדור, לפעמים כך ולפעמים בהיפך. והיינו אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין (מיכה ז, ב), דפסוק זה מרישיה לסיפא מידרש ומסיפא לרישא, דלפעמים ע"י שאבד חסיד כו' דהיינו שהוא פוגם קצת בדקות גדול, ועי"ז ישר באדם אין, שאין להם אפילו יושר, ועושים פסלנות וגזילות בפועל. ולפעמים בהיפך אבד חסיד כו' מחמת כי ישר באדם אין, ועל דרך זה ביארו המפרשים, ובערת הרע מקרבך וכל זה ידוע. וזהו ענין, אם תשא חטאתם (שמות לב, לב) שאמר הבעל שם טוב זללה"ה ודפח"ח.
הקדמה ב' מה שפירש בספר מעשה ה' פסוקי יתרו, ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם כו' ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב כו' ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תבול כו' עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך כו' ופירש"י, בעצה אמר לו, צא המלך בגבורה, ואין לדברים אלו שום הבנה כלל. ואתה תחזה כו' אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד כו', פירש"י המלך בגבורה, אם מצוה אותך לעשות כן תוכל עמוד ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד. דברים אלו תמוהים מאד, שח"ו לומר שהש"י יצוה אדם לעשות איזה דבר והוא לא יוכל עשוהו וימושך לו נזק מזה, הרי בודאי אם הש"י ירצה שדוקא משה לבד ידונם ודאי יתן לו כח וגבורה לזה.
ופירש המחבר הנ"ל בפשיטות, לאמתה של תורה, כי יתרו בראותו שמשה מנהיג לבדו עם כבד כזה, נסתפק אם עושה כן על פי ציווי הש"י שציוהו לעשות כך או אם מדעתו עושה, והבין שאם על פי הש"י עושה כך ודאי יוסיף לו כח ואומץ ויוכל עשוהו לבדו, משא"כ אם מעצמו עושה זאת לא יהיה לו כח. ולזה אמר מה הדבר הזה אשר 'אתה' עושה דייקא, אתה מעצמך, וכן אמר אח"כ לא טוב הדבר אשר אתה עושה, ר"ל אם אתה מעצמך עושה זאת לשפוט עם כבד כזה בכל הנהגתם ולהדריך לכל אחד ואחד לעבודת הש"י לכל אחד לפי שכלו נבול תבול כו' איעצך, ר"ל אתן לך עצה, ומהו העצה ויהי אלהים עמך, ר"ל בדבר זה יהיה אלהים עמך שאז ודאי תוכל עמוד.