אור ברסלב
עצי חיים על מועדים עצי חיים על מועדים - סוגי' דמצות לאו להנות נתנו

עצי חיים על מועדים· רבי חיים צבי טייטלבוים

עצי חיים על מועדים - סוגי' דמצות לאו להנות נתנו

עצי חיים על מועדים - לשבת תשובה

יט) מסכת ר"ה דף כ"ח ע"א אמר רב יהודא בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא והקשו התוס' אמאי מחלק בין עולה לשלמים הא יכול לחלק בעולה גופא בין מזיד לשוגג:

ונראה עפ"ד הרשב"א ביבמות דף ק"ד דלהכי אמרי' בגמ' דאי מצות להנות ניתנו לא יצא כדי להצילו מן עבירה דאם יצא א"כ נהנה מן האיסור בזה שקיים המצוה הרי עשה עבירה לכך אמרי' דלא יצא וליכא הנאה ולא עשה עבירה ע"ש ולכאורה קשה להבין כיון שכבר יצא המצוה מ"מ מה בכך דעבד איסורא והלא י"ל דאיסורא דעבד עבד ועכ"פ ידי המצוה כבר יצא אבל י"ל דסבר הרשב"א כיון דמצות צריכות כוונה ואפי' למ"ד א"צ כוונה אפ"ה הא כתבו התוס' בברכות דף י"ב דאם נתכוין שלא לצאת לא יצא ע"ש וא"כ י"ל כיון דמיירי הכא לענין מעילה דהוא בשוגג לכך אמרי' דאח"כ כשידע שהוא שלמים אמדינן דעתי' אלו הי' יודע קודם שתקע שהוא שלמים הי' מכוין בדעתו שלא לצאת כדי שלא יהנה מאיסור וכיון דמכוין שלא לצאת לא יצא ] ובניחותא דמצוה אמרי' איגלאי מילתא למפרע דהא במצוה קי"ל כ"ע דיאוש של"מ הוי יאוש וא"כ י"ל דה"ה כדי שלא יעבור איסורא אנן סהדי ואמרי' אגמ"ל עי' בב"מ דף כ"ב ואכמ"ל[וא"כ מיושב קושי' התוס' דרב יהודא מחלק רק בין עולה לשלמים דשניהם מיירי בשוגג ולהכי שפיר אמרינן דבשלמים לא יצא משום דמכוין שלא לצאת כדי שלא יעבור אבל בעולה במזיד אע"ג דלא מעל ולא נפק לחולין מ"מ איסורא דעבד כבר עבד ואפ"ה יצא המצוה ומשו"ה ליכא לחלק בעולה גופא בין מזיד לשוגג:

כ) עוד יש ליישב קושי' התוס' עפמ"ש האחרונים דמשו"ה אי מצות להנות נתנו לא יצא משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ע"ש והנה לאביי דס"ל מהני י"ל עפ"ד התוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב דהא דאמר אביי שם קט"ז בההיא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחברי' אתא לקמי' דאביי א"ל זיל אהדרי' לאו משום דלא מהני דהא אביי ס"ל מהני אלא דטעמי' דאביי כיון שהי' שוגג שאם הי' יודע שהוא אסור לא הי' חובלו והוי לי זכיי' בטעות וחוזרות ע"ש בתוס' בדף קט"ו ד"ה וחייב וי"ל דהיינו משום דהיכא דעביד איסורא וגם הי' בטעות גם אביי ס"ל דלא מהני ולפ"ז י"ל כיון דהכא מיירי בשוגג אע"ג דמעילה בכל מקום הוא בשוגג מ"מ לענין לצאת תק"ש י"ל כיון דהוי בשוגג אמרי' דהוי כל עשי' בטעות ואינו יוצא כלל דבכה"ג כ"ע מודו דאי עביד לא מהני וא"כ מיושב קושי' התוס' דמחלק הגמ' רק בין עולה לשלמים כיון דשניהם מיירי בשוגג ומשו"ה בשלמים לא יצא דאי עביד לא מהני אבל בעולה אפי' במזיד שפיר יצא דלא שייך אי עביד ל"מ כיון דהוי במזיד ואינו טעות שיהא חוזרות למ"ד אע"מ: כא) עוד י"ל גם ליישב קושי' התוס' מאי שנא משלמים דלא יצא משום דמל"נ א"כ בשופר של ע"ז נמי נימא דלא יצא, עוד מה שהקשו התוס' בחולין פ"ט לפ"מ דגריס הכא רב יהודא א"כ למה קאמר הטעם בשופר של עה"נ דלא יצא דכתותי מכתת שיעורי' ת"ל מל"נ גם להבין לרב יהודא אמאי בעילה יצא הא שפיר מתקיף לי' רבא אימת מעל וכו' כי קתקע באיסורא תקע:

ונלע"ד דהנה לפ"ד הרשב"א הנ"ל דלהכי אי מל"נ ל"י משום דאי יצא א"כ הוא נהנה מן האיסור לכך אמרי' דל"י וליכא הנאה ולא עשה עבירה ויש להקשות ע"ז לפי שיטת הכלבו דמפרש דהא דהנודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה היינו דוקא אדם אחר מותר לתקוע לו אבל הוא בעצמו אסור לתקוע בו משום דאיכא הנאה במה שתוקע דמתגאה בקול א"כ קשה אמאי ס"ל לר"י בשלמים דל"י כדי להצילו מן העבירה הא אפי' אם אמרי' ל"י מ"מ עשה עבירה דנהנה במה שתקע ולכאורה י"ל דאם נימא דיצא יש לו שתי הנאות גם במה שנהנה שעשה המצוה ואם ל"י רק עבירה אחת מה שנהנה מן התקיעה, אבל זה אינו לפי מ"ש המל"מ פ"ה מה' יסוה"ת דאפי' להפוסקים דלוקין על הנאה מ"מ אם אכל זית בב"ח אינו לוקה שני פעמים משום האכילה ומשום הנאה כיון דאכילה ג"כ הוי משום הנאה ע"ש וא"כ ה"נ אפי' אם נימא דעשה מצוה ונהנה ג"כ מן המצוה מ"מ לא מיקרי שני הנאות כיון דהכל הוא משום הנאה דהקדש דאטו נימא מי שיש לו הנאה יותר עובר שתי פעמים על איסור מעילה וא"כ לפ"ז נימא דאע"ג דמל"נ מ"מ יצא כיון דבלא"ה הרי הוא נהנה מן האיסור ממה שנהנה מן התקיעה עצמו [שוב מצאתי בח"ס בפ' לולב הגזול שהקשה ג"כ הכי אבל לא העיר כלל מה שיש לפלפל על הקושי' וגם לא הביא מהמל"מ הנ"ל ותירוצו ג"כ אינו מובן ע"ש]: ונלע"ד ליישב דהנה בישוע"י או"ח סי' תקפ"ו העיר בהקדש דאינו חייב עד שיהנה א"כ אמאי חייב באכל הקדש בשוגג לפי מאי דקי"ל בחו"מ סי' רל"ד דאם מכר לחבירו איסור אכילה דאו' בשוגג שהלוקח לא ידע שזה איסור ואכלו צריך להחזיר הדמים משום דנפשו של אדם חותה מן האיסור ולא הוי הנאה הרי כיון שלא ידע שהוא איסור לא מיחשב הנאה כלל דאיסורין נפשו של אדם חותה מהן וכיון שלא הי' לו הנאה אמאי חייב הא אינו חייב עד שיהנה ותי' כיון דרק שע"י שהוא הקדש נימא דלא יחשב הנאה וא"כ ריבתה התורה בפירוש לענין מעילה שיתחייב על הנאה זאת ע"ש ולפי"ז נלע"ד דדוקא לענין מעילה דלא שייך כ"א בשוגג וע"כ דריבתה התורה שיתחייב אפי' היכא דנפשו של אדם חותה ממנה אבל שלמים בשוגג דלאו בת מעילה הוא וליכא גזה"כ דהא י"ל דלא עבר אאיסורא בשלמים רק במזיד שידע שהוא איסור דלא שיוך נפשו של אדם חותה וא"כ כשנהנה משלמים בשוגג שוב י"ל דלא מיחשב הנאה כלל וא"כ מיושב מה שהקשיתי הא נהנה מן התקיעה עצמה ואמאי ל"י אפי' אי מל"נ ולהנ"ל מיושב כיון דמה שנהנה מן התקיעה לא מיחשב הנאה כיון שהוא בשוגג ובשלמא ההנאה מה שעושה המצוה אי מל"נ שפיר מיחשב הנאה אפי' כשהי' שוגג על האיסור דהא בזה לא שייך לומר דנפשו חותה מן האיסור דהא עכ"פ עשה המצוה ויש לו הנאה שקיים המצוה ולכן שפיר קאמר הרשב"א דאי נימא דיצא איכא עבירה מה שנהנה מן המצוה ע"כ אמרי' דל"י וליכא עבירה אבל מה שהוא מתגאה בתקיעה וכדברי הכלבו זה לא מיקרי הנאה כיון דהוי שוגג ונפשו חותה מן האיסור:

ולפ"ז י"ל דהא דקאמר ר"י עולה בת מעילה הוא וכיון דנפק בה יצא לחולין לאו דמשו"ה בעולה יצא משום דנפק לחולין דהא אפי' במזיד דלא מעל מ"מ יצא להנ"ל משום דבלא"ה עבד איסורא דנהנה מן הקול אלא הא דקאמר ר"י עולה דבת מעילה הוא ונפק לחולין היינו כיון דהיכא דנפק לחולין איכא מעילה כמבואר במס' מעילה דף י"ט דצריך שיהא שינוי רשות מהקדש לרשות הדיוט ועי' בתוס' ב"ק דף כ' ד"ה נתנה וקמ"ל ר"י דדוקא היכא דאיכא מעילה גמורה בזה שייך לומר דגלי קרא דלא אמרי' נפשו חותה וא"כ מיושב דשפיר אמר ר"י בעולה דיצא משום דבשוגג בדבר שהוא בת מעילה לא שייך נפשו חותה כדברי הישוע"י ולא קשה על ר"י כקושי' רבא אימת מעל וכו' דהא עיקר טעמי' דר"י לא משום דנפיק לחולין אלא כיון דבת מעילה היא ולא שייך נפשו חותה ונהנה בלא"ה מן האיסור ע"כ יצא לר"י אלא דרבא מקשה לר"י משום דהי' סבר דטעמי' דר"י משום דנפק לחולין אבל כל עיקר טעמי' דר"י משום דבלא"ה הוא נהנה מהאיסור משו"ה יצא [והא דס"ל לפי הס"ד אחד זה ואח"ז לא יצא דגם בעולה לא יצא הא כיון דבת מעילת לא שייך נפשו של אדם חותה היינו משום דרבא דפריך לר"י ע"כ לא ס"ל כטעמי' דהרשב"א הנ"ל דמשו"ה ל"י כדי שלא יהנה מן האיסור וכבר כתבו האחרונים טעמים אחרים משים מהב"ע או משום דאי עביד ל"מ]:

והנה הא דאמרי' נפשו של אדם חותה מן האיסור י"ל דעכ"פ לא עדיף משלא כדרך הנאתן וא"כ היכא דשלכה"נ אסור לא שייך דחותה מן האיסור וא"כ מיושב מה שהקשו התוס' מ"ש שופר של שלמים משופר של ע"ז גם מה שהקשו למה לא קאמר בשופר של עה"נ דל"י משום מל"נ ולהנ"ל י"ל דבשלמא בשלמים דשלכה"נ מותר וא"כ לא עשה עבירה ע"י מה שנהנה מן הקול בשוגג לכן אמרי' דל"י כדברי הרשב"א דאם אמרי' דיצא הרי עשה עבירה דנהנה ע"י שעשה המצוה אבל בע"ז ועה"נ דשלכה"נ נמי אסור ועי' בתוס' פסחים דף כ"ו ד"ה שאני ובמל"מ שם א"כ אפי' אי נימא דל"י ג"כ עשה עבירה ע"י מה שנהנה מן הקול א"כ אע"ג דל"י מ"מ אין מצילין אותי מן האיסור לכך שפיר בע"ז ועה"נ ולא כיון דאפי' אם ל"י מ"מ הוא נהנה מן האיסור וא"כ אמרי' דיצא:

ובזה יש ליישב ג"כ שיטת הרז"ה דס"ל דדוקא מצות דאו' אמרי' מללה"נ אבל מצות דרבנן להנות נתנו ועי' בר"ן בסיכה והקשו עליו א"כ מאי קאמר רבא אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו להנות ניתנו הא תקיעות דרבנן עכ"פ לא יצא כיון דבדרבנן ל"נ ולמ"ש י"ל דהא כבר האריך בזה המל"מ בפ"ה מיסוה"ה דבכל שלכדה"נ אפ"ה איכא איסורא דרבנן ע"ש וא"כ בשוגג אע"ג דנפשו חותה מן האיסור מ"מ עבר איסורא דרבנן במה שנהנה מן הקול עצמה ואע"ג דאותו הנאה הוי שלכד"ה מ"מ מדרבנן איכא איסורא וא"כ אפי' אם לא יצא התקיעות דרבנן ג"כ אינו ניצול מאיסור דרבנן לכך אמרי' ספיר דיצא גם תקיעות דרבנן דהא לא שייך בזה סברת הרשב"א דלא יצא כדי שלא יהנה מן האיסור דהא בלא"ה ה"ה נהנה מן האיסור ומהני האיסור דרבנן לענין התקיעות דרבנן:

כב) שם בגמ' מתקיף לה רבא אימת מעל לבתר דתקע כי קתקע באיסורא תקע וקשה מאוד אמאי סבר ר"י דיצא גם מה שהקשה בטורי אבן הא היכא דתקע באיסור לא יצא משים דהו"ל מהב"ע והתוס' סיכה כתבו דמהב"ע לא הוי רק מדרבנן וא"כ יצא הכא בתקיעה ראשונה מדאו' וכיון שיצא מה"ת אע"פ שלא יצא מדרבנן ודאי מעל דהא נהנה לצאת י"ח של תורה ויצא השופר לחולין וכי הדר תוקע תקיעות דרבנן יוצא גם מדרבנן דהא כבר נפק לחולין ע"י התקיעות של תורה עוד הקשה בישיע"ק לדברי התוס' שבועות מ"ד שהקשו לרב יוסף דשומר עבידה הוי שומר שכר משום שבשעה שהוא עוסק במצוה פטור למיתב ריפתא לעני וא"כ אמאי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע תקיעה של מצוה הא מתהני בשעה שתוקע פטור למיתב ריפתא לעני ותי' דיכול לכוין שלא יבא עני באותו שעה וכיון שכן בשופר של עולה דמיירי בשוגג דבמזיד אין בה מעילה ומאין הי' יודע ליזהר לתקוע בשעה שאין דרך עני לבוא וא"כ מה הקשה רבא אימת מעל לכי תקע הא מעל תיכף שהוא פטור למיתב ריפתא:

ונראה דהנה בהר"ן פ' האורג מביא בשם הרשב"א וז"ל ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתי וצבי שבתוכו אע"פ שע"י כן ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוון לשמור הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי וכו' ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר וכתב הר"ן דדברי' תמוהים וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ומהירושלמי אין ראי' דהתם הטעם מפני שהוא מלאכת מצוה וחובה לפיכך אע"פ שהוא מתכוין עם אותה מלאכה למלאכה אחרת שהיא אסירה בשבת התירו חכמים אבל במלאכת הרשות חס ושלום עכ"ל וכן משמע בגמ' ב"מ דף ל' באבידה דשוטחה לצורכה ולצורכו ועי' בנתה"מ סי' צ"ז בעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון דמותר לתפוס בעד פלגא פקדון אע"ג שהוא תופס גם בעד המלוה ביחד ע"ש ולפ"ז הי' נראה לכאורה ליישב קושי' התוס' דמשו"ה המודר הנאה מחבירי מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע"פ שמתהני מפרוטה דר"י דהא הנאה זו מותרת אפי' אם הי' במזיד כיון שהוא מצוה לתקוע וע"כ אף אם מתכוין עם אותה מלאכת מצוה למלאכה אסורה מותרת וכמו במתכוין להעלות התינוק ודגים עמו דמותרת אך י"ל דקושי' התוס' דלא דמי להך דירושלמי דהתם כשהוא מעלה התינוק מהנהר אי אפשר לו בענין אחר שלא להעלות הדגים וע"כ אע"פ שכוונתו גם להדגים מ"מ משום שאי אפשר לו שלא להעלותם וכיון שהוא ג"כ מלאכת מצוה מותר עם איתה מלאכה גם מלאכת אחרת אבל הכא כיון שאפשר לכוין בשעה שאין שם עני ולא יבא לידי מעילה אסיר לו לתקוע בשעת שהוא נהנה מפרוטה דר"י וע"ז תירצו התוס' דבאמת דהא דמותר לתקוע במודר הנאה דוקא בשעה שאין שם עני ומיושב קושי' הישי"ע שהקשה דבשוגג שלא ידע להזהר הוא נהנה מפרוטה דר"י ולהנ"ל כשלא ידע להזהר אדרבא לא עשה שום איסור מעילה כיון שעשה האיסור מעילה ביחד עם מלאכת מצוה דתק"ש וא"כ י"ל דרבא הכי מותיב לר"י אימת מעל לכי תקע היינו דאיסור מעילה בא אחר המצוה דסבר השתא מצות להנות נתנו אחר שעשה המצוה הוא ההנאה אבל בשעה שהוא עושה מצוה לא שייך איסור מעילה כיון שעושה שניהם ביחד מלאכת המצוה ומלאכת האיסור כההוא דהמעלה תינוק ודגים:

אמנם לפ"ז יוקשה א"כ לר"י בשופר של שלמים דלא יצא משום דמצות להנות נתנו ואסור להנות מקדשים הא כשעושה המצוה באותו מלאכה לא חששו למלאכת איסור, ונראה דיש לחלק משום דהתם בתינוק ודגים אפי' נאמר דעשה איסור בהעלות הדגים מ"מ המצוה להעלות התינוק במקומו עומדת דהוא מצות פיקוח נפשות וכיון שבודאי עשה מצוה בהעלות התינוק י"ל דגם בהדגים לא עשה עבירה כיין שהיא מלאכת חובה ואם הוא ביחד גם על זה ליכא איסור אבל בשופר של קדשים אם אמרי' דעשה איסור בזה ממילא ליכא ג"כ שום מצוה דהא הוי מהב"ע וא"כ לא שייך לומר שהוא מלאכת חובה בשביל הת"ש דהא בשביל העבירה גם הת"ש אינה מלאכת חיבה:

והשתא מיושב קושי' הט"א שהקשה הא מה"ת יצא במהב"ע וא"כ נפק לחולין ע"י התקיעות ראשונות שהם של תורה ולמ"ש י"ל כיון דמה"ת יצא וא"כ הוא מלאכת חובה וא"כ הי' מותר לתקוע וליכא איסור מעילה וממילא לא נפק לחולין ע"י התק"ש של תורה וע"כ כשתוקע תקיעות דרבנן הוי מהב"ע ולא יצא ושפיר הקשה רבא אימת מעל לכי תקע היינו אחר שתקע התקיעות שייך איסור מעילה אבל בתקיעות דאו' דיצא בהם לא עשה שום איסור ולא מעל כיון שעשה שניהם ביחד המצוה וגם העבירה:

ולפ"ז י"ל דמשו"ה סובר ר"י דבשופר של עולה יצא אע"ג דלא מעל אלא לכי תקע וכי תקע באיסורא קתקע וכקושי' רבא משום די"ל דהא במנחות דף מ"ד פליגי שם רבה ורבא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור וגירסת הראב"ד בפ' ב' מה' שבת להיפוך דרבא אמר פטור ע"ש ומבואר שם דרבה ס"ל חייב משום דאזלינן בתר מחשבתו ורבא דס"ל פטור דאזלינן בתר מעשיו ולפ"ז י"ל דרבא לשיטתי' דס"ל דזיל בתר מעשיו א"כ שפיר הקשה אימת מעל ולא אמרי' דכבר נפק לחולין ע"י התקיעות דאו' דהא לא עשה שום איסור מעילה כיון דבמעשיו קיים המצוה התק"ש דאו' ולא נפק לחולין ע"י התקיעות דאי' אבל ר"י י"ל דס"ל כרבה דזיל בחר מחשבתו ואם הי' נתכוין להנות מן ההקדש הי' חייב וממילא גם בשוגג עבר איסור מעילה וע"כ אע"ג דיצא בת"ש דאו' מ"מ עשה איסור מעילה לדברי ר"י דמל"נ ושפיר נפק לחולין בתקיעות ראשונות ויצא לחולין וכקושי' הטו"א וע"כ ס"ל לר"י דיצא גם התקיעות דרבנן משום דנפק לחולין ע"י תק"ש דאו':

כג) וברמב"ם פ"ב מה' שופר כתב וכן בשופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו להנות נתנו ותמהו עליו ל"ל ב' טעמים ובגמ' מבואר הטעם רק משום מלל"נ עוד הקשו בלח"מ דבגמ' ר"ה משמע דבקול שייך מעילה דקאמר עולה בת מעילה הוא והוא ז"ל כתב בפ"ה מה' מעילה קול ומראה וריח אין מועלין בו ע"ש וכן הקשה בכפ"ת דהסוגיות סותרות זא"ז דבפסחים אמרי' קול ומראה וריח אין מועלין בו עיי"ש:

ונלע"ד די"ל דהנה הא דקול אין בו מעילה הוא משום דאין בו ממש ולא הנאה הוא משו"ה לא שייך בו מעילה ולכן י"ל לפ"מ דאמרי' במס' ביצה דף ל"ד דשבת קובעות למעשר בין בדבר שנגמרה מלאכתו ובין בדבר שלא נגמרה מלאכתו ע"ש והיינו משים דאכילת שבת חיבה ומצוה היא לכן קובעות למעשר ואפי' בדבר שהוא לעצמו אכילת ארעי מ"מ סעודת שבת עושה אותו קבע ולפ"ז י"ל דה"נ אע"ג דקול דעלמא אין בו ממש ולא מיקרי הנאה מ"מ אי מה שעושה המצוה שבא ע"י הקול הוי הנאה מיקרי הנאה שיש בו ממש וכמו דבשבת עושה אכילת ארעי לקבע וא"כ אין הסוגיות סותרות וגם לא קשה קושי' הלח"מ דהתם שפיר אמרי' דקול אין בו משום מעילה דמיירי בקול דעלמא דלא מקיים בה מצוה בזה אמרי' דקיל לאו ממש הוא דלימעול בי' אבל הנאה שמקיים ע"י הקול את המצוה בזה אמרי' דחשיבות המצוה עושה איתו ממש והנאה מעליא הוא ומשו"ה אי תקע בו כדי שיצא חובת דתק"ש הוי גם ע"י שנהנה מהקול בת מעילה ועיין בשו"ת אבני מילואים סי' כ"א: ובזה יש ליישב קושי' הח"ס בלולב הגזול שהבאתי לעיל אמאי אי מל"נ לא יצא לפ"ד הרשב"א דהטעם הוי שלא יהנה מן האיסור הא בלא"ה הוא נהנה מהאיסור לשיטת הכלבו דאיכא הנאה שמתגאה בקול ולהנ"ל מיושב דהא דמועלין בקול רק בהנאה שמקיים ע"י הקול המצוה ולכן חשיבות דהמצוה עושה הקול לדבר שיש בו ממש ושייך בי דין מעילה חבל הנאה בעלמא כגון שמתגאה בקול בלי שום מצוה שיב י"ל דאין מועלין בקול ומיושב דברי הרמב"ם דהא גם לר"י דס"ל בשלמים דלא יצא היינו ג"כ משום דאין מעילה בקול דאל"כ הוי נהנה כדברי הכלבו ואין מתקן האיסור וגם לר"י הוי אמרי' בשלמים דיצא ואך משים דבהנאה בקול דעלמא דלאו מצוה אין בו מעילה רק אי מל"נ שייך בקול מעילה ומשו"ה קאמר הרמב"ם ב' טעמים שאין מועלין בו משום הנאת קול וכדברי הכלבו משום דבקול אין בו מעילה וגם הנאה שמקיים המצוה אין בו מעילה משום דלא הוי הנאה דמלל"נ: סוגי' דמצות צריכות כונה מסכת ר"ה דף כ"ח שלחו לי' לאבי' דשמואל כפאו ואכל מצה יצא וכו' אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא וכו' אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה וכו' וברמב"ם פ"ו מהחו"מ פסק דאם כפאו לאכול יצא ונראה מדבריו דס"ל מצות אצ"כ ובהלכות שופר כתב נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע, משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא אפי בלא מנבח נבוחי והקשה שם הה"מ והר"ן דדבריו סותרים זא"ז דמשמע מזה דס"ל מצות צ"כ עוד הקשו המפורשים בדברי הגמ' אלמא קסבר רבא מצות אצ"כ אמאי לא קאמר קסבר אבוה' דשמואל מצות אצ"כ דהא רבא דייק התוקע לשיר יצא רק מאבו' דשמואל:

ונלע"ד דהנה ראיתי מקשים היכא דייק הגמ' מצות אצ"כ דילמא לעולם מצות צ"כ והכא מהני משום דאגב אונסי גמר ומכוין כמו דקי"ל בב"ב דף מ"ח תלוי' וזבין זבוני' זביני' ונראה לתרץ עפ"ד התוס' בב"ב שם בהא דדייק בגמ' דתלוי' וזבין זבוני' זבוני' מהא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו בעל כרחו והקשו אי מהכא גמר אפי' תלוי' ויהיב נמי מתנה הוי וההוא דסיקרוקין מוכח דאינה מתנה ותי' ר"י דהוי כמו מכר דהא יש לו כפרה תחת הקרבן וקונה הכפרה עיי"ש והנה בב"י סי' תע"א מביא בשם רבינו ירוחם דכפאו ואכל מצה מיירו שהי' סבר שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה ונראה לו כן מלשון הגמ' כפאו ואכל מצה ולא אמר כפאו לאכול מצה עיי"ש ולפי"ז י"ל דדייק שפיר מצות אצ"כ מהא דכפאו ואכל מצה יצא דאין לומר לעולם מצות צ"כ ורק משום אונסו גמר ומכוין לשם מצוה דהא הוי כמו תלו' ויהיב דאינה מתנה כיון דהוא סבור דהוא חמץ ואינו חושב כלל שמקיים בזה האכילה המצוה וא"כ בכה"ג דאיני מקבל שום הנאה הא לא אמרי' אגב אונסו גמר ומכוין וא"כ מוכח דיצא אפי' בלא מתכוין לצאת המצוה אך לפי דברי הר"ן בשם הרא"ה שכתב להיפוך דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה, אלא שאינו מתכוין לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא עכ"ל וא"כ קשה שוב כיון דיודע שעכשיו פסח וזו מצה א"כ י"ל דלעולם מצות צ"כ וכפאו ואכל מצה יצא משום דאגב אונסו גמר ומכוין, ומוכרח לומר דרבא דדייק התוקע לשיר יצא דמצות אצ"כ ס"ל כפי' ר' ירוחם דמיירו שהי' סבור שהוא חמץ ומוכח דמצות אצ"כ אבל אם נאמר כפי' הרא"ה באמת נוכל לומר דאבו' דשמואל ס"ל מצות צ"כ והכא יצא משום דאגב אונסו גמר ומכוין ומיושב קושי' המפורשים אמאי לא קאמר אלמא קסבר אבו דשמואל מצות אצ"כ דהא להנ"ל י"ל דטעמו דאבו' דשמואל משום דאגב אונסו גמר ומכוין ומיירו אבו' דשמואל שיודע שעכשיו הוא פסח וזו מצה וא"כ לא מוכח דמאצ"כ דהא י"ל דיצא משום דהוי כמו תלו' וזבין אך לרבא דדייק התוקע לשיר יצא ומשום דהוי כמו תלו' ויהיב ומוכח מדברי רבא דס"ל מצות אצ"כ ומיושב דברי הרמב"ם דס"ל מצות צ"כ ומשו"ה בה' שופר פסק דצריך שיתכוין שומע ומשמיע והא דכתב כפאו לאכול מצה יצא היינו שהי' יודע שעכשיו הוא פסח וזו מצה כמו דמשמע מלשונו הטהור אכל מצה בלא כונה כגון שאנסוהו עכו"ם וכו' ומשמע מזה שהי' יודע שהוא מצה וא"כ כיון שאנסוהו אמרי' אגב אונסו גמר ומכוין דהא כיון שיודע שהוא מצה הוי כתלו' וזבין דזבוני' זבוני' דהוי כמכוין לשם מצוה ואפי' אי אמרי' בעלמא מצות צ"כ בכה"ג דאנסוהו הוי כאלו מתכוין:

ויש ליישב בזה קושי' הטורי אבן בהא דאמרינן בברכות דף י"ב היכי דנקיט כסא דשכרא בידי' וסבור דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא מאי בתר פתחה אזלינן או בתר חתימה והקשו הראשונים מאי מיבעי' לי' הא מצות אצ"כ ותי' הר"ן בשם הר"ש דאע"ג דמצאצ"כ הנ"מ בסתמא אבל מתכוין להדיא שלא לצאת אינו יוצא והכא מתכוין שלא לצאת כלל משכרא אלא מחמרא והקשה בטו"ח על הר"ן שכתב כדברי הר"ש מכח ההוא קושי' הא כיון דכתב כדברי הרא"ה דכסבור שאינו מצה לא יצא א"כ לא קשה דסבר חמרא הוא ונמצא שכר דמי לסבור שאינו מצה והניח בתימא ולמ"ש י"ל דהא דכתב הרא"ה דכסבור שאינו מצה לא יצא היינו אליבא דאבו' דשמואל דמוכח מדברי הגמ' דלא דייק מיני' דמצות אצ"כ דס"ל בעלמא מצות צ"כ והא דיצא משום דהוי תלוי וזבין וע"כ כתב הרא"ה דמיירו אבו' דשמואל דכסבור שהוא מצה והוא פסח דאל"כ הוי תלו' ויהיב אבל לרבא דס"ל בעלמא נמי מאצ"כ א"כ אין נפ"מ בין אם ידע שהוא מצה או לא דהא אפי' לא נתכוין כלל לשם מצוה יצא וע"כ מוכרח הר"ן לתרץ לשיטת הסוברים מאצ"כ מהא דפתח בדשכרא כתי' הר"ש דמתכוין להדיא שלא לצאת לא יצא:

כה) ובדרך אחר קצת י"ל דהנה בקידושין דף מ"ט ע"ב בגמ' ההוא גברא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ואינם דברים מנא לי' לרבא הא אילימא מהא דתנן יקריב אותו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בליבי' לא ניחא לי' אלא לאו משום דדברים שבלב אינם דברים ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה והקשה הרשב"א ז"ל שם מאי ס"ד למידק מהכא לענין דברים שבלב הא בקרבן טעמא אחרינא איכא דאגב אונסא גמר ומקני כדאיתא בפ' חזקת הבתים דתלו' וזבין זבוני' זבוני' עיי"ש ולענ"ד י"ל דהא בב"ב שם אמר רבא הלכתא תלוי' וזבין זביני' זבוני' ולא אמרן אלא בשדה סתם דכיון דמדעתו בירר אינו חושש כ"כ וגמר ומקני אבל בשדה זו לא וכו' והלכתא בכולהו דהוי זבוני' ואפי' בשדה זו דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תלוי' וקדיש קידושיו קידושין עיי"ש וא"כ י"ל דהגמ' פריך לרבא לשיטתו דלא אמרי' תלוי' וזבין ז"ז כי אם בשדה סתם וא"כ י"ל דבכופין אותו להביא קרבן דמיא לשדה זו דהא רק בשדות שלבעה"ב יש לחלק בין שדה סתם לשדה זו אבל בכל הדברים שבאו באונס כולהו הוי כשדה זו דלא אמרי' אגב אונסא גמר ומקני וע"כ דייק הגמ' דדברים שבלב הוי דברים מהא דכופין אותו דהא בליבי' לא ניחא לי' ולפ"ז י"ל לענין מצ"כ דמוכח רבא מהא דכפאו ואכל מצה דאין לומר דיצא משום דבאונס גמר ומכוין דהא בשדה זו לא אמרי' כן וע"כ משום דא"צ כיונה וכ"ז לרבא לשיטתי' אבל לדידן דקי"ל הלכתא דהוי זביני' ואפי' בשדה זו א"כ י"ל דכפאו ואכל מצה יצא משום דבאונס גמר ומכוין וכמו דאמרי' לענין דברים שבלב לפי הס"ד דהוי דברים עכ"ז כתב הרשב"א דבאונס אמרי' דגמר ומכוין ומבטל דברים שבלב ה"נ אפי' אי אמרי' מצות צ"כ עכ"ז דבאונס גמר ומכוין ומיושב ג"כ דברי הרמב"ם דפסק כפאו ואכל מצה יצא אע"ג דס"ל מצ"כ משום דבאונס גמר ומכוין:

סוגי' דחצי שיעור כו) מס' יומא דף ע"ג בגמ' מידה ר"ל שאסור מדרבנן אי הכי לא נחייב עלי' קרבן שבועה והקשה בכפ"ת דמהכא משמע דאפי' במידי דרבנן הוי ס"ד דלא מחייב עלי' קרבן שבועה משום דמושבע ועומד מהר סיני וממילא דכ"ש לר"י דח"ש אסור מה"ת דלא מחייב ק"ש ובשבועות דף כ"ג אהא דתריץ ר"י דמאי דתני שבועה שלא אוכל יאכל נבילות חייב דמיירו בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור"י אמאי לא אמר תירוצא דר"ל היינו במפרש ח"ש משום דמוקי מתניתן כדברי הכל ומבואר מזה דר"י הוי מצי לאוקמי כר"ל והוא סותר לסוגי' דידן [ב] קושי' התוס' שם בשבועות שהקשה כנ"ל אמאי לא אמר בגמ' לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר"ל משום דר"י סבר ח"ש אסור מן התורה ובכל שהוא נמי מושבע ועומד

הוא [ג] כתב מהרש"ל שם דר"ש דמחייב בכל האיסורים בכל שהוא ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן והקשה במהרש"א הא ר"י מחמיר טפי בכל שהוא מבשלא כדרך הנאתן דח"ש אסיר מן התורה ושלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן והמפורשים תירצו לפימ"ש הריטב"א הטעם לר"ש כ"ש למכות משום דכיון דאכלי' אחשבי' ומשו"ז יש לומר דגם בשלא כדרך הנאתן שייך אחשבי' אבל לר"י הא הטעם דח"ש אסור משום דחזי לאיצטרופי לשיעור שלם אבל בשלכדה"נ לא שייך זה עיי"ש אבל אכתי קשה לפי סברת החכ"צ סי' פ"ו דח"ש אסור מה"ת הוא ג"כ מטעם אחשבי' והיכא דלא שייך בהו אחשבי' כגון שאינו עושה מעשה להחשיבו אינו אסור ח"ש עיי"ש קשה שוב הא ר"י ג"כ ס"ל הטעם דאחשבי' ואמאי ס"ל בשלכדה"נ מותר מה"ת וח"ש אסור מה"ת: והנראה בזה דהנה לכאורה קשה להבין דברי החכ"צ מ"ש דח"ש הוא מטעם אחשבי' דמנ"ל להמציא סברה חדשה מה שלא מצינו בגמ' כן ואדרבה בגמרא נאמר טעם אחר משום דחזי לאיצטרופי והנה הסברה דחזי לאיצטרופי ג"כ אינו מובנת לכאורה אם הוא מטעם גדר וסייג איך הוא מדאורייתא ועוד מה איסור יש בח"ש משום דחזי לאיצטרופי הא עכ"פ עוד לא אכל ועיין בכל זה בתשו' ארי' דבי עילאי ונלענ"ד עפימ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בהא דתניא עגל זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ואוקימנא לה בגמ' כגון שלא שוו חמש סלעים ובסיפא משו"ה בנו פדוי משום דקבלי' כהן עילוי כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי חמש סלעים ואמרי' עלה אמר רב אשי דוקא רב כהנא דגברא רבה הוא ומיבעי' לי' סודרא אבל כ"ע לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאומי' דרבא שוה עשרה בתליסר וכתב ע"ז הר"ן דהוא הדין למי שדרכו להתייקר באיזה חפץ שנותן לו לפעמים דמים הללו ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי וכו' עכ"ד עיי"ש ומבואר מזה דהיכא דדרכו להתייקר יוכל לומר לדידי שוה לי אע"ג דלא שוה חמש סלעים והיכא דאין דרכו להתייקר לא יוכל לומר לדידי שוה לי ולפ"ז יש לומר דהכי פירוש הטעם דאחשבי' משום דח"ש אע"ג דלא הוי אכילה מ"מ כיון דאכלי' הוי כמאן דאמר לדידי שוה לי ואחשבי' לאכילה אבל מ"מ כיון דהא לא מהני רק היכא דדרכו להחשיב אותו לאכילה בכיוצא בזה וע"כ אמרי' בגמ' דחזי לאיצטרופי ר"ל אם הי' אוכל עוד ח"ש בהדי ח"ש הראשון א"כ הוי השני חצי זיתים ביחד אכילה חשיבה גם חצי זית הראשון וא"כ הוא דרכו להתייקר כגון שאוכל כדרך שבני אדם אוכלים כזית שלם וכל האכילה הוי אכילה חשיבה אפילו חצי זית הראשון והיכא דדרכו להחשיבו יוכל לומר לדידי אחשבי' כמו דאמרי' דמצי אמר בדרכו להתייקר לדידי שוה לי ונמצא השתא דסברת חזי לאיצטרופי כל עיקר הוא משום שכן דרכו להתייקר אם בכיו"ב יאכל עוד ח"ש ושייך לומר אחשבי' ושפיר מתורץ קושי' המהרש"א על המהרש"ל דר"ש סבר כל שהוא למלקות בלא הסברה דחזי לאיצטרופי רק דהכי חייבא קרא לעונש אפי' בכ"ש היכא דאחשבי' דהא לא מצינו לר"ש הסב' דחזי לאיצטרופי בגמ' על כן אפי' בשלכדה"נ נמי אסיר משום אחשבי' אבל לר"י דלא אמר אחשבי' רק משום דחזי לאיצטרופי כדאמרי' בהדי' בגמ' וממילא בשלכדה"נ דלא שייך חזי לאיצטרופי מותר מה"ת:

ולפ"ז יש לומר דהא דלר"י ח"ש אסור מה"ת היינו דוקא בח"ש בעלמא כיון דדרך בני אדם לאכול שיעור שלם והוי דרכו בח"ש להחשיבו אם יאכל אח"כ כשיעור אכילה ועל כן שייך אחשבי' ומשו"ה אמרי' ח"ש אסור מה"ת אבל בנשבע שלא לאכול בזה מודי ר"י דחצי שיעור מותר מה"ת דהא באין דרכו להתייקר לא יוכל לומר לדידי שוה לי פרוטה וא"כ ה"נ כיון דגלי דעתא שאינו רוצה באכילה דהא נשבע שלא יאכל הוי כאין דרכו לאכול שיעור שלם דהא אפי' כ"ש הי' בדעתו שלא לאכול וע"כ כיון דלא שייך לומר אחשבי' בכזה מודי ר"י דח"ש מותר מה"ת ומיושב קושי' התוס' דמקשי בגמ' שפיר ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ואין לומר משום דס"ל ח"ש אסור מה"ת והוי מושבע ועומד גם על ח"ש דהא בנשבע שלא לאכול הוי כאין דרכו לאכול ולא שייך אחשבי' כנ"ל ומודי ר"י בזה דח"ש מותר ומיושב ממילא קושי' הכפ"ת דבשלמא בשבועות שפיר אמרי' דר"י אמאי לא מוקי כר"ל ולא אמרי' דח"ש אסור מה"ה והוי מושבע ועומד משום דר"י ס"ל הטעם ח"ש אסור משום דחזי לאיצטרופי והיינו משום דאחשבי' ובנשבע שלא לאכול הא לא שייך הטעם דאחשבי' כנ"ל משא"כ הכא דפריך א"ה לא נחייב ק"ש עלי' הוא פירכא על ר"ל דס"ל ח"ש מה"ת והוא לא ס"ל סברת אחשבי' וחזי לאצטרופי א"כ לפי הס"ד דגם בלאו דלא תסור שייך מושבע ועומד מהר סיני שפיר פריך לא נחייב ק"ש עלי':

כז) במס' יומא דף ע"ג ע"ב מודה ר"ל שאסור מדרבנן אי הכי לא נחייב קרבן שבוע עלי' והקשה בכפ"ת דמהכא משמע דאפי' במידי דרבנן הוי ס"ד דלא מחייב עלי' ק"ש דמושבע ועומד מהר סיני וממילא דכש"כ לר"י דח"ש אסור מה"ת דלא חייב ק"ש ובשבועות דף כ"ג אהא דתירץ ר"י דמאי דתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות דחייב מיירי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ור"ל אמר במפרש ח"ש וקאמר שם בגמ' ר"י אמאי לא אמר כר"ל היינו במפרש ח"ש משום דמוקי מתני' כדברי הכל ומשמע מזה דלר"י חייב ק"ש גם על ח"ש והוא סותר לסוגיא דידן עוד הקשה בשער המלך ה' איסורי ביאה פי"ז בהא דאמרי' בפרק עשרה יוחסין האוכל נבילה ביהכ"פ לא חל איסור נבילה איוה"כ ואפי' רבנן מודו הלא ביוה"כ אינו חייב אלא בכותבות ונבילה הוא בכזית דהוא פחות הרבה מכותבות וא"כ מכי אכיל כזית הרי נתחייב בנבילה ובהדיא אמרי' בשבועות בפ"ג דאע"ג דנשבע שלא לאכול נבילות אין שבועה חלה משום דמושבע ועומד מה"ס ואין אחע"א במפרש ח"ש כ"ע מודי דשבועה חלה וא"כ מכש"כ בשאר איסורין דודאי איסור חל אאיסור בכה"ג ע"ש גם מה שהקשה התוס' שם בשבועות אמאי לא אמר בגמ' דהיינו טעמא דלא מתרץ ר"י במפרש ח"ש משום דר"י סובר ח"ש אסור מה"ת ובכל שהוא נמי מושבע ועומד הוא:

ונראה לע"ד דהנה בפרי מגדים סי' ס"ה במשב"ז סק"ד כתב דהא דאמרי' חזי לאיצטרופי הפירוש הואיל אי יאכל מעט מעט כזית כא"פ יבא לידי מלקות משו"ה אסרה תורה ח"ש שלא ישכח ויאכל מעט מעט ע"ש ומבואר מזה דהא דח"ש אסור מה"ת לא אמרי' דהח"ש גופי' אית בי' איסורא אלא דאם יאכל אח"כ להשלים השיעור וא"כ איגלאי מילתא למפרע דהח"ש הראשון הוי איסורא משו"ה אסור לאכול הח"ש הראשון משום שמא יבא אח"כ לידי איסור שישלים השיעור והנה במ"ק דף י"ד בהא דאלו מגלחין המנודה במועד ובתוס' והרא"ש כתבו דמיירי שלא הי' יכול לגלח קידם המועד וכתוב ע"ז במהרש"א שם דהיינו כשבא זמן התרת הנדר בחוה"מ כגון שנדר לפני המועד דמהיום לא יגלח אם ממועד ואילך יאכל פירות דלא חל הנדר להתירו עד חוה"מ דאין החכם מתיר ער שיחול הנדר ע"ש ובחידושי רע"א יו"ד סי' רי"ג ע"ש ומבואר מזה דאע"ג דאסור לגלח קודם המועד משים שאפשר יאכל פירות אח"כ מ"מ מיקרי דלא חל עוד הנדר ואין החכם יכול להתיר עד שיאכל הפירות ולפ"ז י"ל דה"נ בענין ח"ש דאסור מה"ת משום שמא יאכל ח"ש השני מ"מ י"ל דלא שייך על ח"ש הראשון אין אחע"א כיון דלא אכל עוד חיש השני וכמו דאסור לגלח אם אח"כ יאכל פירות א"כ שניהם יחדיו הגילוח וגם הפירות הוי איסור שלם ואסור לגלח גם קידם שאכל הפירות ומ"מ אין יכול החכם להתיר הנדר קודם שאכל הפירות דלענין זה מיקרי שלא חל עוד הנדר כמו כן לענין ח"ש דאע"ג דאסור מה"ת מ"מ לא שייך בזה עוד על ח"ש הראשון דאין אחע"א:

והשתא יתבאר שפיר דמשו"ה לר"י אע"ג דח"ש אסור מה"ת מ"מ לא שייך לומר על ח"ש אין אחע"א כיון דאם אח"כ לא אכל ח"ש השני נמצא שלא חל עליו כלל איסור למפרע ולכן איסור שבועה חל על ח"ש נבילה והא ל"ל דמ"מ גם לר"י ח"ש יש עליו איסור דרבנן וכמו לר"ל דס"ל ח"ש אסור מדרבנן וקאמר בגמ' דלא חל שבועה על ח"ש כיון שהוא אסור מדרבנן ופירש"י שהוא מלא תסיר ה"נ לר"י מלבד שח"ש אסור מה"ת משום חזי לאיצטרופי יש עליו ג"כ איסור דרבנן ולא חל שבועה עלי' י"ל דלר"י ליכא עליו איסור גם מדרבנן היכא דלא שייך חזי לאיצטרופי וכמ"ש התוס' במנחות דף נ"ב ד"ה גזרו דהא דאמרי' בתמורה דף ל"ב דמועלין בה שתי מעילות ופריך ואי דרבנן מי איכא מעילה דרבנן דהיינו טעמא שם כיון דאיכא מעילה מדאו' לא שייך לתקן מעילה אחר דרבנן והיינו דדבר שאסור כבר מדאו' לא גזרו רבנן בזה עוד איסור וכן משמע מתוס' ברכות דף ט"ו וז"ל דברכת תרומה ומגילה שהוא דרבנן יש לדמותם לק"ש שתיקנו שצריך שישמיע לאזנו אבל ברכת המזון שהוא מדאו' למה יש לנו לתקן שלא יצא אם לא השמיע לאזנו ע"ש ומבואר דלא תיקנו רבנן שיהא כעין דאו' אלא בדבר שהוא מדרבנן אבל בדבר שהוא דאו' לא תיקנו עליו איסור דרבנן כלל:

ומיושב קושי' התוס' דמשו"ה לא מתרץ בגמ' דר"י לא מוקי במפרש ח"ש משום דח"ש אסיר מה"ת דהא להנ"ל אע"ג דח"ש אסור מה"ת מ"מ כיון דלא אכל אח"כ ח"ש השני בכה"ג איסור חל על איסור כיון דלא חל עוד איסור של ח"ש הראשון קודם שאכל ח"ש השני וכמו התם דלא יכול החכם להתיר עד שחל הנדר אע"ג שהתחיל מעט מן האיסור ומיושב קושי' השעה"מ שהקשה אמאי לא חל איסור נבילה על איסור יוהכ"פ ולהנ"ל מיושב דהא דאיסור שבועה חל על ח"ש של נבילה היינו אם לא אכל רק ח"ש ולא השלים אח"כ א"כ י"ל דלא חל איסור של ח"ש ושפיר יוכל לחול איסור של שבועה אבל התם דאכל אח"כ השיעור כותבות א"כ איגלאי מילתא למפרע דח"ש הראשון הי' איסור א"כ בכה"ג שוב שפיר י"ל דאין אחע"א אפי' על ח"ש הראשון דהא ח"ש הראשון הי' איסור למפרע ומיושב ג"כ קושי' הכפ"ת דבגמ' דקאמר דלר"ל דח"ש אסור מדרבנן לא חייל שבועה עלי' י"ל דהיינו דוקא לר"ל דלא ס"ל הטעם דחזי לאיצטרופי משום שמא יאכל מעט מעט רק דס"ל לר"ל דחכמים אסרו ח"ש וא"כ קיימי עלי' בלאו דלא תסור ולכן לא חייל שבועה על ח"ש דאין אחע"א אפי' על איסור דרבנן והא דקאמר בגמ' דשבועות דשבועה חל על ח"ש משום דקאי התם לר"י דח"ש אסור מה"ת מן הטעם דחזי לאיצטרופי א"כ כשלא השלים השיעור לא חל האיסור על הח"ש ויכול השבועה לחול על ח"ש של נבילה:

והנה בכריתות דף י"ח ע"ב מביא בגמ' הברייתא אכל היום אכל למחר ואפי' מכאן עד שלש שנים מנין שהם מצטרפין זה עם זה ת"ל תמעול מעל ריבה ופריך ואמאי הא כיפר עלי' יוהכ"פ ומשני כי מכפר יוהכ"פ על כולי' שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר ע"ש וקשה להבין אמאי על כל האיסורים יוכ"פ מכפר ועל ח"ש דהוא עכ"פ קיל משיעור למה יוהכ"פ אינו מכפר ועי' במ"ל פ"ג מה' שגגות גם לבאר הא דאמרי' במשנה יומא דף פ"ה האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וקשה קושי' הגמ' אחטא ואשוב תרי זימני ל"ל גם מה שאמרו במשנה שם אחטא ויוה"כ מכפר אין יוכ"פ מכפר וקשה הא לעיל שם ס"ל לרבנן דאין יוכ"פ מכפר בלא תשובה וא"כ כיון דאמר אחטא ויוכ"פ מכפר הוי כאלו אמר אחטא ואשוב דבלא תשובה בלא"ה אין יוכ"פ מכפר וכיון דאם אמר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה א"כ ממילא אין יוכ"פ מכפר [ולמאי דמוקי בגמ' דאיירי שאמר שני פעמים אחטא ואשוב ניחא] ולהנ"ל י"ל למאי דאמרו דאין החכם יכול להתיר הנדר עד שיחול ומשו"ה גם ח"ש הראשון כל זמן שלא אכל ח"ש השני הוי כמו שלא חל האיסור והנה ביש"מ לר"ה אות י"ג כתב כי אף שימי רצין הוא מר"ח אלול ואילך מ"מ בחינת ההתהפכות מדין לרחמים אינו אלא מר"ה כי אין מתירין הנדר עד שיחול ואין חלות המשפט קודם והיינו ויגבה ה' צבאות במשפט אז והא' הקדוש נקדש בצדקה עכ"ד ע"ש ולפ"ז י"ל דה"נ על ח"ש הראשון יוכ"פ אינו מכפר דהוי עוד לא חל האיסור על ח"ש הראשון ומשו"ה יוכ"פ אינו מכפר על ח"ש דהא לא חטא עוד עד שיאכל ח"ש השני ולפ"ז י"ל דהא דקאמר אחטא ואשוב תרי זימני וגם מה דקאמר אחטא ויוכ"פ מכפר ר"ל אחר יוכ"פ אם ירצה אח"כ לאכול ח"ש השני ומיירי דביו"כ עשה תשובה רק דלא מהני תשובה ויוכ"פ על ח"ש אמנם אם אחר יוכ"פ אכל ח"ש השני וכגון במעילה דמצטרף או שאכל בסוף יוכ"פ ועי' בנובי"ת סי' נ"ג וא"כ איגלאי מילתא למפרע דביו"כ שעבר הי' ח"ש הראשון ג"כ שם איסור עליו והוי ס"ד דיוכ"פ מכפר על ח"ש הראשון ועל זה אמרו במשנה דאם אמר אחר יוכ"פ אחטא לאכול ח"ש השני כדי שיוכ"פ שכבר עבר וכפר על ח"ש הראשון שאכל קודם יוכ"פ ואמרו במשנה דאם חטא אחר יוכ"פ לאכול ח"ש אין יוכ"פ שכבר עבר מכפר כיון דחטא על מנת כדי שיוכ"פ יכפר ויתבאר בזה ג"כ המדרש שובה ישראל עד ה"א וגו' אמרו אליו כל תשא עון ובמדרש ילקוט ר' יודן אומר כל תשא עון ועונותינו לא תשא ר' נחמי' אומר כל תשא עון כולהון שבוק ואי לא תסב פלגא וחשבון פלגא ויש להבין במאי פליגי הני תנאי וגם מאי ספיקי לי' לר' נחמי' אי כולהון שבוק או רק פלגא וי"ל עפמ"ש אאזלל"ה בייט"פ בשם מו"ז זללה"ה לפרש הכתוב תבוא כל רעתם לפניך וגו' כי רבות אנחותי וגו' והוא ע"ד דאמר דהמע"ה ה' נגדך כל תאותי שתאותי לעשות דבר שנגד רצונך ואנחתי ממך לא נסתרה בשעת מעשה שהרי מאמין אני ויודע שלא טוב עשיתי אלא שהיצה"ר גובר עלי ואיני מושל ברוחי לכבוש תאותי ועכ"פ רע ומר לי בשעת מעשה וז"ש ועולל למו כאשר עוללת לי אם רבות אנחותי ולבי דוי כש"כ שראוי לענוש אוה"ע אשר תבוא כל רעתם לפניך שעושים נגד רצונך בלב ונפש עכ"ד ז"ל, והנה י"ל דאם עושה עבירה אבל הי' דאגה בלבו על אשר עושה לא יחשב לו כאלו עשה כל העבירה כי מעשה בלי מחשבה אינו רק כמו חצי העבירה והוי רק ח"ש ולמ"ש דאם אח"כ לא השלים השיעור אמרי' דגם ח"ש הראשון לא חל עליו שם איסור ולפ"ז י"ל דה"נ לענין עבירה דאם לא עשה אותה במחשבה רעה ואדרבא הי' נאנח על שלא יכול לכבוש את יצרו א"כ לא השלים השיעור ואמרי' איגלאי מילתא למפרע שלא עשה איסור רק כמו ח"ש שלא השלים השיעור דנעקר האיסור למפרע, ויש לבאר בזה הכתיב סוף דבר הכל נשמע את א' ירא וגו' כי זה כל האדם ר"ל דסוף איגלאי מילתא למפרע אשר הכל נשמע אפי' בשעת העבירה את א' ירא כיון דאח"כ לא השלים את העבירה במחשבתו וע"כ הוי כאוכל ח"ש שעדיין לא השלים השיעור דלא עשה איסור למפרע ואמר כי זה כל האדם ר"ל כי זה היינו אם לא עשה העבירה רק כמו ח"ש כל האדם הוי רק ח"ש דאינו רק כל כל דהוא וכמו שדרשו חז"ל מכל חלב על ח"ש, ויבואר המדרש שובה ישראל וגו' כל תשא עון היינו דכל עבירות הוא כל דהו ר"ל ח"ש מפני שישראל אינו עושה העבירה בכל לבו וא"כ הוא כמ"ש אשר לא השלים אח"כ השיעור ולכן תשא עון ובזה פליגי ר' יודן ור' נחמי' דר' נחמי' סובר כולהן שביק אפי' אם ח"ש אסור מה"ת מ"מ כיון שלא השלים השיעור ואם לאו דעכ"פ אכל ח"ש תסב פלגא עכ"פ ועל ח"ש הראשון יהא מהני תשובה אם הוא כאיסור אבל ר' יודן ס"ל דאפי' אם ח"ש אסור מה"ת מ"מ כשלא השלים השיעור אמרי' דלא עשה למפרע שום איסור וע"כ כל תשא עון ר"ל דהא בעלמא אמרי' ח"ש שהוא כל לא הוי איסור למפרע אם לא אכל ח"ש השני א"כ גם העונות שהוא חיש ג"כ תשא עון דהא איגלאי מילתא למפרע שלא עשה שום איסור וא"כ לכ"ע תשא עונותינו ויסלח לכל עדת בנ"י דהא אם לא השלים השיעור אח"כ אמרי' דאיגלאי מילתא למפרע שלא עשה איסור:

סוגי' דכותבות הגסה כח) מס' יומא דף ע"ט בעי רב פפא ככותבות שאמרו בגרעינתה או בלא גרעינתה ויש לבאר מה הגיעו לר"פ לשאול בעיא זו יותר מבכל השיעורין דהיא עם הגירעון דסתמו כפירושו ועי' בתוס' יוהכ"פ:

ונראה דהנה בקידושין ע"ז ע"ב האוכל נבילה ביוכ"פ דאם נתנבלה ביוכ"פ לא חל איסור נבילה איוכ"פ ואפי' רבנן מידי והקשה בשער המלך פי"ז מה' א"ב הלא ביוכ"פ אינו חייב אלא בכותבות ונבילה הוא בכזית דהוא פחות הרבה מכותבות וא"כ מכי אכל כזית הרי נתחייב בנבילה ובהדיא אמרינן בשבועות בפ"ג דאע"ג דנשבע שלא לאכול נבילות אין שבועה חלה משום דמושבע ועומד מה"ס ואין אחע"א במפרש ח"ש כ"ע מודי דשבועה חלה מכש"כ בשאר איסורין דודאי אחע"א בכה"ג ע"ש ויש ליישב קושי' השעה"מ עפ"ד הנ"י בב"מ דף ל' דאמרי' שם דעשה דהשבת אבידה הי' דוחה ל"ת דטומאת כהן אי לאו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשה בנ"י הא לא הוי בעידנא דהא כי מטמא עצמו עבר על לאו ולא מקיים העשה עד דמהדר לי' למרא ותי' הרנב"ר ז"ל דהכא נמי מתעסק הוא במצות השבת אבידה בשעת עקירת הלאו וא"כ בשעה שעבר על הלאו מקיים העשה ואע"פ שלא נגמרה מלאכתו מה בכך ע"ש וא"כ מבואר דלענין עדל"ת דהטעם ג"כ דלא חל הל"ת משים דיש במקום הזה לקיים מ"ע ואין ל"ת חל על עשה ואמרי' דהתחלת המ"ע דוחה ג"כ הל"ת אע"פ שעדיין לא נגמרה המצוה מ"מ כיון דמתעסק הוא במצוה הוי כאלו כבר קיים המ"ע ולא חל הל"ת ועי' בטורי אבן חגיגה דף ב' בענין זה באריכות ע"ש ולא הביא הרנב"ר ולפ"ז י"ל דה"נ לענין אאחע"א אע"ג דאנבילה עובר מכי אכל כזית ולענין יוכ"פ אינו עובר רק אם אכל ככותבות מ"מ כיון דלא אפשר לאכול ככותבות רק אם יאכל קודם כזית ואם כן מתחלה כשאוכל כזית מתעסק הוא בזה שיאכל ככותבות הוי גם תחלת האכילה כאלו כבר גמר אכילתו ככותבות ולא חל איסור נבילה איוכ"פ ולא דמי להא שאם נשבע שלא יאכל ח"ש נבילה דחל השבועה דהתם שאני משום שלא אכל רק ח"ש נבילה וא"כ באמת לא עבר אלאו דנבילה ומשו"ה חל שבועה על ח"ש דנבילה אבל ביוכ"פ אם נגמר אכילתו שהוא בכותבות ואיגלאי מילתא למפרע דעל כזית שאכל מתחלה הוא מצטרף לעבור עליו משום יוכ"פ שפיר י"ל דלא חל נבילה איוכ"פ:

והנה בנ"י שם מביא משם הר' ר' יהוסף הלוי שחולק על הרנב"ר בזה וכן משמע מתוס' בב"ב דף י"ג ד"ה כופין דכתבו שם דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ע"ש ועי' בנובי"ת אה"ע סי' קמ"א העלה דבהך סברא אי התחלת המצוה דוחה ל"ת או לא פליגו בזה רבא ורב אשי בזבחים דף צ"ז ע"ב ע"ש ולפ"ז י"ל דלמ"ד דהתחלת המצוה אינו דוחה לל"ת שוב יש להקשות כקושי' השעה"מ הנ"ל:

ואמנם יש לתרץ לפי צד האיבעיא דכותבות הוא בלא גרעינתה ולפי דברי ר' ירמי' לקמן ע"ב דשתי כותבות בלא גרעינתן לא הוי כביצה ונמצא לפ"ז דכותבות בלא גרעינתה הוא פחות מכזית דהא קי"ל דכזית הוא חצי ביצה וא"כ לא קשה קושי' השעה"מ דהא אדרבא שיעור כותבות שהוא חייב עלי' ביוכ"פ הוא פחות מכזית וא"כ שפיר לא חל נבילה איוכ"פ דהא עובר על יוכ"פ קודם שאכל כזית דנבילה דהא כותבות הוא פחות מכזית ונמצא לפ"ז דאם אמרי' דכותבות שאמרו ביוכ"פ הוא בלא גרעינתה י"ל ממילא דאהתחלת מצוה לא אמרי' דעדל"ת ואפ"ה לא קשה קושי' השעה"מ כנ"ל משום דיוכ"פ חל קודם חיוב דנבילה כנ"ל אבל אי אמרי' דכותבות הוא בגרעינתה א"כ הוא יותר מכזית מוכרח לומר דהתחלת המ"ע וכן גם בל"ת הוי כאלו כבר עשה כדי שלא תיקשי קושי' השעה"מ וי"ל דהיינו דאיבעיא לר"פ דכותבות הוא בגרעינתה או בלא גרעינתה משום דאיבעיא לי' אי הלכה כרבא או כרב אשי דפליגי שם בזבחים וכדברי הנוב"י אם התחלת המצוה דוחה נמי לל"ת וגם אי בהתחלת הל"ת אמרי' ג"כ דאין אחע"א:

כט) א"ר אמר רב יהודא כותבות הגסה שאמרו יתירה מכביצה מיתיבי מעשה והביאו לר' יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות ואמרו העלום לסוכה ותני עלה לא מפני שהלכה כן אלא שרצו להחמיר על עצמן, וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו הא כביצה בעי סוכה ואי ס"ד כותבות הגסה שאמרו יתירה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גירעון לא הוי כביצה כותבות הגסה וגרעניתה מי הוי יתירה מכביצה וכו' רבא אמר התם היינו טעמא משום דהוי לי' פירי ופירי לא בעי סוכה והרי"ף ז"ל לא הביא שינוי' דרבא דפירי לא בעי סוכה ומשמע דס"ל דפירי בעי סוכה ותמהו עליו מדוע פסק כנגד רבא שהוא בתרא ועי' במלחמות ובהר"ן, עוד הקשה בא"ר סי' תרל"ט ס"ק י"א על הר' אביגדור דאפי' שחי' דמיקרי ארעי ומותר לשתות חוץ לסוכה מ"מ בשבת ויו"ט דאכילת ארעי שלהן הוי קבע אפי' שתי' מקרי' קבע א"כ מאי מקשה בגמ' סוכה דף כ"ז אהא דאוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה ומעשה בריב"ז וכו' ולר"ג שתי כותבות ואמרו העלום לסוכה ופריך מעשה לסתור וכדברי הר' אביגדור קשה מאי פריך דילמא מעשה דר"ג מיירי בשבת או ביו"ט ומשו"ה אפי' אכילת ארעי חשוב קבע דלא גרע משתי' עכ"ד: ונראה לע"ד דהנה בשבת דף צ"א בעי רבא זרק כזית תרומה לבית טמא וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה דלענין טומאה כביצה אוכלין בעינן ולענין שבת כגרוגרת בעינן מאי מדמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן ולא איפשטא האיבעיא ולפ"ז לכאורה קשה מאי מקשה בגמ' סוכה דף כ"ז על אביי דס"ל כביצה לא בעי סוכה הא כביצה בעי סוכה הא י"ל דר' צדוק משו"ה בעי סוכה כיון דכביצה בעי נטילה משום דכביצה מקבל טומאת אוכלין וכיון דבעי נטילה חשוב נמי לענין סוכה דבעי סוכה כמו התם מדמצטרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת אבל הא דשתי כותבות דר"ג כיון דפירי לא בעי נטילה אע"ג דגדולה הוא מכביצה לא בעי סוכה ואע"ג דאמרי' התם דבעינן שבת וטומאה בהדי הדדי אתיין והכא דנטילה הוא קודם אכילה מ"מ הא חיוב סוכה הוא ג"כ קודם אכילה בשעה שקובע עצמו לאכול וכן הנטילה הוא קידם שרוצה לאכול:

אמנם י"ל דהנה שיטת הר' אביגדור דבשבת ויו"ט גם שתי' דמיקרי ארעי מ"מ אכילת שבת עושה אותו קבע והנה בתשו' מהר"ח אור זרוע סי' ע"א פוסק דאין לאסור אכילת ארעי בשבויו"ט משום דבעינן תשבו כעין תדורו והלכך לא אמרי' דשבת קובע כמו למעשר ע"ש ולע"ד י"ל דזה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בסוכה דף כ"ח ע"ב דאמרי' שם האזרח להוציא את הנשים ופריך קרא ל"ל הא סיכה מ"ע שהזמן גרמא והנשים פטורות ומשני אביי ס"ד תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אך סיכה איש ואשתו רבא אמר ס"ד יליף ט"ו ט"ו מחג המצות וכתב בחידושי הרשב"א שם דרבא נייד מאוקימתא דאביי משום דמשמע לי' דלגבי הא ליכא למידרש תשבו כעין תדורו ולא אתא קרא לכולי האי ע"ש ולפ"ז י"ל דלאביי דדריש לכל מילי תשבו כעין תדורו ס"ל דלא אמרי' דאכילת ארעי דשבת קובע ואע"ג דקובע למעשר מ"מ לגבי סוכה שבת אינו קובע כיון דלא הוי תשבו כעין תדורו וכשיטת הר"ח א"ז אבל לרבא דס"ל דלא אמרי' לכל מילי תשבו כעין תדורו י"ל דס"ל דגם לענין שבת דהוא קובע כיון דלא בעינן תשבו כעין תדורו כולי האי ויכול לסבור כשיטת הר' אביגדור דשבת קובע לענין סוכה וא"כ מיושב מה פריך הא כביצה בעי סוכה דילמא משום דכביצה בעי נטילת ומיגו דחשיב לענין נטילה בעי נמי סוכה ולהנ"ל י"ל דגמ' פריך הכא לאביי דס"ל דכביצה לא בעי סוכה וכיון דאביי לשיטתי' ס"ל התם דלכל מילי אמרי' תשבו כעין תדורו וא"כ י"ל הכא דלא מהני האי מיגו דמהני לענין נטילה וכו' כיון דכביצה הוי אכילת ארעי ולא הוי תשבו כעין וכו' א"כ לא מהני מיגו וכסברת הר"ח א"ז וא"כ אמאי כביצה בעי סיכה:

ומיושב קושי' הא"ר שהקשה דילמא מעשה דר"ג מיירי בשויו"ט ולהנ"ל י"ל כיון דהתם ברוכה קאי הגמ' בזה כדי להקשות על אביי דס"ל כביצה לא בעי סוכה וא"כ לא מצי לתרוצי דמעשה דר"ג מיירי בשויו"ט דהא לאביי דס"ל תשבו כעין וכו' לא מהני שויו"ט כדי לקבוע עליו חיוב סוכה:

ויש ליישב בזה קושי' התוס' ביומא וביתר ביאור הקשו כן בסוכה לדקדק על הלשון בגמ' יומא ותני עלה לא מפני שהלכה כן אלא שרצו להחמיר על עצמן משמע דזה הוא מפורש במשנה שאין הלכה כן אלא שהחמירו וכו' הא אין זה מפורש אלא דבגמ' סוכה פריך מעשה לסתור ומתרצינן לה הכי וקשה אמאי לא הביא בגמ' יומא נ"כ לפרוך מעשה לסתור וכו' וכמו דאמרינן בגמ' סוכה ולהנ"ל י"ל דבסוכה דקאי לאביי דס"ל תשבו כעין תדורו שפיר פריך מעשה לסתור משום דלא מצי לשנויי דמיירי בשויו"ט כתי' הא"ר דהא אביי לא ס"ל דשויו"ט קובע אכילת ארעי לענין סוכה אבל הכא ביומא לא מצי בגמ' להקשות מעשה לסתור דהא לדידן היינו לרבא לא קשה ולכן פריך בגמ' רק סתם לפי מאי דמוקמינן התם דר"ג הוא מטעם חומרא וכו': ומיושב ממילא דברי הרי"ף שלא הביא הא דרבא דפירי לא בעי סוכה די"ל כיון דכל עיקר הקושי' מהא דר"ג הוא משום דקשי' מעשה לסתור ועל זה הוצרך לתרץ בגמ' סוכה דריב"ז ור"ג שאמרו העלום לסוכה לא מדינא אלא מכח חומרא והנה כבר הקשה הא"ר אמאי לא משני דר"ג מיירי בשויו"ט דקובע וכתבתי כיון דלאביי קאי התם דס"ל תשבו כעין וכו' לא אמרי' דשויו"ט קובע והנה לדידן דקי"ל בכל מקום כרבא וא"כ לא ס"ל לדידן לכל מילי תשבו כעין וכו' וא"כ לא קשה מעשה לסתור וכקושי' הא"ר באמת וממילא לא הוצרך הרי"ף להך תירוצא דפירי לא בעי סוכה ולא קשה על הרי"ף דלא ס"ל כרבא שהוא בתרא דפירי לא בעי סוכה משום דס"ל להרי"ף כאידך דרבא לחומרא דלא בעינן לכל מילי תשבו כעין תדורו, גם י"ל דלא קשה הא כביצה בעי סוכה משום די"ל דלעולם כותבות יתירה מכביצה והא דר"ג לא הוצרך סוכה רק משום חומרא ולא קשה מהא דר"צ דמשמע הא כביצה בעי סוכה התם היינו טעמא משום דבעי נטילה ומיגו דבעי נטילה בעי נמי סוכה אבל בשתי כותבות דר"ג דהוי פירי דלא בעי נטילה ופירי דבעי סוכה אמרי' דשתי כותבות לא בעי סוכה רק יותר משתי כותבות בעי סוכה וא"כ לא הוצרך לתרץ כרבא דפירי לא בעי סוכה ומשו"ה ס"ל לרי"ף דפירי בעי סוכה וכאידך דרבא דלא אמרי' לכל מילי תשבו כעין תדורו:

סוגי' דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ל) במסכת יומא דף פ"ד ע"ב אמר רב יהודא אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב איני והאמר ר' יוחנן תשעה נכרים וישראל אחד באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתיי' ופי' הה"מ והכ"מ לפ"ד הרמב"ם דפריש כולהו אין מפקחין לפי שבטל הקביעות הא דפריש מקצתיי' ונשארו האחרים במקומן לא איעקר קביעותיי' והו"ל פלגא ופלגא ומשו"ה מפקחין ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם ואם רוב ישראל ישראל ואמר שמואל לפקח עליו את הגל ופירש"י דאם רוב עכו"ם אין מפקחין אלא כי איתמר שמואל ארישא איתמר ולענין פ"נ אינו כן דאם רוב עכו"ם אפ"ה מפקחין והנה ברמב"ם פ"ב מה' שבת פסק היתה חצר שיש בה הרבה עכו"ם וישראל אחד פירש אחד מהם לחצר אחרת מפקחים עליו נעקרו כולם מחצר זו לילך לחצר אחרת אין מפקחין עליו שכיון שנעקרו כולם כל הפורש הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב ומבואר מדברי הרמב"ם דפירש מקצתיי' אין הולכין אחר הרוב ותמהו עליו שהרי הרמב"ם בעצמו פוסק פט"ו מה' א"ב לענין תינוק הנמצא דבמחצה על מחצה מפקחין משמע הא ברוב גוים אין מפקחין וקשה הלא תינוק דמי ודאי לפירשו מקצתן דס"ל להרמב"ם דמפקחין עיי"ש בכפ"ת שהאריך בזה ועוד הקשה בלח"מ על הרמב"ם איך כתב רבינו בתשובה שחולק ר' יוחנן על שמואל הא ר"י לא איירו אלא בפירש כולה והכא הוי פירש מקצתיי' ע"ש: ונראה דהנה בסנהדרין דף ג' בתוס' הקשו בהא דקאמר שמואל בב"ב דף צ"ב המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דרובא לרדיא זבנא ומיעוט לשחיטה דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות וכו' ותי' דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות והקשה הב"ח בסי' רל"ב דמשמע דבשאר רובא גם בד"מ אזלינן בתר רובא והא מצינו גם בשאר מקומות דלא אזלינן בד"מ בת"ר ע"ש ועי' בש"ש שמעתתא ד' פ"ו ובתומים קיצור ת"כ סי' קכ"ד מה שכתבו בזה ונלע"ד לפרש דברי התוס' עפ"ד הנתיבות סי' רצ"ב ס"ק ט"ז דלא אמרי' כל דפריש מרובא פריש רק כשדנין על זה שפירש שלא איקבע עליו איסור במקום זה אבל כשבאנו לדין על הנשאר בקבוע במקומו לא אמרי' שמה שפירש הוא מן הרוב ע"ש והנה כתב במג"א סי' שי"ח סק"ב בהא דהמבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש דאם נתערב התבשיל לא בטיל כיון שחל עליו שם דבר שיש לו מתירין לאחרים אף לדידי' לא בטיל כדאיתא פ"ג דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אע"ג דלדידהו הוי דבר שאין לו מתירין כיון דלכהנים הוי דבר שיל"מ דיכולים לאכלו בירושלים אף לזרים אסור עכ"ד ולפ"ז י"ל דהא דאין הולכין במאה"ר הוא מטעם זה כיון דאע"ג דיש ללוקח טענה טובה דלרדיא זבין דרוב הקונין הוא לרדיא מ"מ להנ"ל דכל דפריש היא מהרוב רק על דבר הנפרש אבל לא לחלק הנשאר א"כ להמוכר שהוא כמו בעלמא חלק הנשאר כיון שמן המוכר נפרש השור וי"ל דהא דאמרי' כל דפריש מרובא פריש רק לענין מה שפירש אבל לא לגבי המוכר א"כ לגבי המוכר לא אמרי' כל דפרים מרובא פריש וא"כ שוב י"ל דגם ללוקח לא אמרי' דמה שפירש הוא מהרוב וכמו דאמרי' התם בביכורים כיון דלכהנים לא בטיל משום דהוי דשיל"מ לא בטיל ג"כ לזרים אע"ג דלזרים הוי אין לו מתירין ה"נ י"ל כיון דלהמוכר לא אמרי' בי' כל דפריש מרובא פריש כיון דהוא כמו חלק הנשאר א"כ ה"נ דלא בטיל היינו לילך בתר רוב לגבי הלוקח ובשלמא באיסור שנתערב בהיתר דאמרי' כל דפריש מרובא פריש ואע"ג דלחלק הנשאר לא אמרי' דמה שפירש הוא מהרוב כיון דשניהם חלק הנפרש ומה שנשאר הוא של אדם אחד ואפי' הם לשני בני אדם מ"מ האיסור וההיתר ומה שעי"ז נתערב אינו תלוי בזה במה שהוא לשני בני אדם דמה לי אם הוא של אדם אחד או שהוא לשני בני אדם אבל בממון הא אם הולכין אחר הרוב הוא דוקא בכה"ג שיש נפ"מ בין שני בני אדם כגון במוכר ולוקח וכה"ג וכן בבכורים הוא כמו כן שיש נפ"מ בין כהנים לזרים ובזה דוקא י"ל דאם לאדם אחד לא בטיל ה"נ לא בטיל גם להשני ולכן אין הולכין במאה"ר וא"ש תי' התוס' דרובא לרדיא זבני לא חשוב כי הנך רוב היינו כיון דלהמוכר לא אזלינן בתר רובא לכן אין הולכין בתר רובא גם ללוקח אבל בהנך רובא לא דיינין עליו בין שני בני אדם ולכאורה י"ל בפשיטות גם בלא דברי המג"א הנ"ל דלהכי לא אזלינן בממון בת"ר עפ"ד התוס' בכתובות דף מ"ז דלא אמרינן בלוקח חפץ ואירע בו אונס כגון שקנה בהמה ונטרפה דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח משום דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת המקנה שלא הי' מקנה לו לדעתו אם לא יפרש ע"ש וא"כ י"ל דה"נ אע"ג דהלוקח אומר שקנה לרדיא דרובא לרדיא זבין מ"מ כיון דלהמוכר לא אמרי' דתליא ברוב כיון דלחלק הנשאר לא אמרי' דמה דפריש הוא מהרוב א"כ ממילא המקח קיים כיון דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו כי אם ג"כ בדעת המקנה, אמנם בנובי"ק יו"ד סי' ס"ט כתב דגם לדברי התוס' אם היי אומדנא גדולה מהני אפי' בדבר שתליא בדעת שניהם וליקח פרה ונטרפה שאני שאין כאן אומדנא גדולה וכמבואר מדברי התוס' דאנן סהדי שבאותו ספק הי' רוצה לכנוס ע"ש וא"כ י"ל דרובא לרדיא הוי אומדנא גדולה כיון דרוב העולם קינים לרדיא ועי' בנוב"י שם שמחלק עוד חילוקים בדברי התוס' ולכן הוכרחתי לחלק עפ"ד המג"א דבין שני בני אדם אם לא מהני הביטול לאחד גם לשני לא בטיל:

והשתא הכי י"ל בדברי הגמ' דאמרי' לחלק בין פרוש כולהו לפרוש מקצתיי' דהנה גם בפרוש מקצתיי' כבר כתב הה"מ דלא הוי קבוע וה"ז דומה למה שאמרו גבי חניות ובנמצא הלך אחר הרוב ע"ש אמנם י"ל דהחילוק הוא דבפרוש מקצתיי' דהקבועות נשאר במקומו וכיון דבשום פעם יוכל להיות דיש לדון עליו אם הנפרש ממנו הוא מהרוב והא לגבי חלק הנשאר לא אמרי' כל דפריש מרובא פריש וא"כ כיון דלא אמרי' לגבי חל הנשאר דאזלינן בתר רוב ממילא לא אזלינן בתר רוב גם למאי דנפרש ודמי לביכורים כנ"ל והכא ג"כ חלק הנפרש וחלק הנשאר הוא בין שני בני אדם אבל בפרוש כולהו א"כ כל התערובות הוא חלק הנפרש ועל הכל י"ל כל דפריש מרובה פריש ומשו"ה הולכין בפריש כולהו אחר הרוב:

והנה בתינוק הנמצא ויש ספק אם הוא ישראל או עכו"ם בין בעיר שרובא עכו"ם או רובא ישראל מ"מ על העיר עצמו אין לדון עליו דבר דהא ניכר הוא במקומו מי הוא בעיר ישראל או עכו"ם אלא דעל התינוק הנמצא יש לדין עליו כיון דיש ספק אם הוא ישראל א"כ בזה שפיר י"ל כל דפריש מרובא פריש כיון דעל חלק הנשאר אין שום מקום לדון עליו וא"כ בתינוק אע"ג דהוי כפריש מקצתיי' כדברי הכפ"ת הנ"ל מ"מ לדינא הוא כפריש כולהו ויש לילך בזה אחר הרוב ומיושב דברי הרמב"ם דס"ל בתינוק דברוב עכו"ם אין מפקחין משום דבתינוק אע"ג דהוי כפריש מקצתיי' מ"מ כיון דאין דנין על חלק הנשאר הולכין בי' אחר הרוב כאלו הוי פריש כולהו, ומיושב קושי' הלח"מ דמשו"ה כתב רבינו בתשובה דר"י פליג עם שמואל וס"ל לשמואל דגם בפריש כולהו אין הולכין בת"ר בפיקוח נפש דהא בתינוק דאין נפ"מ על חלק הנשאר והוי הדין כפריש כולהו ואפ"ה ס"ל לשמואל דאין הולכין בת"ר ומשו"ה כתב הרמב"ם דר"י פליג על זה וס"ל דבכה"ג דהוי כפריש כולהו הולכין בת"ר ושמואל דס"ל בתינוק דאין הולכין בת"ר אע"ג דהוי כפריש כולהו מוכח מזה דשמואל ס"ל דגם בפריש כולהו אין הולכין בתר רוב:

תוכן העניינים

עצי חיים על מועדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה