עצי חיים על מועדים· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים על מועדים - סוגי' דאין חוששיו שמא גיררה חולדה
כ"ב) מסכת פסחים בגמ' דף ט' במשנה דאם כן אין לדבר סוף והקשה בפנ"י לעיל דף וא"ו בהא דאר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל ופריך בגמ' מ"ט אילימא משום פירורין וכו' וקשה אמאי לא אמר בפשיטות דצריך לבטל דחיישינן שמא גיררה חולדה דהא דאין חוששין טעמא דא"כ אלד"ס משא"כ ביטול ודאי בעי משום חששא דחולדה דהא יש לדבר סוף לבטל עיי"ש ונראה לתרץ דהנה משמע דהא דאמר הבודק צריך שיבטל היינו אפי' בלא חזינן דשקל דהא בכל ענין מיירי ובלא חזינן דשקל לא צריך הטעם, דאלד"ס דהא הוי ספק וספק ואמרי' דספק אכלתי' מוצא מודי ספק אי שקל העכבר והא דאמרי' במתני' הטעם דאלד"ס כבר כתב המהרש"א ז"ל דבחזינן דשקל נמי אין לדבר סוף ולא שייך הטעם דאכלתי' דאין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ צריך לומר הטעם דאלד"ס ושפיר הקשה הגמ' מ"ט צריך שיבטל וכגון בלא חזינן דשקל דלא חיישינן שמא גיררה חולדה ואפ"ה צריך שיבטל: כג) שם בתוס' ד"ה כדי והקשו הא אפי' אי עביד להו כדר' אושעיא מ"מ הוי ודאי טבל מדרבנן וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן וחשוב להו בחזקת מתוקנים וגבי חמץ אמאי לא אתי ספק ומוציא ודאי בדיקה דרבנן דמדאו' בביטול בעלמא סגי ונלע"ד לתרץ לפי מ"ש הר"ש בפ"ב דמקואות בפי' התוספתא שם והובא ג"כ במשנה למלך הלכות מקואות פ"י דאפי' היכא דאיתחזק איסורא כגון בנטמא בודאי טומאה דרבנן וספק אי טבל כדי לטהרו מטומאתו או לא דאמרי' גם בדרבנן ספיקו לחומרא היינו דוקא אם הי' מתחלה טומאה דרבנן דאז מעמידין אותו בחזקתו הקודמות אבל אם הי' טמא מדאו' וטבל והספק אם הטבילה מועלת מדרבנן ומן התורה נטהר בודאי לא שייך לומר בזה אוקמי' אחזקה דהרי מחזקתו הראשונה בודאי יצא שהי' טמא מן התורה ועכשיו אינו טמא רק מדרבנן שוב אמרי' ספק דרבנן לקולא עכ"ד עיי"ש ועי' בישועת יעקב או"ח סי' קנ"ט ויו"ד ה' מקואות סעיף ב' ולפ"ז יש לומר דגבי חמץ משו"ה לא אתי ספק ומוציא ודאי דהא אם ביטלו כבר יצא מידי חיוב דאורייתא וכל הבדיקה הוא מתחלה רק מדרבנן ומדאורייתא אין עליו שום חיוב וכיון דאיכא עליו חיוב בדיקה מדרבנן ואיתחזק איסורא דאף שבדק מ"מ אי חיישינן שמא גיררה חולדה עוד בו חזקת איסור וחיוב בדיקה כבראשונה וע"כ לא אתו ספק ומוציא ודאי דרבנן דהא בדאיתחזק איסורא אף בדרבנן ספיקו לחומרא אבל הכא בספק אי עביד להו כדר' אושעיא אף דאיתחזק איסורא דטבל כמו שהי' עד עתה מ"מ מוקמינן להו בחזקת מתוקנים כיון דיש ספק ג"כ אי עביד להו אפי' כדר' אושעיא ושמא יש בו עוד חיובא דטבל מדאורייתא אף דמדאו' כבר יצא מחזקת טבל משום ס"ס שמא עביד להו כר' אושעיא ושמא עישרן כראוי אף דגם אם עביד להו כר' אושעיא איכא איסורא דטבל מדרבנן מ"מ תו לא מיקרו איתחזק איסורא כיון דנכלל בספק גם אי אסור מדאו' וכבר יצא מאיסור דאו' ונשאר רק ספק דרבנן ובכזה אמרי' ספיקו לקולא משום דבכה"ג לא מיקרי איתחזק איסורא כנ"ל וא"ש וממילא דלא קשה קושי' מהרש"א ז"ל מאי פריך ממדורת הכושים אמתני' והא מדורת הכושים טמאים רק מדרבנן כמ"ש ברמב"ם ומתני' מיירו שלא ביטלו וצריך מדאו' בדיקה דאי ביטלו אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדיקה דרבנן ולהנ"ל הא באמת גם מתני' מיירו כשבטלו ומ"מ מקשה שפיר דבדאיתחזק איסורא אף בדרבנן ספיקו לחומרא:
סוגי' דתשע ציבורין כד) מסכת פסחים דף ט' ע"ב בגמ' תשע ציבוריו של מצה ואחד של חמץ וכו' היינו תשע חניות ופירש"י דלענין בדיקה מיירו אי צריך לבדוק הבית והתוס' חלקו דלענין בדיקה דהוי ספיקא דרבנן ולקולא והכא לענין שהביא העכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכילה או לאו והפנ"י הקשה על שיטת התוס' במאי פשיטא להו דאמרי' בבדיקה סד"ר ול קולא הא קי"ל ביו"ד סי' א' דכל היכא שאפשר לברר הספק לא מיקרי ספק כלל וא"כ יש להחמיר בספק זה להצריכו מיהא בדיקה, [ב] בטור כתב דאם הככר קטן שיכול העכבר לאכלו תלינן להקל שאכלו משום דהוי ס"ס ספק מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו והקשה בטו"ז סי' תל"ט ממאי דאיתא במשנה ד"ט אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ אין לדבר סוף ולפ"ד הטור קשה ל"ל למיתני הטעם משום דאין לדבר סוף תיפוק לי' משום דהוי ס"ס ספק אם גררו ואת"ל גררו חמא אכלתה אלא ודאי דלא מהני בזה ס"ס ע"ש [ג] לעיל ד"ו אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט אילימא משום פירורין הא לא חשיבו והקשה בפנ"י מאי איצטרך לאהדורי אטעמא ואמאי לא קאמר בפשיטות דאע"פ שבודק צריך לבטל דחיישינן שמא גררה חולדה ואע"ג דתנן לקמן בהדיא דאין חוששין הא מסיק טעמא במתני' משום דא"כ אלד"ס משא"כ לענין ביטול ודאי דבעי משום חששא דגררה חולדה דהא יש לדבר סוף לבטל: ונראה לע"ד לתרץ דהנה במשנה דאין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום ומחצר לחצר וכתב במהרש"א דבמקום למקום יש לד"ס שיבדקו כמה בני אדם בשעה אחת כל הבית זה בזוית זה וזה בזוית אחר ועי' בפנ"י דלא זו אף זו קאמר דס"ד דמקום למקום חיישינן כיון שיש תקנה לדבר קמ"ל דאפ"ה אין חוששין ע"ש והנה לכאורה באמת צריך טעם כיון דבמקום למקום יש תקנה ול"ל אין לד"ס א"כ מ"ט אין חוששין, ונראה לע"ד לתרץ דהנה ביו"ד סי' ק"י בש"ך ס"ק ס"ז הביא דעת הרשב"א דאפי' היכא דאיכא ס"ס צריך לברר ע"י בדיקה היכא דיכול לברר בבדיקה וכתב בנוב"י יו"ד סי' נ"ו שאף הרשב"א לא החמיר כ"א באפשר לברר שני הספיקות שנעמוד על הבירור של שניהם ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אפי' אחר הבירור אכתי לא יבורר רק ספק אחד והספק השני א"א לברר אין אנו אחראין כלל לעמוד על הבירור ואנו מתירין מטעם ס"ס בלי שום בירור כלל וכה"ג כתב ז' זצ"ל בשו"ת השיב משה סי' י"ג דהא דאמרי' דאין סומכין על הרוב במקום דיכולין לבררו רק באם שאחר הבירור לא נצטרך לסמוך על הרוב משא"כ באם שאחר שנבדוק עדיין צריך לסמוך על הרוב א"צ לברר כלל דהוי אין יכול לברר כיון דע"כ צריכין אנו לסמוך על הרוב ע"ש, והגאונים לא ביארו דבריהם הטעם לסברה הנ"ל ועיי' באבני צדק יו"ד סי' ז' שהקשה שם השואל על תשו' הסיב משה אטו מי שאכל שום יחזור ויאכל שום ולע"ד נראה דהנה י"ל במה שכתב הרשב"א דאע"ג דאיכא ס"ס צריך לברר אם אפשר היינו טעמא כמו דבר איסור שנפל לתוך רוב היתר ויש לו מתירין דאינו בטל ה"נ לא מהני ס"ס היכא דאפשר לברר דהא ס"ס לא עדיף מרוב לענין דשיל"מ ועיין בתשו' הרשב"א סי' ת"א ומביאו בד"מ סי' נ"ז דס"ס עדיף כרוב ואפשר דעדיף מרוב היינו לענין ס"ס במקום חזקת איסור אבל לענין דשיל"מ לא עדיף מרוב והלכך אם איכא ס"ס היכא דאיכא לברורי הוי כדשיל"מ וכן לענין דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינין ארוב היא ג"כ מטעם דשיל"מ דלא בטיל ברוב וע"כ במקום דאפשר צריך לברר מטעם דשיל"מ כמו שכ' הטו"ז ביו"ד ס' ט"ו ס"ק ד' לענין ספק נפל ומה שהקשה בנה"כ שם דהא אין המתיר עתיד לבוא בודאי עיין מה שמביא בערך ש"י על ו"ד סי' הנ"ל בשם האחרונים דלא שייך זאת בספק איסור שלא נתבטל:
והנה בהר"ן בפ"ק דפסחים כתב דחמץ לא מיקרי דשיל"מ כיון דגם לאחר פסח אסור אף דע"י תערובות מותר דלא קניס ר"ש ע"י תערובות מ"מ י"ל דלא החמירו רבנן אלא כשהמין עצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שהחמץ עצמו אסור אף דתערובות מותר לא מיקרי דשיל"מ ע"ש וא"כ מבואר דבעינן שיש לו היתר כשהוא בעין ולא ע"י תערובות ולפ"ז י"ל דאע"ג דס"ס דאפשר לברר הוא כמו תערובות ברוב שיל"מ דל"ב מ"מ אם ישאר עוד ספק אחד שלא אפשר לברר א"כ הוי לאחר שיבורר ספק הראשון כמו תערובות חמץ לאחה"פ דמותר ובכה"ג לא מיקרי דשיל"מ כיון דבעינא אסור רק ע"י תערובות הוא מותר וכמו חמץ בפסח דלא מיקרי דשיל"מ מטעם זה וא"כ לפי הנ"ל דס"ס שיוכל להתברר הוא מטעם דהוי כמו דשיל"מ וא"כ עכ"פ לא חמיר מדשיל"מ דהא דלא בטיל רק אם יהא מותר בעינא וה"נ אינו מותר רק בספק וא"ש הטעם במ"ש הנוב"י דס"ס שא"א לברר סני הספיקות א"צ לברר אפי' ספק אחד דהא אם אי אפשר לברר ספק השני לא הוי כדשיל"מ וא"ש ג"כ דברי ההשיב משה דברוב כה"ג שא"א לברר הכל א"צ לברר כלל וסמכינן ארוב משום דלא הוי דשיל"מ ומעתה לדברי הנוב"י י"ל דמשו"ה ממקום למקום לא חיישינן שמא גיררה חולדה אע"ג דאפשר בבדיקה ע"י שיבדקו כמה בני אדם בשעה אחת מ"מ כיון דבלא"ה י"ל דאין חוששין שמא גיררה חולדה דהוי ס"ס ספק אם גיררה ואת"ל גררה שמא אכלתי' אך דלא מהני בזה ס"ס כיון דאפשר לברר בבדיקה וכהנ"ל משום דהוי דשיל"מ וא"כ י"ל כיון דמחצר לחצר ומעיר לעיר דלא אפשר בבדיקה כיון דאין לדבר סוף א"כ גם אחר הבדיקה אין אנו מתירין רק משום דבכה"ג לא גזרו רבנן משום דאלד"ס וא"כ הוי כמו שהוא ההיתר רק ע"י תערובות ובכה"ג לא אמרי' דהוי דשיל"מ דדבר המותר רק ע"י תערובות לא מיקרי דשיל"מ:
ומיושב קושי' הפנ"י שהקשה דהא צריך לבטל משום שמא גיררה חולדה ולזה יש לדבר סוף ולהנ"ל י"ל דטעם דאין לדבר סוף אינו אומר במתני' כדי שלא יהא צריך לבדוק דהא גם ממקום למקום דיש לד"ס ג"כ א"צ לבדוק אלא עיקר הטעם משום דאין לד"ס וא"כ מוכרח לסמוך אס"ס ולא מקרי דשיל"מ אפי' במקום שיש תקנה לבדוק וע"כ שפיר צריך לאהדורו מ"ט הבודק צריך שיבטל דהא ל"ל משום חששא דחולדה דמשו"ז א"צ לבטל משום דיש ס"ס דבכה"ג א"צ לברר אפי' היכא דאפשר כנ"ל ומיושב קושי' הטו"ז על הטור דממתני' לא מוכח דלא סמכינן אס"ס בבדיקה ובמתני' דקאמר משום דאין לד"ס ולא משום ס"ס רק כדי ליישב בזה הא איכא לברורי ולא סמכינן אס"ס וע"כ קאמר במתני' משום דגם אחר הבדיקה ג"כ יש ספק והוי כמו דבר שאינו מותר רק בתערובות וא"כ שפיר קאמר הטור דאם ספק דאכלו העכבר סמכינן אס"ס אע"ג דאפשר בבדיקה כיון דאי אפשר לברר כל הספיקות כולם דהא גם אחר הבדיקה יש לחוש שמא גיררה חולדה מעיר לעיר ואין לד"ס וא"כ אדרבה מוכח ממתני' דסמכינן אס"ס דהא ממקום למקום ילד"ס ואפ"ה א"צ לבדוק משום ס"ס וא"כ גם בכל ס"ס מוכח דא"צ לבדוק וכדברי הטור ומיושב ג"כ קושי' הפנ"י על התוס' דהכא א"צ לברר הספק אע"ג דאפשר לברר משום דגם לאחר הבדיקה אי אפשר לברר כל הספק שמא גיררה חולדה והלכך א"צ לברר כלל אפי' מה שאפשר לברר:
סוגי' דארבעה עשר שחל להיות בשבת כה) מסכת פסחים דף י"ג ע"א ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ארבעה שעות דברי ר' אליעזר איש ברתותא שאמר מן ר' יהושע אמרו לו טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין אמר להם כבר בקשו ולא מצאו אמרו לו שמא חוץ לחומה לנו אמר להם לדבריכם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אלי' ויטהרם אמרו לו כבר מובטח להם לישראל שאין אלי' בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח אמרו לו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א א"ב שאמר משום ר"י והקשה בתוס' בהא דקאמר ושורפין תרומות טהורות הא אסור לשרוף טהורות כמו שאסור לטמאם משום שנאמר את משמרת תרומותי דהא מדאו' בביטול בעלמא סגי ואין צריך לשורפה ותי' כיון דסופה לילך לאיבוד שרי לשורפה כמו לטמאותה דשרי ר' מאיר בסוף פירקין לשרוף טמאה עם טהורה ולע"ד קשה להבין תי' התוס' דאם ביטל החמץ קודם זמן איסורו א"כ הוי הפקר ולא נאסר כלל דהא איני שלו והוא מותר לאחר הפסח א"כ אינה סופה לילך לאיבוד רק שהוא אינו עוד של הבעלים משום שביטלו וא"כ אמאי מותר לשורפה לאבד בידים תרומה טהורה ועי' בנובי"ק סי' כ' גם להבין טעם פלוגתתן דר"א א"ב עם החכמים דהא שפיר אמרו לי' שמא חוץ לחומה לנו כמו בעלמא דאמרי' הואיל ואי מיקלעי אורחים:
ונראה דהנה בהא דאמרו לו טהורות לא ישרפו שמא ימצאו להן אוכלין פירש"י שמא ימצא כהנים אורחים שיאכילום ואם לא ימצא יאכילום למחר לכלבי כהנים עכ"ל וקשה לפ"ז קושי' הפנ"י לעיל דף ה' על פירש"י שם בהא דקאמר רבא ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכל דבר לוקמי ביו"ט ויאכילנו לכלבים והקשה הפנ"י לפ"ד רש"י ביצה דף כ"ז בחלה שנטמאת ביו"ט דלא מבערין אותה בשאר דברים משום דרחמנא אחשבי' לביעור ואסיר ביו"ט כמו שריפה וא"כ קשה מנ"ל דסבר ר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא השבתתו בכל דבר ואסור ביו"ט משום אחשבי' ע"ש וא"כ גם הכא קשה על פירש"י דקאמר הכא ואם לא ימצא יאכילום למחר לכלבי כהנים ומשמע דראוי לחוש שמא לא ימצא אוכלים ואם לא ימצא יכול ליתנם לכלבים וקשה כנ"ל האיך יאכילום לכלבים הא אסיר משום אחשבי', ולע"ד נראה ליישב קושי' הפנ"י עפ"מ דאמרי' בשבת דף קמ"ג ר' יהודא אמר מעלין את המדומע בשבת ופריך בגמ' והא מתקן מנא ומשני משום דאפשר להיות נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר לא הוי מתקן בהעלתו ומבואר מזה דבמעלין את המדומע דבעצמותו לא תיקון הוא ומ"מ הוי מתקן במה דמקיים בזה מימרא דרחמנא ועכ"ז לר"י כיון דאפשר במחשבה להיות נותן עיניו בצד זה משו"ה לא הוי מלאכה אפי' אם הוא מעלה אותו ע"י מעשה ולא במחשבה אפ"ה כיון דאפשר לתקנו במחשבה לכן גם אם מתקנו ע"י המעשה לא הוי מלאכה ולפ"ז י"ל דה"נ לענין ביעור חמץ דאם נתנו לכלבו אע"ג דאחשבי' למלאכה דמקיים בזה המצוה דביעור מ"מ כיון דמדאו' בביטול בעלמא סגי משו"ה אע"ג דביערו ע"י מעשה לא אמרי' דאחשבי' למלאכה כיון דאפשר לבערו ע"י מחשבה לבטלו ומקיים גם במחשבה המ"ע דתשביתו כמבואר בפירש"י לעיל דף ד' ע"ב לכן לא שייך בזה אחשבי' אבל בחלה טמאה דפירש"י דאחשבי' התם שאני משום דאי אפשר לבער חלה טמאה במחשבה רק ע"י מעשה וע"כ אם מבערו בשאר דברים הוי מלאכה משום אחשבי': אמנם י"ל לפי מה דאמרי' בשבת דף כ"ה ע"א אמר רב כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ובתוס' שם פי' בקונטרס משום דלא ליתי בה לידי תקלה לפי טעם זה נראה דלאו דוקא שריפה אלא ה"ה שאר ביעור וחלקו התוס' על רש"י דשריפה דוקא משום דדמיא לקודש עי"ש ומבואר דשיטת התוס' דתרומה טמאה דוקא בשריפה א"כ ה"ה כשצריך לשרוף תרומה משום חמץ ג"כ הוא דוקא בשריפה ולא בשאר ביעור כיון דתרומה איקרי קודש וכ"כ במקו"ח סי' תמ"ד ע"ש וא"כ קשה שוב האיך יאכילנו לכלבים בשבת הא לפ"מ שכתב הצל"ח לקמן דף כ"ז דאם אמרי' בחמץ דהשבתתו בכל דבר א"כ הה"ד ביטול ג"כ השבתה הוא אבל לר"י שאינו מועיל ביעור רק שריפה ה"נ אינו מועיל ביטול ע"ש ולפ"ז האיך יאכילנו לכלבים הא בתרומה שהוא חמץ דצריך שריפה דוקא כיון שהוא תרומה וכיון שצריך שריפה אינו מקיים מלות השבתה בביטול בלב וכיון דלא מהני השבתה בלב רק שיאכילנו לכלבים שו"ב י"ל דאי אפשר להאכילו לכלבים דאחשבי' למלאכה וא"כ הא דאמרו לו טהורות לא ישרפו שמא ימצא להם אוכלין הא יש לחוש שמא לא ימצא אוכלים ואי אפשר לא לבטלו וגם אסור להאכילו לכלבים, והנה הא דביטלו מצות שריפה של התרומה בשבת י"ל דמ"מ משו"ז אין לשורפו בע"ש דהא שמא ימצא לו אוכלים ואי אתה רשאי להפסיד תרומה בידים אבל מ"מ הא יש לחוש שמא לא ימצא אוכלים והאיך יבערנו בשבת וא"כ שפיר קאמר ר"א דיבערנו אפי' טהורות מלפני השבת אמנם יש לתרץ דרבנן ס"ל דתרומה טמאה מותר לבער בכל דבר ולאו דוקא בשריפה וכשיטת רש"י שבת שם דה"ה שאר ביעור וא"כ ממילא דמהני ג"כ ביטול בלב ויכול להאכילו בשבת לכלבו ולא אמרי' אחשבי':
וא"כ י"ל דזהו טעם פלוגתתן דר"א ס"ל דתרומה טהורה שהוא חמץ השבתתו דוקא בשריפה ולא בשאר ביעור וכמבואר הלשון בדברי ר"א שורפין תרועות וכו' משו"ה ס"ל:
דיעבירנו קודם השבת משום שיש לחוש שמא לא ימצא אוכלים ואי אפשר אח"כ לבערו דהא לא מהני להו ביטול בלב וא"כ גם להאכילו לכלבים אי אפשר משום אחשבי' ורבנן ס"ל דתרומה שנפסלה השבתתו בכל דבר וא"כ יכול להאכילו לכלבים ולא אמרי' אחשבי' כיון דאפשר ע"י ביטול בלב ולא הוי מלאכה, ומיושב קושי' התוס' אמאי טהורות ישרפו הא אסור לשרוף טהורות דמדאו' בביטול בעלמא סגי ולהנ"ל י"ל דבתרומה שנפסל דצריך שריפה דוקא לר"א הא לא מהני ביטול וא"כ משו"ה מותר לשרוף גם בע"ש דהא בשבת אי אפשר לשורפו וגם להאכילה לכלבים אי אפשר מטעם אחשבי' והא דאמרו לי' רבנן טהורות לא ישרפו שמא ימצא להם אוכלים היינו לרבנן לטעמי' דביעור תרומה שנפסלה הוא בכל דבר וא"כ ליכא למיחוש שמא לא ימצא להם אוכלים דהא אי השבתתו בכל דבר מהני ביטול בלב וגם יכול לבערו בכל דבר ולא אמרי' כה"ג אחשבי' למלאכה:
והנה בישועות יעקב סי' תמ"ד כתב לתרץ קושי' הפנ"י הנ"ל משום דביעור חמץ אינו רק שלא יעבור על בל יראה וגם אינו חל רק על בעל החמץ לא שייך לומר אחשבי' לביעור אבל שריפת תרומה טמאה הכל מצוין לבערה וגם בנובי"ק סי' ט"ו כתב כן אך הקשה בישוע"י בהא דאמר להם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אלי' ויטהרם וקשה דילמא בתלויות משו"ה א"א להמתין עד למחר שמא יבא אלי' ויטמאם ואיך יעשה אם יפררם ויזרה לרוח הרי רחמנא אחשבי' לביעור תרומה טמאה ויעבור על איסור ביעור בשבת ועל כרחך הוא מבער אותם בע"ש עכ"ד ע"ש ולע"ד י"ל עפ"מ שנודע סברת הריטב"א במכות דר' שמעון ס"ל כ"ש למלקות משום דאחשבי' לכל שהוא אבל לקרבן צריך כזית משום דקרבן בא על שוגג ולא שייך בשוגג אחשבי' ובזה כתבו האחרונים דח"ש ע"י תערובות נמי לא שייך אחשבי' כיון די"ל דהא דאכלו לאו משום דאחשבי' להאיסור אלא שאכלו משום ההיתר שנתערב בו האיסור ועי' פסחים דף מ"ד במהרש"א ולפ"ז י"ל דה"נ בתרומה טמאה שהוא חמץ ומבערו בשבת וכיון שהוא צריך ביעור משום שני דברים האחד משום חמץ והשני משום שהוא תרומה טמאה וכיון דעל ביעור חמץ לא שייך אחשבי' כנ"ל משום שאינו חל רק על בעל החמץ לכן לא שייך אחשבי' ג"כ על ביעור תרומה טמאה דהא י"ל דביעורו לאו לקיים עצות ביעור של ת"ט אלא כדי לבער החמץ והוי כמו איסור ע"י תערובות דלא שייך בזה אחשבי' ויש לחלק קצת דהתם באיסור כ"ש ע"י תערובות י"ל דלא אחשבי' להאיסור אם הוא בתערובות כיון דאינו מחויב לאכול הכ"ש ואפי' אם נאמר דאינו אסור מה"ת ע"י תערובות אבל עכ"פ אין חיוב עליו כלל ואדרבא אם הוא אוכל ומכוין לאכול האיסור יש עליו איסור ובזה י"ל דבתערובות לא אמרי' אחשבי' להאיסור ודעתו הי' רק על ההיתר אבל הכא דמצוה לבער ת"ט א"כ ג"כ ע"י תערובות מכוין למצוה הוא ורחמנא אחשבי' לביעורו:
אבל י"ל בדרך אחר עפמ"ש הר"ן בפ' האורג בשם הרשב"א וז"ל ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו אע"פ שעי"כ ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יכוין לשמור הצבי בלבד דהרי גרסינן בירושלמי וכו' ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר וכתב הר"ן דדבריו תמוהים וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ומהירושלמי אין ראי' דהתם הטעם מפני שהוא מלאכת מצוה וחובה לפיכך אע"פ שהוא אסורה בשבת התירו חכמים אבל במלאכת הרשות ח"ו עכ"ל ולפ"ז י"ל דגם לדברי הר"ן שחולק על הרשב"א מ"מ הא אם נעשה מלאכת מצוה וחובה ביחד עם מלאכת הרשות ס"ל דמותר וא"כ ה"נ כיון דלבער החמץ לא שייך אחשבי' גם לדברי הישוע"י והוא מצוה וחובה ע"כ אפי' אם אמרי' דביעור התרומה טמאה הוי מלאכה דבזה שייך אחשבי' מ"מ כיון שנעשה שניהם ביחד ולא כיון לעשות המלאכה לענין ביעור תר"ט בלבד אלא ביחד עם ביעור החמץ מותר ועי' בהר"ן פ"ב דביצה בהא בממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת דמשמע מזה דלרבות בשיעורא ביו"ט בטרחא אחת מותר והא דמשמע במנחות דף ס"ד חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ואיכא שנים בעוקץ אחת ושלשה בעוקץ אחת דשנים מייתינן שלשה לא מייתינן וא"כ משמע דלרבויי בשיעורא אסור התם משום שהשבת הוא דחוי' אצל חולה ולא הותרה אבל ביו"ט שאוכל נפש הותרה כל שהוא מרבה על העיקר בטורח אחד שרי ע"ש ומשמע דהיכא דהותרה מותר לעשות מלאכת המותר עם מלאכה האסורה בטורח אחד וה"נ דביעור חמץ הותרה דהא לאו מלאכה כלל הוא היכא דלא שייך אחשבי' א"כ מותר לעשותה עם הביעור תר"ט ביחד דהוי כמלאכת היתר עם האיסור בטורח אחד ועי' בנתיבות סי' כ"ז דמותר לתפוס בעד עיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דבעד פקדון מותר לתפוס ותופס בכוון חפץ גדול כדי שיהא בידו גם בעד הפלגא מלוה ומביא ראי' מגמ' ב"מ דף ל' דמותר באבידה לשוטחה לצורכה ולצורכו ע"ש ופלא אמאי לא מביא ראי' מהא דהר"ן בפ' האורג ובפ"ב דביצה:
כו) עוד י"ל קושי' הישוע"י עפ"ד המהר"ם מינץ סי' ה' בהא דאמרי' בפסחים דף מ"ו בחמץ של תר"ט דעובר עליו בב"י ואמאי לא אמר דלשריפה עומד משום תר"ט וכתותי מכתת שיעורא וליכא שיעור לעבור עליו ובשלמא בשאר חמץ ל"ל כתותי מכתת שיעורי' דהא הכי גזירת הכתוב לעבור עליו אבל אם הוא גם תר"ט דבהכי לא כתיב בתורה שיעבור א"כ י"ל כתותי מכתת שיעורי' ותי' דתר"ט אינו עומד לשריפה דיכול ליתשל עלי' ומשו"ה עובר בב"י ע"ש ולפ"ז י"ל דאיפכא ל"ל דאיכא מצוה דביעור תר"ט אם הוא חמץ די"ל דכתותי מכתת שיעור' שעומד לשריפה משום חמץ ומיושב קושי' הישוע"י דליכא למיחוש שמא יבא אלי' ויטמאם וא"כ א"א לבערם להאכילם לכלבים משום אחשבי' דהא להנ"ל בחמץ של תר"ט כתמ"ש וליכא מצוה דביעור תר"ט וממילא דלא שייך לומר אחשבי' ול"ל דיכול למיתשל עלי' ולא תר"ט הוא דהא אדרבא אי מיתשל בודאי דליכא מצוה לשורפו משום תר"ט ורק משום חמץ ובהא לא שייך אחשבי' כמ"ש בישוע"י ושפיר קאמרו לי' רבנן תלויות לא ישרפו שמא יבא אלי' ויטהרה:
סוגי' דחזקי' ור' אבהו כז) מסכת פסחים דף כ"א ע"א אמר חזקי' מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ וכו' ופליגא דר"א דא"ר אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע והרמב"ם בפ"א מה' חמץ ה"ב כתב דחמץ בפסח אסור בהנאה דכתיב לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה והקשה בלח"מ הא ברמב"ם בפ"ח מה' מאכלות אסורות פוסק כר"א דכ"מ שנאמר ל"י ל"ת אחד איסור אכילה וא"ה משמע א"כ לאיזה צורך הביא גבי חמץ דרשה דחזקי' גם הקשה באו"ח על הרמב"ם שם ה"ז דחמץ כל שהוא אסור מן התורה מדכתיב לא יאכל בצירי א"כ איך דרש תרתי ממשמעות זה ודלמא משום א"ה לחוד נכתב בצירי או משום איסור כ"ש לחוד עוד הקשה בכ"מ שם למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי"ל חצי שיעור אסיר מה"ת:
ונלע"ד דהנה בפמ"ג בפתיחה לה' בשר בחלב נסתפק אם בחצי שיעור ג"כ יש איסור משום הנאה וכמו באכילה דח"ש אסור מה"ת ועי' בצל"ח בזה סוגיא דהכא ולכאורה י"ל לסברת הרא"ם הובא במ"ל שם פ"א מה' חו"מ דס"ל דסתם אכילה הוא בכ"ש אלא דאתא הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותי' לעונש דלא הוי כ"א בכזית ושבקי' לקרא במשמעות לאיסורא וכתב במ"ל דהא תינח במצות ל"ת דכי אתא הלכתא לא עקרי' לקרא ממשמעותי' מכל וכל, אך במ"ע אי אמרת דאכילה אפי' בכ"ש משמע א"כ כי אתא הלכתא עקרי' לקרא מכל וכל ע"ש ולפ"ז י"ל לשיטת הרמב"ם בפ"ח מהמ"א דאין לוקין באיסורי הנאה על ההנאה א"כ י"ל דעל ח"ש ליכא איסור משום הנאה דהרי זה דומה למ"ע כיון דליכא עונש כי אתא הלכתא עקרי' למשמעותי' מכל וכל ה"נ כיון דבהנאה ליכא מלקות י"ל דבח"ש אתא הלכתא ואפקי' לאיסורא מכל וכל אמנם י"ל לחזקי' דאית לי' חמץ בפסח אסור בהנאה מלא יאכל א"כ כיון דמחד קרא ידעינן איסור אכילת ואיסור הנאה י"ל אע"ג דהלכתא אפיקתי' לח"ש מ"מ איכא למימר דלאיסור הנאה לא אפקי' מכל וכל ולא אתא הלכתא רק לענין איסור אכילה ואפקי' לקרא ממשמעות לעונש אבל לגבי הנאה לא אפקי' ההלכתא כלום והלכתא שבקינן לענין האכילה, אבל לר"א אליבא דר"י דנפקא כל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מאותו א"כ הוא קרא מיותר לאסור בהנאה כל איסורין א"כ י"ל דכי אתא הלכתא ואפקי' לח"ש ממילא דאפקי' מכל וכל דהא בלא"ה עונש ליכא וע"כ גם לאיסורא אפקי' [והא דלא קאמר לקמן נ"מ בין חזקי' לר"א לענין ח"ש בהנאה י"ל כיון דר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת אפי' באיסור אכילה א"כ לדידי' ליכא נ"מ] ומיושב דברי הרמב"ם הנ"ל מכל הני קושי' דהנה לדידן דקי"ל בכל מקום ח"ש אסור מה"ת א"כ מקרא דאותו אע"ג דמשמע איסור הנאה גם בחמץ מ"מ בח"ש לענין הנאה בחמץ לא משמע מהתם דהא כי אתא הלכתא אפקי' לח"ש גם לענין איסור לכן לענין חמץ מפיק לי' הרמב"ם איסור הנאה מלא יאכל וא"כ אמרי' דלענין ח"ש בהנאה לא אפקי' הלכתא ממשמעות וכל וכל וגם בח"ש יש איסור הן לענין אכילה והן לענין הנאה, ומיושב קושי' האו"ח איך דריש תרתי איסור הנאה וכל שהוא מלא יאכל ולהנ"ל איסור כל שהוא ממילא משמע דהא איסור הנאה נוכל למילף מאותו ורק הא דאיצטרך מלא יאכל לאיסור הנאה כדי לאשמעונין דגם בח"ש איכא איסור הנאה וא"כ ממילא מכש"כ יש למילף מזה איסור כל שהוא בחמץ ומיושב קושי' הכ"מ דא"צ קרא בחמץ בפסח לח"ש רק דממילא משמע מדאיצטרך בחמץ למילף דאסיר בהנאה ממילא משמע דח"ש אסור דאל"כ למאי צריך קרא דאסור בהנאה הא איכא למילף מאותו: כח) תוס' ד"ה כל מקום וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת והקשה במ"ל פי"ג מה' שגגות דהא מבואר בתוס' בפ' העור והרוטב דאיצטרך הנפש לרבות השותה משום דבהנאה ליכא כרת א"כ מאי קשי' להו על ר"א דהא מהתם מבואר דבהנאה ליכא כרת דאל"כ למ"ל קרא לרבות השותה דהא אם שותה הרי הוא ג"כ נהנה:
ונלע"ד דהנה ביו"ד סי' קי"ט המוכר לחבירו דבר האסור ואכלו הלוקח צריך המוכר להחזיר לו הדמים וכתב בסמ"ע סי' רל"ד הטעם משום דאכילת איסור לא חשוב הנאה ועי' בישועת יעקב או"ח סי' תקפ"ו מהגאון בן המחבר דלפ"ז צריך להבין בהקדש דקי"ל דאינו חייב עד שיהנה א"כ אמאי חייב קרבן מעילה באכל הקדש בשוגג הא כיון שלא ידע שהוא דבר איסור א"כ לא מיחשב הנאה כלל ותי' דבהכי ריבתה התורה בפירוש שיתחייב על הנאה זאת עי"ש ולפ"ז י"ל דה"נ בכל איסורים דאם אכל בשוגג משו"ה חייב קרבן אע"ג דבשוגג לא חשוב הנאה והוי כאלו אכל שלא כדרך אכילתן דאינו חייב מ"מ בהכי דיברה תורה שיתחייב על אכילה כזאת, אמנם י"ל דאם לא הי' כתוב נפש לרבות השותה לא הי' אפשר לומר דאם שתה חמץ חייב בשוגג קרבן משום דשתה הרי הוא נהנה די"ל דרק במעילה דעיקר אזהרה הוא על שוגג וא"כ ריבתה התורה דהנאה בשוגג מיחשבה הנאה אבל בחמץ י"ל דכל עיקר מה שאסרה תורה חמץ בהנאה היינו אך במזיד כיון שהיא באמת נהנה אבל בשוגג דלא מיחשב הנאה לא עבר כלל על איסור ולכן צריך קרא לרבות השותה דהוא בכלל אכילה וגם בשוגג חייב קרבן כמו באכילה בשוגג דחייב אע"ג דאינה הנאה ומיושב קושי' המשנה למלך דמדאיצטרך לרבות השותה לא משמע דנהנה מחמץ אינו בכרת די"ל דבא לרבות דאפי' שתה בשוגג דצריך קרבן דמשום הנאה אינו חייב משום דבשוגג ליכא הנאה אבל משום שותה דהוא בכלל אכילה חייב קרבן:
כט) תוס' ד"ה חולין שנשחטו בעזרה פ"ה איסור הנאה והקשה הא בנזיר דף כ"ט משמע דלגמרי לאו דאו' דאי לענין אכילה הוי דאו' תיקשו האיך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל:
ונראה דהנה בקידושין דף נ"ז חולין שנשחטו בעזרה מנ"ל דאסור אר"י משום ר"מ מה שלי בשלך אסיר בהנאה אף שלך אם שחטו בשלי היינו בעזרה אסור איכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת אמר אביי מהכא ושחטו וכו' לפי שנאמר כי ירחק ממך וגו' יכול אם שחט ישלכנו לפני כלבים ת"ל אותו אותו משליך לכלב ואי אתה משליך חשב"ע ע"ש ולפע"ד י"ל דנפ"מ אי ילפינן חשב"ע ממה שלי בשלך או מכי ירחק דהנה מהא דכי ירחק לא ילפינן רק אכילה אבל איסור הנאה יליף מאותו וא"כ למאן דיליף מאותו כר"י דכל איסורין שבתורה בהנאה ולדידי' אמרינן חשב"ע ל"ד א"כ י"ל דרק א"ה ל"ד כיון דרק הך ילפותא דאותו מפיק לדרשה אחריתא וא"כ י"ל דחשב"ע לענין אכילה שפיר מפיק לי' מכי ירחק וגו' אבל למאן דיליף ממה שלי בשלך א"כ אי ס"ל ל"ד והיינו משום דלא משמע לי' הך דרשה או דאית לי' פירכא כדאמר בגמ' מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת א"כ כיון דליכא ילפותא לאיסור בחשב"ע ממילא אמרי' דלגמרי ל"ד גם לענין אכילה וא"כ לא קשה לרש"י די"ל דבנזיר קאי אי ילפינן משלי בשלך:
אמנם מנ"ל לרש"י לחלק בהכי הא י"ל דהך ילפותא משלי בשלך מיפרך לגמרי וי"ל דהנה בנזיר שם דהאיש מדיר את בנו נזיר כדי לחנכו במצות ומקשה בגמ' והא קמייתי חולין בעזרה קסבר חולין בעזרה ל"ד ובתר הכי פריך האיך קא אכיל כהן מליקה הא קאכיל נבילה קסבר דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה ל"ד ויל"ד למאי מהדר לומר עוד חולין בעזרה ל"ד הא כבר משני כן ונראה דהנה במקנה שם כתב האיך יליף ר"מ משלי בשלך ולא חש לפירכא שכן ענוש כרת ותי' דס"ל לר"מ כיון דאמרי' בזבחים דף כ"ז דמולק עוף בחוץ פטור מכרת וא"כ עוף יש ללמוד משלי בשלך דל"ל שכן ענוש כרת וס"ל ישנו לשחיטה בעוף מן התורה וא"כ יש למילף בהמה מעוף משום דהיא בשחיטה כמותה ע"ש וא"כ לפ"ד המקנה מבואר דאם אמרי' אין שחיטה לעוף מה"ת ליכא למילף משלי בשלך דהא איכא למיפרך שכן ענוש כרות והנה כתבתי לעיל דאם ילפינן משלי בשלך א"כ למ"ד ל"ד גם באכילה ל"ד וא"כ י"ל דה"ק בגמ' הא קאכל כהן נבילה ומשני אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה ל"ד ר"ל דהא בהא תליא דכיון דאין שחיטה לעוף מה"ת וליכא למילף לאסור חולין בעזרה משלי בשלך וממילא גם באכילה חולין בעזרה ל"ד והיינו דס"ל לגמ' הכא בנזיר דחולין בעזרה ילפינן משלי בשלך וא"כ אמרי' דחולין בעזרה אפי' באכילה ל"ד ומיושב קושי' התוס' על רש"י דהא רש"י מייתי הכא לאיסור חולין בעזרה מקרא דכי ירחק וגו' וא"כ להנ"ל דלמ"ד ל"ד היינו רק לענין הנאה וא"כ לא קשה קושי' התוס' מנזיר דהתם דמשמע דנאכל משום דקאי למ"ד דילפינן משלי בשלך וע"כ גם לענין אכילה ל"ד:
ל) בגמ' חולין שנשחטו בעזרה ובסוף הסוגי' דקאמר בגמ' איכא ביניה' חשב"ע והקשה בצל"ח שם אמאי לא קאמר א"ב דלחזקי' דנפקא לי' מלא יאכל א"כ איסור הנאה היא בלאו ולוקין עלי' לשיטת הפוסקים דלוקין על איסור הנאה אבל לר"א דיליף מאותו הוא רק לאו הבא מכלל עשה עשה ע"ש ולעד"נ דאפי' אם ילפינן מאותו י"ל דלוקין על א"ה לשיטת ר"ת חולין דף צ"ט דלוקין על טעם כעיקר אע"ג דיליף טכ"ע מגיעולי כותים וליכא אלא עשה דתעבירו באש משום דאהדרי' לאיסורא קמא ע"ש וא"כ ה"נ י"ל כן אע"ג דמאותו יליף א"ת מ"מ הוא גילוי מילתא דהנאה הוא בכלל לא תאכל וא"כ איכא לאו על הנאה ולא רק איסור עשה:
סוגי' דשלא כדרך אכילתן לא) מסכת פסחים דף כ"ד ע"ב אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן איד אר"א אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן י"ל במה פליגו הני תרי לישני, הנה לעיל דף כ"א אר"א כל איסורין שבתורה אסורין נמי בהנאה לר"מ נפקא לי' ממשמעות הלשון כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ולר"י נפקא מלכלב תשליכון אותו, אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ולפ"ז י"ל דאם ילפינן א"ה מלא יאכל זכו' אמרי' דשלא כדרך הנאתן מותר דהא אכילה משמע כדרך אכילה וא"כ דהנאה הוא בכלל אכילה לא עדיף מאכילה גופי' אבל אי ילפינן א"ה מאותו א"כ י"ל דאפי' שלכה"נ נמי אסיר דהא לא כתיב אצל א"ה הלשין אכילה וא"כ י"ל דלישנא קמא הוא אליבא דר"י דנפקא א"ה מאותו וממילא דשלכה"נ אסור אבל לישנא בתרא הוא אליבא דר"מ וא"כ דא"ה נפקא מלשון אכילה ולכן גם שלכה"נ מותר, ומיושב בזה מה שהקשה באו"ח דללישנא קמא משמע דדוקא שלא כד"א הוא דפטור אבל שלכה"נ חייב הא אכילה חמור מהנאה ואיך יעלה על הדעת להחמיר בהנאה יותר מאכילה ולהנ"ל י"ל דמשו"ה חמור הנאה מאכילה משום דאכילה הוא נאסר מלשון הקרא דלא יאכל וכו' וא"כ משמע דוקא כד"א אבל הנאה דנפקא מאותו הלכך שלא כדה"נ נמי אסור ובזה יש ליישב נמי דברי הרמב"ם שפוסק דאין לוקין כלל על שום הנאה בלא אכילה והקשו המפורשים הא הכא מלישנא בתרא משמע דשלכדה"נ הוא דלא לקי אבל כדה"נ לקי ולהנ"ל י"ל דלישני בתרא דאזיל אליבא דר"מ דנפקא א"ה מלא תאכל א"כ הוא באזהרה דל"ת לכן ס"ל דלוקין על א"ה אבל הרמב"ם דפוסק כר"י ונפקא א"ה מאותו א"כ הוא רק איסור לאו הבא מכלל עשה לכן ס"ל דאין לוקין ועי' בצל"ח שכתב ג"כ דהרמב"ם שפוסק דאין לוקין על הנאה היינו דוקא במה שמרבינן א"ה כר' אבה' ע"ש, ועיין לעיל אות כ"ט[:
לב) עוד י"ל דברי הרמב"ם דהנה בקידושין דף נ"ו המקדש בערלה בכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת והקשה בתוס' אמאי לא חשוב חמץ בפסח ותי' במקנה לפמ"ש ביו"ד סי' ר"ל וכ"כ בסמ"ע סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור אינו כלום דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ הקונה חמץ בפסח אינו כלום א"כ בל"ז אינה מקודשת עי"ש ובזה הי' נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"א מה' חמץ דחמץ בפסח אסור בהנאה דכתיב לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה והקשה הלח"מ הא הרמב"ם דפוסק כר"א דכל מקום שנאמר לא תאכל משמע א"ה א"כ לאיזה צורך הביא דרשא דחזקי' ע"ש וי"ל דהנה בפנ"י סוף גיטין מבואר מדבריו דבאיסור עשה לא אמרי' אי עביד לא מהני וא"כ אי אמרי' דחמץ בפסח אסור בהנאה משום דר"א וא"כ לר"י נפקא לי' מאותו דהוא לאו הבא מכלל עשה עשת וא"כ אי קידש בחמץ בפסח י"ל דמשום דעבר על שנהנה מא"ה הי' הקידושין חל דהא באיסור עשה לא אמרי' אי עביד לא מהני וא"כ קשה שוב קושי' התוס' אמאי לא חשוב במשנה חמץ בפסח ומוכח דס"ל למשנה דחמץ יליף מלא יאכל כדרשא דחזקי' ולא מאותו לכן נקט הרמב"ם בחמץ בפסח כסתם משנה דס"ל דבחמץ ילפינן דאסור בהנאה מלא יאכל לא יהא בו היתר אכילה:
אמנם במקנה שם הקשה עוד דלפ"ז בכל איסורי הנאה כיון דהקידושין הם באיסור שהרי גוף הקידושין הם הנאה א"כ לא ליהני הקידושין משום דאי עביד לא מהני ותי' דכיון דמה שזכתה האשה בקידושין לית בי' איסורא אין זה ככל מילי דאמר רחמנא לא תעביד ושפיר קנתה האשה והנאה דידי' ממילא אתיא משא"כ בחמץ דגוף הזכי' אית בי' איסורא ע"ש ולע"ד יש להקשות על דבריו דהא ביו"ד סי' ר"ל ובחו"מ סי' ר"ח בסמ"ע דמבואר שם הא דאי עביד לא מהני מיירי שם בנשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר וא"כ התם להקונה ליכא איסורא רק על המוכר שעבר על שבועתו ודמיא להכא להמקדש בערלה שהוא עבר על שנהנה מא"ה וא"כ כמו התם דאמרי' משום שעבר על השבועה אי עביד לא מהני ה"נ י"ל במקדש בערלה אעל"מ, והנה אין לתרץ כנ"ל דכל א"ה הוא איסור עשה ולא אמרי' אעל"מ דהא במשנה חשיב ערלה דזה לא ילפינן מאותו רק מג' פעמים ערלים וכדלעיל דף כ"ב ע"ב והנה אי אמרי' כדברי הרמב"ם דבכל א"ה אין לוקין י"ל דכמו באיסור עשה לא אמרי' אעל"מ ה"נ בכל לאו שאין לוקין עלי' הוי כמו איסור עשה וא"כ מיושב דברי הרמב"ם דהוכיח מהמשנה דאין לוקין על שום א"ה דאל"כ אמאי אמרי' דאינה מקודשת בא"ה משום דהוי א"ה ולא יהיב לה מידי תיפוק לי' דבלא"ה אינה מקודשת משום דאעל"מ ומוכרח דאין לוקין על הנאה והלכך משום דאעל"מ הוי מקודשת ורק משום דאין מקדשין בא"ה משו"ה אינה מקודשת:
לג) בגמ' בשלמא אי אשמעונין פירא גופי' והקשה בצל"ח דא"כ מכאן תיובתא על עיקר דינו של ר' יוחנן דאם אין לוקין על שלא כדרך אכילתן למה נקט משקין היוצא מהם הול"ל פירא גופי' שאין לוקין אלא דרך אכילתן בעיני' או אפי' בטעם היוצא מן העיקר אם דרכו וק"ו משקין היוצאין מהן ע"ש עוד הקשה תוס' מאי קאמר דזיעה בעלמא הוא והא טעם כעיקר דאו':
ונראה דהנה כתב הר' יונה דחתיכת איסור שנפל לדבש כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן לי' ומותר והקשה עליו במ"א סי' רט"ז סק"ב מהא דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב הו"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן ולא בתר השתא ובמקור חיים סי' תס"ז סק"ד תי' עפ"מ דאמרי' בחולין ק"כ בשלמא הקפה את הדם ואכלו דהא אחשבי' אלא המחה את החלב וגמעו אכילה אמר רחמנא והקשה הרשב"א בחי' הא שתי' בכלל אכילה ותי' וז"ל דדוקא בדבר שדרכו לשתותו וכו' שלא אסרה תורה אלא בדרך ברייתן ולפ"ז א"ש דשאני גבי חלב דדרכן בכך מהדם לעשות חלב משא"כ מבשר אין דרכו בכך לעשותו דבש וכיון דנשתנה מברייתו לדבר שאין דרכו ועומד לכך וליתא לאיסורא בעינא מותר עכ"ד המקו"ח ע"ש ולפ"ז י"ל דהכי קאמר אביי דזה החילוק בין היוצא מזתים וענבים דחייב על משקין היוצא מהם משום דאע"ג דנשתנו מברייתן ולא אסרה תורה היכא דנשתנה מ"מ הא אלו דרכו בכך להשתנות לכן הם אסורים אבל מתותים תאנים ורמונים אפי' אם אמרי' שלא כדרך הנאתן כשהוא בעיני' כגון שאכל חלב חי' או הניח על מכתו דאסור התם משו"ה אסור דהא עכ"פ הוא בעיני' ולא נשתנה מכמות שהי' ברייתה אבל היכא שנשתנה מברייתה שאין דרכו בכך להשתנות מותר וא"כ לא קשה קושי' הצל"ח דיש מכאן תיובתא לדינו של ר"י ולמ"ש לא מיירי הכא כלל מהא דשלכדה"נ רק משום שנשחט מברייתן וא"כ אי אשמעונין פירא גופא משום דלא אכיל להו כדרך הנאתן לא הוי ידעינן דהיכא דנשתנו מברייתן אפי' הוא כדה"נ דמותר משו"ה נקט הברייתא במשקין היוצא מזתים וענבים כדי לאשמעונין החילוק בין דרכן להשתנות או אין דרכן להשתנות, ומיושב קושי' התוס' אמאי קאמר זיעה בעלמא והא טעם כעיקר דאו' היינו אם לא נשתנו כגון שנתערב בכך להשתנות אבל היכא שאין דרכן להשתנות מותר שלא אסרה תורה אלא בדרך ברייתן ולא כאשר נשתנו ועי' בתשו' א"זזלל"ה בהשיב משה סי' ל"ח שכתב ג"כ לפרש בזה מ"ש בפנ"י בביצה דף ל"ח דבמבשא"מ הוי כאלו הוסר האיסור ונתחלק ולכן גם בדבר שיש לו מתירין בטיל משום דבמבשא"מ נשתנה האיסור מברייתו ולא אסרה תורה נשתנה ע"ש ועי' בתשו' נחלת יעקב סי' ב' ומה שכתבתי על זה על הגליון השיב משה:
לד) תוס' ד"ה הכל מודים והקשו הא דלא קאמר הכל מודים בחשב"ע משום דכתיב בהו אכילה וכו' ותמה בפנ"י הא בחב"ע ליכא מלקות כלל אפי' באוכל דרך אכילתן משום דהוי לאו הבא מכלל עשה וא"כ מעיקרא מאי קשיא להו עוד הקשו המפורשים דקארי לה מאי קארי לה כיון דכתיב בי' לשון אכילה אין כאן התחלת קושי' כלל:
ונראה דהנה בקידושין דף נ"ז אמרי' בגמ' חולין שנשחטו בעזרה מנ"ל שאסור באכילה אמר ר' יוחנן משום ר"מ מה שלי בשלך אסור היינו קדשים בחוץ אף שלך בשלי אסור ופריך בגמ' מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת אלא אמר אביי מהכא כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקירוב מקום ע"ש ולפ"ז י"ל דהתוס' הקשו לר"י דדריש ממה שלי בשלך וא"כ י"ל דיש איסור לאו ואיכא ג"כ מלקות ] עיין במ"ל פ"ב דנזירות שמביא בשם הר"ן דלוקין על הנלמד במה מצינו[בשוחט חילין בעזרה וגם דלא כתיב לשון אכילה וי"ל דגם שלא כדרך אכילתן אסור ותי' התוס' כיון דהכא אליבא דאביי קיימין דהוא דריש מזבחת ואכלת לכן לא אמר אביי הכל מודים בחשב"ע:
לה) בא"ד שמא משום דאין מזהירין מן הדין, והק' במהרש"א הא אביי קאמר בהדיא לקמן דלוקין על בב"ח אפי' שלכדה"נ משום דלא כתיב אכילה בגופי' ע"ש מה שתי' ולעד"נ ליישב ע"ד אחר קצת דהנה בהרא"ם הקשה ל"ל ג' פעמים לא תבשל כדי לאסור באכילה ובהנאה תיפוק לי' מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי וכו' לכ"א דלא תאכל איסור הנאה משמע ותי' כדי ללקות על אכילה והנאה דאי מל"ת כל תועבה אינו לוקה דהו"ל לאו שבכללות ועי' בפלתי סי' פ"ז סק"א מה שמפלפל בזה, והנה קשה דהכא מפיק איסור הנאה לבב"ח מק"ו תיפוק לי' מל"ת כל תועבה ואין לתרץ דל"ת כל תועבה הוי לאו שבכללות דהא בלא"ה לא לקי מק"ו דאין מזהירין מן הדין ויש ליישב עפ"ד הה"מ בפ"ב מה' מאכלות אסורות דבדבר שכבר אסור שוב ילפינן ק"ו כדי ללקות ע"ש וא"כ י"ל גם הכא כיון דנאסר בהנאה מל"ת כל תועבה אהני אח"כ הק"ו כדי ללקות על הנאה ולפ"ז י"ל דלמאי דמקשה התוס' הא דלא קאמר הכל מודים בבב"ח נמי הוי ידעי התוס' די"ל דאין מזהירין מן הדין אלא כיון דהאיסור הנאה הוא מל"ת כ"ת א"כ בכה"ג מזהירין מהדין וע"ז תי' התוס' כיון דעיקר אזהרה הוא מל"ת כ"ת א"כ כיון דמל"ת כ"ת לא נשמע רק דרך הנאתן דהא אכילה משמע דרך אכילה וא"כ שוב ליכא למילף ק"ו ללקות על הנאה בשלהדה"נ דהא מל"ת כ"ת אינו במשמע רק דרך הנאתן וא"כ מק"ו לחודא ליכא למילף מלקות על שלכדה"נ דאין מזהירין מן הדין ולפ"ז יש ליישב קושי' המהרש"א דהא דקאמר בגמ' תאמר בבב"ח שאין לוקין אלא דה"נ אטו בבב"ח אכילה כתיב בי' ומבואר דס"ל לאביי דלוקין על בב"ח שלכדה"נ מק"ו וקשה באמת האיך יליף אביי מק"ו למלקות הא אין מזהירין מן הדין ומוכרח לתרץ דאיסור הנאה לא יליף אביי מל"ת כ"ת כי אם ממקום אחר דלא משמע כדה"נ וכמבואר בחולין דף קט"ז ועי' בפלתי שם דסתם גמ' לא ס"ל בבב"ח מל"ת כ"ת וע"כ שפיר יליף לענין מלקות בשלכד"ה מק"ו אבל מ"מ כתבו התוס' שפיר דלא מצי למימר הכל מודים בבב"ח יכו' דהא איכא למ"ד דיליף איסור הנאה מל"ת כ"ת וא"כ גם מק"ו אין לוקין על שלכדה"נ דאין מזהירין מן הדין [ויתר הדברים בסוגי' זו כתבתי בסמוך בגמ' לקמן דף כ"ו]:
סוגי' דאפשר ולא קמכוין לו) מסכת פסחים דף כ"ו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ר"י בן זכאי שהי' יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר ומיכוון ושרי ורבא אמר שאני היכל דלתוכו עשו' ופירש"י ואין הנאת צילו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והנה ברמב"ם פ"ה מה' מעילה הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אע"פ שנהנה לא מעל והקשה במ"ל בפ"ה מה' יסודי התורה דנראה דטעמא דלא מעל משום דהוי מחובר לקרקע שהרי כל הסעיף בדין זה קא עסיק דאין מעילה במחובר וא"כ יש לתמוה דגבי צל שובך ל"ל טעמא דמחובר ולמה שביק טעמא דגמ' תיפוק לי' דשובך לתוכו עשוי' והוי שלא כדרך הנאתן וליכא מעילה, עוד הקשה במ"ל לשיטת הסוברים דבשלכדה"נ עכ"פ איכא איסורא דרבנן א"כ מאי משני שאני היכל דלתוכו עשוי הא איסורא מיהא איכא והיכא עביד הכי ריב"ז, עוד הקשה בשער המלך ריש ה' מעילה מאי ראי' מייתי אביי מהא דריב"ז התם שאני דאינו אלא איסור מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר ומשו"ה כיון שהוא לצורך לדרוש ברבים התירו:
ונראה דהנה בב"ב דף ס"ה ע"ב צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל וכו' ומסיק בגמ' דמשו"ה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל משום דשאובה דרבנן ומבואר משם דלענין דאו' תלוש וחיברו לקרקע לאו כקרקע אלא דבשאובה דרבנן הקילו רבנן לומר כקרקע דמי ועי' בנובי"ת סי' קמ"ב מה שביאר בזה ולפ"ז י"ל דהא דמייתו ראי' מריב"ז דל"ל דהתם משום דהיכל הוא מחובר לקרקע דהא מעילה דאו' הוא ולא אמרי' לענין דאו' מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והא דס"ל להרמב"ם המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל היינו כיון דהוא ספק אם תלוש ולבסוף חיברו אם הוא כקרקע או לא משו"ה לא מעל וכמבואר בפ"א שם נסתפק לו אם מעל או לא מעל פטור מן התשלומין ומן הקרבן (ובזה יש ליישב מה שהקשה בכ"מ פ"ה דהכא פוסק הרמב"ם המקדיש בית הדר בו לא מעל ובפ"ח מה' עכו"ם פוסק המשתחוה לבית אסרו ובגמ' מעילה דף כ' מבואר דשני דינים אלו סותרים זא"ז ולהנ"ל י"ל כיון דלענין דאו' אמרי' דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לחומרא משו"ה פוסק דהמשתחוה לבית אסרו אבל לענין מעילה דספק מעילה פטור מן התשלומין משו"ה פוסק הרמב"ם דלא מעל היינו שהוא פטור מן התשלומין אבל מ"מ עבר על ספק איסור דאו' דהא לענין דאו' אמרי' מחובר לקרקע אינו כקרקע[:
וא"כ י"ל דהא דמשני רבא שאני היכל דלתוכו עשוי והוי שלא כדה"נ אע"ג הא מ"מ גם גם בשלכדה"נ איכא איסורא דרבנן וי"ל דה"ק רבא כיון דהיכל הוא מחובר לקרקע רק דלענין דאו' לא הוי כקרקע ומעילה הוא איסור דאו' אבל כיון דהוא ג"כ שלכדה"נ ולא הוי בלא"ה רק איסור דרבנן ממילא אמרי' דהוא כקרקע ואין בו משום מעילה ואע"ג דגם במחובר יש בו איסור מעילה מדרבנן כמבואר בשעה"מ שם מ"מ י"ל באיסור מעילה דרבנן והוא ג"כ שלכדה"נ אפי' איסור דרבנן ליכא ומיושב קושי' המ"ל דהא דמשני רבא דצילו של היכל שלכדה"נ לאו דמשו"ה שרי אלא דמשו"ה הוי רק איסורא דרבנן ואמרי' דהוי מחובר לקרקע וליכא מעילה, ומיושב דברי הרמב"ם שכתב בצל שובך הטעם משום מחובר ושביק טעמא דגמ' משום שלכדה"נ ולהנ"ל הא גם בגמ' עיקר טעמא הוא משום מחובר והא דקאמר לתוכו עשוי היינו משום דבלא"ה לענין איסור דאו' לא הוי כמחובר ועי"ז דהוי שלכדה"נ וליכא רק איסור דרבנן אין בו מעילה משום דהוי כמחובר דבדרבנן תלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר:
לז) ובדרך פשוט יותר יש ליישב הרמב"ם שכתב בצל שובך מטעם מחובר ולא מטעם שלכדה"נ עפ"ד המהרש"א שהקשה לרבא דבמעילה כיון דילפינן חטא חטא מתרומה הו"ל כאלו כתיב אכילה בגופי' וא"כ קשה כדפרכינן לעיל מה לכלאי הכרם שכן לוקין שלכדה"נ משא"כ בב"ח דילפינן ג"ש מנבילה הו"ל כאלו כתיב אכילה בגופי' ואין לוקין אלא כדה"נ ותי' במהרש"א דלרבא איכא למימר דבכה"כ נמי אין לוקין שלכדה"נ אע"ג דלא כתיב בי' אכילה אפשר דאיכא בי' שום דרשה וג"ש כאלו כתיב בי' אכילה ע"ש ולפ"ז י"ל לדידן דקי"ל דבכה"כ לוקין גם שלכדה"נ קשה שוב קושי' המהרש"א האיך יליף איסי בן יהודא איסור הנאה בב"ח מק"ו הא יש לפרוך מה לכה"כ שכן לוקין שלכדה"נ תאמר בבב"ח דיליף ג"ש מנבילה לענין איסור אכילה והו"ל כאלו כתיב אכילה בגופי' ואין לוקין שלכדה"נ ומוכרח לומר לדידן דס"ל דבבב"ח אע"ג דילפינן ג"ש מנבילה כיון דלא כתיב אכילה בגופי' בכה"ג לוקין על שלכדה"נ וא"כ ממילא נמי י"ל במעילה לדידן כיון דלא כתיב אכילה בגופי' רק דילפינן חטא חטא מתרומה ג"כ לוקין שלכדה"נ וא"כ קשיא הא דריב"ז שהי' יושב בצילו של היכל דליכא למימר משום שלכדה"נ דהא לדידן דבכה"כ לוקין שלכה"נ ה"נ במעילה לוקין שלכה"נ ומוכרח לתרץ לדידן משום דאין מעילה במחובר ושפיר כתב הרמב"ם דס"ל בכה"כ לוקין שלכדה"נ הטעם בשובך משום מחובר דהא במעילה ס"ל דלוקין שלכה"נ ובגמ' הכא קאי אליבא דרבא דלא קי"ל כוותי' בזה:
אמנם קושי' המהרש"א יש ליישב עפי"ד הפרי תואר סי' פ"ז דגם איסי ב"י יסכים לדרשא דתנא רבי ר' ישמעאל דס"ל מלא תבשל ג' פעמים אחד לאיסור בישול וא' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה אלא דס"ל לאביי דאי לאו דגמרינן אכילה מנבילה והנאה מערלה וכה"כ לא הוינן דרשי לא תבשל חד וכו' ובתר דגמרינן מדרשא מוקמינן ללאוין דלא תבשל חד וכו' ולקי אאכילה ואהנאה אפי' שלא כדה"נ ע"ש וא"כ לא קשה קושי' המהרש"א דהא גם לרבא בב"ח אסור שלכדה"נ מלא תבשל דהא הג"ש בא ללמד דילפינן איסור אכילה והנאה מלא תבשל, ובזה יש ליישב ג"כ קושי' הצל"ח ללישנא קמא דלא אפשר וקמכווין כ"ע ל"פ דאסור וא"כ גם לאביי אסור וא"כ קשה לאביי מר' יוחנן ב"ז שישב בצילו של היכל ולדידי' ליכא לשנוי שאני היכל וכו' דלדידי' נשאר קושי' התוס' דהרי איהו סבר לעיל דלהכי לא כתיב אכילה בגופו לומר דהי' לוקין אפי' שלכדה"נ, עוד הקשה בצל"ח על הרמב"ם דהא רבא ס"ל דהיכא דלא כתיב אכילה בגופי' מ"מ כיון דיליף גז"ש ממה דכתיב בי' אכילה דינו כמוהו דבעינן דרך הנאתן וא"כ ודאי דהלכה כרבא וא"כ קשה האיך פסק הרמב"ם בפי"ד מהמ"א דבבב"ח הי' לוקין אפי' שלכדה"נ ע"ש ולהנ"ל מיושב די"ל דהא דקאמר בגמ' להכי לא כתיב אכילה בגופו לאו משום דאע"ג דגמר ג"ם מנבילה אפ"ה הו"ל כאלו לא כתיב אכילה בגופו די"ל דאה"נ משום הג"ש הו"ל נמי כאלו כתיב אכילה דהא מג"ש ילפינן לכל מילי אלא דסבר אביי כיון דלבתר דילפינן מג"ש שוב ילפינן איסור אכילה והנאה מלא תבשל והיינו דקאמר דלא כתיב אכילה בגופי' דמלא תבשל משמע אפי' שלא כדה"נ כיון דאפקי' דלאכילה בלשון בישול ולא בלשון אכילה:
לח) גם י"ל קושי' הצל"ח לל"ק באופן אחר עפ"מ שהקשה בשעה"מ ריש ה"מ מאי ראי' מייתי אביי מהא דריב"ז הא התם שאני דאינו אלא איסור דרבנן דאין במעילה במחובר ותי' בשעה"מ דאביי ס"ל כרב במעילה דף כ' דמשתחוה לבית אסרו וא"כ גם בבית אפי' בנאו ולבסוף הקדישו יש בו מעילה ע"ש וא"כ מיושב קושי' הצל"ח די"ל דלישנא קמא לא ס"ל כרב אלא כריש לקיש שם דאם בנאו ולבסוף הקדישו לא מעל וא"כ לא קשה מריב"ז דהתם משו"ה שרי דאין מעילה במחובר וי"ל דבהכי פליגו הני תרי לישני דלישנא בתרא ס"ל כרב וא"כ אין לומר דלא אפשר וקמכוין אסור כל"ק דהא קשה לאביי מהא דריב"ז דהא אביי ס"ל דלהכי לא כתיב אכילה בגופי' לומר דלוקין אפילו שלכדה"נ וכקושי' הצל"ח אבל ל"ק ס"ל כר' לקיש ולא קשה מריב"ז ושפיר ס"ל לא אפשר וקמכוין אסור:
לט) בתוס' ד"ה שאני היכל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה, ולכאורה י"ל דסברת המקשה שהקשה ממעילה להנ"ל דצילו של היכל אינו אלא איסור דרבנן דאין מעילה במחובר מדאו' א"כ י"ל דבמעילה שהוא מדאו' וכיון דכתיב בתרומה לשון אכילה לכן שלכדה"נ מותר אבל מעילה שהוא מדרבנן א"כ ל"ל דאימעוט שלכדה"נ דהא לא כתיב בי' אכילה דכל עיקרו הוא מדרבנן ולכן גם שלכדה"נ אסור, אבל י"ל כיון דמעילה שהוא דאו' מותר שלכדה"נ לא אחמירו במעילה דרבנן יותר מדאו' והרי זה דומה למאי דאמרי' בזבחים דף מ"ח ע"ב כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ועי' בפסחים דף ל"ח ע"ב תוס' ד"ה ר"י דמשמע דגם במידי דרבנן לא מבינו טפל חמור מן העיקר ועי' במהרש"א שם, וכה"ג מצינו בחולין דף צ"ז ע"א בתוס' ד"ה שאני חלב בשם הר"ם דשומן הגיד אע"פ שמפעפע אינו אוסר כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן דגזרו בי' אטו הגיד כשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו ע"ש ה"נ י"ל כיון דבמעילה דאו' דכתיב בי' אכילה שלכדה"נ מותר גם במעילה דרבנן אע"פ דלא כתיב אכילה מ"מ כיון דגזרו אטו מעילה דאו' לא החמירו חכמים לאסור שלכדה"נ והנה בלב ארי' כתב דרבינא שם ע"ב דאסר הנהו אטמהתא דאי מלחו בגיד הנשה לית לי' הך סברת הר"מ דס"ל דגם באיסור דרבנן אם יש טעם לאסור ולהחמיר יותר מדאו' מנ"ל להקל ע"ש וי"ל דאביי דמותיב מהא דריב"ז ג"כ ידע דהיכל לתוכו עשוי אלא דס"ל כיון דהוא מחובר וליכא מעילה אלא מדרבנן וא"כ לא כתיב בי' אכילה לכך שלכדה"נ אסור אבל רבא ס"ל כיון דבמעילה דאו' מותר שלכדה"נ גם מעילה דרבנן מותר שלכדה"נ:
סוגי' דתרומת חמץ מ) מסכת פסחים דף ל"ב ע"א תנן האוכל תרומת חמץ בפסח ובפי' המשניות להרמב"ם וז"ל עוד אבאר לך במס' מכות שכל האוכל חמץ לוקה והעיקר אצלינו שאין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מתשלומין ומדמי עצים וכו' לפי דאסור בהנאה ולפיכך אפי' ד"ע אינו משלם עכת"ד ורבים תמהו ע"ז דב' טעמים ל"ל הא בחדא סגי או משום דאינו לוקה ומשלם או משום דבמזיד לפי דמים משלם וחמץ אסור בהנאה ואין לו דמים ולמה נקט תרוויי' וביותר יש להפליא דהרמב"ם מפרש המשנה בטעם חדש מה שלא הזכיר בגמ' משום דאין לוקה ומשלם וקשה מנ"ל הא, עוד הקשה בתוס' רע"א לפמ"ש רבינו בפ"י מתרומות האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא חולין מתוקנים שהוציאו ממנו תרו"מ ומשמע מדבריו דגם במזיד לפי מדה משלם א"כ קשה מה קאמר בגמ' אי אמרת לפי מדה משלם שפיר פי' דבמזיד לפי דמים משלם ואין לו דמים והא להרמב"ם דגם במזיד לפי מדה משלם א"כ אמאי במזיד פטור מתשלומין דמה חילוק יש בין שוגג למזיד: ונלע"ד דהנה בב"מ דף ס"א בהא דא"ר יוחנן ריבית קציצה אינה יוצאה בדיינים וקאמר בגמ' מ"ט דר"י והקשה בפנ"י אמאי לא קאמר דטעמא דר"י דאזיל לשיטתו דס"ל כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ומשו"ה אינה יוצאה משום דאין לוקה ומשלם ותי' בפנ"י דהא דקאמר ר"י בעלמא אין לוקה ומשלם היינו דוקא היכא שהלאו אינו בא מחמת הפקעת ממון חבירו כגון מוציא שם רע ועדים זוממין משא"כ היכא שהלאו בא מחמת ממון חבירו לא שייך אין לוקה ומשלם דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה שכנגדו כיון דממון גמור אית לי' גבי' עכ"ד, ובזה יש ליישב קושי' הצל"ח שהקשה אף דמוקי למשנתינו דלא כהלכתא במה דמוקי לה כריה"ג מ"מ מי הכריחו לאוקמי גם בזה דלא כהלכתא כרנב"ה ואמאי לא מפרש טעם הפטור בסיפא משום מלקות דתרומה או דחמץ וכר' יוחנן דהלכה כמותו דאין לוקה ומשלם עיי"ש ולדברי הפנ"י ניחא דהכא כיון דע"י המלקות מפקינן ממון גמור מכהן לכן גם ר"י מודה הכא דע"י מלקות של זה לא מפקינן ממון חבירו ואמרי' דממונא משלם ולא לקי ואמאי פטור בסיפא, אמנם לפי"ז יתעורר להקשות על הרמב"ם דפירש משנתינו דבמזיד עטור משום דאין לוקה ומשלם הא כיון דאכל תרומותיו של כהן א"כ הזיק את הכהן ממון גמור ובכה"ג מודה ר"י דלא מפקינן ממונו של זה משום מלקות ואיך קאמר במשנה דבמזיד פטור משום דאין לוקה ומשלם לפ"ד הפנ"י ולכאורה הי' נ"ל כיון דחמץ בפסח לאו בר דמים א"כ לא הפסידו כלום אבל יש לדחות דהא מ"מ אם כבר אכלו וצריך לשלם מן החולין לפי מדה א"כ ממון גמור הוא ושוב שייך לומר דמשום מלקות לא יוכל לפקוע ממון חבירו ולא דמי למוציא שם רע שהלאו אינו בא כלל מחמת הפקעת ממון חבירו אבל הכא ממון חבירו הוא אע"ג שהוא חמץ דהא צריך לשלם לו המדה אם אכלו אם לאו משום שאין לוקה ומשלם:
ויש ליישב דהנה בחידושי הרי"ם הקשה למאי דמוקי בש"ס דאף דחמץ לאו בר דמים הוא מ"מ לפי מדה משלם א"כ הא קי"ל חילופי איסורי הנאה אסיר ופירש"י ז"ל ריש חולין משום דזה נקרא נהנה מאיסורי הנאה כיון דאי לאו דיהיב לי' האיסור הנאה לא הוי יהיב לי' החליפין וא"כ למה יהי' הכהן מותר לקבל התשלומין אף דלפי מדה משלם מ"מ הכהן נהנה מא"ה דזה התשלומין הוי חליפי א"ה עיי"ש ונראה לתרץ דהנה במג"א סי' ת"מ הקשה על הא דקי"ל אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך הא הוי פורע חובו מאיסורי הנאה ותי' העטרת זקנים בשם מהרי"ץ ז"ל דכיון דהבעלים הם ג"כ ישראלים א"כ גם להיפך יש קפידא דאם ישלם להבעלים ממון תמורת חפץ האסור בהנאה ולא יאמר הרי שלך לפניך א"כ הבעלים של החפץ יהי' להם הנאה מאיסורי הנאה דהא מקבל תשלומין עבור הא"ה להכי אוקמי' אדינא דאומרים הש"ל עכ"ד עיי"ש ומיושב קושי' הרי"ם שהקשה דהכהן לא יוכל לקבל התשלומין משום דהוי חליפי א"ה ולהנ"ל ניחא דהא אם הכהן לא יקבל התשלומין משום דחמץ אסור בהנאה א"כ יהנה האוכל חמץ לגד מה שיהנה מגוף האכילה עוד יהנה מחמץ שהוא פטור אם אכלן מתשלומין וא"כ כיין דעכ"פ אחד יהנה מא"ה או האוכל החמץ או הכהן וע"כ אוקמא אדינא דצריך לשלם ומותר הכהן לקבל התשלומין:
ולפ"ז מיושב דשפיר קאמר הרמב"ם הטעם משום דאין לוקה ומשלם ולא אמרי' כאן כסבר' הפנ"י דמשום המלקות לא נוכל להפקיע ממוני של זה דהא הכא אדרבה הכהן אין יכיל לקבל התשלומין דהוי חליפי איה רק דכל עיקר שמותר לו לקבל משום דמחויב האוכל החמץ לשלם כדי שלא יהנה הוא מא"ה וכיון דהוא לעצמו בלא"ה פטור לשלם כמו בעלמא דאמרי' אין לוקה ומשלם ורק אתה בא לחייבו משום דהמלקות לא יוכל להפקיע ממון חבירו וא"כ אדרבה י"ל דאוקמא אדינא והכהן אין יכול לקבל התשלומין משים דהוא א"ה דהא האוכל מצד עצמו בלא"ה פטור דאין לוקה ומשלם:
ועפ"ז י"ל דבגמ' הכי קאמר אי אמרת לפי מדה משלם שפיר ובשוגג חייב בתשלומין משום דלפי מדה משלם ובמזיד פטור משום דאין לוקה ומשלם ואע"ג דמשום מלקות לא מפקינן ממון חבירו מ"מ כיון דהוא א"ה והכהן אין יכול לקבלם ע"כ אמרי' כיון דהאוכל בלא"ה פטור משום דאין לוקה ומשלם לכן אין הכהן רשאי לקבל התשלומין דמי א"ה והיינו אע"ג דלפי הרמב"ם גם במזיד לפי מדה משלם מ"מ פטור משום דבמזיד חייב מלקות אבל בשוגג דליכא מלקות משלם אע"ג דהוא איה משום דלפ"מ משלם וממילא דלא קשה על הרמב"ם קושי' תוס' רע"א דאין הפשט בגמ' דבמזיד לפי דמים משלם אלא אע"ג דלפ"מ משלם מ"מ פטור מתשלומין משום דבמזיד חייב מלקות ואמרי' דאין לוקה ומשלם לכן אין רשאי הכהן לקבל חליפי א"ה: ומעתה מיושב פיהמ"ש להרמב"ם דמפרש המשנה הטעם דבמזיד פטור משום דאין לוקה ומשלם אלא משום דאכתי תיקשה להנ"ל דמשום מלקות לא מפקינן ממונו של זה א"כ בכה"ג אמאי פטור לכן קאמר הרמב"ם משום דאסור בהנאה וע"כ בלא"ה מדינא אין הכהן יכול לקבל התשלומין והנה משום דאסור בהנאה לחוד לא מהני לפטור במזיד מתשלומין דהא להרמב"ם לפי מדה משלם גם במזיד וא"כ הכהן יכול לקבל הממון דהא גם האוכל יהנה מא"ה אם לא יקבל הכהן התשלומין וכסבר' העט"ז על כן קאמר הרמב"ם תרווייהו משום דאין לוקה ומשלם וממילא דהאוכל פטור מדינא מצד עצמו וא"כ שיב אין הכהן יכול לקבל דמי א"ה וא"ש מה שהקשו דהרמב"ם העלה טעם חדש דאין לוקה ומשלם מה שלא הזכיר בגמ' זה הדבר ולהנ"ל מבואר כן להדי' בגמ' במה דקאמר אי אמרת לפי מדה משלם שפיר והיינו משום דאין לוקה ומשלם ומשו"ה פטור בסיפא:
סוגי' דריחא מילתא מא) מסכת פסחים דף ע"ו ע"ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מאי טעמא מפטמי אהדדי ולוי אמר מותר וריחא לאו מילתא מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובות גופים הנ"מ מדקתני אפי' גדי וטלה אי אמרת מפני תערובות טעמים מה לי גדי וגדי ומה לי גדי וטלה לימא תהוי תיובתא דרב אמר רבי ירמי' כגון שצלאו בשתי קדירות וכו' והקשה בצל"ח לפי דברי התוס' בע"ז דף ס"ו דבחמץ בפסח דאוסר במשהו אז אפי' במצות ובמעשה תנור דליכא פטום אסור משום דמשהו מיהא איכא א"כ קשה הא רב ס"ל כר"י דמין במינו בכל איסורים במשהו ולמה אמר בשר שחוטה שמן ותיפוק לי' דאפי' שניהם כחושים משהו מיהא איכא עוד הקשה במהרי"ל הובא במחצה"ש סי' תמ"ז לדעת הפוסקים דמודה לוי דמשהו מיהא איכא ולהכי בחמץ דאסור במשהו ריחא מילתא א"כ מה מקשה מה לי גדי וגדי וכו' הא י"ל דברייתא אתיא כר"י דמב"מ במשהו וא"כ שפיר קאמר לא מיבעי גדי וגדי דאוסר במשהו אלא אפי' גדי וטלה שהוא מבשא"מ ואינו אסיר כי אם בנתינת טעם אפ"ה אסור דריח יש בו אפי' כדי נתינת טעם ועיי' בצל"ח עוד הקשה במהרי"ל הא גם ללוי תיקשי דמשמע דמתיר לצלות לכתחלה שני פסחים כאחד הא משהו איכא ואין מבטלין איסור לכתחלה:
ונלע"ד לתרץ דהנה בפ"ק דקידושין בהא דתניא עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ומוקים לה בגמ' כגון שלא שוו חמש סלעים משום דקבלי' כהן כי הא דרב כהנא שקול סודרא גבי' פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי חמש סלעים וכתב ע"ז הר"ן דהיינו דוקא למי שדרכו להתייקר באיזה חפץ שנותן לפעמים דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי עכ"ד והנה בב"י יו"ד סי' ש"ה חולק על הר"ן דמהרמב"ם לא משמע כן דאפי' אינו דרכו להתייקר ג"כ מצי הכהן לאמר לדידי שוה לי והטו"ז והש"ך סוברים כדעת הר"ן עיי"ש ולע"ד נראה להביא ראי' קצת לדברי הר"ן ממ"ש בטור או"ח סי' תרי"ב בשם אבי העזרי דאם אכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה ביום הכיפורים אפי' איסורא דרבנן ליכא וכתב הב"י שם דהרמב"ם חולק וס"ל דאם אכל אוכלין שאינם ראוים לאכילה פעור מן הכרת אבל מכין אותו מכות מרדות ותי' שם לחד תי' דלא כתב האבי"ה דאפי' איסורא ליכא אלא באוכל פחות מכשיעור דוקא עכ"ד עיי"ש ומבואר מזה דאע"ג דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ הייני דוקא באכל אוכלין ראוים וכדרך אכילתן אבל ח"ש באוכלין שאינם ראוים אפי' איסורא דרבנן ליכא והנה בב"י לא ביאר טעמו ונימוקו אמאי ח"ש שלכד"א אפי' איסורא ליכא ונלע"ד די"ל למה שכתבו האחרונים הטעם דח"ש אסור מה"ת היינו משום דאחשבי' לאכילה ועיי' בח"צ סי' פ"ו ולפ"ז מסתברא שפיר טעמי' דהאבי העזרי עפ"ד הר"ן הנ"ל דלא מהני לומר לדידי שוה רק למי שדרכו להתייקר וא"כ י"ל ג"כ דלא שייך לומר אחשבי' רק בכדרך אכילתן א"כ הוי דרכו להחשיב בכך לאכילה אבל בשלכד"א א"כ אין דרכו להחשיב בכך לאכילה כל עיקר ומכש"כ דח"ש לא שייך בזה אחשבי' וא"כ מזה ראי' לדברי הר"ן הנ"ל:
ולפ"ז אפשר לומר ג"כ דלמ"ד מב"מ במשהו מ"מ לא עדיפא מחצי שיעור בעיני' וכמו דח"ש בעיני' דאסיר מה"ת אבל אם הוי שלא כדרך אכילתן דלא שייך לומר אחשבי' בדבר שאין דרכו להחשיב ומשו"ה מותר אפי' מדרבנן הכי נמי יש לומר דמב"מ למ"ד במשהו היינו דוקא אם הוי אוכלין ראוין וכדרך אכילתן אבל אם אינם ראוים לכ"ע מב"מ בנ"ט דאוסר שלא כדרך אכילתן עכ"פ מדרבנן ועי' במ"ל ה' יסודי תורה פ"ה דשלא כדרך אכילתן אסור עכ"פ מדרבנן והנה כתבו התוס' בע"ז דף י"ב דריחא הוי שלא כדרך הנאתן ומ"מ איסורא מיהא איכא עיי"ש ולפ"ז מיושב קושי' הצל"ח דמשו"ה אמר רב בשר שחוטה שמן אבל בשניהם כחושים מודה רב דמותר אע"ג דרב ס"ל מב"מ במשהו ובכחושים ג"כ איכא משהו דהא גם למ"ד מב"מ במשהו מ"מ היינו דוקא אם הוא כדרך הנאתן אבל בשלא כדרך הנאתן כגון הכא בריחא גם במב"מ אוסר רק בנתינת טעם אבל משהו וגם שלא כדרך הנאתן אינו אוסר ומיושב ג"כ קושי' המהרי"ל דשפיר קאמר הגמ' מה לי גדי וגדי ומה לי גדי וטלה דהא גם בגדי וגדי דהוי מב"מ אינו אוסר במשהו רק בנתינת טעם כמו מבשא"מ דהא בריח דהוי שלא כדרך הנאתן לכ"ע לא אמרי' דמב"מ במשהו ומיושב ג"כ ללוי דמותר לצלות לכתחלה כאחד ולא שייך אין מבטלין איסור לכתחלה דהא משהו ושלכדה"נ אפי' בעיני' מותר ומכש"כ דמותר לבטלו ורק בחמץ דהמנהג להחמיר במשהו אפי' נותן טעם לפגם כמבואר ברמ"א סי' תמ"ז ס"י וע"כ כתבו הפוסקים דבחמץ לכ"ע מחמירינן בריחא אבל ללוי שפיר מותר לצלות שני פסחים כאחד כיון דבשאר איסורים ח"ש ושלכדה"נ אפי' בעיני' מותר אפי' לכתחלה:
מב) בתוס' ד"ה מאי והקשו לפי מה שפי' בקו' דלוי לא שרי אלא בדיעבד קשיא מאי פריך ללוי מהא דאין צולין שני פסחים כאחד דהכא לכתחלה קתני אבל בדיעבד שרי עוד בתוס' ד"ה אסרה רבא מפרזיקי מכאן פוסק ר"ת כרב והנה הרי"ף בפ' גיד הנשה כתב דמפת שאפאה עם הצלי דאסור למיכלא בכותח וכן מההוא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא דאסרה רבא מופרזיקי' למיכלא בכותחא אין ראי' דהלכתא כרב דהא לוי לא שרי אלא בדיעבד וההוא הוא כלכתחלה עיי"ש וא"כ קשיא לר"ת דמוכיח מכאן דהלכתא כרב ונלע"ד לפי שיטת ר"ת בבשר רותח שנפל לתוך חלב צונן דחלב שרי ולא בעי ששים נגד כדי קליפה דאע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר דלא שיין קליפה כמו בחלב מותר והקשה עליו הש"ך בסי' צ"א מתוס' פג"ה דכתבו ירך שנמלח בגיד דאח"כ כשנתבשל צריך ששים אפי' נגד קליפה הנאסרת במליחה ובפלתי שם סק"ב מתרץ דידוע מ"ש נ"ט בר נ"ט דבבשר בחלב שרי ובשאר איסורים אסור משום דנ"ט בר נ"ט הוא טעם קלוש ובב"ח דהיתרא אינו איסר רק טעם גמור משא"כ שאר איסורים עכ"פ איסורא איכא יהי' טעם קלוש וכן י"ל בחם לתוך צונן דנאסר כדי קליפה דטעם קלוש הוא למאוד יותר מנ"ט בר נ"ט ולכן אינו אוסר תערובותו וא"כ ה"מ בב"ח דטעם קלוש לא אסרה תורה אבל באיסורים גמורים אוסרים כל טעם ולכן אף קליפה אוסר ולא מצינו הך דינא דר"ת רק בבב"ח עכ"ד עיי"ש ולפ"ז י"ל ללוי דס"ל ריחא לאו מילתא ורק לכתחלה אסור וא"כ אף לכתחלה לא הוי רק טעם קלוש יותר מקליפה הנאסרת ע"י חם לתוך צונן דאסור הקליפה אם הוא בעין אפי' בדיעבד וא"כ דהוא טעם קלוש אינו אוסר תערובתו בבב"ח דהיתרא אף לכתחלה וא"כ שפיר מוכיח ר"ת מדאסרה רבא למיכלא בכותחא ש"מ דס"ל כרב דריחא טעם ממש הוא דהא ללוי דהוא טעם קלוש ודאי דאפי' לכתחלה מותר בבב"ח ומיושב קושי' התוס' דפריך ללוי מאין צולין שני פסחים דהתם אפי' לכתחלה שרי ללוי דהא הפסח הוא מותר מצד עצמו ורק על האי גברא שלא נמנה עליו אסור לאוכלו וא"כ רק ע"י התערובות זה בזה נאסרו ודמי ממש לבב"ח דהיתרא הוא ואינו נאסר רק בטעם גמור ולמאן דס"ל ריחא לאו מילתא אינו רק טעם קלוש ואפי' לכתחלה לא נאסר בפסח דהיתרא הוא כמו בחם לתוך צונן דהיתרא:
ומיושב ג"כ קושי' מהרי"ל שהקשה למסקנא דגמ' גם ללוי תיקשי דהא עכ"פ משהו איכא ואמאי ללוי מותר לצלות לכתחלה הא אין מבטלים איסור לכתחלה ולהנ"ל י"ל כיון דמשהו הוא והוי טעם קלוש אינו איסור כלל בתערובות דטעם קלוש דהיתרא אינו אוסר תערובתו ולאו משום ביטול איסור רק דעל טעם קלוש אינו חל כלל האיסור כמו בנ"ט בר נ"ט דהיתרא דליכא משום אין מבטלים איסור לכתחלה דלאו איסור כלל הוא:
בסוגי' דאין שוחטין את הפסח על היחוד מג) מסכת פסחים דף צ"א ע"א בגמ' ולר' יוסי ממאי דלהכי דקאמר ר"ש דילמא כדאמר ר' יהודא הוא דאתא לא ס"ד דהא כתיב איש לפי אכלו והקשה ברש"י מאי פירכא כולי' האי הא איכא למימר מר דריש לי' הכי ומר דריש לי' הכי עיי"ש עוד הקשה במהרש"א לקמן ע"ב ואלא מאיש לפי אכלו ההוא מיבעי' לי' דסוחטין את הפסח עה"י ומשני שמעית מיני' תרתי והקשה במהרש"א דבפ"ב דקידושין דפריך נמי כי הכא ומשני דס"ל אין שוחטין את הפסח עה"י אמאי לא משני כי הכא:
ונראה עפ"מ שהקשה במקנה בקידושין לריב"ק דיליף דשליחו של אדם כמותו מושחטו הו"ל להוכיח מכל שחיטת הפסח כיון דאין שוחטין עה"י ואין שנים שוחטין וע"כ דאחד שוחט בשליחתו של חבירו ואפי' אי נימא דס"ל שוחטין את הפסח עה"י מקרא דאיש לפי אכלו אכתי מוכח שליחות מדאיצטרך קרא דשוחטין את הפסח עה"י ומתרץ המקנה עפ"מ שהקשה התוס' אמאי לא דחי דההוא דריב"ק מיירי דאית לי' שותפות בגווי' כדאמר לר' יוחנן ובזה מיושב דריב"ק בא להוכיח מקרא יתירה דיש שליחות מושחטו אותו אפי' בלא שותפות משום דבשותפות לא צריך קרא והא דמקשה בש"ס ודילמא דאית לי' שותפות היינו דוקא לר"י דלדידי' לא מייתרא קרא דושחטו דיליף מיני' שכל ישראל יוצאין בפסח אחד עכ"ד ומבואר מדברי המקנה דהא דמוכח שליחות מושחטו משום דהיכא דאית לי' שותפות מוכח מהא דאין שוחטין את הפסח עה"י ולמ"ד דשוחטין נמי מוכח שליחות באית לי' שותפות משום דהא דשוחטין צריך קרא ולפ"ז קשה לפום הס"ד דמאן דס"ל שוחטין את הפסח עה"י לא מפיק לי' מקרא דאיש וכו' רק כיון דלא ממעט קרא דאין שוחטין ממילא אמרי' דשוחטין א"כ שוב קשה הא ליכא למילף שליחות מושחטו אותו כדס"ל לריב"ק דהא י"ל משום דאית לי' שותפות בגווי' וכקושי' התוס' ועל כן יש לומר דהכי פריך ממאי דלהכי כדאמר ר"ש דילמא כדאמר ר"י הוא דאתא כיון דהלכתא דאכילת פסחים מעכבת ומיותר קרא דושחטו למילף מיני' שליחות וע"כ אמרי' דאין שוחטין את הפסח עה"י דאל"כ יש להקשות מנ"ל שליחות דילמא אית לי' שותפות בגווי' וע"כ פריך הגמ' לר' יוסי ממאי דלהכי דקאמר ר"ש דילמא כדאמר ר' יהודא דאלת"ה שליחות מנ"ל ומשני לא ס"ד דאין שוחטין דהא כתיב איש לפי אכלו ר"ל דמ"ד דס"ל שוחטין את הפסח עה"י נמי מוכח שליחות מדאיצטרך קרא דשוחטין ושפיר גם לר' יוסי יליף שליחות כדריב"ק דליכא למימר דמושחטו מיירי רק באית לי' שותפות דזה מוכח מדאיצטרך קרא דשוחטין ומיושב קושי' המהרש"א דהכא לר' יוסי דס"ל כריב"ק כמו שכתבו התוס' [בד"ה אי נימא] על כן אמרי' בהכרח שמעית מיני' תרתי אע"ג דקרא לא מייתרא ואיצטרך לכדר' יצחק או לכדר"ש משום דאי לא מוכח מהכתוב דשוחטין קשה שוב לריב"ק מנ"ל שליחות כנ"ל אבל התם דקאי לר' יונתן דיליף שליחות מויקחו להם על כן אמרי' כיון דאיצטרך לכדר' יצחק לא יליף דשוחטין ולא אמרי' שמעת מיני' תרתי רק לר' יוסי או ס"ל כריב"ק דהלכתא כוותי':
ובזה יש ליישב דברי הרא"ם בפי' החומש פ' בא עה"פ ושחטו אותו והביא שם רש"י הך דרשה דריב"ק ושחטו אותו וכי כולן שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וכתב הרא"ם וז"ל וא"ת ואמאי לא יליף הא מקרא דויקחו להם איש שה ועוד היכי יליף מהכא דילמא שאני התם דאית לי' לשליח שותפות בגווי' אבל שליח בעלמא לא וי"ל דנפקא לי' מהני ב' קראי דאם אין ענין להיכא דאית לי' שותפות בגווי' תנהו להיכא דל"ל שותפות עכ"ל והקשה במהרש"א (בקידושין[ובשער המלך הא לא פריך הגמ' ודילמא דאית לי' שותפות רק לר' יונתן אבל לריב"ק לא פריך כמ"ש התוס' והניחו בתימא ולהנ"ל מיושב דמשו"ה לא פריך בגמ' לריב"ק ודילמא דאית לי' שותפות בגווי' משום די"ל דריב"ק ס"ל אין שוחטין את הפסח עה"י ואי ס"ל דשוחטין י"ל דיליף לה דשוחטין מקרא וא"כ מוכח ג"כ שליחות מדאיצטרך קרא דשוחטין ומשו"ה לא פריך על ריב"ק דילמא מיירי באית לי' שותפות דהא באית לי' שותפות לא צריך קרא אבל לדידן דס"ל דשוחטין את הפסח עה"י וגם לפי מה דמוכח מגמ' קידושין דלא אמרי' תרתי שמעית מיני' וא"כ לא מוכח דשוחטין את הפסח עה"י מקרא וא"כ מושחטו אותו לא מוכח שליחות די"ל דמיירי דאית לי' שותפות ושפיר קאמר הרא"ם דנפקא לי' מהני ב' קראי מושחטו אותו ומקרא דויקחו להם איש שה באם אינו ענין דשליחות אפי' היכא דל"ל שותפות:
מד) ע"ב בגמ' א"כ נכתוב רחמנא לפי אכלו מאי איש שמעת מיני' תרתי והקשה במהרש"א בפ"ב דקידושין דנפ"ל הא דר' יצחק מאיש לפי אכלו ופריך הא מיבעי' לי' דשוחטין את הפסח עה"י ומשני סבר לה אין שוחטין עה"י ואמאי לא משני כי הכא דתרתי שמעת מיני' גם מה שהקשה במקנה בקידושין שם דאמרי' מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו וגו' דהו"ל להוכיח מכל שחיטת הפסח כיון דאין שוחטין עה"י ואין שנים שוחטין כמבואר בחולין דף כ"ט וע"כ דאחד שוחט בשליחותו של חבירו:
ונראה דהנה בקידושין שם אמרי' לר' יונתן דמפיק לי' להאי קרא דושחטו אותו שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שליח בקדשים מנ"ל דהא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' ומשני מויקחו להם איש שה ופריך ודילמא התם נמי דאית לי' שותפות בגווי' ומשני א"כ תרי קראי ליל והקשו המפורשים מאי מעליותא דשותף בחלק שלו משליח דעלמא שאינו שותף ועי' בפנ"י שם ונלע"ד דהנה בקידושין דף כ"ג אמר רב הונא הני כהני שלוחי דרחמנא דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדינן ואינהו מצי עבדי והקשו הראשונים הא בעיא הוא בנדרים אי כהני שד"ר או שלוחי דידן ואמאי לא איפשטא מהא דר"ה ותי' הרשב"א שם דהתם בעבודת הכשרות בזר כגון שחיטה והפשט קבעי והא דר"ה בקבלה וזריקה דאין כשרות בזר ומשו"ה קאמר ר"ה דשד"ר הם דכל דלא מצי עביד לא משוי שליח עי"ש ומבואר מתוך דברי הרשב"א דעבודה שיכול לעשות בעצמו כגון שכשירה בזר אמרי' דשלוחי דידן נינהו אבל במה שאין יכול לעשות בעצמו א"כ לא מהני שליחות ע"כ בהכרח אמרי' דשד"ר נינהו ולפ"ז י"ל דבגמ' דקאמר שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' ר"ל משום דס"ל כמ"ד דאין שוחטין הפסח עה"י וכיון דאין שנים שוחטין כאחד ולפי הס"ד דלא ידעינן דשליחו של אדם כמותו א"כ כיון דאין אחד שוחט בשביל חבירו ממילא כל שחיטת הפסח אע"ג דשחיטה כשרה בזר מ"מ בפסח הוי השחיטה כזריקה והקטרה דאמרי' בי' דשלוחי' דרחמנא נינהו דהא כל היכא דלא מצי למיעבד בעצמו רק ע"י שליח אמרי' דהוי שד"ר וה"נ כיון דאין שוחטין הפסח עה"י הוי שוחט הפסח כיון דהבעלים לא יכלו בעצמם לשחוט כמו הכהנים לגבי זריקה והקטרה ומיושב קושי' המפורשים דהא דפריך בגמ' דאית לי' שותפות בגווי' לאו משום מעליותא דשותף לענין השליחות אך משום דאין שוחטין עה"י ומשו"ה הוי השנים שותפים בהפסח וא"כ האחד שוחט בשביל חבירו ג"כ וא"כ י"ל שוב כיון דאי אפשר רק ע"י שליחות אמרי' דשלוחי דרחמנא נינהו אבל משום שליחות לא משמע דמהני ומשו"ה פריך בגמ' שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' אבל בעלמא שליחות מנ"ל:
ומיושב קושי' המקנה דהו"ל להוכיח שליחות מהא דאין שוחטין עה"י ולהנ"ל י"ל דהא אם שוחט בשביל חבירו משום שחבירו אי אפשר לשוחטו דאין שוחטין עה"י מזה ליכא למילף שליחות דהא אם א"א כל אחד לשוחטו בעצמו א"כ הוא שד"ר ולא שלוחי דידן אך לריב"ק דמשמע לי' מקרא דצריך כל אחד מישראל לשחוט הפסח וכמ"ש התוס' שם וכיון דאינו שוחט אלא אחד וא"כ משמע דאע"ג דהוא שליח הבעלים מ"מ אמרי' שליחו של אדם כמותו ומוכח מזה דמהני שליחות ומיושב קושי' המהרש"א דהנה להנ"ל לר' יוחנן הא דליכא למילף שליחות מושחט אותו משום דאית לי' שותפות בגווי' היינו כיון דאין שוחטין עה"י וא"א לשחוט בעצמו הוי שד"ר דבלא"ה מאי מעליותא דשותף בחלק של חבירו יותר משליח דעלמא וכנ"ל וא"כ לפ"ז ליכא למימר כקושי' המהרש"א דתרתי שמעת מינה דשוחטין את הפסח עה"י כיון דהתם קאי למ"ד אין שוחטין עה"י דאל"כ הקושי' דגמ' מעיקרא ליתא די"ל דשפיר איכא למילף שליחות מושחטו אותו גם לר' יונתן ול"ל דאית לי' שותפות בגווי' דהא כל עיקר מה שאמר בגמ' דאית לי' שותפות היינו רק משם דאין שוחטין עה"י וא"א לשחוט בעצמו והוי שד"ר אבל אי שוחטין עה"י א"כ אע"ג דאית לי' שותפות מ"מ מוכח שליחות כיון דעכ"פ הי' יכול לשחוט עה"י ולא הוי שד"ר רק שלוחי דידן ומוכרח הגמ' לתרץ שם לפום סב' המקשה דהתם דס"ל דאין שוחטין עה"י:
מה) תוס' ד"ה איש ולא קטן תימה אמאי איצטרך דהיכן מצינו שקטן חייב במצות ונראה דהנה במקנה בקידושין פ"ב הקשה אמאי לא יליף שליחות מכל שחיטות הפסח כיון דאין שוחטין עה"י ומוכח דאחד שוחט בשליחותו של חבירו ונראה ליישב די"ל דגם למ"ד אין שוחטין עה"י מ"מ סגי שיצטרף הקטן עם איש אחד כיון דהקטן ג"כ אוכל כזית עמו לא הוי תו על היחיד וכיון דקטן לאו בר שליחות א"כ מה שהאחד שוחט בשביל עצמו ובשביל הקטן לאו משום שליחות הוא דהא לית לי' לקטן כלל שליחות וא"כ לא מוכח מהא דאין שוחטין עה"י דמהני שליחות די"ל לפום הס"ד דמיירי קרא בצירוף גדול עם קטן עמו ולהמסקנא דיליף שליחות מקרא שפיר יכול לצרף אפי' הרבה גדולים ביחד לשחיטת הפסח מטעם שליחות דמהני ומיושב קושי' התוס' אמאי איצטרך למעוטי קטן דהיכן מצינו שקטן חייב במצות ולהנ"ל י"ל דשפיר איצטרך כיון דאיכא ילפותא קרא מיותר לשליחות ולא ילפינן כקושי' המקנה מהא דאין שוחטין עה"י וע"כ כנ"ל די"ל דשוחט הגדול ביחד עם הקטן דליכא משום שליחות וא"כ ממילא מבואר דקטן חייב בפסח אע"ג דהוא פטור משאר מצות ולכן איצטרך קרא דאיש למעוטי קטן כי היכי דלא למילף מקרא דמיותר לשליחות דמשמע דקטן חייב בפסח: