עצי חיים על מועדים· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים על מועדים - מגלת קהלת
א) ידעתי כי כל אשר יעשה ה"א הוא יהי' לעולם ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ונראה עפי"מ שאמרו לאיזה צורך בקיום המצוה ואזהרת עבירות אם הוא צורך גבוה ובטעם מכוון או רק גזירות המלך בלי שום טעם כדי לקבל שכר או להיפך וכתבו עפ"י המדרש וכי מה איכפת להקב"ה בין שהוא שוחט מן העורף או שוחט מן הצואר הוי אומר לא ניתנה המצות אלא לצרף בהן הבריות באופן שכל הפגמין שאנו פוגמין ח"ו בעונותינו וכל התיקונים שאנו מתקנים במעשינו הטובים אין שום פגם ולא שום תיקון שייך לגבי הא"ס חס מלהזכיר בזה כי הוא ית"ש השלם בכל מדותיו ואין צריך לזולתו עכ"ד, ובזה אמרתי לפרש מה שאמר דוד המע"ה [תהלים י"ח] הא' תמים דרכו אמרת ד' צרופה וגו' כי מי א' מבלעדי ה' ומי צור זולתו א' פי' מה שעשה ה' הוא תמים בלי שום חסרון ופגם ואין צריך עזר וסיוע מזולתו אמרת ד' צרופה ר"ל תורת ד' הוא רק לצרף בהן הבריות ומגן לכל החוסים בו כי מי א' מבלעדי ה' ר"ל היתכן לומר שח"ו יהא הי"ת צריך עזר מזולתו ומי צור זולתו א' ר"ל שיהא חסר תיקון ופגם שיהא נצרך להשלמה ביצורתו מזולתו ית"ש וזש"ה כל אשר יעשה ה"א עליו אין להוסיף פי' שמעשה ד' המה בתכלית השלימות ואין צריך עזר מזולתו להוסיף על מעשהו וממנו אין לגרוע ר"ל ח"ו בחטא ופגם אינו נגרעת עי"ז בפעולתו ית"ש וא' עשה שיראו מלפניו כל המצות והתיקונים הוא רק כדי ליראות מלפניו כמלך שצוה על עבדיו שיקיימו מצותיו כדי ליתן להם שכר טוב בעמלם ולצרף בהן הבריות והבן:
ב) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח במדרש טוב מלא כף נחת זה יום השבת ממלא חפנים ורעות רוח אלו ששת ימי המעשה דא"ר חב"א אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת שנא' בשובה ונחת תושעון, ויל"ד הלשון ששת ימי המעשה דהול"ל אלו ימי המעשה וגם קשה דלכאורה דבר זה סותר למה שאמרו רז"ל שבת קי"ח אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הי' נגאלין שנא' אשר ישמרו את שבתותי וגו' והביאותים אל הר קדשי וגו' ומכאן משמע דאפי' משום שבת אחד יהא נגאלין ויבואר לענ"ד עפי"מ שאומרים הטעם שתי שבתות דייקא משום דלא הוי שבת אמיתי מצוה כמאמרם שביתה ביום השביעי רק אם שומר מקודם שבת אחד וא"כ מתחילין אחריו ששת ימי המעשה ואח"כ יום השביעי ושובת בו א"כ הוי כמאמרם אבל שבת הראשון שעבר אין זה לו יום השביעי שאחר ששת ימי המעשה רק אחר כמה מאות או אלפים ימי המעשה ואין זה לו יום השביעי ולא הוי מצוה כמאמרם והבן זה ובזה פירש ביש"מ פ' תשא ושמרו בנ"י את השבת ר"ל שצריכין לשמור שבת אחד לעשות את השבת ר"ל כדי שיעשו את השבת האחר לשבת אמיתי ואז לדורותיכם לברית עולם כי אז יהי' נגאלין ויהי' כולו שבת עכ"ד ז"ל, וזש"ה טוב מלא כף נחת זה יום השבת הבא, ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה דוקא ולא יותר מששת ימי המעשה דא"ר חב"א אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת ר"ל זהו שבת אמיתי הבא אחר ששת ימי המעשה דכתיב בקרא ע"ז אשר ישמרו את שבתותי דמשמע שתי שבתות ואח"כ והביאותים אל הר קדשי כנ"ל:
ג) את הא' ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה הא' יבא במשפט על כל נעלה ופירש"י כי זה כל האדם כי לדבר הזה נברא כל האדם, ונראה לפרש עפימ"ש בספר נזיר השם בהקדמה במה שאמרו חז"ל נמנו וגמרו נוח שלא נברא יותר משנברא ופי' המהרש"א נמנו וגמרו ר"ל שמנו מנין המצות ורבו הלאווין שהם שס"ה שמגיע עליהם עונש על העשין שהם רמ"ח שמקבלים עליהם שכר וקרוב להפסד יותר משכר משו"ה גמרו דנוח שלא נברא ואמנם לפי"מ דמבואר בקידושין דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אינו מצטרף א"כ יש בקיום עשה שני פעמים רמ"ח פעם אחד על המעשה ופ"א על המחשבה משא"כ בלית לא נחשב רק המעשה א"כ שוב נפיש ויותר השכר על ההפסד ולכן טוב מה שנברא משלא נברא עכ"ד עיי"ש וזש"ה את הא' ירא היינו הל"ת שצריך לירא מפניהם שעליהם מגיע העונש ואת מצותיו אשר צונו הקב"ה לעשותם היינו המ"ע שמור כי זה כל האדם ופירש"י כי לדבר הזה נברא האדם אם ישמור עצמו מבלי לעבור את פי ה' היינו הל"ת וגם יקיים מצותיו הם המ"ע לדבר הזה טוב שנברא האדם ואמר הכתוב כי את מעשה הא' יביא במשפט על כל נעלם היינו המחשבה אשר טמור ונעלם בלב האדם, וגם את כל מעשה איש שניהם כאחד יבא במשפט וא"כ העשין הם בכפילא שני פעמים האחד במעשה ופעם השני מוסיף עליהם מה שקיימם במחשבה ולכן טוב מה שנברא האדם ולא הוי קרוב להפסד ורחוק משכר כיון שגם על כל נעלם היינו המחשבה אשר הוא נעלם יבא במשפט לפני א': ד) לך אכול בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה א' את מעשיך ודקדקו הלשון כבר ונראה עפמ"ש בבינה לעתים דרוש י"ז ההפרש שיש בין שמחת התענוגים הגופנים ושמחת הנפשות הוא שהשמחה הגשמיות אינה כי אם בעוד התענוג מושג בזמן האכילה והשתי' וכיוצא אמנם אחרי כן לא תשאר אצלו שום רושם שמחה מהתענגות אדרבא יוסיף לו עצב וכעין חרטה משא"כ בשמחה של מצוה אחרי עבור סיבת השמחה עוד ישוב לשמוח ולשוש על מה שהי' לו מהתענוג והשמחה וזה הפי' וצדיקים ישמחו יעלצו לפני ה' וישישו בשמחה עכ"ד עיי"ש ובזה פירשתי בפ' וארא משה"כ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו והקשו המפורשים הלשון אחר תעבורו ולהנ"ל י"ל דהנה אברהם צוה מקודם להאורחים יקח נא מעט מים והשענו תחת העץ ודרשו חז"ל יקח נא מעט מים וגו' היינו שימשכו עצמם מע"ז אשר כרוך ברגלים והשענו תחת העץ היינו שיקבלו עליהם עול מלכות שמים וכמו שפירש"י עה"פ ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' על ידי אותו אשל הנקרא שמו של הקב"ה א' לכל העולם וזש"ה וסעדו לבכם אחר תעבורו ר"ל שיהי' לכם שמחה ועונג וטוב לב אחר תעבורו כי בשמחה של מצוה יש לשוש ולשמוח גם אחר עבור סיבת השמחה וזהו לאות בשמחה של מצוה וזש"ה לך אכול בשמחה לחמך אם כבר רצה א' את מעשיך היינו שילך בשמחה וגם לאחר כן יהי' בשמחה אחר הפעולה וזהו רק אם כבר רצה א' היינו אם נעשה על ידך רצון ה' מכבר אז תשאר בשמחה גם אח"כ כי בשמחה של מצוה עוד ישוב לשוש על מה שכבר הי':
ה) סוף דבר הכל נשמע וגו' כי זה כל האדם יתבאר ע"ד שאמר אא"זזלל"ה בפתיחה ליש"מ בדברי המדרש חביב קרבנו של אהרן כקרבנו של נשיאים כי באמת כל אדם יש לו שעה שחושק לעשות רצון קונו רק אח"כ נתקרר וחוזר לקדמותו אבל הבני עליי' כל שעה כבראשונה ואין אצלו אמצע וסוף רק תמיד התחלה וזה דברי המדרש כי קרבנם של נשיאים שהי' חנוכה ראשונה בודאי הי' בהתלהבות גדול והי' חביב בעיני הקב"ה ואמר המדרש כי קרבנו של אהרן שהי' פעמים בכל יום חביב לפני השי"ת כקרבנן של נשיאים שכן דרך בני עלי' כל שעה ושעה כבראשונה עכ"ד וזש"ה סוף דבר הכל נשמע את א' ירא ואת מצותיו שמור היינו דגם בסוף אחר עבור זמנים טובא יהי' כן במחשבתו ודעתו שלא יתקרר ממנו זוקי אש לעבדו ולשמרו בהתלהבות גדול כאשר בתחלה ואמר הכתוב כי זה היינו מי שיקבל עליו על איזה שעה ויתן אל לבו לשוב ואח"כ חוזר לקדמותו הוא כל האדם בזה המדרגה היא כל אדם כי אין לך אדם שאין לו שעה טובה אבל הבני עלי' הם בכל עת ובכל שעה כאשר קבלו עליהם ועוד ביתר שאת ועוז:
ו) וראיתי אני שיש יתרון בחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך החכם עיניו בראשו וגו' וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם, יתבאר עפ"מ שנחלקו הקדמונים דעת הרמב"ם דמי שאינו מתאוה כלל ואין לו שום נטוי' לרע עדיף וכי הוא השלם במדותיו וחלקו עליו דאדרבה המתגבר עדיף שעושה לכבוד קונו משא"כ מי שטבעו כך במה עובד אדוניו וביש"מ סו"פ ראה בא כמכריע דאו"א דא"ח דבהתחלה האדם בודאי העיקר כהחולקים דאם נטבע כך מבטן צדיק מה פעל אבל ע"י מלחמתו בחזקה יכבוש את יצרו עד שיגיע לבחי' דוהמע"ה כמ"ש ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצה"ר, כללו של דבר דבהתחלתו קיי"ל כהחולקים ובסופו כהרמב"ם עכ"ד עיי"ש ובזה יש לפרש המדרש בפ' בראשית והארץ היתה תוהו ובוהו זהו מעשיהן של רשעים יהי' אור זהו מעשיהן של צדיקים אינו יודע באיזה חפץ יותר ת"ל וירא א' את האור כי טוב עכ"ד והקשו הכי ס"ד דחפץ השי"ת במעשיהם של רשעים ויש לפרש ע"פ הנ"ל דמעשיהם של רשעים היינו במי שעולה על דעתו לחטוא באחת מהנה אך הוא מתגבר על יצרו בחזקה וניצול ממנו ומעשיהם של צדיקים זה שבא למדה זו שאינו מתאווה כלל ואין לו נטוי' לרע אבל בזה שניהם כאחד טובים שלא עשו מעשה רע ח"ו כי אם הראשון הי' צריך להתגבר על יצרו וכובשו בחזקה וז"ש המדרש אינו יודע באיזה חפץ יותר אם המתגבר עדיף או מי שאינו מתאוה כלל ואמר המדרש וירא א' את האור כי טוב כי מעשיהן של צדיקים עדיף וזהו תכלית האדם שיבא אח"כ למדרגה זו שלא יהא לו שום נטוי' לרע וזש"ה שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך דהאור הוא מי שאינו מתאוה כלל כמ"ש במדרש הנ"ל כן החכם הוא כן שאינו אוחז במעשה הסכלות אפי' במחשבה ואמר הכתוב מהו החכם זהו אשר חכם עיניו בראשו ר"ל בראשית המחשבה שאין עולה על מחשבתו כלל ואין צריך אפי' להתגבר על יצרו ואמר עוד הכתוב וידעתי אני שמקרה אחד לכולם ר"ל אפי' הכסיל ג"כ לא יעשה שום רע ושניהם שוין לטובה בסוף המעשה רק שצריך להתגבר על יצרו אבל עכ"פ החכם הוא אשר בראשו ג"כ לא יעלה על מחשבתו שום מחשבת פגול לא ירצה: