עצי חיים על מועדים· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים על מועדים - לראש השנה שחל בשבת
ב) בחדש השביעי באחד לחודש יהי' לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם אשה לה', ובמדרש פ' אמור כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהי' לכם הא כיצד בזמן שבא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין וכו' א"ר תחליפא קיסרא בכל מוספין כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אשה הא כיצד א"ל הקב"ה לישראל מעלה אני עליכם כאלו היום נעשיתם לפני כאלו היום בראתי אתכם ברי' חדשה וכו' עכדה"מ וצ"ל, א) מה דסמך המד"ר הנך ב' דרשות להדדי גם צ"ב מה חטיבה הוא שחושב לנו כאלו היום בראנו ברי' חדשה, ב) בפ' העקידה נאמר ויאמר קח נא את בנך וגו' ופירש"י ז"ל אין נא אלא לשון בקשה א"ל בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון שלא יאמרו הראשונות לא הי' בהן ממש, וצ"ל ביאור דבריהם דמה שייכות יש להנסיונות הקודמין להנסיון העקידה ובפרט לומר שאם לא יעמוד בזה גם הראשונים אינם כלום: ג) ביום השלישי וגו' פירש"י למה איחר מלהראותו מיד כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרף דעתו ואלו הי' לו שהות להמלך אל לבו לא הי' עושה וצ"ב, ד) ויאמר אברהם א' יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו, וקשה מה מלמדנו בזה ולעיל בפ' ויקח אברהם וגו' וילכו שניהם יחדיו פירש"י שהי' אברהם יודע שהולך לשחוט בנו הי' הולך ברצון ושמחה כיצחק שלא הי' מרגיש בדבר אבל כאן שגם יצחק ידע שהוא נבחר לעולה כפירש"י עה"פ א' יראה לו השה לעולה בני וא"כ קשה מה מלמדנו בזה וא"ל דמשמיענו הרבותא להיפך שגם יצחק הלך ברצון ושמחה כאברהם דמשמע בכל מקום אשר נסיונו של אברהם הי' גדול משל יצחק והראי' שהפ' מייחס הנסיון רק לאברהם באמרו והא' נסה את אברהם גם להבין המדרש והא' נסה את אברהם הה"ד נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה וגו' ה) ידוע קושי' הזוה"ק והראב"ע דלמה תלה הנסיון רק לאברהם ולא ליצחק שהי' בעת ההוא גדול בשנים בן ל"ז שנים והי' ביכלתו למאן באביו שלא לשחטו ופשט צוארו במצות הי"ת ומדוע לא יתייחס הנסיון גם ביצחק וכ"א באחת יבוארו:
והנ"ל בס"ד בהקדם דברי הישמח משה בפ' אמור לפ' הפייט זבח קודש כהוכשר אז בעיניו רגיל תמורתו איל להקריב לפניו חכם חניטי' לתקוע בזה חדש יום זה אם יקרה בשבת קודש זכרון תרוע מקרא קודש טבעו אם בחול יביאכם, וצ"ב דמה טבע שייך הכא גם מהענין הסמיכות זבח קודש כו' ענין העקידה לחכם חניטיו לתקוע וכו' ותי' בדרך משל כי מי שהוא רעב ואוכל הוא משביע הרעבון בכל מאכל אף בהפחות והגרוע שבמאכלים ואם ירצה להשביע הרעבון שלא ע"י אוכל כגון ע"י שמועה או ראי' לא יתכן ע"י שמועת או ראיית דברים המצוים רק אם ישמע דבר נפלא שמתענג בו מאד ואז שוכח רעבונו כגון בשמועת קול זמר שלא נשמע כמוהו וכו' ולהבין זה למה המאכל משביע אף בפחות וזה דוקא בדבר נפלא דעת לנבון נקל משום שהמאכל טבעו להשביעו מצד התולדה לכן משביעו אף בפחות אבל שמיעה וראי' אין בטבעם להשביע רק שישמשו במקום המאכל ולזה צריך דבר נפלא שישנה טבעו והנמשל כל המצות כולם המה תועלת לנו בטבע ונמצא העושה מצוה בפועל הוא בנקל שיעשה התיקון והיחוד שראוי להיות ע"י מצוה זו משא"כ כשאין עושה המצוה בפועל ממש רק דוגמא במקומו שזה אין טבע התיקון צריך להיות בכוונה זכה שיעלה כאלו נעשה בפועל, והנה כן הי' באברהם אע"ה בעקידת יצחק בנו מחמת שהי' בכוונה זכה נחשב למעשה ממש אף שלא שחטו בפועל, וז"ש הפייטן זבח קידש כהוכשר אז בעיניו ר"ל כאשר עמד אאע"ה בהנסיון בלבא שלים ע"י כוונתו הזכה אז רגל תמורתו איל לפניו כ"כ חכם חנוטיו לתקוע וכו' יום זה אם יקרא בשב"ק שאינו אלא זכרון תרועה ע"כ צריך להיות מקרא קודש ר"ל בכוונה זכה כיון שלא נעשה המצוה בפועל וש"ת למה לא הקפיד כ"כ בחיל לזה אמר טבעו אם בחול יביאכם דבחיל נעשה המצוה בפועל ממש ע"כ יום תרועה יהי' לכם לא אמר מקרא קודש עכתדה"ק:
ונקדים עוד דברי אא"ז זלה"ה בהקדמתי לס' י"מ דבר בקדשו לפרש דברי המדרש רבנן אמרי חביב קרבנו של אהרן כקרבנו של נשיאום כתיב זה קרבן נחשון וכאן כתיב זה קרבן אהרן כי באמת אין חסידות כחסידות בתחלתו רק אחר שעה נתקרר וחוזר לקדמותו אבל הבני עלי' כל שעה ושעה כשעה הראשונה שבכל עת נדמה לו שעתה מתחיל לעבוד להי"ת וזהו דברי המדרש דקרבן הנשיאום שהי' לחנוכת המזבח הי' בהתלהבות גדול כי הי' חנוכה הראשונה והי' חביב מאד כפי הדביקות והתלהבות שלהם ותנו רבנן שגם קרבן אהרן אף שהי' מקריב פעמיים בכל יום אעפי"כ עשה בהתלהבות גדול כמו קרבנן של נשיאום עכדה"ק:
ולאורו נסע ונלך לתרץ כל הדיקדוקים הנ"ל דהנה בפ' ביום השלישי פירש"י דלכך איחר מלהראותו כדי שלא יאמרו אולי הי' לו שעות להמלך לא הי' עושה, והנה לפי"ד הנ"ל יש מקום לומר בכוונת האיחור דהנה בתחלה כאשר צוהו ה' לשחוט את בנו יחידו בודאי אז התעצם אאע"ה בהתלהבות גדול באהבה חשוקה ודבוקה לעשות רצין יוצרו וקונו, והנה הרואה יאמר מה זה רבותא אם יאמר הקב"ה לאדם אפי' לשחוט א"ע בודאי ילך לישחט ובפרט תיכף לשמוע שחיטה בעוד שלא ניתקו זיקת אהבתו ואין חסידות כבתחלתו וע"כ איחר מלהראותו איזה מקומם של זבחים עד יום הג' ועכ"ז עמד בכחו וגבורתו והתלהבות גדול לקיים מצות הי"ת ולא נכבה אש עשיית המצוה באיחור הזמן והיינו רבותי' דאאע"ה שהי' מבני העלי' אשר בכל שעה נדמה להם כאלו עתה שמעו מפי הקב"ה כפריטגמא חדשה [ובזה יש לפ' הפסיק בפ' תבא היום הזה י"א מצוך לעשות פירש"י היום הזה בכל יום יהי' בעינך כחדשים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך פירש"י ב"ק מברכתו הבאת ביכורים היום תשרה לשנה הבאה, הכוונה בכל יום יהי' בעיניך כחדשים ר"ל בחשק ובאהבה נפלאה כחסידות בתחלתו ושמרת ועשית אותם בכל לבבך וגו' בכוונה זכה ורצוי' גם אחר עבור השעה וזה אמרו הבאת הביכורים "היום" בבחי' היום כחדשים בעיניך תשנה לשנה הבאה ר"ל גם אחר עבור שעה וזמן רב תעבוד כן את י"א בכל לב ונפש בכוונה זכה ורצוי'] ובכן לך תעלה תירוץ מספיק על קושי' הזוה"ק מדוע תלה הנסיון רק באאע"ה ולא ביצחק כי באמת לא הוגמר עקידתו של יצחק בפועל ממש רק עיקר הנסיון הי' במה שהי' כוונתו ומחשבתו זכה וצלולה וגם ביום השלישי אחר הציווי של הקב"ה לשחטו הי' עמד אאע"ה בכח התלהבותו ובתשוקתו הנפלאה לעשות מצות בוראו והי' בבחי' חסידות בתחלתו וכנ"ל דמכח כוונתו הזכה לא הוצרכה שיה' מעשה השחיטה בפועל ממש משא"כ ביצחק אשר לא הרגיש עוד אז כי בו בחר ה' להיות השה לעולה עד שנאמר לו בבואו אל המקום אשר אמר לו ה' וא"כ אין לך בו חידושו כ"כ בי הי' באמת חסידות בתחלתו וכיון שלא נשחט בפועל ממש רק נעשה דוגמתו וזה צריך להיות בכוונה זכה ורצוי' וביצחק לא נחשב זה לנסיון כיון שהי' חסידותו בתחלתו ואין זה רבותא כ"כ ולכן א"ש דתלה הכתיב הנסיון באאע"ה דייקא ולא ביצחק וזה ירצה בדברי רש"י ז"ל כדי שלא יאמרו אלו הי' שהות להמלך לא הי' עושה לסיבה הנזכרת כי ברבות הזמן יפול הנופל מאהבתו וחסידתו הראשונה:
וזש"ה א' יראה לו השה לעולת בני וילכו שניהם יחדיו הכוונה דאף שבאה הצוואה להאי חסידא קדישא אאע"ה זה שלשה ימים ויצחק לא ידע מזה, עכ"ז וילכו שניהם יחדיו עוד בחמימותו ורצונו לעשות את רצון הקב"ה כיצחק שבא לו אומר מן החדש כנ"ל, וזה ביאור דבריהם ז"ל קח נא אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמרו הראשונות אין בהם ממש ר"ל דאף שעמד בכל הנסיונות עכ"ז יש לבה"ד לחלוק ולומר דהן הי' רק חסידות בתחלתו והראי' שאחר זמן נתקרר זיקי אהבתי ולא אבה ללכת לקיים מצות בוראו א"כ גם הראשונות אין בהם ממש שאין לך אדם שאין לו שעה, וזה ירצה בדברי המדרש והא' נסה את אברהם, זש"ה נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה נסיון אחר נסיון ר"ל כי הנסיונות שקדמו לא נחשבו הם לבדם כי יש מקום לומר כי הוא רק בתחלתו משא"כ כאן ע"י מעשה, העקידה נתודע שבכל יום הי' בעיניו כחדשים מצות הבוב"ה ועמד במקום קדשו קושטא קאי ואחר הזמן לא בגד בי ושפת אמת תכון לעד, וזה שהביא המדרש גם סיפא דקרא מפני קושט סלה דייקא ר"ל דאף לאחר זמן הרבה עמד בחסידתו הראשונה, ומעתה יתבאר דברי המדרש בזמן שבא בשבת זכרון תרועה מזכירין אבל לא תוקעין דכבר הקדמנו דאם נעשה המצוה בפועל ממש אז נעשה התיקון והייחוד כראוי שזה סגולת המצות אמר ונעשה רצונו וזה הנקרא טבעו, משא"כ אם לא נעשה רק דוגמת המצוה אז ביותר צריך לזרז שיהי' בכוונה זכה ומבואר דאם חל בשבת שאין כאן עשיית המצוה רק אזכרתה וע"כ אמר בסמוך מעלה אני עליכם כאלו היום בראתי אתכם ברי' חדשה הכוונה כאלו היום קבלתם עליכם מצות ד' וכחדשים בעיניכם כחסידות בתחלתו כי כן צריך להיות אם נעשה רק דוגמת המצוה והבן:
ג) ר"ה ט"ז א"ר אבוהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני, ונראה עפ"י אמרם ז"ל בברכות דף י' כל התולה בזכות אבות הקב"ה תולה לו בזכות עצמו ובזה פי' אאמו"ר זצלה"ה אמור אל הכהנים בני אהרן שיעלה בדעתם שזכו לזה בזכות אהרן ואח"כ ואמרת אליהם כי אז תולה לו בזכות עצמו הובא דברי' אלו בס' ייט"ל פ' אמור וז"ש בגמ' תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ר"ל אשר תדעו נאמנה כי לא בזכותכם תוכלו לצאת בדימוס ביום המשפט רק בזכות אבות מה שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם וע"כ הוסיף ואומר בגמרא יצחק בן אברהם ר"ל להזכיר זכות שניהם ואז מעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני ר"ל יתלה הקב"ה בזכות עצמיכם ולכן נ"ל הטעם דבר"ה שחל בשבת מזכירין אבל לא תוקעין עפ"י שכתב הזוה"ק בפ' יתרו ד' פ"ט ע"א וכל דנטר שבתא כאלו נטר אורייתא כולא וכתיב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע אישתמא מאן דנטר שבת כמאן דנטר אורייתא כלא עכ"ד וכיון שכן דבשמורת שבת כמאן דנטר אורייתא כלא אין צריך לזה לתלות בזכות אבית כנ"ל דבכח שמירת שבת וגם שמונע עצמו מלתקוע עבור אזהרת לבל יחללו השבת בלא"ה תולין לו בזכות עצמו כי הוי כאלו נטר אורייתא כלא והבן: ד) במסורה זכרון תרועה, אין זכרון לראשונים, אין זכרון לחכם עם הכסיל [ב] לפרש דברי הגמ' ר"ה כ"ט יום טיב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה מנה"מ א"ר לוי בר לחמא כתיב אחד אומר שבתון זכרון תרועה דמשמע רק זכרון תרועה ולא תרועה ממש וכתיב אחד אומר יום תרועה ל"ק כאן ביו"ט שחל להיות בשבת אמר רבא אי מדאורייתא במקדש היכי תקעינן וכו' אלא אמר רבא רבנן הוא דגזרו שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים עכ"ד הגמ' והקשו המפורשים הא מצינו כמה דברים ששייך ג"כ הך גזירה דשמא יעבירנו ולא גזרו כמו במילה להעביר האיזמל ובקריאת התורה בשבת וכדומה ולא גזרו בהו ומדוע בשופר החמירו ביותר ובפרט שהוא להעלות זכרונותן של ישראל לפני אביהם שבשמים וכמ"ש התוס' שם דמשו"ה תוקעין בכל מקום שיש שם ב"ד לפי שלא רצו לבטל לגמרי משום דשופר מעלה זכרון של ישראל לפני אביהם שבשמים עיי"ש [ג] לפרש מ"ש בשם רס"ג הטעם לתק"ש לפי שבו ביום היתה התחלת הבריאה שברא הקב"ה עולמו ומלך עלי' וכן עושים להמלכים שתוקעים לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחלת ממלכתו וכן אנו ממליכום עלינו את הבוב"ה ביום הזה וכן אמר דוהע"ה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' עכ"ד ויש לבאר מהא דאמרינן בכל מקום דשופר הוא להמליץ בעדינו ביום הנורא מול מגיד פשע ולפי טעם רס"ג הנ"ל הוא מילתא בפני עצמו ולא כמזכיר וכזה צריך ג"כ לבאר מה שכתבו עוד בשם רס"ג הטעם לתק"ש כדי להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו וקול שופר חזק מאוד ונקבל על עצמינו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע וקשה ג"כ כנ"ל:
ויתבאר לע"ד עפימ"ש אא"ז זצוק"ל בישמח משה פ' נצבים בשם המפו' בכוונת הגמ' סוטה דף ג' דאין אדם חוטא אח"כ נכנס בו רוח שטות כי האיך יתכן שהאדם המאמין בהשגחת השי"ת ויודע שהשי"ת רואהו ועומד עליו ורואה במעשיו ואיך ימרה נגדו ואם נאמר שבעת החטא אין מאמין ח"ו זו קשה מן הראשונות וע"כ אמרו דאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות ובאמת בעת העבירה שוכח וקלקלו זהו תקינו שגם העובר במזיד יחשב כאלו עשה בשוגג שהרי רוח שטות עברו באותו שעה ולא הי' דעתו מיושבת עליו וכשגגה יוצאה מלפניו עכ"ד עיי"ש ובזה יש לומר בהא דמצוה לשמוע בקול שיפר והטעם כדי לקבל עול מלכותו עלינו וגם להזכיר אותנו מעמד הר סיני לקבל עלינו לקיים את כל דברי התורה הזאת וטובים השנים לייחד אותם כאחד דבזה הוא מליצה ישרה על כל ישראל כי לכל העם בשגגה כיון שאנו מקבלים על עצמינו מלכותו של הקב"ה לקיים כל חקותיו ומשפטיו אשר נאמרה בהר סיני ובזה הוכחנו להודיע כי כל אשר עבר עלינו מה שהי' ח"ו נגד רצונו ית"ש לא הי' במרד ובמעל רק ריח שטות דהא אנו ממליכום עלינו את מלכו של עולם וכאשר קבלו אבותינו את התורה בהר סיני בקול שופר כן אנחנו מקבלים על עצמינו לעולם וא"כ הטעמים דתק"ש שכתב הרס"ג כנ"ל הוא באמת מליצה ישרה להראות כי הכל נעשה בשגגה ויתבאר בזה מה שאומרים אבינו מלכינו חטאנו לפניך א"מ אין לנו מלך אלא אתה וקשה מה ענין זה לזה ועוד שאחר שאמר חטאנו לפניך מהראוי להסמיך תיכף בקשת המחילה ובמה הקדים לפני זה א"מ אין לנו מלך אלא אתה ולהנ"ל יש לומר דזה היא כמשיב ולימוד סנגורי' עלינו שאעפ"י שחטאנו עכ"ז אין בנו אשמה ורשע כמזידין כיון שאין לנו מלך אלא אתה ואנו מקבלים עלינו עול מלכותו וא"כ עי"ז נחשב הכל לשוגג דבזה מוכח שהכל לא נעשה בדעת צלולה וז"ש ג"כ בפייט באין מליץ יושר מול מגיד פשע וכו' היינו הזדונות וצדקינו במשפט המלך המשפט ר"ל מה שאנו מקבלים עלינו עול מלכותו עי"ז נחשב הכל לשגגות וכל מאמינים שהוא א' אמונה דהא אנו מאמינים שהוא הבוחן ובודק גנזי נסתרות ורואה את מעשה בני אדם וא"כ כל המעשים אשר לא יעשה לא יחשב לנו רק כשגגות וע"כ בעשי"ת אומרים המלך הקדוש המלך המשפט דהא בימים האלה אנו נידונים לפני המלך מה"מ ואם כגמול הלב יחיל וע"כ אומרים תמלך הקדוש כדי לרמז בזה אשר הכל הי' בשוגג כיון שאין לנו מלך אלא השי"ת וכנ"ל:
ויתבאר בזה היטב על מה שביום השבת אין לתקוע בשופר כיון דבשבת הוא עיקר האמונה כי ששת ימים עשה ה' וגו' וגם זכר ליציאת מצרים כדכתיב וזכרת כי עבד היית וגו' ע"כ צוך ה"א לעשות את יום השבת ומשו"ה בשבת ניתנה תורה כיון דביום הזה אנו מקבלים עלינו אמונתו ומלכותו ית"ש ע"כ קבלנו ביום ההוא ג"כ התורה והמצות שצונו הבוב"ה כמלך המצווה וגוזר על עבדיו לעשות מלאכתו ולפי"ז עצם יום השבת פועל כאשר בשופר יתקע דהא תק"ש הוא כדי להעלות על לבו אשר ה' מלך עלינו וגם לזכור מעמד הר סיני כדי לקבל עלינו התורה וכן בשבת הוא עיקר האמונה וגם ביום הזה ניתנה התורה ונזכור עי"ז לקבל התורה וממילא כשאנו מאמינים וממליכום עלינו את הבוב"ה ביום השבת יחשב לנו הכל כשגגות ונסלח לכל עדת בנ"י:
ויש להעמיס דברי אלה בדברי הגמ' שאמרו הטעם שאין לתקוע שופר בשבת שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ארבע אמות בר"ה וקשה הלשון שמא ילך אצל בקי דוקא הא בכל מקום הוצאה אסור בר"ה בשבת ואם דדברי הגמ' בהווה הא זה מצוי יותר להוליכו לבהכנ"ס לתקוע בו על סדר התפלה ומדוע חששו יותר שמא יוליכנו אצל בקי ולהנ"ל י"ל עפמ"ש אאמו"ר זצ"ל בקדושת יו"ט פ' תשא דהא שכתבו בגמ' דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ופירושו כמ"ש בישמח משה משום שהוא מאמין בהשי"ת שרואה את מעשיו וכנ"ל זה דוקא בחטא דעלמא אמנם לפעמים כן דרכו של היצה"ר להיות מסית ומדיח לאדם לעור עיני החכם לומר על איזה מצוה שהוא עבירה וכך ידמה בעיני האדם הרבה פעמים על איזה עבירה שהוא מצוה לעשותה הנה אם עושה עבירה כזו שפיר יוכל להיות בשעת העבירה בדעת שלימה וצלולה כי לפי דעתו הוא עוסק במצוה ומאמין באמת בהשגחת הבוב"ה ואך טעות הוא בידו בעשיית העבירה הלזו עכ"ד עיי"ש וז"ש בגמ' שמא ילך אצל בקי ללמדו טעם דתק"ש והוא כנ"ל להראות שאנו מקבלים עלינו מלכותו כדרך המלכים שתוקעין לפניהם והנה בעת שזוכר ומאמין בהשי"ה א"א לומר שהעבירה בידו הוא רוח שטות דהא סובר שעושה מצוה והיא בדעת שלימה כנ"ל וע"כ לא הוי שוגג דזה שהיצה"ר מעור עיניו על עבירה שהוא מצוה זה לא נחשב לשוגג דהא על זה אנו מוזהרים שלא יהא נלכדים ברשתו ובמצודתו וע"כ חששו שמא ילך אצל בקי וילמדנו להיות זוכר אשר השי"ת רואה במעשיו ושעל זה יתקע בשופר ואזי בשעה זה יעבירנה ד' אמות ברה"ר והוא יסבור בעצת היצה"ר שהוא מוציא את השופר ברשות ובאמת עבירה הוא וע"כ חששו בזה יותר שמא יעבירנה כיון שהוא בא מהחכם ולמדו טעם דתק"ש וכנ"ל וא"כ בהא גופא דיעבירנו ד"א בודאי לא יחשב כשוגג כיון שעוסק במצוה ובא מהחכם הבקי בטעם דתק"ש:
והשתא יבואר המסורה זכרון תרועה, וקאי על יום השבת שאין תוקעין בשופר רק מזכירין תרועה והטעם משום שיום השבת פועל עצומו של יום כאשר בחול שתוקעין בשופר ואמר המסורה אין זכרון לראשונים ומפרש הטעם משום שאין זכרון לחכם עם הכשיל פי' משום שביום השבת מודיעים אנחנו במה שאנו שובתים בשביעי שמקבלים עלינו עול מלכותו ואמונתו על כן אנו מראים לדעת כי כל אשר עשינו עד עתה שלא כדת הוא משום רוח שטות וסכלות וזהו שאין לסכלות של כל השנה לעת כזאת שרוח החכמה התעורר בנו דהא אנו מאמינים בהשי"ת ובתורתו ומשו"ז ונסלח לכל בנ"י כי לכל העם בשגגה:
ה) תקעו בחודש שופר וגו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב ויל"ד דמשמע כי חק לישראל הוא נתינת טעם ומאי קמ"ל בזה הלא כל התורה רק לישראל נאמרה ולא לבני נח [ב] חק ומשפט כפל הלשון [ג] ישראל ויעקב בשינוי שמות והלא דבר הוא ובפ' העקידה ויהי אחר הדברים האלה והא' נסה את אברהם וגו' ופירש"י אחר דבריו של שטן שהי' מקטרג וכו' וקשה הלא עד השתא ג"כ עמד אברהם בנסיונות רבים ומאי הי' לו עוד לקטרג קח נא וגו' ופירש"י אמר לו הקב"ה בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון שלא יאמרו הראשונות לא הי' בהם ממש וצ"ב מאי שייכות נסיון דעקידה לנסיונות הראשונים ובפרט שאם לא יעמוד בזה גם הראשונות אין בהם כלום מדוע ובמד"ר והא' נסה את אברהם כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין וצ"ב עוד במדרש שם אמר השטן לאברהם למחר אומר לך שופך דמים את ששפכת דמו של בנך א"ל על מנת כן וקשה וכי מי שמוסר נפשו לה' הרי הוא שופך דמים עוד שם א"ר אחא התחיל אברהם תמי' אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו אתה אמרת אל תשלח ידך אל הנער אתמהה אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה כשאמרתי לך קח נא את בנך לא אמרתי שחטהו אלא והעלהו וכו' הדה"ד ולא עלתה על לבי זה יצחק עכ"ד המדרש ודברי המדרש מאוד תמוהים מה זה ששאל אברהם אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע אחר שאמר לו הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער והא כשנאמר אל תשלח ידך שפיר הוא דביצחק יקרא לך זרע ומקודם הי' לו זה לישאל כשאמר לו הקב"ה והעליהו לעולה א"כ האיך יוכל להתקיים כי ביצחק יקרא לך זרע: והנ"ל בכל זה עפימ"ש אאמו"ר ז"ל בפ' פנחס ברש"י ז"ל לפי שהי' השבטים מבזים אותו הראיתם את בן פוטי זה שפיטם עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתיב ויחסו אחר אהרן ולכאורה קשה דמה ענין יחוס לזה הלא אם טוב הוא אשר עשה מה נפ"מ מי שעושה אותה ותי' דהנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם ]ביו"ד
סי' קכ"ז[בכל שאר מצות שבתורה חוץ מג' דברים דהדין בהו דיעבור ואל יהרוג אם אדם רשאי להחמיר על עצמו למסור נפשו דהרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו ור"י וסייעתו סוברים דרשאי להחמיר על עצמו אמנם מבואר ברמ"א ובש"ך שם דאם הוא אדם גדיל וי"ש כ"ע מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש השם אפי' על מצוה קלה עיי"ש והנה פנחס שמסר עצמו על מצוה קלה שאינו מחויב כי באמת הלכה ואין מורין כן ומבואר שהי' רוצין להרגו א"כ לפי דעת השבטים שפיר בזוהו שאמרו בן פוטי זה וכו' הרג נשיא מישראל והוא מתחייב בנפשו לפי דעת הרמב"ם וע"כ בא הכתוב ויחסו אחר אהרן כדי לסתור דבריהם שהוא בבחי' אדם גדול וי"ש ורשאי למסור נפשו אפי' מצוה קלה עכ"ד הקדושים עיי"ש והנה בפנים יפות פ' וירא כתיב ענין נסיון העקידה שהפליגה תורה יותר מנסיון אור כשדים וכן הפליגה התורה בנסיון אברהם יותר מנסיון יצחק שמסר עצמו ונפשו לעקידה ותי' כיון שאחז"ל גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה ואיתא בסנהדרין דף ע"ד דב"נ אינו מצווה על קידוש השם פי' דאם אמר לו עבור ואל תהרג אינו מחויב למסור עצמו א"כ באור כשדים לא הי' מצווה כיון שהי' עוד ב"נ משא"כ בעקידה שהי' מצווה ועושה ובזה מובן נמי שהי' נסיונו של אברהם גדיל מנסיונו של יצחק כי יצחק לא הי' מצווה עכ"ד והנה לפי"ז יש להקשות האיך יצחק מסר נפשו וגופו לישחט והי' מסייע בעצמו לאברהם שיוכל הוא לישחט אותו כדאיתא במד' וקשה הלא לא צווה ה' אותו להשחט וא"כ הי' מתחייב בנפשו והגם שצווה ה' את אברהם ליקח אותו לעולה אבל מ"מ את יצחק לא דבר ה' אתו מזה מאומה ולפ"ד הפנ"י הנ"ל דיצחק הי' כאינו מצווה ועושה ולמ"ש אאמו"ר ז"ל יש לתרץ דיצחק ג"כ הי' מותר למסור נפשו אף שלא הי' מצווה כיון שהי' בנו של אברהם ומי כמוהו אשר לו נאה ולו יאה להיות מיקרי אדם גדול כבן אברהם ומה מצינו בפנחס שהי' נקרא אדם גדול וי"ש משום שנתייחס אחר זקנו אהרן כן יצחק מפני שהי' בן אברהם מותר לו ליטול את השם כדין גדול וי"ש ובזה יובן דהנה כשאמר הקב"ה לאברהם קח נא את בנך וגו' לא הרהר כלום אחר מדותיו לישאל אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע דהא יש לומר דהכוונה הי' שיצחק יקרא זרע אברהם וע"כ אפי' אם הוא אינו מצווה ג"כ מותר לו למסור עצמו על קדושת השם ואינו מתחייב בנפשו והכי נקרא שמו זרע אברהם שיהא דיני כאדם גדול וי"ש ומזה עצמו דן אברהם דמשו"ה נקרא זרע אברהם כדי שיה' מותר למסור עצמו דהא לא נצטווה יצחק מפי הקב"ה מאומה רק עמו דבר ה' והאיך יוכל להקים הדבר מבלעדו צווי ליצחק אלא לאו דגם בלי צווי הי' יכול למסור עצמו כיון שהוא בן אברהם כנ"ל והנה אח"כ כשאמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך אל הנער והיינו שאסור לאברהם לישחט את יצחק קמתמה אמאי אין לו למסור נפשו ונפש בנו יחידו להשי"ת הא גם בדבר הרשות מותר למסור עצמו מי שהוא אדם גדול כבן אברהם וע"כ שאל מראש מה שדבר לו הקב"ה מקודם קח נא וגו' דמזה מוכח שיצחק דינו כאדם גדול וזה הי' הכוונה כי ביצחק יקרא לך זרע וא"כ מותר לו למסור עצמו אף בדבר הרשות ואמאי א"ל הקב"ה אל תשלח ידך דמשמע מזה שמדעת עצמו אין לו למסור עצמו וע"ז אמר לו הקב"ה מעולם לא עלתה על לבי לשחוט את יצחק הן כן הוא כדבריך דגם במצוה קלה אדם גדול מותר למסור עצמו אבל זה גם מצוה קלה אינו וע"כ אסור לו לשוחטו דאינו שום מצוה שיהא בכלל מסירת נפש וזה הי' טענת השטן לאברהם שאמר לו למחר אומר לך שופך דמים את ששפכת דם של בנך פי' כיון דיצחק לא צוה לו הקב"ה א"כ באינו מצוה אסור לו לישחט עצמו וגם אברהם אין לו לשוחטו והוי שופך דמים ואברהם השיב לו ע"מ כן כיון דהוא בנו יש לו דין גדול וי"ש כנ"ל:
וז"ש אחר הדברים האלה ופירש"י אחר דבריו של שטן ויתבאר דהנה כתבו התוס' בע"ז דף ג' בהא דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה לפי שהיצה"ר מתגבר יותר על המצווה להחטיאו ממי שאינו מצוות (עי' בע"י בתוס' שם) וז"ש אחר דבריו של שטן שקטרג דכל הנסיונות של אברהם עד עכשיו אינו נחשבים לנסיונות כ"כ לפי שהשטן אינו מתגבר עליו כשהוא אינו מצווה והיינו אחר דבריו של שטן שהוא היצה"ר שאינו יכול להתגבר (והגם שעמד בנסיונות עד העקידה ג"כ דברים של צווי מפי הקב"ה אבל עכ"פ למסור נפשו כגון באור כשדים או בעקידה נסיונות כזה שהם בנפשו לא הי' עד הנה) וע"כ קטרג שיוכל להיות באם הי' מצווה מפי הקב"ה למסור נפשו והי' השטן מתגבר עליו לא הי' יכול לעמוד בו וע"כ והא' נסה את אברהם ויאמר אליו שצוה לו למסור נפשי ואמר הקב"ה אל אברהם קח נא לשון בקשה שלא יאמרו שנסיונות עד הנה שהי' יכול לעמוד בהם מפני שלא הי' מצווה ואלו הי' מצווה לא הי' יכול לעמוד בהם, והנה אם יתגבר על יצרו גם בנסיון דעקידה יראה מזה שגם בנסיונות הקודמין גם אם הי' מצווה בהם הי' יכול לעמוד בהם דהא עמד ג"כ בנסיון דעקידה שהי' מצווה וז"ש שלא יאמרו נסיונות שלא הי' מצווה בהם אין ממש וכנ"ל וז"ש המדרש נתת ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון דנסיון דעקידה גילה לנו על נסיונות הראשונים שהי' נסיונים וגם אלו הי' מצווה בהם הי' מקיימם ויתבאר דברי הכתוב הנ"ל תקעו בחודש שופר וגו' עפימ"ש בספה"ק דהעיקר בתק"ש לזכור בעצמו עקידת יצחק לקבל עליו למסור נפשו לה' כמצווה עלינו ונקדשתי כאשר אבותינו הגיעו לידי מדה זו וחשוב לתני הקב"ה ביום הזה כאלו קרבנו לפניו נפשינו היחידה וע"כ אמר כי חק לישראל הוא דייקא למסור נפשו לה' משא"כ לבני נח הא אינם מוזהרים על קדושת השם כאמור בגמ' הנ"ל, והנה גם אם יאבו למסור נפשם אף כשאינם מצווים הרי הם מתחייבים בנפשם ורק באדם גדול מותר למסור עצמו בדבר שאינו מחויב בה, וע"כ אמר הכתוב משפט היא לא' יעקב כמו שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק דעשו לא מיקרי זרע אברהם וע"כ דוקא יוצאי ירך יעקב מותרים ליטול את השם למסור עצמם גם במצוה שאין מחויבים במס"נ כיון שהם כאדם גדול דהא נתייחסו אחר אברהם אבל עשו הרי לא נתייחס אחר אברהם וע"כ המשפט שיהא מותר למסור עצמו הוא דוקא ביעקב וכנ"ל: