עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים דרושים על פרשת שמיני
ואכלתי חטאת היום, ויל"ד הלא פירש"י לעיל שהי' שתי דרשות מפני מה נשרף זה ומפני מה לא נאכל וא"כ למה אמר רק ואכלתי חטאת ועל מה שנשרף לא השיב, גם מה שדקדק באוה"ח איך נתעלם ממנו לחלק בין קדשי דורות לקדשי שעה ואם הי' לו איזה חילוק למה קבלו מאהרן:
ונראה עפ"ד התוס' בחולין דף ה' ובגיטין דף ז' בהא דאמרינן בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כש"כ היינו דוקא במידי דאכילה דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור ולהכי לא פריך גבי ר' ישמעאל שקרא והטה ע"ש, ולפ"ז י"ל דמשו"ה לא עלה על דעת מרע"ה לחלק בין קדשי דורות לקדשי שעה כיון דלא על מרע"ה הי' מוטל לאכול הקרבן וא"כ אין שום תקלה הי' נעשה לעצמו על ידו במידי דאכילה ועל כן אפשר בכה"ג שתהא נתעלם ממנו הלכה אבל באהרן אם הי' נתעלמה ממנו ההלכה א"כ הי' הוא בעצמו אוכל קרשים בפסול ואין הקב"ה מביא תקנה לצדיקים דגנאי להם לאכול בעצמם דבר איסור ואע"ג דהתוס' שם כתבו ג"כ לחלק מהא דפסחים דף ק"ו ר' ירמי' איקלע לבי' רב אסי ואשתלי וטעם קודם הבדלה משום דאכילת היתר הוא אלא שאוכל בשעה האסורה ע"ש, י"ל דהכא בהא דנפסל הקרבן משום שהיו אוננין א"כ הקרבן נפסל לאכול לעולם ולא הוי אכילת היתר כלל ושייך לומר דזה הוא כאכילת איסור דאין הקב"ה מביא תקלה על ידם ועי' מ"ש לקמן סוף הפרשה:
וזשה"כ ואכלתי חטאת היום היינו דאהרן אמר למשה דמשו"ה רק לאהרן עלה על דעתו לדרוש חילוק זה ולא למשה משום דאהרן הי' צריך לאכול הקרבן וכיון דהוא פסול לאכול ובמידי דאכילה רגלי חסידיו ישמור שלא יארע תקלה על ידם ומשו"ה לא אכל החטאת ועלה על דעתו של אהרן דוקא החילוק ולא למשה:
זאת החי' אשר תאכלו, ובמדרש רשב"י פתח עמד וימודד ארץ מדד הקב"ה את אוה"ע ולא מצא אומה שהי' ראוי לקבל את התורה אלא ישראל עכ"ד, והוא פלאי מה שייכות יש לזה עם הפסוק זאת החי' וגו' ועי' ביש"מ: ונראה עפ"ד הגמ' תענית (דף ז') א"ר חכב"א למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה א"ר אושעיא למה נמשלו ד"ת לשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב מה שלש משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה ע"ש עוד בגמ' ומבואר מזה דדברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה, ולפ"ז י"ל דמשו"ה אמר המדרש דאין ראויים לקבל התורה אלא ישראל משום דרוחם נמוכה ואין מגביהין עצמם אבל לא כן בעכו"ם אשר גם לבם ורמות רוחא יש בהם כמו דאיתא בגמ' חולין דף פ"ט לא מרובכם מכל העמים וגו' אמר הקב"ה חושקני בכם דאפי' בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם לפני, נתתי גדולה לנמרוד המריד את העולם כולו, נתתי גדולה לפרעה אמר מי הי' נתתי גדולה לנ"נ אמר אעלה על במתי עב, נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר, נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש ע"ש, וע"כ רק ישראל ראוים לקבל התורה משום שיש בהם מדת ענוה אבל לא כן לכל גוי משו"ז משפטים בל ידעום:
והנה כמו שמצינו דישראל קבלו התורה משום שיש בהם סימני טהרה היינו מדת ענוה כמו כן מצינו בבהמה שהוא כשרה לאכול רק אם יש בה סימני ענוה וכמו דאיתא בדרכי משה יו"ד סי' ל"ה שיש להעביר ידו על גבי בהמה בעודה חיי' אם תשפיל לארץ תחת ידו ודאי כשרה ואם לאו טריפה שנאמר ושפל רוח להחיות ע"ש והיינו שאמר להחיות ר"ל עפ"מ דאיתא בגמ' בריש אלו טריפות דילפינן שם דטריפה אסורה מדכתיב זאת החי' אשר תאכלו חי' אכול שאינה חי' לא תאכל, ויתבאר דברי המדרש זאת החי' אשר תאכלו ודרשינן מהכא דטריפה לא תאכל והסימן לזה אם הוא כשרה ממה שיש בה סימני ענוה שהיא שוחה ונכפפת אז היא כשרה, וע"כ הביא המדרש הכא דגם באדם מי שיש בו ענוה ויש בו סימני טהרה זהו שראוי לקבל התורה וע"כ לא מצא אומה שיהי' ראוים לקבל התורה אלא ישראל מפני שהם ענוים: כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים וגו' ובגמ' ב"מ דף ס"א ע"ב א"ל רב חנינא לרבינא מ"ש הכא דכתיב המעלה א"ל לכדתנא דבי ר' ישמעאל אמר הקב"ה אלמלא העלית את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים די א"ל ומי נפיש אגרייהו טפי מריבית וציצית וממשקלות א"ל אע"ג דלא נפיש אגרייהו טפי מאוסי למיכלינהו ויש להבין הא בשביל שהוא מאוס לאכול בשביל זה אין סברה יותר שהעלם ממצרים דהא פרש"י סו"פ קדושים שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר ע"ש, וגם מה שייכות זל"ז דבשביל שאין מטמאין בשרצים יצאו ממצרים:
ונראה עפ"מ שכתבו התוס' בחולין דף ה' בהא דהשתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דהיינו דוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה ע"י שגנאי לצדיק שאוכל דבר איסור אבל בשאר דברים שאינו מידי דאכילה לא אמרינן כן ועי' ביש"מ פ' משפטים ועי' מ"ש לעיל עה"פ ואכלתי חטאת, ולפ"ז י"ל דמשום שלא יטמאו ישראל בשרצים וגם בשאר מאכלות אסורות דאיירי בזו הפרשה כדכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור ופרש"י בין נשחט חציו לנשחט רובו משו"ה העלנו ממצרים דהא במידי דאכילה הקב"ה שומר את ישראל ועמך כולם צדיקים שלא יבא תקלה על ידם, וזה שהקשה לי' ומי נפיש אגרייהו טפי מריבית וכו' פי' אמאי לא אמרינן דאין הקב"ה מביא תקלה גם בשאר דברים כמו ריבית ואפי' לא הוי מידי דאכילה וא"כ גם כדי שלא יהי' תקלה בשאר איסורין הי' צריך להעלותן ממצרים, ומשני טפי מאוסי למיכלינהו פי' שהוא גנאי כדברי התוס' דדוקא באכילת איסור יש גנאי לצדיק שאוכל דבר איסור אבל בשאר דברים ליכא גנאי ומשו"ה רק כדי שלא יאכלו מאכלות אסורות הקב"ה שומרינו ומצילנו והעלנו ממצרים:
ת ז ר י ע אשה כי תזריע ובמד"ר הה"ד תן חלק לשבעה וגם לשמונה תן חלק לשבעה אלו ז' ימי נדה וגם לשמונה אלו שמנה ימי מילה, א' הקב"ה אם שמרת ז' ימי נדה אני נותן לך בן ואתה תמול את בנך לשמונה ימים, ודקדקו המפורשים מאי שאטיי' להמדרש הזה הכא וגם הדיוק נותן לך בן וגם מה לי אם האב ימול אותו או שלוחו שהוא כמותו ימולו:
ונראה דהנה בנחלת יעקב הביא בשם היע"ת פ' שמות דיש חלוקי דיעות אי מזרע אב נברא זכר ומזרע האם נברא נקבה או להיפוך ע"ש:
ולענ"ד יש להוכיח ענין זה מגמ' נדה דף ל"א ת"ר שלשה שותפים יש באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו מוח שבראשו וגידין וכו' אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר וכו' ומבואר דמזרע שניהם נברא האדם ואין חילוק בין הזכר ובין הנקיבה, אולם שם הביא בגמ' הא דר' צדוק אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו תלה הזכרים בנקיבות ואת הנקיבות בזכרים ע"ש וא"כ משמע דהזכר בא מהאם והנקיבה מהאב: וי"ל דבזה פליגי אביי ורבא ביבמות דף ס"ב ע"ב בהא דאמרינן דבני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעי והא איכא ע"ש וי"ל דבהא פליגי דאביי סבר דברתא לברא לא אמרינן דבני בנים הרי הם כבנים כיון דברתא הוא מכח האם א"כ הבן אין לו בנים והוי כאלו הי' לו בנים ומתו דס"ל לר' יוחנן לעיל שם ע"א דלא קיים פ"ו והא דברא לברתא מהני כמ"ש התוס' משום דבא מכח מי שפטרתו ע"ש ורבא ס"ל דהנקיבה בא מכח האב או מכח שניהם ולכן ס"ל לרבא דברתא לברא ג"כ קיים מצות פ"ו וידוע דהלכה כרבא לגבי אביי:
ובגמ' ב"ב דף קמ"א בהא דאמרי' במשנה האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה, נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים, ומקשה בגמ' למימרא דבת עדיפא לי' מבן והאמר ר"י משום ר"ש בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה שנאמר והעברתם את נחלתו לבתו, ומשני לענין ירושה בן עדיף לי' לענין הרוחה בתו עדיפא ע"ש, ולכאורה קשה מאי פריך הא י"ל דדוקא אם אין לו בן כלל יש עליו עברה אבל אם יש לו בן ובת שפיר דבת עדיפא לי' וכמו דאמרינן נמי התם דרב חסדא אמר לדידי בנתן עדיפן לי מבני וכתבו התוס' התם דרב חסדא הי' לו גם בנים ע"ש, וי"ל דהא דאם אין לו בן הוא עברה משום דבן הוא מכח האב ובת הוא מהאם וא"כ אם אין לו בן הוא כאלו אין לו בנים כלל וא"כ י"ל דאפ" יש לו בת מ"מ ל"ל דבת עדיפא לי' כיון דהבת אינה באה מכוחו כלל ומשו"ה מקשה בגמ' למימרא דבת עדיפא לי' כיון דבאה מכח האם ולא מהאב א"כ אין סברא כלל לומר דבת עדיפא לי' וא"כ משמע מגמ' הנ"ל דהבן בא מכח האב, והנה בנחלת יעקב שם הביא מ"ש בש"ך פ' שמות הוכחה גדולה דמזרע אב נברא זכר ומזרע אם נברא נקבה דאל"כ אין הבן יורש את אביו ע"ש והיינו דמשו"ה הבן יורש את אביו ולא הבת משום דהבן בא מכח אביו ולא הבת, ולפ"ז י"ל נמי הטעם בהא דאמרינן בקידושין דף כ"ט דהחיוב על אביו למול את בנו ואין אמו מחויבת למולו מהא דכתיב כאשר צוה אותו א' אותו ולא אותה היינו נמי הטעם משום דהבן בא מכוחו ולא מכוחה: אמנם בגמ' נדה שם אר"י אמר רב אמי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, ולכאורה משמע מזה דזכר בא מהנקבה אבל י"ל דאם היא מזרעת תחלת כח המנגד מתגבר עליו ומשו"ה נולד זכר שהוא בא מכח האב וכבר כתבו כן המפורשים ע"ש, ויתבאר המדרש על הכתוב הכא אשה כי תזריע וילדה זכר דלכאורה משמע מהכא דמכח האם נולד זכר אבל להנ"ל דמהכא אין ראי' ושפיר י"ל דמכח האב נולד זכר ולכן כדי שלא תטעה דמכח האם נולד הזכר משו"ה הביא המדרש הכא זה הדרש אם שמרת ז' ימי נדה אני נותן "לך" בן היינו לך דייקא דמכח האב נולד הזכר ומשו"ה אתה המול את בנך וכו' היינו אתה דייקא ולא האם וכמשה"כ אותו ולא אותה דהחיוב למול את הבן על האב ולא על האם ומשום דהזכר בא מכח האב ובנו הוא של האב: