עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים דרושים על פרשת פינחס
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לא' ופירש"י לפי שהי' השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפטם א"א עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן ויל"ד מה בכך שהוא בן פוטי אם המעשה הוא טוב הרי שפיר עשה שהרגו לזמרי [ב] וכי הם לא ידעו שהוא ג"כ בן אלעזר בן אהרן הכהן [ג[מה מהני שיחסו הכתוב אחר אהרן אבל מ"מ הוא נ"כ בן פוטי וכי אם הוא בן אלעזר אינו בן פוטי [ד] דמשמע דנטל שכרו להיות כהן לעולם תחת אשר קנא קנאת ה' מה זה מדה כנגד מדה [ה[בגמ' זבחים דף ק"א לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי וצריך טעם מדוע ורש"י פי' לפי דרכו ע"ש: ונראה לע"ד דהנה בקידושין דף ס"ח אמרי' דולד שפחה ונכרית אע"פ שאביו מישראל הולד כמותה ויש להולד דין נכרי לכל דבר ועי' ביבמות דף ק' ע"ב ולפ"ז בפינחס שהית' אמו מבנות פוטיאל הי' מקום לקטרג עליו דהולך אחר אמו ויש לו דין נכרי ומכש"כ דאינו כהן אך כיון דאלעזר נשאה לאשה קודם מתן תורה ואז היתה מותרת להנשא לו ע"כ כשר הי' פינחס לכהונה וכמבואר בגמ' סנהדרין דף פ"ב שהלך זמרי וכו' והביאה אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך ופירש"י שם, משה קודם מתן תורה נשאה וכשניתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והוא עמהם ע"ש הרי דקודם מתן תורה הי' מותרין לישא נשים נכריות משום דכולן דין בני נח נינהו וא"כ אין על פינחס (מג-43) שום טענת פגם כיון דאביו נשא את אמו ברשות עוד קודם מתן תורה, והנה בסנהדרין דף ע"ד אמרי' דב"נ אינו מצווה על קידוש השם ואם אומרין לו עבור ואל תהרג אינו מחויב למסור עצמו דשבע מצות נצטוו ב"נ ואם איתא תמני' הוויין ע"ש והנה פינחס כשהרג לזמרי עשה זאת במסה"נ שנתקבצו עליו כל שבט שמעון להרגו כמבואר במדרשי חז"ל וגם שפרחה נשמתו מפחדם וא"כ נכנס בעצמו במסהנ"פ והנה כיון שהי' לו דין ישראל שפיר עשה פינחס שסיכן עצמו ומסר נפשו על קדוה"ש ואפשר הוא בכלל אביזרייהו דג"ע וגם הציל בזה את כלל ישראל אבל אם הי' ב"נ דאינו מצווה על קדוה"ש א"כ כשמוסר עצמו במקום שאינו מחויב הרי הוא מתחייב בנפשו ועי' ביו"ד סי' קנ"ז דבכל שאר מצות שבתורה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד דאין רשאי להחמיר על עצמו רק בחסיד ופרוש מותר למסור עצמו וממילא בב"נ דאינו מחויב למסור עצמו בודאי דאין רשאי להחמיר על עצמו וכמשה"כ אך את דמכם לנפשותיכם מיד כל חי' אדרשנו ובב"נ ג"כ דיבר שם הכתוב ועי' בפר"ד דרוש א' וב' ולפ"ז בפינחס אם הי' אמרי' כיון דנולד מבנות פוטיאל והרי הוא כנכרי א"כ לא הי' רשאי למסור נפשו אבל כיון דאמרי' דקודם מתן תורה כולן הי' כב"נ וכשנתנה תורה כולן נכנסו לכלל מצות והרי הוא ישראל גמור ממילא דהי' רשאי למסור עצמו ושפיר עשה פינחס שנכנס במס"נ לקנא קנאת ה' וכהלכה עשה:
והנה ידוע מה שהאריכו המפורשים אם בנ"י קודם מתן תורה דין ב"נ להם או דין ישראל ועי' בהרא"ם פ' וישב שכתב שבזה נחלקו השבטים עם יוסף אחיהם ועי' בפר"ד דרוש ראשון ובמ"ש לעיל פ' לך, והנה בגמ' עירובין דף י"ג איתא אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירים וכו' או"א דא"ח:
וכתב שם הריטב"א בזה קבלה מרבותי איש מפי איש בשעה שאמר הקב"ה התורה למשה תורה שבע"פ הי' אומר על כל דבר שנחלקו פנים להתיר ופנים לאיסור והראה לו טעמים על כל דבר לכאן ולכאן ושאל משה האיך יעשו והשיב לו השי"ת כפי שיכריעו חכמי הדור עכ"ד ועי' ביש"מ סי"פ דברים ומבואר דעוד בימים הראשונים בימי משה הי' ג"כ לפעמים ספק על הלכה האיך יעשו:
ולפ"ז י"ל דמשו"ה לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי כיון דהי' להם ספק זה שמא קודם מתן תורה הי' להם כבר דין ישראל וכיון דאמו נכרית ה"ה כנכרי ופסול לכהונה אך לאחר שהרג את זמרי ועשה זאת במסנ"פ והקב"ה החזיק לו טובה על זה כפירש"י וא"כ שהוא כנכרי הא אין רשאי למסור נפשו ומה מצוה עשה בזה ועי"ז נתקיים ההלכה שהוא אינו כנכרי ומותר למסור נפשו וממילא דהוא כהן לא' עליון דאין עליו שום טענת פגם ומזה נכשר לכהונה ונתכהן פינחס לאחר שהרג לזמרי ועי' בקדושת יו"ט: ויתבאר דברי רש"י ז"ל שהי' השבטים מבזין אותו הראיתם פן פוטי זה דהא לשיטתי' שהי' מחזיקים בדברי זמרי שאמר למשה בת יתרו מי התיר לך והיינו כי הם הי' אומרים אשר קודם מתן תורת הי' אסור להם לישא אשה נכרית כיון שהי' להם דין ישראל וא"כ פינחס הי' נקרא בן פוטי ולא בן אלעזר משום דהנושא אשה פסולה הולד כמותה וע"כ שאלו מדוע הרג נשיא מישראל כיון שיש לו דין כנכרי ואין רשאי למסור נפשו וה"ה מתחייב בנפשו דאינו מצווה על קדה"ש ובא הכתוב ויחסו אחר אהרן משום דאינו כן דמשה קודם מתן תורה הי' מותר לו לישא את בת יתרו וכן אלעזר הי' מותר לו לישא מבנות פוטיאל דהא קודם מ"ת הי' להם דין ב"נ וע"כ בא הכתוב ויחסו אחר אלעזר בן אהרן הכהן ואינו הוא בן פוטי וזשה"כ תחת אשר קנא לא' ועשה זאת במס"נ ובזה נתברר ההלכה שפנחס הוא בן אלעזר ולא בן פוטי זה ולכן והיתה לו ברית כהונת עולם דכיון דיש לו דין ישראל שייך לו ג"כ הכהונה לו ולזרעו אחריו ככל אחיו הכהנים:
א"י למה יחסו הכתוב אחר אהרן, גם אמאי הי' שכרו להיות כהן לעולם, גם לפרש המדרש הנני נותן לו את בריתי שלום בדין הוא שיטול שכרו: ונראה עפ"ד המהרש"א קידושין דף ל"ט במאי דקאמר ר' יעקב שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והקשה מכל היעודים שבתורה דא"א לפרש רק בעוה"ז שאם תשמעו יבואו עליכם כל הברכות בעוה"ז וכן בהיפך ותי' דר"י מודה דזכות הרבים ומעשיהם הטובים מביאים להם הברכות והטובות שנזכרו בתורה גם בעוה"ז וכן בהיפך בחטא הרבים אבל ר"י לא אמר אלא ביחיד שמרובה בזכיות אין שכרו רק בעוה"ב וכן בהיפך עכ"ד ע"ש ובזה יש לפרש המדרש ויעש אהרן את העגל הזה אמר מיטב יתלה הסרחון בי ולא בהם אמר לו הקב"ה הואיל וכך עשית לא תזיז מן הפלטין שלי לעולם וי"ל דמשו"ה תלה אהרן הסרחון בעצמו ולא בהם דהא אם הסרחון בו הוי רק חטא היחיד ואין מגיע העונש בעוה"ז אבל אם הוא חטא הרבים ח"ו יענשו גם במוה"ז ע"כ תלה הסרחון בו כדי שלא יהא חטא הרבים וע"כ אמר לו הקב"ה הואיל וכן עשית כדי שלא יהא חטא הרבים לכן לא תזוז מן הפלטין שלי לעולם להקריב קרבנותיהן של ישראל ולכפר בעדם והוא מדה כנגד מדה כמו שרצה לכפר בעד הרבים כן בקרבנותיו יכפר בעד כל קהל ישראל וכן הוא המדה בקרבנות לעורר רחמים בעוה"ז:
ויתבאר הכתוב השיב את חמתי מעל בנ"י ולא כליתי את בנ"י בקנאתי ומשמע דאם לא הי' פינחס מכפר על בנ"י א"כ הי' חטא הרבים ויש עונש בעוה"ז ח"ו אבל כיון שכפר על בנ"י ע"כ ולא כליתי וגו' ובזה עבד עובדא דאהרן שלא יהא חטא הרבים ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן דהא הלך בדרכי אבות של אהרן וע"כ היתה שכרו אתו מאת הקב"ה להיות כהן כדי לכפר על בנ"י ע"י כהונתו ועל ידו תהא סליחתינו כמו באהרן ואמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו שזיכה את הרבים לכפר בעדם וא"כ זכות הרבים תלה בו לכן מגיע לו שכר בעוה"ז כמו הרבים:
עוד י"ל על המדרש בדין הוא שיטול שכרו דהנה ביש"מ פ"ז הביא הטעם דאין משלמין שכר בעוה"ז משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולכן בפנחס כשבאו עליו להרגו פרחה נשמתו וא"כ אצלו הי' הסוף ולכן בדין הוא שיטול שכרו כלומר תיכף ומיד עכ"ד ולפענ"ד בדרך אחר קצת עפ"ד חז"ל אין ישראל ניזונין אלא בזכות האמונה וי"ל הטעם עפ"ד הזוה"ק במדבר דף קכ"א ורזא דמלתא דאית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר ב"נ מהאי עלמא הה"ד אם יכופר כו' עד תמותון והאי יהיב גרמי' למיתא ומסר נפשי' כו' כמאן דאתפטר מהאי עלמא עכ"ד, ובזה כתב בייט"פ ליג"מ אות ט"ו דאם מקבל עליו למסור נפשו יחשב לו כאלו מת ונפטר מהעולם ע"ש ולכן י"ל דה"נ אם מקבל עליו למסור נפשו ולהנ"ל דהוי כאלו אתפטר מהאי עלמא וא"כ אצלו הוי הסוף ולא שייך גבי' דאין משלמין לו השכר דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולכן על זה המצוה כשמקבל על עצמו באמת למסור נפשו מגיע אליו השכר בעוה"ז והיינו דאין ישראל ניזונין אלא בזכות האמונה ר"ל דעל האמונה הא כל אחד מישראל מחויב למסור עצמו וע"כ ניזונין ע"ז בעוה"ז וזשה"כ בקנאו את קנאתי בתוכם הרי שמסר נפשו לה' וכנ"ל לכן הנני נותן לו את בריתי שלום ואמר במדרש בדין הוא שיטול שכרו היינו כיון שמסר נפשו ה"ה כאלו כבר איתפטר מעלמא ולא שייך שכירות אין משתלמת אלא לבסוף וא"כ בדין הוא שיטול שכרו בהאי עלמא: