אור ברסלב
עצי חיים על התורה עצי חיים דרושים על פרשת לך לך

עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים

עצי חיים דרושים על פרשת לך לך

עצי חיים דרושים על פרשת נח

לך לך. ופרש"י להנאתך ולטובתך ויש להבין הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא גם מדוע הפסיק הענין דלעיל כתוב ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן ואח"כ כתיב לך לך וקשה למה כתיב לך לך וגו' הא כבר הלכו כדי ללכת לארץ כנען וברש"י לעיל וימת תרח בחרן הנון הפוכה לומר לך עד אברם חרון אף של מקום ויל"ד למה כתיב זה הכא וגם עד עתה דיבר הכתוב מאברהם:

ונראה דהנה בבכור שור בב"ב דף ט' כתב הטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי היכי דעונשה ליכא בהאי עלמא על ביטול מ"ע אבל על ל"ת דמלקין עלי' ה"נ שכרה בעוה"ז איכא ע"ש ומבואר דאם הי' עונש על מ"ע בעוה"ז שכרה נמי יהי' בעוה"ז ובזה יש לפרש הכתוב מה טובי אהליך יעקב וגו' דהנה בברכות דף ו' א"ר יוחנן בשעה שהקב"ה בא לביהכנ"ס ולא מצא שם עשרה מיד כועס ע"ש וא"כ אם לא בא לביהכנ"ס יש כעס ויש עונש ח"ו כמו דאמרינן במנחות דף מ"א דבעידן ריתחא מענשין על מ"ע וממילא י"ל דאם הוא בא יש שכר כיון דהא דליכא שכר הוא משום דליכא עונש אם עובר וא"כ כיון דיש עונש ה"נ כש"כ כשמקיים יש שכר בעוה"ז, וזש"ה מה טובו אהליך יעקב וגו' ר"ל מה טובו אהלך שהוא הבתי כנסיות ובתי מדרשות הוא יותר טוב משאר מ"ע כיון שעל זה יש שכר גם בעוה"ז (ועיין מ"ש בפ' וישב ובפ' במדבר):

וזש"ה לך לך ופי' להנאתך ולטובתך ר"ל כיון דכתיב לעיל מזה וימת תרח בחרן ופרש"י עד אברם הי' חרון אף לעולם ומבואר שהי' עידן ריתחא עד אברם וא"כ לפי הגמ' מנחות הנ"ל דבזמן דאיכא רותחא מענשין אעשה וממילא כי היכי דמענשין אעשה יש שכר ג"כ אעשה ולכן אמר הכ' תיכף אח"כ לך לך להנאתך ולטובתך דכיון דיש עונש א"כ איכא נ"כ שכר ולכן על זה המצוה עתה יקבל שכר בעוה"ז והוא להנאתך ולטובתך בעוה"ז לך לך מארצך וגו' ובמד"ר ר' עזרי' פתח אהבת צדק ותשנא רשע וגו' קרי' באברהם א"ל הקב"ה אהבת לצדק בריותי ושנאת לחייבן על כן משחך א' שמן ששון מחבירך וצריך להבין מאי בעי בזה המדרש הכא גם מה זה מדה כנגד מדה שמדמה אאע"ה לשמן וגם בלשון הכתוב צ"ב שכתב מחבירך דמשמע דמחביריו היא שמן ששון:

ונראה דהנה איתא במד"ר פ' ויקרא שדעת האומות דישראל בטלים לגבי' ברוב אבל באמת אינו כן דהא ישראל הם ניכרים ומובדלים לעצמם ואינם מתערבים עם האומות ולא בטלו ואפי' בגלותם שנתערבו בגוים מ"מ לא בטלו וכמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ח סעיף ד' דאם נפל חלב לתוך תבשיל ונתבטל טעמו מ"מ מאחר דאפשר להסירו משם ע"י שיתן מים צוננים וטבע החלב להקפיא ולצוף למעלה על המים הוי כאלו מכירו וצריך להסירו משם ע"ש וה"נ אעפ"י שנתערבו בגוים מ"מ הא אפשר להפרידם מהאומות הלכך לא בטלו בהם וי"ל בזה כוונת המדרש פ' תצוה פרי זית קרא ה' שמך למה ישראל נמשלו לזית מה שמן צף מלמעלה ואינו מתערב בשום משקה ככה ישראל אין מתערבין באומות ויש להבין מה ראי' מביא מהא דשמן אין מתערב במשקה דגם ישראל אין מתערבין באומות ולהנ"ל י"ל דה"פ מה שמן צף מלמעלה ומשו"ה אין מתערב עם משקה ר"ל דלא בטל בשום משקה כיון דיכול להסירו הוי כמכירו ולא מהני ביטול לשמן, ככה ישראל אע"ג דנתערבו עם האומות מ"מ כיון דאפשר להסירם ולפרוש אותם מהם לא בטלי:

ובזה יש לפרש הכתוב בפ' וירא חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע והי' כצדיק כרשע וגו' ר"ל להמית צדיק עם רשע כגון ששם הרשעים רובא ויש עמהם ביניהם צדיק לא אמרינן שיתבטל המיעוט צדיקים בין הרוב הרשעים והי' כצדיק כרשע ר"ל כאלו לא ניכר הצדיק במעשיו ויהא נידן כרשע דהא אעפ"י שהצדיק עמם מ"מ הצדיק אינו כרשע והוא כניכר כיון שאפשר להפרידו ולא בטל ואמר הכתוב אח"כ השופט כל הארץ ר"ל אם יהא נשפט כל הארץ היינו שיהי' המשפט על כל הארץ ביחד הצדיק הצדיק עם הרשע א"כ לא יעשה משפט דהא בכה"ג לא מהני ביטול היכא דאפשר להכיר ולהסירו מן הרוב (ועיין מ"ש בפ' וירא):

ויתבאר בזה הכתוב הנ"ל אהבת צדק וגו' היינו לצדק בריותי ושנאת לחייבן ר"ל במה שהמליץ א"א בעד הצדיקים שלא יתבטלו בתוך רוב הרשעים בטענה זו כיון ש שיכול להפרישם מהם והם כניכרים ואינם מתערבים ועומדים לעצמן על כן משו"ז משאך א' שמן ששון מחבירך ר"ל כמו דשמן על כן אינו מתערב ולא בטל משום שצף למעלה ויכול להפרידו מכל שאר המשקין כן הוא א"א ואמר מחבירך ר"ל מופרש שלא יהא בטל ברוב האומות ויתבאר המדרש דמייתי הכא הדרוש והכתוב הזה דהנה בבכור שיר למס' ר"ה כתב לפרש דברי רש"י לך לך להנאתך ולטובתך דהא קשה הלא אחד הי' אברהם ואוה"ע הם ברוב ועד עתה שהי' קבוע במקומו הי' אברהם נידון כמחצה על מחצה וכשצוהו להיות נודד א"כ הוא בטל ברובא דעלמא יזה ח"ו רע לו ורע לעולם לזה בישרו ואעשך לגוי גדול וכיון דרבים אתי מיני' כרבים דמי עיי"ש ולהכיל י"ל דאעפ"י שהי' אברהם נודד ממקומו מ"מ אברהם לעצמו אינו נידון ע"פ הרוב כיון דאפשר להפרידו מהם שלא יתערב והוא ניכר אינו בטל ולכן מייתי המדרש הכא אהבת צדק לצדק הבריות שכן המליץ אאע"ה שלא יהא הצדיקים נידונים ע"פ הרוב וקיבל על זה שכר שנקרא שמן ששון מחבירך ר"ל כמו שמן שאינו מתערב משום שצף למעלה כן א"א לא בטל והוא ניכר ואינו מהערב עם האומות ואינו בטל בהם:

ויתן לו מעשר מכל תיבת מכל צ"ב והוא שפת יתר לכאורה, אמנם י"ל עפ"ד אאזללה ה ביש"מ פ' זו דהנה אמרינן המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו ומ"מ טוב וישר לעשות לפנים משוה"ד להחזיר כדאיתא בב"מ דף כ"ד ובחו"מ מ סי' רנ"ט וכיון דא"א קיים כל המצות כאמרם ז"ל ואפי' דרבנן וא"כ הי' צריך ליתן מעשר גם ממה שלקח את הרכוש סדום ואע"ג שהחזיר אח"כ מ"מ כיון דמהדין הי' שלו וכבר נתחייב במעשר אין יכול לפטור עצמו בשביל שהחזיר רק לפנים משוה"ד והיינו שאמר א"א אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם ר"ל גם המעשר שנתתי שהיא סיבה להתעשר כמו שדרשו עשר בשביל שתתעשר גם את זה אנכה לך ואחזור לך הכל עכ"ד ז"ל, והנה ביש"מ לא הביא ראי' מנ"ל הא דאם קיים לפנים משוה"ד ד ג"כ הוא מחויב ליתן ממנו מעשר הא מסברא כיון דאין לו ריוח ממה יתן המעשר ויהא לו הפסד מכיסו, ונראה לענ"ד די"ל דמבואר כן בתוס' גיטין דף כ"ה בהא דלוקח יין מן הכותים אומר שני לוגים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני וכתבי התוס' לאו דוקא עשרה ותשעה דכשהסיר שני לוגים לתרומה פשו לה מאה נכי תרתי וי"מ דאין המעשר מתמעט משום תרומה גדולה כיון חטה אחת פוטרת את הכרי ע"ש ומבואר מזה דלתי' השני אע"ג דלקח לתרומה שני לוגים דמדרבנן צריך ליתן מדה בינוני אחד מחמישים מ"מ אין המעשר מתמעט בשביל זה כיון דמה"ת בחטה אחת פוטרת ולא אתי חיוב דרבנן להוציא מיד המעשר שיתמעט המעשר וא"כ לפ"ז י"ל דכש"כ מה שעושה לפנים משוה"ד בודאי דלא ינוכה בשביל זה להמעשר ואפי' לתי' הראשון דמתמעט המעשר בשביל התרומה מ"מ אין מזה ראי' להיפוך דהתם אע"ג דחטה אחת פוטרת מה"ת מ"מ גם מה"ת יוכל ליתן יותר וכל מה שנתן יותר חל עליו שם תרומה ועי' ברבינו יונה ברכות פ' תפלת השחר בהא דרב צלי של שבת בע"ש לענין תרומה דאע"ג שחטה אחת פוטרת כל כרי אפ"ה אם תרם הרבה הכל דיינינן לי' תרומה וכן לענין תוספות שבת ע"ש והיינו מפני שהיכא שמוסיף על השיעור כל מה שמוסיף דיינינן לי' כאלו זהו השיעור ככל מה שהוסיף אבל במקום שאין צריך כלל ליתן מדינא כגון הכא שצריך ליתן רק לפנים משוה"ד ומדינא א"צ כלל ולא שייך בזה הוספה דהא לא נתחייב כלל בודאי י"ל דאפילו לתי' התוס' הראשון שאין רשאי לגרוע מהמעשר שחייב מדינא בשביל מה שעושה רק לפנים משוה"ד:

עוד יש להביא ראי' להיש"מ מהא דכתבו התוס' בביצה דף ל' במה שהקשו שם דמשמע דמה שעצי סוכה אסורין הוא מטעם מוקצה ולעיל קאמר מהא דמה חג לה' אף סוכה לד' וכו' ותי' ר"ת דמה שאמר מה חג לה' וכו' היינו לפי שיעור סוכה כגון ב' דפנות ושלישית אפי' טפח אבל אי עבדי דפנות שלימות יותר משיעור סוכה לא נפיק מקרא ועל היותר קאמר שאסור משום מוקצה ור"י פירש דמיירי בשנפלה ולא שייך בה מה חג לה' עיי"ש ומבואר דלר"ת היותר משיעור שאמרה תורה אינו בכלל המצוה ואפי' לחומרא וא"כ ה"נ מה שעשה משום לפנים משוה"ד לא מצי מיפטר עי"ז ממעשר דהוא לקולא ואפי' לר"י דחולק התם על הר"ת היינו נמי כנ"ל משום דעכ"פ הוא הוספה על שיעור המצוה וגם הא לא אמרה תורה דסיכה צריכה להיות דוקא ב' דפנות ושלישית טפח ולא יותר וא"כ מותר להוסיף והוא ג"כ בכלל המצוה אבל הכא לא הוי כלל בענין חיוב אלא לפנים משוה"ד והכל מודים בזה דלא מיפטר ממעשר:

ויתבאר דברי הכ' ויתן לו מעשר מכל היינו מכל גם מרכוש סדום שלקח ואח"כ החזיר אותו וא"כ הו"א דמזה לא נתן מעשר קמ"ל קרא דמהכל נתן לו מעשר כיון דלא הי' צריך להחזיר מדינא רק לפנים משוה"ד:

ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדרתם ועמדו המפרשי' הא א"א קיים כל המצות עד שלא נתנה תורה וא"כ מדוע לא קיים גם מצות מילה, גם לשון הקרא ואתה אינו מובן, וביותר יש להפליא למה כתב שתי פעמים אתה: ונראה דהנה במד"ר פ' וירא עה"פ המכסה אני וגו' א"ל א"א מי ימול אותי א"ל הקב"ה אתה בעצמך ופי' הנזה"ק דקיי"ל המוהל צריך להיות מהול לפי שהמילה בא לטהר ולקדש את האדם ואין טהרה בא ע"י ערל א"ל הקב"ה אתה בעצמך ועי' בייט"ל שם, ולענ"ד י"ל בדברי המדרש רבה אתה בעצמך עפ"מ דאמרינן בגמ' ע"ז דף כ"ז ע"א מנין למילה בנכרי שהוא פסולה דרש בר פפא משמי' דרב שנאמר ואתה את בריתי תשמור ור' יוחנן המול ימול פרש"י מי שהוא מהול ימול אחרים מ"ב איכא ביניהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא עיי"ש והכי קיי"ל דאשה כשרה למול ולפ"ז י"ל דאברהם אבינו אע"ג דלא הי' מהול עכ"ז הי' מותר לו למול את עצמו כיון דלא הי' מצוה עד עתה על המילה הו"ל כמהול ורק אח"כ כשנצטוה א"א על מצות מילה לזרעו אחריו נתחדש זה ההלכה דאין למול אחרים אלא מי שהוא מהול והיינו שאמר במדרש אתה בעצמך ר"ל הוא בעצמו רשאי למול את עצמו כיון דעד עתה הי' א"א כמהול דמיא משו"ה מותר למול את עצמו:

והנה ביו"ד סי' רס"ד סעיף א' הכל כשרים למול אפי' אשה ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכולם וכתב הרמ"א וי"א דאשה לא תמול וכן נוהגין להדר אחר איש ע"ש ומבואר דאע"ג דאשה כשרה למול מ"מ נוהגין להדר אחר איש, ולפ"ז י"ל דמשו"ה לא קיים א"א מצות מילה קודם שנצטווה כיון דכל עיקר מה שהי' מותר לו למול בעצמו אע"ג דרק המל ימול משים דכיון דלא נצטוה הו"ל כמהול וכמו אשה דכמאן דמהילא דמיא וכיון דגם באשה נוהגין להדר אחר איש לכן גם אברהם אבינו לא מל א"ע דאולי יצוה ה' גם לאחר למול את עצמו קודם שיצוה ד' לו וא"כ אי איכא אחר שכבר נימול אין לו למול א"ע כיון שהוא הי' עוד ערל וצריך לנהוג להדר אחר מי שהוא נימול והנה אח"כ שנצטוה א"א שימול היא את עצמו קודם ואח"כ כשיהא נימול ימול את ילידי ביתו א"כ לא הי' אפשר להדר אחר איש הנמול שימול אותו ולכן הי' מוכרח למול בעצמו, ויתבאר דברי הכתוב ואתה בעצמך את בריתי תשמור ואמר הכתיב הטעם כי אתה קודם ואח"כ וזרעך אחריך היינו שימול עצמו קודם ואח"כ זרעו אחריו במצות מילה והוא קודם להם ולכן צריך למול בעצמו ולא שייך כלל המל ימול כיון שהוא קודם למול וזרעו אח"כ במצות מילה:

א"י הטעם מדוע לא קיים א"א מצות מילה קודם שנצטווה עפי"מ דאמרינן בגיטין דף נ"ז ע"ב כי עליך הורגנו כל היום אמר ר' יהושע בן לוי זו מילה שניתנה בשמיני ופרש"י דזימנין דמיית והנה בח"ס יו"ד סי' רמ"ה כתב הא עינינו רואות שאפי' אחד מאלף אינו מת מחמת מילה ותי' דמצוה מגינה ומצלי אבל עפ"י דרך הטבע הי' המיעוט מתים ח"ו ע"ש, והנה בסוטה דף כ"א ע"א אם יש לה זכות תולה זכות דמאי אילימא זכות דתורה שהיתה עוסקת בתורה הא אינו מצווה ועושה היא ופרש"י וכיון דאינה מצווה אין שכרה גדול כמצווה ועושה ע"ש, ומבואר מזה דאינו מצווה ועושה אין השכר גדול כ"כ שיהא זכות דמצוה מגין ולפ"ז י"ל כיון דעפ"י הטבע מיעוט מתים ח"ו רק הזכות דמצוה מגין ומצלי וא"כ י"ל דהיינו דוקא אם מצווה ועושה ולכן הטעם שלא קיים א"א מצות מילה קודם שנצטווה דכל זמן שהי' אינו מצווה לא הי' רשאי לסכן עצמו ואין הולכין בפ"נ אחר הרוב והוא מוזהר עליו מאך את דמכם לנפשותיכם ועי' בפר"ד דרוש שני אך אחר שנצטווה אפי' מיעוט אינן מתים דגדול המצווה ועושה דבשכרה המצוה מגין ומצלי:

א"י מדוע לא קיים א"א מצות מילה קודם שנצטווה עפ"ד המד"ר פ' אמור פכ"ז ר' לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחלה כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת עכ"ל הביאו הטו"ז יו"ד סי' רס"ה ועיין מ"ש לקמן פ' שמות ולפ"ז י"ל דמשוה לא קיים א"א מצות מילה קודם שנצטווה כיון דהי' מסופק אם יצא מכלל בן נח ועי' במזרחי פ' וישב עה"פ ויבא יוסף את דבתם וגו' שבזה נחלקו גם השבטים עם יוסף ועי' בפר"ד דרוש ראשון הביא שיטת דלא יצאו מכלל בן נח להקל אלא להחמיר והדברים בזה עתיקים ועיין במקנה בקידושין דף ל"ז האיך שמר א"א את השבת הא עבר על המצוה יום ולילה לא ישבותו ע"ש מה שתי' האיך שמר השבת מספק וא"כ כיון שלא הי' ברור אצלו אם יוכל לשמור את השבת לכן היה ירא לנפשו לקיים מצות מילה דאולי לא יהי' כראוי משום שלא שמר את השבת עד שנצטווה מפי הקב"ה ועל פי הדיבור שאני ו י ר א והשענו תחת העץ ובמדרש ילקוט אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך בסכות תשבו שבעת ימים וצ"ב, ונראה עפ"מ דאמרינן בגמ' ע"ז דף ג' דיאמר הקב"ה לאוה"ע מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה מיד כל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא וכו' והא אמרת אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ומשני משום דישראל נמי זימנא דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא עיי"ש, ומבואר מזה דישראל היו בבחי' זו דאפי' אם החמה בגבורתו כתקופת תמוז ויש להם צער אפ"ה אינם מבעטים במצות סוכה וי"ל דמורשה היא לנו מא"א ע"ה שישב פתח האוהל כחום היום כדי להכניס האורחים ואמרינן בגמ' שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה עד שלא הי' עוברים ושבים יכולים לצאת בחוץ ועכ"ז כדי לקיים המצוה ישב אאע"ה גם כחום היום לכן בשכר זאת גם בניו אחריו ישמרו דרך ה' ומקיימים מצות סוכה אפי' אם נמשך תקופת תמוז עד חגא ויתבאר המדרש אתה אמרת והשענו תחת העץ כדי לקיים מצות הכנסת אורחים גם כשה כשהשמש בגבורתו והו"ל צערא לכן בדין הוא שיטול שכרו ואני פורע לבניך בסכות תשבו שבעת ימים וכמאמר הגמ' הנ"ל שאפי' משכה תקופת תמוז יקיימו מצות סוכה כהלכתה: מהרו שלש סאים קמח סולת וגו' וקשה הלשון אם קמח אינו סולת ואם סולת אינו קמח ובגמ' ב"מ דף פ"ז כתיב קמח וכתיב סולת, מכאן שהאשה עיני' צרה באורחים, וקשה דאדרבא משום דאשה עיני' צרה באורחים היתה צריכה לומר קמח, ומה שפרש"י היא אמרה קמח והוא אמר סולת גם על זה קשה היתכן אשר שרה אמנו לא עשתה רצון בעלה ולגרוע מאורחים ליתן לפניהם סולת כאשר אמר אברהם:

ונראה עפי"ד הגמ' שבת דף ק"מ מאן דאפשר לי' למיכל פת שעורים ואוכל פת חטים הרי זה עובר בבל תשחית ולא היא ב"ת דגופא עדיף ופי' בספר הקנה דהנה כל מה שגם ועב יותר בנאכלים הניצוצות שבו נתעבו יותר בעב טיט החומרות וקשה להעלותם וכל מה שהוא מאכל דק ביותר הניצוצות מעילים יותר והוא בניקל להוציאם ועפ"ז יתבאר מאן דאפשר לי' למיכל פת דשערי והיינו שהוא בקי בסודות ואומן ביותר באופן שיוכל להוציא ניצוצות קדושות מן פת שעורים אזי עובר בב"ת אם אוכל פת חטים כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו ומסיק הש"ס ולא היא ב"ת דגופא עדיף שמשחית גופן במה שמקלקלין הניצוצות הגרועים כידוע עכ"ד הובא ביש"מ בראשית עה"פ תדשא ע"ש ומבואר מזה דמאכלים דקים וקלים אפי' שבו אנשים קטנים בערך יוכלו להעלותם ולהוציא הניצוצות קדושות:

ובזה ביארתי הא דאמרינן בסוכה דף נ"א במשנה במוצאי יו"ט הראשון של רג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול וכו' לא הי' חצר שאינה מאירה מאור בית השואבה וכו' ובגמ' שם דף נ"ג תנא אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה ובירושלמי פריך האיך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה היא של הקדש וכו' ובתוס' שם תי' דבוררת לאו דוקא אלא היתה יכולה לברור מרוב אורה ע"ש, ולהנ"ל י"ל ע"ד רמז דבמשנה הכי קאמר במוצאי יו"ט הראשון אשר באו כולם למדריגה גדולה וכמ"ש התוס' שם דף נ' דלהכי נקרא שואבה ששואבים רוה"ק שהשכינה שורה מתוך שמחה ע"ש וע"כ אמרו חז"ל שהיו מתקנים תיקון גדול היינו גם מה שצריך לתיקון גדול כגון מאכלים גסים ועבים כמו פת שערי אבל מאכלים דקים כגון פת חטים הי' מניחים למי שהוא קטן מהם במדרגה לפי שהם הי' יכלו לברר הניצוצות קדושות גם ממה שהי' קשה לקטנים לבררם ולכן תנא אשה הי' בוררת חטים לאור של בית השואבה ר"ל אשה דייקא ולא איש היינו אשה שהיא במדרגה קטנה מן האיש היא היתה בוררת הניצוצות מחטים ולא מן השעורים אבל איש הי' בורר הניצוצות גם ממאכלים גסים ולא חש על בל תשחית דגופא לפי שהיו בטוחים בעצמם שיכולו לברר גם ממאכלים גסים ולכן היה (לד-31) מניחים פת חטים למי שקטן מהם היינו במדרגת אשה: ולפ"ז י"ל דאברהם צוה להביא לפניהם קמח כיון שראה שלשה אנשים נצבים ופרש"י בפרשת שלח כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות והיו בעיני אברהם בבחי' גדולים בערך וא"כ אין להביא להם סולת דיעברו על ב"ת אם יאכלו מאכלים דקים ומחויבים לאכול קמח ולא סולת אבל שרה נתנה להם סולת שהיא חשבה עליהם שהם אנשים פשוטים ולא יוכלו להעלות הניצוצות ממאכלים גסים כי אם ממאכלים דקים ולכן נתנה סולת ואמרו בגמ' מכאן שהאשה עיני' צרה באורחים היינו שבעיני שרה לא היו גדולים בערך לפי שהיא חשדם שהם אנשים פשוטים ולא כאברהם אבינו שאמר קמח מפני שבעיני אברהם הי' נחשבים לאנשים גדולי ערך שיוכלו להעלות הניצוצות גם מקמח:

ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום וגו' חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע וגו' השופט כל הארץ לא יעשה משפט ויש להבין הויכוח מאת הש"י כביכול לבין אברהם אבינו, גם יל"ד דמתחלה אמר א"א האף תספה צדיק עם רשע היינו דהצדיקים לבד ינצלו לא יהא נענשים עם הרשעים ואח"כ אמר ולא תשא למקום בעבור החמשים הצדיקים דמשמע דכל המקום אף הרשעים ינצלו בעבור הצדיקים:

ונראה דהנה בקידושין דף מ' ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת וכו' ר' אלעזר בר"ש אומר לפי שהעולם אחר רובו נידון עשה מצוה אחת אשריו שהכריע א"ע ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה וכו' ויש להבין במאי פליגו הת"ק וראב"ש וי"ל דהנה ביומא דף פ"ד פליגו אמוראי שמואל ס"ל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב כגון תשעה עכו"ם וישראל אחד ונפלה מפולת על אחד מהם מפקחין עליו את הגל בשבת ור' יוחנן ס"ל דגם בפ"נ הולכין אחר הרוב ע"ש ולפ"ז י"ל דת"ק ס"ל דיראה אדם א"ע וכו' ולא ס"ל העולם אחר רובו נידון משום דס"ל אין הולכין בפ"נ אחר הרוב וא"כ אפי' ח"ו רוב רשעים אינו נידון הצדיק עם רוב הרשעים רק כל אדם לפי מעשיו של עצמו הוא נידון ואם רובו זכיות מכריע את עצמו לכף זכית אבל ראב"ש ס"ל כר"י דהולכין בפ"נ אחר הרוב ולכן ס"ל שהעולם כולו אחר רובו נידון: והנה י"ל דהא דס"ל לשמואל אין הולכין בפ"נ אחר הרוב אע"ג דקיי"ל בכל מקום דאזלינן בתר רובא י"ל דהיינו טעמא דשמואל אזיל בזה לשיטתי' דאין הולכין בממון אחר הרוב וכתבו התוס' בב"ק דף כ"ז ע"ב משום דאיכא מיעוט וחזקה היינו חזקת ממון לא אזלינן בתר רובא היכא דאיכא כנגדו חזקה עיי"ש וה"נ לא אזלינן בפ"נ בתר רוב משום דאיכא מיעוט וכל אחד הוא מוחזק לעצמו וי"ל בזה הכתוב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ר"ל אפי' אם הרשעים הרוב מ"מ לא יניח על הצדיקים שבט הרשע ח"ו ואמר הכתוב הטעם משום שלא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם היינו לענין ממון חיישינן ג"כ למיעוט ואין הולכין בממון אחר הרוב משום שיש לזה חזקת ממון וה"נ לא אזלינן בפ"נ אחר הרוב והצדיקים הם מוחזקים בעצמם וגם אם מועטים המה ינצלו לעצמם:

והנה כתב הרמב"ם פ"ג מה' תשובה אדם שעונותיו מרובים על זכיותיו מיד הוא מת בחטאו שנאמר על רוב עונך וכן מדינה שעונותיהם מרובים מאוד הוא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו' ע"ש ומבואר מדברי הרמב"ם דמשו"ה נהפכה סדום ועמורה ואפי' אם הי' בהם טובים מפני שהי' עונותיהם מרובים מזכיות בכלל המדינה וא"כ לפי הנ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וגם אין הולכין בפ"נ אחר הרוב הי' מקום ללמד סנגוריא עליהם כיון דצדיקים בדין היא שלא יהא נידונים בתוך רוב הרשעים א"כ לא הי' כל מדינה אובדות כמו שמפקחין את הגל גם על תשעה עכו"ם בשביל ישראל אחד שיש ביניהם כן ה"נ אם יש צדיקים בתוך העיר לא יהא אובדות העיר בשביל מיעוט הצדיקים שבקרבה ויתבארו הכתובים ויאמר ד' זעקת סדום ועמורה כי רבה היינו כפי' הרמב"ם שהי' עונותיהם רוב נגד הזכיות ולפי שהעולם אחר רובו נידון כמו דאמרינן בכל מקום דאזלינן בתר רוב ולפיכך ארדה נא ואראה וגו' אבל אברהם המליץ בעדם ואמר האף תספה צדיק עם רשע ר"ל הא בפ"נ קיי"ל דלא אזלינן בתר רובא וא"כ האף תספה ולא תשא למקום וגו' ר"ל בכלל המקום וכמו בפ"נ דמפקחין את הגל גם על העכו"ם בשביל מיעוט ישראלים שיש בתוכה ואמר עוד חלילה לך להמית צדיק עם רשע היינו בשביל רוב רשעים כי השופט כל הארץ ר"ל אם ישפוט הקב"ה כל הארץ ביחד ר"ל כל העולם לפי רובו גם אם יהי' רוב רשעים א"כ לא יעשה משפט ר"ל במשפט ממון אינו כן דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דבעל הממון יש לו חזקת ממון וא"כ ה"נ מה"ט י"ל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב משום שהוא מוחזק בעצמו:

א"י באופן אחר קצת עפ"מ דאמרינן בעירובין דף נ"ה ע"ב אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם ופרש"י דירה של הוצין וערבה ואינו קבע הלכך אפי' יש הרבה במקום אחד אין חשובין עיר להיות כד' אמות וכל אחד מודד מפתח אהלו מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן וגו' א"ל רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו עפ"י ד' יחנו ועפ"י ד' יסעו כמען דקביע להו דמי עיי"ש ולכאורה יש להבין אמאי הוי בזה קבוע, ונראה די"ל דה"ק בגמ' כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו היינו שבחנייתן הי' בהם השראת השכינה וכיון דמלא כל הארץ כבודו ולכן אע"ג דמחנה בנ"י הי' תלתא פרסי כמבואר בגמ' שם מ"מ כיון שבתוך חנייתן הי' השראת שכינה א"כ כל בתיהם הוי כמו בית אחד בלי הפסק ולכן אע"ג דדירתן הי' דירת עראי ואינו כמו שאר עיירות דנחשב כל עיר כד' אמות מ"מ השכינה הקדושה אשר שכן אתם בלי מסך המבדיל הלכך הי' כל בתיהם כמו בית אחד ולכן כל המחנה כמאן דקביע להו דמי:

וכה"ג יש לפרש ג"כ הגמ' בשבת דף ל"א דר"ש ס"ל סותר ע"מ לבנות במקומו חייב סותר ע"מ לבנות שלא במקומו פטור ופריך מכדי כל מלאכת שבת ממשכן גמרינן ובמשכן סותר ע"מ שלא במקומו דמי דהא פרקו במקום זה ונסעו למקום אחר ומשני שאני התם כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו עפ"י ד' יסעו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ואינו מובן מפני מה כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו הוי בזה כבמקומו ועי' בערבי נחל פ' שלח, וי"ל עפי"ד התוס' חגיגה דף ב' ע"א בהא דאמרינן שם יראה ראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות וכתבו התוס' ד"ה יראה פרש"י כדרך שבא הקב"ה לראותך כך אתה בא לראותו ולא יתכן לר"ת דהא לא שייך ביאה גבי שכינה שבכל מקום הוא ע"ש ולפ"ז י"ל דה"נ קאמר בגמ' כיון דכתיב עפ"י ד' יחנו היינו שהי' אתם השראת השכינה א"כ לא שייך לומר דהוי כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהא לא שייך ביאה גבי שכינה וא"כ לא שייך ג"כ לומר דאיזה מקום הוי שלא במקומו ולכן אע"ג דנסעו ממקום זה למקום אחר אפ"ה בכל מקום הוי כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי (ועיין מ"ש בפ' בהעלתך):

והנה בבכור שור למס' ר"ה כתב לפרש דברי רש"י (ר"ע לך) לך לך להנאתך ולטובתך דהא קשה הלא אחד הי' אברהם ואוה"ע הרוב ועד עתה שהי' קבוע הי' העולם נידון כמחצה על מחצה וכשצוהו להיות נודד יהי' רע לו ורע לעולם לזה בישרו ואעשך לגוי גדול וכיון דרבים אתו מיני' כרבים דמי עכ"ד ע"ש ולמ"ש י"ל דאע"ג שהי' א"א נודד מ"מ כיון שבכל מקום שהלך הי' השכינה שרוי אתו עמו וכיון דאצל השכינה הקדושה לא שייך לומר שהלכה ממקום למקום משום דבכל המקומות שם השכינה והכל כמקום אחד הוא א"כ לא שייך ג"כ לומר שהי' אברהם אבינו נודד ממקום למקום לכן אע"ג שנסע א"א ממקום למקום הוי כקבוע במקומו דמי, וזש"ה ואעשך לגוי גדול היינו שיהא א"א לבדו נידון כגוי גדול וכמחצה מן העולם כולו ואמר הכתוב הטעם לזה והיה ברכה היינו שיהיה עמו השראת השכינה ובזה יהי' ברכה ע"ד משה"כ בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וכיון דהשכינה עמו ה"ה כקבוע במקומו וכגוי גדול יחשב:

ולפ"ז י"ל דטענת א"א הי' כשהמליץ על אנשי סדום שאמר לו הקב"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה היינו שעונותיהם מרובים על הזכיות וכולו אובדות וכדברי הרמב"ם ולכן ביקש א"א מאת ה' אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר ופרש"י עשרה צדיקים לכל כרך וכרך היינו לפ"מ דאמרו חז"ל כל בי' עשרה שכינתא שריא ולהנ"ל דכל מקום שיש השראת השכינה הוי כקבוע במקומו וכל קבוע כמחצה על מחצה ולכן עשרה הצדיקים דשכינה שרוי ביניהם הם כמחצה וממילא ליכא רוב מאנשים החטאים בנפשותם ובדין הוא שינצלו כולם וז"ש האף תספה ולא תשא למקום והוא ע"ד דאמרינן בר"ה דף י"ז נושא עון מעביר ראשון ראשון שאם הי' מחצה על מחצה עוגות המדה נושא עון ופרש"י מגביה כף מאזנים של עון ויכריע הזכיות ע"ש וה"נ תשא למקום היינו שיהא מכריע הכף לזכות עבור העשרה צדיקים שהם כקבוע וכמחצה על מחצה, וז"ש השופט כל הארץ היינו כיון שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו בפעם אחד והוא כקבוע במקומו וא"כ חמשים הצדיקים אשר השכינה עמהם ג"כ הם כקבוע וכמחצה על מחצה, ובזה יתורץ קו' הלח"מ פ"ג מה' תשובה שהקשה כיון דסדום עונותם מרובים מזכיותי' למה הקב"ה מוחל להם בשביל החמשים צדיקים ותי' ע"ש, ולהנ"ל י"ל דטענת אברהם הי' דאם יש חמשים צדיקים לא אזלינן בתר רובא או משום האופן הא' הנ"ל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב או משום דהם כקבוע וכמחצה על מחצה והקב"ה כך הוא המדה דנושא עון היינו דמכריע הכף לזכות:

תוכן העניינים

עצי חיים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה