עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים דרושים על פרשת נח
נח צדיק תמים הי' בדורותיו פרש"י יש מרבותינו דורשים אותי לשבח בדורותיו הי' צדיק כש"כ אלו הי' בדור צדיקים הי' צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי בדורותיו לפי דורו הי' צדיק ואלו הי' בדורו של אברהם אבינו לא הי נחשב לכלום והקשו המפורשים הא אם יש לדרוש לשבח מנ"ל לדרוש לגנאי וי"ל דאלו אמוראי פליגי בהא דאמרינן בעירוכין דף י"א אמר אביי נקטינן משורר ששיער במיתה וקאמר תנאי הוא מעשה בר' יהושע בן חנניא שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא וכו' א"ל חזור לאחוריך דכ"ע אזהרה היא מ"ס מסייע גזרו בי' רבנן ומ"ס לא גזרו בי' רבנן וברמב"ם פ"ג מה' כלי המקדש לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לד במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה והקשה בכ"מ הא בגמ' מבואר דאפי' אביי לא מחייב מיתה למסייע ותי' בכ"מ דהרמב"ם פוסק כדברי הספרי דמשמע שם דמשורר ששיער אפי' לא הי' רק מסייע חייב מיתה ועי' בזה באור החיים פ' קרח עיי"ש ומבואר דיש פלוגתא בין תלמודא דידן ובין הספרי דבגמ' ערכין הנ"ל מבואר דמסייע אין בו ממש ומשו"ה משורר שסייע לשיער פטור והספרי ס"ל דמסייע הוי כאלו עשה מעשה לבדו וחייב כאלו הוא עשה כולה:
והנה פרש"י את האלקים התהלך נח שהי' צריך סעד לתומכו ולפי"ז י"ל דלאביי דס"ל מסייע אין בו ממש א"כ עשה נח כלו בעבודתו לה' אעפ"י שהי' צריך סעד לתומכו כיון שאינו נקרא העבודה כאלו עשה אותה המסייע כיון דאין בו ממש וממילא דכח עשה הכל בשלימות ולא הוי כשנים שעשאוהו אבל אם אמרינן דמסייע יש בו ממש א"כ לא מיקרי שהוא עשה כולה דהא המסייע נמי מצטרף בהדי' להיות נקרא על שם שניהם, ויתבאר דברי הכתוב כח איש צדיק תמים שהי' תמים ושלם בעבודתו ית"ש ואמר הכתוב את האלקים התהלך נח כפרש"י שהי' צריך סעד לתומכו היינו דאעפ"י שהי' צריך סעד לסייעו לו אפ"ה תמים מיקרי בשלימותו כאלו הוא עשה לבדו בלתי עזר ומסייע, והנה לאביי ניחא דס"ל מסייע אין בו ממש אבל להספרי דמסייע יש בו ממש א"כ קשה אמאי הוא תמים דהא נקרא גם על שם המסייע, ולפ"ז י"ל דבזה פליגי היש דורשים לשבח וי"ד לגנאי היינו דיש דורשים לשבח ס"ל דמסייע אין בו ממש ומשו"ה ס"ל דבדורותיו משמע לשבח כיון דשפיר הוא צדיק תמים, והי"ד לגנאי ס"ל כהספרי דמסייע יש בו ממש וא"כ אמאי הוא תמיה ולכן ס"ל דהוא תמים לפי דורו ולא בדורו של אברהם אבינו ע"ה וא"כ הידל"ש והידל"ג פליגי אי מסייע יש בו ממש או אין בו ממש: א"י דפליגי הני רבותינו י"ד לשבח וי"ד לגנאי עפי"מ דאיתא בר"ה דף ד' האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור, וכתבו התוס' דהא דאמרינן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לק"פ היינו בתוהא על הראשונים אם לא תבא שאלתו ע"ש ומשמע דבאינו תוהא על הראשונים שרי עמלק"פ והוא צדיק גמור וי"ל דנפקא לי' מהכא דעמלק"פ הוא ג"כ צדיק גמור דהנה י"ל דנח הי' צריך סעד לתמכו היינו דמעצמו בלי קבלת שכר או מיראת העונש הי' קשה לו לנח לעבוד את ד' ולכבוש את יצרו וזהו הסעד ועזר לכבוש את יצרו בשביל שכר מצותיו או בשביל העדר העונש ואמר הכתוב שהי' צדיק תמים והפי' תמים ר"ל שהי' צדיק גמור ומבואר דגם בעובד ע"מ לקבל פרס הוא צדיק גמור כדברי התוס' דבאינו תוהא על הראשונות הוא צדיק תמים היינו צדיק גמור:
והנה בייטב פנים מאמר שוב אשוב אות כ"ח כ' דהא דפליגי אמוראי בר"ה דף כ"ח אי מצות צריכות כוונה פלוגתתן בזה אי שרי ע"מ לקבל פרס דמאן דס"ל מצות צריכות כוונה לשם מצוה והיינו שצריך שיכוון בלתי לשמו ית' ולא להנאת עצמו כי אם לצאת ידי חובת מצוה ס"ל דלא שרי עמלק"פ ולמ"ד מאצ"כ היינו שיוצא אפי' אם איני מכוין כלל לשם מצוה וא"כ אפי' מכוין בשביל קבלת שכר נמי יצא דלא גרע מאלו נעשה בלי כוונה כלל עיי"ש, והנה במס' סנהדרין דף ק"ח ע"א ר"י ס"ל בדורותיו ולא בדורות אחרים ור"ל ס"ל כ"ש בדורות אחרים, ובנזיר כ"ג ע"א אמר רבה בר חנה אר"י מה דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני ב"א שצלו פסחיהם א' אכלו לשם מצוה וא' אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם, אמר לי' ר"ל האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהו קעביד, ועיין באחרונים דפליגו ר"י ור"ל אי מצות צריכות כוונה או לא, וא"כ י"ל דר"י לשיטתי' דס"ל מצ"כ וא"כ אין רשאי לעשות ע"מ לקבל פרס ומש"ה דריש בדורותיו ולא בדורות אחרים, משא"כ ר"ל לשטתי' דס"ל גם כשאכל לשם אכילה גסה מצוה קעביד וא"כ שרי ע"מ לקבל פרס ומשו"ה דריש בדורותיו וכ"ש בדורות אחרים (ועיין באחרונים שכתבו ליישב מהא דר"ל פסחים ק"ט):
כי מלאה הארץ חמס מפניהם פרש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל ויש להבין אמאי חמיר גזל יותר מעון עריות וע"ז דהא לעיל הביא רש"י ותשחת לשון ערוה ועכו"ם:
ונראה דעל כולם לא נחתם גזר דינם אולי ישיבו וכמו שפרש"י עה"פ עשה לך תבת וגו' אבל על הגזל הרי אמרינן בגמ' ע"ז דף ע"א ע"ב בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון וכתבו התוס' דדוקא בגוזל מישראל דבר מחילה הוא אבל בגוזל מעכו"ם לאו בר מחילה ע"ש וא"כ לא מהני להו תשובה על הגזל ואין לחכות וד אולי ישיבו ולכן נחתם הגז"ד על הגזל כיון דלית להו תקנה ר"ל:
ואתה קח לך מכל מאכל וגו' והי לך ולהם לאכלה לכאורה תיבת "ואתה" היא שפת יתר:
גם מה שהקשה בספר תורת יוסף הובא ברב טוב על מה דכתיב והי' לך ולהם לאכלה משמע הוא קודם לבהמה לאכול ובגמ' גיטין דף ס"ב אמרינן מנין שלא יאכל אדם קודם שיתן לבהמה שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת עיי"ש מה שתירצו:
ונראה עפימ"ש אאזלל"ה ביש"מ פ' חקת הטעם דאסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו וגם מ"ש במג"א סי' קס"ז בשם ס"ח דבשתי' האדם קודם משום דגאוה נצמח ממילוי הכרס כמו שדרשו חז"ל ואותי השלכת וגו' לאחר שנתגאה זה ולכן רצונו ית"ש שקודם שיאכל ועדיין לבו נכנע יקח מוסר שיתן לבהמתו ויראה זחות דעתה ויבין וישכיל להשמר אחר אכלו ולכן בשתי' האדם קודם דהא כתבו הפוסקים דמותר לשתות קודם התפלה דבמים לא שייך גאוה עכ"ד ז"ל ע"ש, והנה ידוע מה שפרש"י בע"ז דף ד' איש צדיק תמים וגו' עניו ושפל רוח וא"כ י"ל דבנח ל"ל לגבי' שאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו כדי שילמוד מדת הענוה דהא כבר העיד עליו הכתוב שיש בו ענוה וגמירי דטבא לא הוי בישא, וזה שאמר הכתוב "ו א ת ה" היינו אתה דייקא שיש בך מדת ענוה כמו שאמר הכתוב צדיק תמים משום שהוא עניו ושפל רוח לכן לך דייקא י"ל דמותר לאכול קודם שיתן לבהמה ועל כן והי' לך קודם ואחר כך ולהם לאכלה אבל אדם אחר שיש לחוש עליו שמא תזוח דעתו עליו אחר אכילה צריך ליתן קודם לבהמתו ואחר כך יאכל האדם:
(ועיין בשאלות ותשובות השיב משה סי' ה' ועיין מ"ש בפ' חיי על הפסוק ואמרה שתה)