אור ברסלב
עצי חיים על התורה עצי חיים דרושים על פרשת וישלח

עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים

עצי חיים דרושים על פרשת וישלח

עצי חיים דרושים על פרשת תולדות

ויירא יעקב מאוד ויצר לו וגו' ודקדקו המפורש' כפל הלשון ובגמ' ברכות דף ד' ר' יעקב בר אידי רמי כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא יעקב, אמר שמא יגרום החטא והקשה הרא"ם מהא דאמרינן שם דף ז' אמר ר"י משום ר' יוסי כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר ע"ש:

עפ"ד הצל"ח שם שכתב דכ"ז שייך לר' חנינא בן גמליאל בקידושין דף ס"א דלא בעי תנאי כפול אבל לר"מ דס"ל שם דבעינן ת"כ מאי איריא דיבור שיצא מפי הקב"ה אפי' של הדיוט הדין כן א"ו דר"י כרחב"ג ס"ל ע"ש ולע"ד י"ל דר' יוסי כר"מ ס"ל וקמ"ל ר"י דגם אצל הקב"ה בעי ת"כ וכמו בין אדם לחבירו ומשו"ז אפי' על תנאי אינו חוזר משום דלא כפלי' לתנאה אבל לרחב"ג י"ל דעל תנאי חוזר ולפ"ז י"ל דמשו"ה ירא יעקב שמא יגרום החטא דהי' מספקא לי' אי קיי"ל כר"ח ב"ג דלא בעי ת"כ ולכן הי' ירא פן רק כמו על תנאי הי' ההבטחה ויגרום החטא שיהא חזרה וא"כ מיושב קושי' הרא"ם דאין הגמ' סותרת זא"ז אך דר"י בר אידי ס"ל דלא בעי ת"כ ור' יוסי ס"ל דבעי ת"כ:

ובזה יש ליישב קושי' הפנ"י בקידושין שם בהא דקאמר בגמ' דבעי ת"כ כר"מ מהא דכתיב אם תטיב שאת ואם לא תטיב וגו' וכן הא דכתיב אם בחקתי תלכו וגו' ואם בחקתי תמאסו הא מכלל לאו אתה שומע הן ולמה הכפיל הכ' ומשמע כר"מ דבעי ת"כ והקשה בפנ"י הא איצטריך לכפול דהא איתא בפ"ק דברכות כל דיבור שיצא מפי הקב"ה אפי' על תנאי אינו חוזר וא"כ אי לאו דכפלי' הי' מתקיים השכר אפי' אם לא נתקיים התנאי ולהנ"ל מיושב דהא כל עיקר מימרא דר"י דאפי' על תנאי אינו חוזר היינו הוא משום דלא הי' ת"כ א"כ אדרבא מזה משמע דר"י כר"מ דבעי תנאי כפול:

והנה י"ל דיעקב הי' סבור דלא בעי ת"כ עפ"ד המדרש בילקוט ויאבק איש עמו א"ל המלאך לא כן אמרת עשר עשרנו לך מיד לקח כל מקנהו ועשר מהן ע"ש וכתב בח"ס על התורה לפרש דברי הילקוט דהמלאך טען דקיי"ל כר"מ דאם לא כפל לתנאי אז התנאי בטל ומעשה קיים והשתא נהי דיעקב תלה נדרו בתנאי שאמר ושבתי בשלום אל בית אבי אז עשר עשרנו לך ועדיין לא שב לבית ונראה אביו מ"מ כיון שלא כפל התנאי בטל והמעשה קיים ומחויב לשלם מיד עכ"ד ע"ש וא"כ לכאורה קשה למה יעקב לא עישר קודם שאמר לו המלאך ומוכח דיעקב הי' סבור דלא בעינן ת"כ ולכך לא הי' צריך לעשר עד שישוב לביתו וא"כ דא"צ ת"כ משו"ה הי' ירא שמא יש חזרה כיון שלא הי' ת"כ ויתבאר בזה כפל לשון הכתוב ויירא יעקב מאוד משום שמא יש חזרה דלא בעינן ת"כ וגם ויצר לו דאפי' אמרינן דבעינן ת"כ ואין חזרה א"כ קשה על עצמו למה לא עשר תיכף והיינו ויצר לו על שלא עשר וא"כ ממנ"פ על אחת מהם הי' ירא ויצר ליעקב:

קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כי במקלי עברתי את הירדן הזה וגו' הצילני נא וגו' ויש להבין מאי מכל האמת (ועי' מ"ש לעיל פ' ויצא) וגם השייכות זל"ז הא דמכל האמת ואח"כ כי במקלי וגו':

ונראה עפ"ד הגמ' שבת דף י' רבא חזי' לרב המנונא דקא מאריך בצלותא אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ע"ש ויל"ד למה נקרא תפלה חיי שעה והלא גם תפלה הוא מ"ע בתורה ואמאי נקרא חיי שעה וי"ל עפ"ד הגמ' שם דף י"א חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקים לק"ש ואין מפסיקין לתפלה א"ר יוחנן לא שנו אלא כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנתן אבל כגון אנו הואיל ומפסיקין תורתינו לאומנתינו כש"כ שנפסק לתפלה ע"ש וא"כ מבואר דמי שמפסיק מתורתו לאומנתו יש להפסיק מתורה כדי להתפלל אבל מי שאינו מפסיק מתורה לאומנתו אין להפסיק לתפלה וז"ש בגמ' כיון דמאריך בצלותא מזה מוכיח שמניח חיי עולם היינו שמפסיק מהתורה ועוסק בחיי שעה ר"ל אומנתו וא"כ חיי שעה אינו קאי על התפלה רק על אומנתו דזהו חיי שעה דמזה מוכח שמניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה דאל"כ שאינו מפסיק מתורה לאומנתו הלא ג"כ אין להפסיק מתורה לתפלה וכגון רשב"י וחבריו דאין מפסיקין מתורה לתפלה והא דקאמר דמאריך בצלותא היינו שהאריך בתפלה תחלה שהפסיק אפי' מתורה לתפלה:

ויתבאר בזה קטנתי מכל החסדים ומכל האמת כי במקלי וגו' דהנה פרש"י כי במקלי לא הי' עמו לא כסף ולא זהב אלא מקלי לבדי וי"ל עפימ"ש בזוה"ק שם עה"פ וישובו המלאכים וגו' וכל כך למה בגין דקב"ה אתרעי תדיר בצלותהון דצדקיא ומתעטר בצלותהון וכו' ע"ש וי"ל דיעקב ראה והבן שצריך להתפלל לד' על כן אמר דמשו"ז צריך להתפלל משום שיש לו כסף וזהב היינו שעסק במשא ומתן והפסיק מתורתו לאומנתו וז"ש קטנתי מכל החסדים ומכל האמת הוא התורה שנקרא אמת וע"י שהפסיק מהתורה לאומנתו רכש לו הכסף והזהב וע"כ צריך לתפלה הצילני נא:

הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו' וכתב בזוה"ק מכאן מאן דצלי צלותי' דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות הצילני נא מיד אחי ואי תימא קריבין אוחרנין סתם אחין אקרין מיד עשו מ"ט בגין לפרשא מלוי כדקא יאות ע"ש ויש להבין האיך מוכח דבתפלה בעי לפרש מלוי הא לעיל מזה כתב בזוה"ק דף קס"ז ע"ב כיון דאמר באנו אל אחיך לא ידענא דאיהו עשו וכי אחין אחרנין הוי ליעקב אלא באנו לאחיך ואי תימא דהדר בתשובה ואזל באורח מתקנא לאו הכי אלא עשו הרשע כדמעיקרא ע"ש וא"כ ג"כ י"ל דמה שאמר יעקב מיד אחי מיד עשו היינו שהוא עשו הרשע כדמעיקרא וראוי שיהא ניצול ממנו אבל הא דבעי לפרש צלותי' מנ"ל:

ונראה עפ"מ שהקשה הרשב"א בקידושין הא דמהני בחמץ ביטול בלב ותרומה ניטלת במחשבה הלא דברים שבלב אינם דברים לענין מקח וממכר ותי' אאזלה"ה בייט"פ לר"ה אות ל' דזהו דוקא בין איש לרעהו שאינו יודע מחשבות כי אולי פיו ולבו אינם שוין אבל ביטול חמץ ותרומה במחשבה שהוא רק נגד הבורא ית"ש שהוא החוקר לב ובוחן כליות אצלו המחשבה נגלה וחשוב כמעשה ממש ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"נ כשהמלאכים דברו אל יעקב א"כ הוא כמו בין איש לרעהו דאמרינן דברים שבלב אינם דברים משו"ה היו צריכין לפרש דבריהם ולכפול שהוא עשו כדמעיקרא ולא מהני מה שהי' בלבם שהוא עשו כדמעיקרא אבל כשהתפלל יעקב להקב"ה הצילני נא וגו' למה הי' צריך יעקב לכפול שהוא עשו הרשע הא בלא"ה החוקר לב הוא היודע מה שבלבו וא"כ מה הכפיל לומר שהוא עשו מוכח דבעי לפרש מלה כדקא יאות: ובני יעקב וגו' כי נבלה עשה בישראל וגו' ודקדק בייט"ל טפי הול"ל כי טמאו בת יעקב, ואתנו תשבו וגו' הרבו עלי מאוד מהר ומתן וגו' ויל"ד למה אמר ואתנו תשבו הא לא בקשו מהם שישבו שם ואפשר הם לא ירצו לשבת שמה וגם אם חרפה היא להם לתת אחותם מה בצע כי ירבו מאוד מהר ומתן, ויענו בני יעקב וגו' במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם כי חרפה היא לנו, ויל"ד אומרו במרמה מה חכמה יש בזה ופרש"י ידוע וגם כי הוא סותר מה שאמר הכתוב כי חרפה היא למה שנאמר קודם כי טמא וגו': והנ"ל עפ"ד הגמ' סנהדרין דף מ"ה דפליגו ר"י וחכמים דחכמים סברו בזיוני דאינש עדיפא לי' טפי מניחא דגופי' ומ"ס ניחא דגופי' עדיף מבזיוני ובודאי דהלכה כחכמים דגדול בעיני איש טפי שלא לבזות עצמו יותר מצערא דגופי', ויש להקשות ע"ז מהא דאמרינן בב"ב דף ט' ע"א א"ר הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות האי קא מבזי והאי לא קא מבזי ורב יהודא אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות האי קמצערא לי' והאי לא קמצערא לי' תניא כוותי' דר"י אמר כסוני בודקין אחריו פרנסני אין בודקין אחריו ע"ש ומשמע מזה דצערא דאינש היא טפי מבזיוני דהא תניא כוותי' דר"י וכן הוא בשו"ע יו"ד סי' רנ"א סעיף י' ע"ש:

ולע"ד י"ל דהנה אמרינן בפסחים דף ד' ע"ב לענין משכיר בית שאינו בדוק לא מיבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו דניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בגופי' אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא ובדקו דניחא לי' לקיומי מצוה בממוני' והנה בגמ' אינו מבואר איזהו מקום ידוע דיהבי אגרא ובדקו או איכא מקום ידוע דלא יהבי אגרא ולענ"ד י"ל אפשר דהיינו עפי"מ שמבואר בירושלמי כתובות פ"ד הי"ד לענין ואת תהא יתבא בביתי וכו' אנשי הגליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונן אנשי יהודא חסו על ממונן ולא חסו על כבודן ע"ש ולפ"ז י"ל דאנשי הגליל דחסו על כבודן יותר מעל ממונן ה"ה דחסו על כבודן יותר מעל גופן עפ"מ שמבואר בטו"ז יו"ד סי' ר"ג סק"ה וז"ל ונראה דזה החילוק בין צדקה למצוה דתליא בגופי' כי יצרו של אדם יותר מתגבר עליו בנתינת ממון מדבר התלוי בטורח גופי' עכ"ל ומבואר מדבריו דהפסד ממון אדם בהול עליו יותר מטירחא דגופי' וכן מבואר בתוס' ב"מ דף ס"ח ד"ה ונותן וז"ל כי אין אדם מניח מריוח גדול אלא מעט אעפ"י שבא לו בטורח יותר ע"ש וא"כ ה"נ כש"כ דחסו על כבודן יותר מעל גופן דהא ממון הוא יותר מטירחא דגופי' ואם על ממון לא חסו משום כבודן כש"כ דלא חסו על גופן משום כבודן ולפ"ז קשה מהא דתניא בודקין לכסות ואין בודקין למזונות דמשמע דצערא דגופא הוא טפי מבזיוני: אמנם י"ל דאנשי הגליל ואנשי יהודא תרווייהו ס"ל דצערא דגופא הוא טפי מבזיוני אמנם פליגו רק אי כבוד הוא טפי מממון וס"ל לאנשי גליל דה"ה טירחא דגופא הוא טפי מממון ולא ס"ל כהטו"ז אלא כמהרי"ק הובא בש"ך חו"מ סי' רמ"ג סק"ה דהא דאם אמר הילך מנה לפלוני אם המקבל עני אינו יכול לחזור וכתב הש"ך בשם המהרי"ק דאפ"ה היכא דאיכא טירחא דגופי' לא אמרי' דנעשה נדר עכ"ל והיינו משום דטירחא דגופי' הוא יותר מממון ולא סמכא דעת המקנה ע"ש ולפ"ז י"ל דאע"ג דס"ל לאנשי גליל דכבודו הוא יותר מממונו מ"מ שפיר י"ל דצערא דגופא הוא יותר מבזיוני דהא גם טירחא דגופי' הוא יותר מממון:

וא"כ י"ל דאנשי יהודא דחסו על ממונם יותר וכבודן היינו משום דס"ל כהטו"ז דממון עדיף מטירחא דגופא ולכן אי אפשר לומר דכבודו הוא יותר מממון דא"כ אמאי אמרי' דצערא דגופא הוא יותר מכבודו לענין אין בודקין למזונות וכאשר הקשיתי לעיל אאנשי גליל ומזה הוכיחו דממון הוא יותר מכבוד ולפ"ז י"ל דהא דאמרי' בפסחים באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו היינו משום דטירחא דגופא ניחא להו יותר מממונן וס"ל כהטו"ז וא"כ היינו הוא הוא אתרא של אנשי יהודא דמממונן חביב עליהם יותר מכבודם וא"כ י"ל ג"כ דממון הוא יותר מטירחא דגופי' והא דאמרי' באתרא דיהבי אגרא ובדקי הוא אתרא של אנשי גליל דכבודם חסו עליו יותר מממון ולפ"ז י"ל דבסנהדרין ס"ל לחכמים דכבוד הוא יותר מצערא דגופא דס"ל כאנשי גליל ובב"ב אזלינן לאנשי יהודא ומשו"ה אמרי' דצערא דגוף יותר מכבוד:

והנה בפסחים דף י' לענין בדיקת חמץ מיבעיא לגמ' ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או אין צריך בגופי' אטרחי' רבנן בממוני' לא אטרחי רבנן או דלמא ל"ש ע"ש ומשמע ג"כ די"ל דממון הוא יותר מטירחא דגופא וי"ל דהגמ' מיבעי' לי' אי קי"ל כאנשי גליל דממון הוא יותר מכבוד וה"ה מגופי' או כאנשי יהודא וי"ל ג"כ דמשו"ז אמרינן בפסחים דף כ"ה ובכל מאדך יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו ופרש"י לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב לכך הוצרכו שניהם ע"ש ומבואר מזה דלאו כל בני אדם שוים וי"ל דהיינו לפי שהמקומות אינם שוים וכנ"ל דיש חילוק בין אנשי גליל לאנשי יהודא, גם בגמ' ב"מ דף נ"ח ע"ב משמע דפליגו בזה אי ממונו עדיף או צערא דגופא עדיף דאמרי' שם א"ר יוחנן משום רשב"י גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מא' וכו' ר' אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו ע"ש ומבואר דר"א ס"ל דצערא דגופא יותר מממונו וא"כ ר"י דס"ל משום ויראת מא' משמע דאי לא כתיב ויראת צערא דממון יותר:

והשתא נבא לבאר הכתובים הנ"ל דהנה שכם בן חמור שתים רעות עשה בדינה בת יעקב האחד כי הי' זאת לה לחרפה ובזיון וגם השני שהי' לה צערא דגופא וטובתן של רשעים רעה הוא אצל הצדיקים והיינו שאמר הכתוב כי נבלה עשה בישראל שחרפה הוא וגם כי לא יעשה כן לצערא וכמו שנאמר לעיל בהכתוב ויענה והנה שכם וחמור ודאי דלא הרגישו כי צער הי' לה בזה רק כי היא לה לחרפה זאת ידעו ושמעו כן מבני יעקב לזאת חשבו הם שישלמו להם דמי בושת ולכן אמרו דממון הוא טפי מבזיוני ואע"ג דזה תלוי במקומות שונות כנ"ל דאנשי גליל חסו על כבודם יותר מממונם ולכן אמר חמור ואתנו תשבו היינו דבמקומם ממון עדיף מבזיוני והיינו שהוסיף שכם לדבר הרבו עלי מאוד מהר ומתן דהממון אשר יתן הוא יותר מאשר הוא החרפה ויענו בני יעקב במרמה היינו בחכמה אשר טמא את דינה אחותם בזה אשר טמא יש ג"כ צערא דגופא וזהו יותר מממון כשיטת המהרי"ק הנ"ל אבל לא אמרו כן בדברים אליהם רק במרמה היינו במחשבות לבם ואמרו בפיהם רק כי חרפה הוא לנו כי הוא להם לבזיון ולכן אם לא תשמעו אלינו להמול נקח את בתנו והלכנו היינו כי הם לא מיושבי הארץ בשכם שחסו על ממונם יותר מכבודם רק כי הם כהמקום אשר חביב עליהם כבודם יותר מממונם ולכן אך בזאת יאתו להם אם כה יעשו שלא יהא להם לחרפה ע"י שימולו את עצמם:

ו י ש ב וישב יעקב פירש"י ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף וצ"ב גם מה שפירש"י במוסגר וישב יעקב שראה את כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולם מה כתיב למטה אלה תולדות יעקב יוסף וכו' ניצוץ א' יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם ויש להבין הא הכא הביא הכתוב מה שאירע ליוסף שנמכר לעבד וגם את עצמו לא הי' יכול להציל וא"כ אמאי הביא הדרש זה כאן אבל לעיל שמדבר שנולד יוסף הי' לו להביא הך דרשה גם האיך משמע מוישב תרתי:

ונראה עפ"מ דאמרי' בירושלמי מס' פאה פ"א אר"י אמר הקב"ה הוא אמר חשודים הם על אבר מן החי אני מוכיח עליהם שנאמר ושחטו שעיר עזים הוא אמר מזלזלים הם בבני השפחות לעבד נמכר יוסף וכו' ע"ש וכן הביא ברש"י מהמד"ר ומבואר דכל מה שאירע ליוסף הוא משום עונש ולכאורה קשה למה נענש יוסף הא מצינו בגמ' שבת דף פ"ט דל עשרים שנין דלא ענשת עלי' וא"כ למה נענש יוסף הא לא הי' עוד בן עשרים שנים כמבואר בכתוב יוסף בן שבע עשרה שנה אמנם יש לתרץ עפ"ד אאזללה"ה ביש"מ פ' ויקרא עה"פ ושחט דכל עיקר טעמו דקטן אינו נענש דמשום קטן אין בו דעת וא"כ בחכם ביותר הוי בר עונשין אף בקטנותו לפי חכמתו עכ"ד ע"ש ולפ"ז גם ביוסף דהי' בן זקונים ותרגומו ארי בר חכים הוא וכיון שהי' חכם ביותר נענש גם קודם עשרים שנה ועי' ברמ"א או"ח סי' שמ"ג וז"ל וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין עכ"ל וי"ל דהיינו נמי משום דאפשר על עבירה כזה הי' לו להחכים שלא לעשותו והוי כחכם ביותר:

והנה בנובי"ת יו"ד סי' קס"ד כתב דהא דאמרי' דל עשרים שנה דלא מענשת היינו בעוה"ז אין הקב"ה מענשו בחייו עד עשרים אבל בעוה"ב צריך לסבול כפי מעשיו ועי' בח"ס יו"ד סי' קנ"ה שכתב לחלק דדוקא על חטאים המחודשים לשעה כגון עונשי דור המדבר ע"ז נאמרו שיעורים הללו אבל עונשי התורה אין שום חילוק ע"ש ולפע"ד על שני מאורות הגדולים יש להקשות מהא דהביא בב"י יו"ד סי' רס"ה מ"ש באבודרהם דאצל ברית מילה אומרים כן יכנס לתורה ולחופה ולמעש"ט וסדרם על זה הסדר דאמרי' בקידושין דף כ"ט לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה והזכיר אח"כ מעש"ט אע"פ שהוא חייב במצות משהוא בן י"ג מ"מ אינו בר עונשין עד עשרים וכבר הי' בן י"ח לחופה עכ"ל וא"כ קשה מזה על הנוב"י והח"ס דמשמע מדבריהם דהוא בר עונשין עוד קודם עשרים אבל על מ"ש לחלק דאם הוא בר חכים מענשין קודם עשרים על זה לא קשה כיון דרוב פעמים אין מענשין קודם עשרים משו"ה שפיר קאמר קודם לתורה ולחופה ואח"כ ולמעש"ט:

והנה בבכור שור בבא בתרא דף ט' כתב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי היכי דעונשה ליכא אבל על לא תעשה דמלקין עלי' ה"נ שכרה בעוה"ז איכא ע"ש ובזה יש לפרש דברי הגמ' ברכות דף ח' א"ל לר"י א"כ סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כיון דאמרי' לי' דקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו וי"ל עפ"מ דאמרי' במנחות דף מ"א דאמר ר' קטינא למלאך ענשיתי אעשה א"ל בזמן דאיכא ריתחא ענשינן ע"ש והנה בברכות דף ו' אמר ר' יוחנן בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס וכו' ע"ש ולפ"ז י"ל כיון דממה שמאחרין לבוא לביהכנ"ס איכא כעס והוי עידן ריתחא ויש עונש אעשה וכיון דענשינן אעשה הא י"ל דשכרה בעוה"ז ג"כ דכיון דאיכא עונש ה"נ שכרה בעוה"ז איכא ולכן אמר ר' יוחנן לשיטתו דס"ל דאם לא מצא עשרה וכו' היינו דאהני להו כיון דע"ז דמקדקמי לבי כנישתא איכא שכר בעוה"ז דהא אם לא בא מיד כועס וא"כ כיון דמקדמי איכא שכר בעוה"ז ולכן אהני להו: ויתבאר וישב יעקב ופירש"י שהי' ירא מאלופי עשו וע"י זכותו של יוסף יהא ניצל מהם אמנם הי' צריך יעקב להחזיק אותו כגדול בחכמה שיהא בר עונשין ובזה יהא לו ג"כ שכר בעוה"ז אשר ניצוץ יוצא מיוסף ושורף אותם ועי' בגמ' חגיגה דף ט"ו אמר רב פפא ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק ואיתא שם השתא קאמר קוב"ה מאיר בני כך אומר ומבואר דפסקינן למעלה כאשר יפסקו הבי"ד של מטה וא"כ עי"ז שרצה יעקב להציל את עצמו ע"י זכותו של יוסף נתעורר על יוסף שהוא בר חכים והוי כגדול לענין עונשין ג"כ וזה שפירש"י ביקש יעקב לישב בשלוה היינו מאלופי עשו ע"י זכות של יוסף וא"כ שהוא כגדול ולכן קפץ עליו רוגזו של יוסף מה שנענש יוסף אע"פ שהוא בשנותיו כקטן כיון דלפי חכמתו הוא כגדול א"י וישב יעקב וגו' עפ"ד הגמ' ברכות דף ל"ה ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשה ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וכתב במהרש"א דודאי יש צדיקים גמורים דמקוים בהם שמלאכתן נעשות ע"י אחרים אלא שאין לכל אדם לסמוך ע"ז שהוא צדיק גמור וז"ש בגמ' שם הרבה עשו כר"י ולא עלתה בידם דרוב עולם אינם צדיקים גמורים אבל לעתיד שנאמר ועמך כולם צדיקים יקוים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם עכ"ד ולפ"ז י"ל דבזה נחלקו השבטים עם יוסף אחיהם דהשבטים הלכו לרעות את צאן אביהם ופירש"י הלכו לרעות את עצמם וא"כ מבואר שקיימו בעצמם הנהג בהן מנהג דרך ארץ ולא החזיקו עצמם לצדיקים גמורים וכדברי ר' ישמעאל אבל יוסף לא עסק בהלכות דרך ארץ וקיים לא ימוש ספר התורה וגו' דברים ככתבן והי' תמיד עם יעקב וכל מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר מסר לו:

והנה אמרו חז"ל שבת דף פ"ה אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ ופריך בגמ' אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו אלא שהי' בקיאין בישובה של ארץ מלא קנה זו לזתים מלא קנה זו לגפנים ע"ש וי"ל וישב יעקב בארץ וגו' שהי' רוצה לישב בישובה של ארץ כאדם שחורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה אבל באמת צדיקים גמורים כיעקב מלאכתם נעשית ע"י אחרים כרשב"י וקפץ עליו רוגזו של יוסף שהכריע להלכה ולמעשה כי צדיקים כמו יעקב ויוסף מלאכתם נעשית ע"י אחרים ועמדו זרים ורעו צאנם:

וירא אדוניו כי ה' אתו וגו' ופירש"י שם שמים שגר בפיו וצ"ב ויה' ברכת ה' בכל אשר יש לו וגו' תיבת יש הוא לכאורה כשפת יתר דהול"ל בכל אשר לו:

ונראה דהנה ידוע מ"ש בזוה"ק פ' יתרו עה"פ לא תשא דמשו"ה כתיב מה יש לכי בבית שאין הקב"ה עושה נס ליתן ברכה אלא במה שיש כבר בעולם ואפי' הוא דבר מועט השי"ת נותן ברכה להרבות המיעוט משא"כ בדבר ריקן אין שייך בו נס לעשות ברי' חדשה והנה אין מבואר הטעם מדוע אין הברכת שורה בדבר ריקן ואפשר י"ל עפ"ד הרמ"ע שעל המן מברך המוציא לחם מן השמים והביא ע"ז בבנ"י מאמר השבתות מאמר ג' בשם הרב המקובל מו"ה ישראל דוב ז"ל אשר לא ברכו על המן כל עיקר כיון שלא הי' בו דבר הצריך תיקון כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת ובמן לא הי' פסולת כיון שהי' לחם מן השמים לחם אבירים עכ"ד ז"ל ע"ש ולפ"ז י"ל דמשו"ה אין הנס שורה בדבר ריקן כיון שאם הכל בא ע"י נס לא יתכן בו לברך עליו דהא אם הכל בא מן השמים הרי הוא כמו המן דאין צריך לברך משום דאין דבר טמא יורד מן השמים אבל כיון שע"י הברכה ממשיך עליו מהנס ההוא גם בזמן הזה לפיכך רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיברכו על הנס בזה דאין הברכה חל אלא על דבר שיש כבר בעולם וכיון שבתוספת הברכה מעורב בו דבר ממה שהי' מקודם וזהו צריך תיקון א"כ שייך לברך: ובזה יש לבאר דברי הגמ' שבת דף כ"ג אר"י יום ראשון מדליק מברך ג' מכאן ואילך המדליק מברך ב' מאי ממעט ממעט זמן ונמעט נס נס כל יומא איתא והקשה בפנים יפות פ' מקץ [עה"פ ויצבר יוסף] מה הוי ס"ד דביום הראשון הי' נס יותר משאר הימים מדמקשה ונמעט נס ולהנ"ל י"ל דביום הראשון שהי' השמן הנמצא שלא בדרך נס כל עיקר השמן א"כ הי' צריך לברך שעשה נסים כדי להפריד מן הפסולת אבל ביום השני שהי' כל השמן בדרך נס א"כ הוא כמו המן שאין צריך לברך עליו וא"כ י"ל כיון דבעת שהי' הנס בימי מתתי' שלא הי' צריך לברך שעשה נסים ביום השני כן גם עתה הוי ס"ד שאין צריך לברך נס רק ביום הראשון אבל ביום השני לא צריך לברוכי על הנס ומשני נס כל יומא איתא ר"ל עפ"ד הטו"ז שכתב לתרץ קושי' הב"י דמשו"ה קבעו ימי חנוכה שמונה ימים אע"פ שהי' בו להדליק יום אחד ונמצא שביום הראשון לא הי' נס וכתב הטו"ז לתרץ עפ"ד הזוהר הנ"ל שגם ביום הראשון הי' נס שנשאר בהפך כדי שיחול עליו הברכה דברכה לא שרי' באתר רקני' ע"ש וא"כ לפ"ד הטו"ז גם ביום הראשון הי' נס והיינו שאמר בגמ' נס כל יומא איתא ר"ל גם ביום הראשון הי' נס כיון שהי' צריך שישאר מעט בכלי כדי שיחול עליו הברכה וממילא גם בעת ההוא הי' צריך לברך במנורה שעשה נסים אפי' בשאר הימים כיון שהי' בכל יום בהפך מעט שמן שלא הי' בדרך נס וממילא גם לדידן צריך לברך נס ומשו"ה לא נמעט נס מלברך בשאר ימים ימי חנוכה, ויתבאר השתא וירא אדוניו כי ה' אתו ופירש"י שם שמים שגור בפיו דהנה בזוהר שם אמר ר' יוסי מהו ברכה שמא קדושא בגין דמיני' משתכח ברכתא לכל עלמא וברכתא לא אשתכח על אתר רקניא הדא היא דכתיב לא תשא וגו' עכ"ל וא"כ מבואר דשם שמים לא נאמר על אתר רקניא וכמבואר שם בכתוב מה יש לכי בבית ולכן אמר הכתוב ויה' ברכת ה' ר"ל שם שמים דהוא ברכה לכל עלמא בכל אשר יש לו דייקא ועל זה צוה ה' את הברכה וכנ"ל דמה שצריך לברך ולהזכיר שם שמים כדי להפריד העיקר מן הפסולת אבל דהוא ברכה לא שרי' באתר רקניא רק בכל אשר יש לו:

הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה ובגמ' סוטה דף יו"ד א"ר חמא בהכר בשר לאביו הכר נא הכתנת בנך הוא בהכר בשרו אות הכר נא למי החותמת והפתילים ויש להבין האיך דומין הדברים זל"ז וכי בשביל שאמר יהודא הכר כא הכתנת וגו' לכן אמרה תמר למי החותמת וגו':

ונראה עפ"מ דאמרי' ביבמות דף ק"כ דאיכא למ"ד סימנים דאו' ומבואר בגמ' שם דלהך מ"ד ס"ל דחיישינן לשאלה ואיכא למ"ד סימנים דרבנן ולהך מ"ד י"ל דלא חיישינן לשאלה ע"ש ועי' באה"ע סי' י"ז וכבר מלאים בזה שו"ת הראשונים והאחרונים והנה כתב בכובי"ת אה"ע סי' ס' דבתוך שבת אחד לא חיישינן שהשאיל לאחר את הכתנת והוי כמו כלים דלא מושלי אינשי דמבואר בגמ' שם דלא חיישינן לשאלה ע"ש:

ובזה י"ל דלכאורה קשה למה הביאו לאביהם רק הכתנת ולא הביאו שאר הבגדים דהא ודאי גם על שאר הבגדים הי' איזה סימן וכמ"ש התוס' ביבמות דף קטז ע"א ד"ה אותיות לענין שט"ח דאם אינו יודע בו סימן יש לחוש שהוא של חבירו כי אי אפשר שלא יהא בו סימן ע"ש וגם קשה כפל הלשון ויכירה ויאמר כתנת וגו' דהול"ל ויכירה ויאמר חי' רעה וגו' ולמה חזר ואמר כתנת בני ולהנ"ל י"ל דהשבטים התחכמו דילמא יאמר יעקב שהשאיל יוסף את הבגדים לאחר ואותו האחר נהרג אבל יוסף הוא חי וקיים לכן הביאו את הכתנת שהוא כלים דלא מושלי אינשי ולא חיישינן לשאלה וזה שאמר יעקב כיון שכתנת בני היא ובודאי לא השאילו לאחר א"כ ודאי דחי' רעה אכלתהו ויתבאר דברי הגמ' הנ"ל בהכר בשר לאביו הכר נא הכתנת בנך ומזה מבואר דבכלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה לכן בהכר נא למי החותמת והפתילים בישרהו דהנה פירש"י החותמת היינו הטבעת ומבואר בגמ' יבמות שם דטבעת לא מושלי אינשי והפתילים י"ל דהיינו הציצית ומבואר בבאר היטב סי' י"ז ס"ק ע"א דציצות שעליו הוא עדיף מטבעת ולא חיישינן לשאלה ולכן חשבה תמר לקחת הערבון דייקא את הטבעת והציצית כדי שלא יאמר יהודא אפשר שאחרת השאילה הבגדים לתמר וממנה נטלה אותם ומנין ידעה תמר דכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה י"ל דמיהודא עצמה למדה ממה שאמר הכר הכתנת דייקא משום דכתונת לא מושלי אינשי ועי' ברמב"ן על התורה שכתב דפתילך אי אפשר דהוא על שם פתילי הציצית דאיך מזלזל יהודא במצות ציצית לתת אותו לזונה ע"ש ולהנ"ל הא בכוונה לקחה תמר הציצית שהוא לא מושלי אינשי והזלזול למצוה אין קושי' על יהודא בזה יותר מן המעשה עצמה והכל סיבה מאת ה' מן השמים, ואפשר י"ל עפ"ד הגמ' מנחות דף מ"ד ע"א באדם שניצל מן העבירה ע"י מצות ציצית וי"ל דה"נ דקודם לזה נתן לה יהודא את הציצית ולא הי' מה שיציל אותו ועי' פרשה זו:

מ ק ץ ויהי מקץ וגו' ובמד"ר אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים וגו' וע"י שאמר לשר המשקים כ"א זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים ותמהו המפורשים דהמדרש סותר עצמו מתחלה אמר דיוסף שם ה' מבטחו ואח"כ אמר ע"י מאמר לשר המשקים וכו' וגם מה חטא יוסף בזה וכי אינו רשאי לאדם להשתדל בדרך הטבע והלא אמרו יכול יהא יושב ובטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה:

בכל"י ונראה דהנה אמרינן בגמ' ברכות דף כ' מ"ש קמאי דאיתרחיש להו ניסא ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו' קמאי דמסרו נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשן על קדושת השם ע"ש ולע"ד י"ל דמשו"ה מתרחיש ניסא למאן דמסרי נפשי' על קדושת השם עפ"ד הגמ' סוטה דף יו"ד א"ר שמעין יוסף שקידש ש"ש בסתר ניתוסף לו אות אחת משמו של הקב"ה ה דכתיב עדות ביהוסף שמו יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא זכה ונקרא כולו משמו של הקב"ה ע"ש וא"כ מבואר דמי שמקדש השם זוכה ונקרא משמו של הוי' ב"ה וב"ש והנה כתב הראב"ע פ' וארא כי ההנהגה הבאה משם הוי' ב"ה הם נסים באתגליא שלא כדרך הטבע כי השם הזה הי' קודם ע"ש, ועי' בישמח משה פ' וישב דהיינו שכ' ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח כלומר שהצלחתו הי באתגליא בלתי מכוסה בטבע על כן וירא אדוניו הצלחתו כי ד' דייקא אתו שמזה בא נסים נגלים ע"ש ויתבאר דברי הגמ' ראשונים דמסרו נפשי' אקדושת השם וא"כ הם זוכים שיהי' נקראים משמו של הקב"ה וכמו יוסף ויהודא שקידשו ש"ש היו נקראים משם הוי' ב"ה וא"כ ממילא גם התנהגותם הוא משם הוי' ב"ה וע"כ מתרחיש להו ניסא שהוא שלא כדרך הטבע כיון שהתנהגתם הוא משם הוי ב"ה שהוא מורה על נסים נגלים:

ולפ"ז י"ל דהא דמותר להשתדל בדרך האנושי היינו בדורות האחרונים דלא מתרחיש להו ניסא ומאין יבא עזרם לכן הותר להם לעשות פעולה בדרך הטבע אבל קמאי דמתרחיש להו ניסא יש לו לבטוח בד' ולא יבטח זרועו על פעולה חיצוני והנה ביוסף אשר נקרא משמו של הקב"ה וכמו שנאמר ויהי' ד' אתו וראוי שתעשה לו נס שלא ע"פ טבע לא הי' לו לומר לשר המשקים כ"א זכרתני וז"ש המדרש אשר שם ד' מבטחו זה יוסף היינו מה שנקרא משמו של הקב"ה ובזה ה' מבטחו דייקא היינו מה שנקרא משמו ית' וזה היא מבטחו שיעשה לו נס כיון דמשם הזה נעשה נסים גלוים וא"כ לא הי' לו לומר לשר המשקים כ"א זכרתני כיון שה' מבטחו ולכן מפני שאמר יוסף לשר המשקים וכו' ניתוסף לו שתי שנים אבל לאחר שאינו במדרגה כ"כ כיוסף מותר להשתדל בדרך אנושי רק ביוסף וכדומה יש לו לבטוח הכל בה' שיעשה לו נסים נגלים וטבח טבח והכן ובמדרש תנחומא פ' נשא אין והכן אלא שבת שנאמר ויה' ביום הששי והכינו וגו' א"ל הקב"ה אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה חייך שבן בנך יהי' מקריב בשבת שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים ויל"ד הא האבות כולם שמרו התורה ובודאי גם שבטי יה שמרו את השבת וא"כ מדוע רק יוסף זכה לזה שבן בנו יהי' מקריב בשבת יותר משאר השבטים וגם למה בא הרמז אשר יוסף הכין ביום הששי מה לאכול בשבת יותר הול"ל ששמר את השבת עצמו דהא מטבח טבח והכן אינו מוכח רק שהכין בערב שבת אבל לא ששמר את השבת רק ממילא נשמע מזה שמירת שבת:

ונראה עפ"מ שכתבתי לעיל פ' וישב דה שבטים נחלקו עם יוסף בפלוגתא דר' ישמעאל ורשב"י בברכות דף ל"ה דהשבטים ס"ל כר"י ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ ולכן הלכו לרעות את צאן אביהם כפרש"י הלכו לרעות את עצמן היינו שעסקו גם במנהג דרך ארץ ויוסף ס"ל כרשב"י דסובר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך משמע דברים ככתבן ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים ועל כן הי' יוסף תמיד עם אביו וכל מה שלמד בבית שם ועבר מסר לו ולא עסק כלל בהלכות הלוכות עוה"ז: והנה איתא ברמ"א או"ח סי' ר"צ דבעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי שבוע יעסקו יותר בשבת בתורה ותלמידי חכמים אשר יעסקו בתורה כל ימי השבוע ימשיכו בעונג אכילה ושתי' שהרי מתענגים בלימודים כל ימי השבוע ע"ש, ולפ"ז י"ל דהמדרש לא בא ללמד שיוסף שמר את השבת יותר מהשבטים דהא גם השבטים שמרו את השבת וקיימו כל התורה כמוהו אלא שהמדרש ילמדנו דיוסף הכין יותר לאכול ולשתות בערב שבת כדי לאכול בשבת יותר משאר השבטים כיון שהוא הי' עוסק רק בתורת כל השבוע אבל השבטים כיון דכל ימי השבוע הי' עוסקים גם במנהג דרך ארץ א"כ הי' להם לעסוק יותר בשבת בתורה:

והנה בגמ' ביצה דף כ' ע"ב דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט ואפי' עולה והוי צורך הדיוט שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם ועי' בתוס' לעיל שם דף י"ב ע"א ולפ"ז י"ל דבדין היא שיהא יוסף מקריב קרבנו ביום השבת דאל"כ מתבטל תענוגו בשבת אם שלחן רבו ריקם ושלחנו מלא, ויתבאר דברי המדרש אתה שמרת את השבת בזה שהכין טבח טבח על שבת יותר מהשבטים אעפ"י שגם הם שמרו את השבת בזה שעסקו יותר בתורה בשבת אבל לא במדה זו להכין יותר על שבת בטבח טבח לכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם היינו אשר בן בנך יהא מקריב ביום השבת שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים:

תוכן העניינים

עצי חיים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה