אור ברסלב
עצי חיים על התורה עצי חיים דרושים על פרשת ויגש

עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים

עצי חיים דרושים על פרשת ויגש

עצי חיים דרושים על פרשת וישלח

ויגש אליו יהודא וגו' כבר תמהו המפורשים בויכוח הזה דמתחלה אמר יהודא אשר ימצא אתו ומת וגם אנחנו נהי' לאדוני לעבדים ואח"כ חזר מזה יהודא ואמר דאשר הנמצא הגביע בידו ג"כ לא יומת רק שיהיו כולם לעבדים וכאשר אמר יוסף דרק אשר נמצא הגביע בידו יהי' עבד ויגש אליו יהודא לדבר קשות ולמה הא היו דברי יוסף לפי דבריו של עצמו לחסד גדול עוד יותר ממה שהוא בעצמו פסק עליו הדין:

ונראה עפ"מ דאיתא במשנה מכות דף ה' בעדים אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אמר ר' יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר וכתב הרא"ש שם בשם הרמב"ן דמה שאנו פוסלין בנמצא אחד מהן קרוב או פסול היינו טעמא משום דנטפלו לפסולין הרי הם כמוהו ע"ש ובזה י"ל דמה שפרש"י לעיל עה"פ גם עתה כדבריכם כן הוא אף זו מן הדין שכלכם חייבים בדבר עשרה שנמצא גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים ע"ש היינו נמי כיון שנטפלו עם הפסול נידונים כמו הגנב עצמו:

והנה מה שאמר יהודא דמי אשר ימצא אתו ומת והם יהי' לעבדים דלכאורה מה נשתנה מי אשר ימצא אתו לאותם אשר נטפלו עמו ומלשון רש"י משמע נמי כן שכתב כולם נתפסים מוכח מזה דכולם שוין לעונשין כיון שהיו כולם בעצה אחת אע"ג שלא נמצא רק אצל אחד כיון שבהכרח א"א שימצא הגניבה רק אצל אחד או בזה או אצל האחר וי"ל עפ"ד ר' יוסי דס"ל לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות ופרש"י בדיני נפשות דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא ומשמע מזה דהיינו כיון דספק נפשות להקל לכן לא מחייבינן מיתה עפ"י העדים שנטפלו לפסול אבל מצד עיקר הדין ס"ל לר"י דנמצא אחד קרוב או פסול אין עדותן בטלה ולכן בדיני ממונות אוקמינן אדינא ולפ"ז י"ל בכה"ג דאם אמרינן דהנטפל להפסול הרי היא כהפסול בזה היא החומרא אז אמרינן דגם בד"נ לא נפסל הכשר בשביל מה שנטפל עם הפסול וע"כ מתחלה אמר יהודא דאפי' אם הדין נותן דמי אשר ימצא הגביע בידו יומת עכ"ז אין השאר הנטפלים עם הגנב נידונים כמו הגנב עצמו למיתה כ"א השאר ידונו כולם שיהא נידונים בעונש ללקות בממון שיהיו עבדים דהיינו כיון שאין להם לשלם גניבתם יהא נמכרים עבור גניבתם דהא גם בממון קיי"ל כרבנן ורבי שם דאם נמצא אחד מהן פסול עדותן בטלה אך עכ"פ אין לחייבם כולם גם למיתה כיון דהיא לחומרא לענין מיתה ולא מצטרף הכשר עם הפסול כדי לענוש במיתה גם הכשר והתם בד"נ דמצטרף היינו משום דאזלינן לקולא בד"נ לפסול העדות:

והנה כאשר אמר יוסף דאשר נמלא הגביע בידו יהי' לו עבד ואתם עלו לשלום מזה שפט יהודא דרק בעלילה בא עליהם וגם אשר נמצא בידו הגביע הוא פטור דאל"כ הי' כולם חייבים משום שנטפלו עם הגנב ומזה מוכח דגם הוא פטור ולכן ויגש אליו יהודא לדבר אתו קשות כי כמוך כפרעה ר"ל כמו פרעה כן גם אתה משום דאת נטפל לו והוא כיוצא בו וא"כ כמו שהוא כפרעה כן הדין שאם הם פטורים כן מוכח אשר נמצא בידו הגביע ג"כ פטור: ויגש אליו יהודא והקשה בישמח משה הא בטענת יהודא שאמר והי' כראותו כי אין הנער ומת אין זה דברים מספיקין לעבור על שורת הדין וכי בשביל אשתו ובניו יבוטלו כל המשפטים, עוד הקשה במה שאמרו השבטים אשר ימצא מעבדיך ומת הלא אל תהי מפליג לכל דבר כי יתכן אשר גם הגביע ימצא באחד מהשקין כמו שכל אחד מצא צרור כספו בשקו עוד שם הא מתחלה אמרו בעצמם אשר ימצא מעבדך וגו' ואח"כ כשאמר הוא יהי' לי עבד מיד ויגש אליו יהודא הא אדרבא לפי דברי עצמו הוא חייב עוד יותר:

ונראה לענ"ד עפ"ד הגמ' נדרים דף ס"ב דאחתי' לר' טרפון בשקא למשדי' בנהרא אמר ר"ט אוי לו לטרפון שזה הרגו שמע האי גברא שבקי' וערק אמר ר' אבוה כל ימי' של אותו צדיק הי' מצטער אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה ואמרינן שם דר"ט עשיר גדול הי' והוי לי' לפייסו בדמים ע"ש: ומבואר דהיכא דיש לפדות עצמו בממון אסור להשתמש עצמו בכתרה של תורה אבל היכא שא"א לפדות עצמו בממון יכול להציל עצמו בכתרה של תורה כי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ובזה י"ל מ"ש רש"י פ' ואתחנן צדיקים אעפ"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם דיש להבין דמשמע שהם בטוחים במעשיהם הטובים דאל"כ מאי רבותא שמבקשים מתנת חנם וא"כ יותר הי' להם לבקש בדין מאלו יבקשו מתנת חנם דהוא רק ספק אם יתמלא בקשתם, אמנם י"ל דמשו"ה צדיקים לא ירצו לתלות במעשיהם הטובים משום דכשם שאסור להציל עצמו בכתרה של תורה כך לא ירצו לבקש בתפלה משום מעשיהם הטובים דהוא ג"כ כמשתמש בכתרה של תורה דהמצות היא כמו התורה, ולפ"ז נראה דמשום פ"נ יש לבקש במעשיו הטובים דכמו דמותר להציל עצמו בכתרה של תורה משום פ"נ ה"נ כש"כ דמותר להתפלל ולתלות משום מעשיו הטובים:

ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרי' בגמ' שבועות דף ט"ו ר' יהושע בן לוי אומר להני קראי (יושב בסתר וכו') וגאני ומקשה בגמ' היכי עביד הכי והא אמר ריב"ל אסור להתרפאות בדברי תורה ומשני להגן שאני והקשו בתוס' מהא דאמרי' במס' שבת דף ס"ז לאשתא בת יומא נימא הכי וירא מלאך ה' אליו וגו' ותי' סכנתא שאני ע"ש ומבואר מכל זה דאסור לומר ד"ת כדי להתרפאות אבל היכי דאיכא סכנה מותר ה"נ י"ל דאסור להשתמש עצמו לתלות במעשים טובים אבל הירא דאיכא סכנה שרי:

ויתבאר בזה הכתובים דמשו"ה אמרו אליו אשר ימצא מעבדיך ומת כי חשבו שהשופט יאחז דרכו במאי דפסקו אנפשי' וא"כ כשימצא הגביע באחד מן השקים ויתחייב מיתה בטוחים היו במעשיהם הטובים שיתפללו אל ה' בחזקה והוא יענם אבל אם לא יתחייבו רק בממון אי אפשר לבקש בדין ולתלות במעשיהם הטובים משום דאסור להשתמש בכתרה של תורה היכא דיכול לפדות עצמו בממון וע"כ הי' נוח להם יותר במאי דפסקו אנפשי' עונש מיתה דבזה מותר לבטל הגזירה ולבקש בעד שכר מצותיו דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ, והנה כשאמר לו יוסף ליהודא הוא יהי' לי עבד וכיון דעבדות הוא רק כמו עונש ממון ואולי יכול לפדות עצמו ובכה"ג הא אסור להשתמש בכתרה של תורה ע"כ הורע ליהודא זה יותר מאלו הי' נפסק עליו העונש מאי דפסקו אנפשי' ולכן התחכם ג"כ יהודא ויגש אליו ויאמר ואיתא במדרש אין הגשה אלא תפלה והיינו שהתפלל אל ה' ואעפ"י שאין לתלות במעשיו הטובים בשביל העונש היכא שיכול לפדות בממון עכ"ז אמר יהודא ויהי כראותו כי אין הנער ומת וא"כ שייך בזה טענת פ"נ ובכה"ג שוב מותר להתפלל ולתלות במעשיו הטובים דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ובזה ויגש להתפלל בדין ובטוח הי' בשביל שכר מצותיו בטענה, זה שאמר והי' כראותו כי אין הנער וגו':

ועתה אל תעצבו וגו' וישלחנו א' לפניכם לשום לכם שארית בארץ וגו' להבין אומרו ועתה, גם ל"ל בארץ וי"ל עפ"מ דאמרינן בעירובין דף צ"ה המוציא תפילין מכניסין זוג זוג ר"ג אומר שנים שנים ומבואר בגמ' שם דפליגי אי שבת זמן תפילין הוא הוא ולכ"ע י"ל דמצות צריכות כוונה וכתבתי בזה בסוגיא ע"ד פלפול ע"ש והנה בהא דמצות צריכות כוונה ואם לא מכוין לשם מצוה אע"ג דמקיים המצוה ככל חקתו לאו מצות היא אלמא העיקר במעשה בני אדם המחשבה מה שמחשב בעת המעשה ויש להקשות על זה מהא דאמרינן בקידושין דף נ' ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ואינם דברים וקיי"ל הכי וא"כ למה אמרי' מצ"כ הא הכוונה הוי רק דברים שבלב ולא נפקא לן בזה מידי וכה"ג הקשה הרשב"א בחידושיו שם הא דמהני בחמץ ביטול בלב ותרומה ניטלת במחשבה הלא דברים שבלב אינם דברים:

ויש לתרץ עפ"ד אאזלל"ה בייט"פ לר"ה אות ל"ה שמתרץ קושי' הרשב"א הנ"ל דדוקא בדברים שבין איש לרעהו שאין מבין מחשבות חבירו כי אולי פיו ולבו אין שוין בזה אמרינן דברים שבלב אינן דברים אבל ביטול חמץ ותרומה במחשבה שהיא רק נגד הבוב"ה החוקר לב ובוחן כליות ואצלו המחשבה כולה כמעשה לכן העיקר בזה המחשבה ואחר כוונת הלב הן הן הדברים ע"ש וא"כ ה"נ משו"ז אמרינן מצ"כ דלגבי הבוב"ה העיקר הכוונה ולכן אמרינן דרק הכוונה וזהו הדברים שבלב הן הדברים:

ובזה יש לתרץ דברי האוה"ח בפ' ויחי עה"פ ויאמר אליהם יוסף אל תראו כי התחת א' אני ואתם חשבתם עלי רעה א' חשבה לטובה למען עשה כהיום הזה להחיות עם רב ומקודם יל"ד על הפסוק במה שאמר יוסף לאחיו לנחם אותם התחת א' אני ומשמע דאם הי' תחת א' הי' עושה בהם נקמה וקשה הא אין זה מדרך המוסר בשעת הניחום לומר כי עשו כזאת שראוים הם לנקום בם וגם הלשון למען עשה ל"ל ובאוה"ח פי' ואתם חשבתם עלי וגו' והרי זה דומה למתכוין להשקות את חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בידי שמים עכ"ל ורבים תמהו בזה על האוה"ח הא מבואר בגמ' קידושין דף פ"א להיפוך דאיתא שם אשה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומטמאה למתים והי' ר' עקיבא בכי ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה ע"ש וא"כ מבואר שלא כדברי האוה"ח דבנתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין דעכ"פ בדיני שמים צריך כפרה וסליחה: ולהנ"ל י"ל דלא קשה דהתם בקידושין דמיירי בדברים שבינו לבין קונו א"כ בזה המחשבה כמעשה וצריך כפרה על המחשבה לא טובה וכמו תרומה דמהני ג"כ לצאת במחשבה דתרומה ניטלת במחשבה אבל ביוסף עם השבטים שהוא בין אדם לחבירו דדברים שבלב אינן דברים ושפיר קאמר באוה"ח דכיון דהשקהו כוס יין והי' המעשה לטובה לא איכפת לן על המחשבה משום דבין אדם לחבירו דברים שבלב אינן דברים:

ויתבאר הכתיב שאמר יוסף לאחיו התחת א' אני ר"ל דהשבטים אמרו ליוסף ועתה שא נא לפשע עבדי א' אביך היינו מה שנקרא פשע נגד הבוב"ה היודע מחשבות אדם אבל בין איש לרעהו אינו נקרא פשע ואמר להם יוסף אל תיראו כי התחת א' אני אשר המחשבה הוא העיקר הלא בדברים הנוגעים בין אדם לחבירו דברים שבלב אינן דברים ואין מגיע להם עונש ע"ז אפי' בידי שמים ועי' ביש"מ באופן אחר קצת והיינו שאמר ואתם חשבתם עלי רעה ר"ל אעפ"י שמחשבה הי' לרעה מ"מ כיון דהמעשה אח"כ הי' לטובה אינו נחשב לרעה בין אדם לחבירו ואמר הכתוב למען עשה כהיום הזה היינו דהמעשה היא כהיום הזה לטובה משו"ה אינו נחשב לענין להתחייב עליה אפי' ביד"ש ויתבאר הכתוב כאן ועתה אל תעצבו היינו כמו שהוא עתה לא כמו שהי' בתחלה שהי' המחשבה לרעה וגם המעשה הי' כן אבל עתה שנעשה הענין שהמעשה היא לטובה כדי להחיות עם רב לכן אל תעצבו כי אין בידם עבירה ואמר הכתוב לשום לכם שארית בארץ היינו כמו בענין ארציות ר"ל בדבר שבין אדם לחבירו ולא כמו בעניני שמים לכן אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי למחיה שלחני א' ואין בידכם עבירה כיון שהוא ענין שבין אדם לחבירו דדברים שבלב אינן דברים ואזלינן בתר מעשה שהיא לטובה:

ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי וגו' ופרש"י רב לי עוד שמחה וחדוה ויש להבין מנ"ל דרב משמע מענין שמחה:

ונראה עפי"ד הרמ"א באו"ח סי' רכ"ה מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מענשו של זה וכתב במג"א סק"ה פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו ע"ש, ובזה יש לפרש הכתוב ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם וגו' ופרש"י סבור הייתי למות שתי מיתות בעוה"ז ולעוה"ב עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת וי"ל דהנה מצינו במדרש ריש פ' וישב סי' י"ב ויאמר לו הנני א"ר חמא הדברים הללו הי' יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני עכ"ל וא"כ י"ל דיעקב אבינו הי' ירא לנפשו שהוא הי' הגורם שנאבד יוסף על ששלחו ממנו לאחיו והוא הביא אותו לסכנה וא"כ י"ל דכשנתבשר יעקב שיוסף חי וכי הוא מושל במצרים מ"מ הי' לבו עליו דוי אפשר לצד היותו בין האומות ונתון בתוך הקליפות ובפרט טומאת מצרים אפשר שאינו כו עומד בצדקו עוד וא"כ יעקב הי' הגורם על ששלחו למקום סכנה וא"כ מגיע העונש ליעקב אבל אחר ראותו כי עודך חי פירש צדיק כשקדם ולא נשתנה זיו הוד פניו ועי' באוה"ח א"כ אין מגיע לו עונש בשביל שהוא הי' הגורם לחטא דהא לא חטא יוסף וע"כ יש לו ליעקב ג"כ לברך ברכת שפטרני מענשו של זה דהא אין מגיע לו עונש, וזש"ה ויאמר ישראל אל יוסף ר"ל בשביל יוסף שלא חטא אמותה הפעם ולא שתי מיתות כיון שאין מגיע לו עונש על שלא חנכו או שהי' הוא הגורם דהא לא חטא יוסף אע"ג שהי' במצרים:

והנה במג"א שם סק"ד מביא שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ע"ש, ומבואר דיש שמחה על שנפטר מעונש שחטא הבן על שלא חנכו את בנו ולהנ"ל דגם יעקב הי' ירא מזה שיש לו עונש אם הי' חטא יוסף במצרים, וזשה"כ שאמר יעקב רב עוד יוסף בני וכפרש"י רב לי עוד שמחה וחדוה שיוסף בני חי היינו שהוא צדיק ולא חייב עונש על שחטא יוסף וזהו לו לשמחה וחדוה וא"כ צריך לעשות סעודה כיום חופתו וה"נ הי' ליעקב שמחה וחדוה על שראה שאין לו עונש בשביל חטא יוסף בסיבתו ולא הי' גורם יעקב ליוסף ולכן יש לו שמחה וחדוה:

תוכן העניינים

עצי חיים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה