עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים דרושים על פרשת בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם וגו' פן ינחם העם וגו' ודקדקו המפורשים דמשמע שהי' צריך לעשות איזה סיבה שלא ישובו מצרימה וקש' הלא כל הסיבות מאת ה' ואם ברצונו ית"ש שלא יהא בדעתם לשוב מצרימה הלא הכח בידו ש שיתחזק לבם שלא יראו ולא יחפזו בראותם מלחמה ולמה הסובם א' עבור זה דרך המדבר י"ס:
ונראה עפי"ד הגמ' קידושין דף כ"ג הני כהני שלוחי דרחמנא דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו צי עבדי ע"ש וטעמא בעי, וגם מהו הסברא דהשליח לא מצי עביד מה שהמשלח לא מצי עביד, וי"ל עפמ"ש באור החיים פ' שלח בענין המרגלים אע"ג שכשרים היו בשעה שנשלחו אך מחמת שכוונת המשלחים היתה רעה תפעול פועל הרע בשליח ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו ויולד בו תכונה רעה מה שלא היתה בו קודם כדרך שתלד בחי' קדושה בשלוחי מצוה לטובה אות ולזה הגם שהי' צדיקים בהתחלתם עשות ההליכה לרגל נולד בו תכונה מאת המשלח וא"כ דבר שהמשלח אינו יכול לעשות גם השליח אינו יכול לעשות כתכונת המשלח, וע"כ מוכח בגמ' דכהנים שלוחי דרחמנא והם מקבלים איכת קדושה מצד משלחם וכנ"ל שנולד בחי' קדושה בשלוחו לפי ערך המקבל:
ובזה י"ל ג"כ במה שאמרו חז"ל קידושין דף ל"א גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה ונתקשו המפורשים הא הסברא נותנת יותר דאם הוא אינו מצווה ועושה מעצמו דהוא גדול ממי שהוא מצווה ועושה, אמנם להנ"ל י"ל דאם הוא מצווה ועושה נעשה הדבר עפ"י דיבורו של הקב"ה אשר ציונו לעשות וא"כ בזה אנחנו שלוחי דרחמנא ונולד בנו בחי' תכונה קדושה מאת המשלח הבוב"ה ולכן הוא גדול מאינו מצווה ועושה עפ"י עצמו ומאין יולד בו תכונה קדושה:
והנה קשה במה שאמר פרעה לבנ"י נבוכים הם בארץ וגו' הא פרעה כבר בעיניי ראה ובלבו הבין אשר ביד ה' הכח והממשלה והאיך עתה נסתמו עיניו ולבו ולא ידע ולא יבין את פעולות ה' אשר בודאי לא ברעה הוציאם להסגר בעדם את המדבר אך לפי הנ"ל י"ל דפרעה אמר בלבו כיון שהוא שלחם מביתו ומארצו וכמאה"כ ויהי בשלח פרעה את העם לכן כח תכונתו הרע אשר בקרבו יפעול בהם אשר לא יוכלו לצאת ולבוא אל הדרך ישכון אור אשר הכין ה' להם כיון שבכח שליחותו הלכו להם וע"כ נבוכים הם במדבר ונסגר להם הדרך ולכן כדי לבטל מזימתו הסיבם ד' דרך מדבר י"ס ובזה יבוטל כח שליחותו דהא הדרך אשר הלכו ע"י שליחותו כבר נפסק מהם ויציאה חדשה עפ"י ד' נסעו בכ"י, וזש"ה ויהי בשלח פרעה את העם היינו שיצאו ע"י שליחותו של פרעה לכן לא נחם א' דרך המדבר י"ס היינו הדרך אשר היו צריכין לילך בו כי זהו הדרך שיצאו מאת פרעה אינו מתוקן להם ופן ינחם העם וגו' יען כי נולד בזה תכונה מאת פרעה ולכן הסבם א' שתהא יציאה חדשה מאת ה' וזהו הדרך ישכון להם אור:
ויהפך לבב פרעה וגו' כי שלחנו את ישראל מעבדבו פרש"י נהפך ממה שהי' שהרי אמר להם קומו צאו מתוך עמי וגו' ועכשיו נהפך לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום והקשה בפר"ד דרוש חמישי דמשמע מדברי רש"י ז"ל שאלמלא הממון לא היו רודפים אחריהם, והפסוק אומר מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו דמשמע דמה שרדפו אחריהם משום שהיו רוצים לשעבדם ולא בשביל ממונם ע"ש:
ונראה דהנה בסנהדרין דף צ"א מבואר דמה שזכו ישראל בביזת מצרים הי' חלף עבודתם שנשתעבדו בהם וכמאמר גביהא בן פסיסא ע"ש, אמנם י"ל דפרעה והמצרים הי' להם טענה שאינו צריכין לשלם להם שכר עבודתם כיון ששעבדו בהם ברשות שהי' חייבים להשלים הגזירה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ומבואר ברמ"א חו"מ סי' שס"ג סעיף יו"ד, האומר לחבירו דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר וה"נ הוי כאלו אמר להם הקב"ה שיעבידו בישראל וא"כ לא הי' צריכין לשלם השכר שיעבוד לישראל, אמנם כתב בקצה"ח סי' רמ"ו סק"ב דרמ"א מיירי בגברא דלא עביד למיגר דזה לא נהנה וזה חסר וכיון דאמר דור בחצירי פטור אבל גברא דעביד למיגר וזה נהנה ודאי דחייב וא"כ כיון דבנו מסכנות לפרעה דזה הי' צורך להם מטעם המלך א"כ הוי כגברא דעביד למיגר וי"ל שוב אע"ג ששעבדו בהם ברשות מ"מ היה צריכין לשלם לבני ישראל במה ששעבדו עמהם וגם מגיע להם עונש מהקב"ה: והנה כתב המחבר חו"מ סי' שס"ג ס"ח דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכור אינו צריך להעלות לו שכר דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהי' רצונו ליתן לו שכר אבל אם גילה בדעתו כן צריך ליתן לו שכר ולפ"ז י"ל דפרעה חשב שאינו חייב לשלם שכר עבודה לישראל כיון ששעבדו עמם ברשות ולא הי' סבר פרעה כסברת הקצה"ח דבגברא דעביד למיגר חייב ועי' בטו"ז סי' רמ"ו שהקשה דברי הרמ"א אהדדי דס"ל התם סעיף י"ז דאם אמר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא מחלק הטו"ז כדברי הקצה"ח ומשמע דלא ס"ל הכי ע"ש ועיין ברי"ט אלגזי סו"פ פסול המוקדשין ועי' מ"ש בחידושי למס' גיטין דף י' אך פרעה הי' ירא כיון דאם גלה דעתו שרצונו ליתן לו שכר גם בגברא דלא עביד למיגר צריך ליתן לו שכר ולכן הי' ירא פרעה כיון שהשאילו המצריים כספם וזהבם לישראל ופרש"י וישאילום וינצלו את מצרים אף מה שלא הי' שואלים נתנו להם אתה אומר אחד טול שנים ע"ש, ולזה חשב פרעה פן בזה הוי כגילה דעתו שרצונם ליתן להם שכר ועי"ז יהי' מחויבים לשלם כל שכר עבודה ממון ואפשר גם בגופם יתחייבו ע"י כן משום ששעבדו בהם ולכן פרש"י שנהפכו המצריים לרדוף אחר ממונם שהשאילום כדי להראות אשר מה שהשאילום הי' רק בתורת שאלה ולא משום תשלום שכר עבודה ואמר הכתוב כי שלחנו את ישראל מעבדנו היינו נמי כפרש"י בשביל ממונם שהשאילום דבשביל זה יענשו בגופם ובממונם על מה שהשתעבדו בהם וכדי שלא יצטרכו לשלם שכר העבודה משום דהוי כגילה דעתו דרוצה לשלם דצריך לשלם שכר העבודה משום הכי רדפו אחר ממונם וגם בשביל העבודה שחשבו הם שהוא ברשות אשירה לה' הי גאה גאה וגו' זה אלי ואנוהו וגו' פרש"י כי גאה גאה על כל השירות וכל מה שאקלס בו עוד יש תוספות, זה א' פרש"י בכבודו נגלה עליהן והי' מראין אותו באצבע, וקשה להבין מהא דאמרינן בברכות דף ל"ג האי דנחית קמי' דר' חנינא אמר הא' הגדול וכו' העזוז והאדיר וכו' כי סיים אמר לי' סיימתינהו לכולא שבחי' דמרך משל למלך בו"ד שהי' לו אלף אלפים דינרי זהב והי' מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו ע"ש וא"כ קשה לפרש"י דכל מה שאקלס עוד יש בו תוספות א"כ מה זה נתינת טעם דאשירה לה' הא אדרבה משו"ז אין לומר שבחים יותר דהוי כאלו המשל שמקלסין אותו בשל כסף גם מה שאמר הכא זה אלי צ"ב דאין זה מן השורה והקילוסין:
ונראה עפמ"ש אאזללה"ה ביש"מ פ' אמור דהקש' איך אנו משבחין ומפארין ומהללין בהרבה שבחות וקילוסין וכי מסיימהו וכו' ותי' עפ"י המד' פ' לך ואף שבחו של הקב"ה אומרים מקצתו בפניו וא"כ שיטת המדרש דלא כדעת ר' חנינא דאמר להאי דנחית סיימתינהו וכו' עכ"ד, ומבואר דמותר להלל ולקלס בהרבה שבחים משום דאומרים רק מקצת שבחו בפניו, ולפ"ז אם לא הי' השראת שכינה לא הי' מותר להלל ולקלס משום דלא הוי בפניו ושייך שוב לומר וכי סיימתינהו:
ובזה יש לפרש הכתוב בתהלים מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו' הללוי' עפי"מ דאמרינן בסנהדרין דף צ"ג וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום ומבואר דלכוין בהלכה צריך להיות השכינה שרוי' עמו וכיון דהשכינה עמו מותר גם להלל ולשבח להקב"ה וליכא משום סיימתינהו משום דאומרים רק מקצת שבחו בפניו, וזש"ה מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל ר"ל דהמשפטים הגיד הקב"ה לישראל ונוכל לכוין כהלכה משום שהשכינה שוכן אתנו ולכן הללוי' ר"ל דמטעם זה ג"כ מותר להלל לה' וכמו שהודיע לנו לכוין כהלכה משום שהשכינה אתנו כן הללוי' ר"ל מותר להלל לד':
ויתבאר הכתוב אשירה לה' כי גאה גאה וכפרש"י על כל השירות והקילוסין עוד יש בו תוספות והלא קשה א"כ האיך נשיר לה' לשבחו ולספר הודו הא שייך לומר וכי סיימתינהו ועל כן אמרו כולם זה אלי בכבודו נגלה עליהם והי' מראין אותו באצבע הרי שהי' עליהם השראת השכינה ולכן מותר לשיר בשבחים וקילוסים, דכיון דהוי בפניו אומרים רק מקצת שבחו:
ויאמר כי יד על כס יה, ובמדרש ילק"ש ר' אלעזר אומר נשבע המקום בכסא כבוד שלו אם מניח אני נין ונכד לעמלק מפריס תחת כל השמים שלא יהי' אומרים גמל זה של עמלק, רחל זה של עמלק, ויש להבין דפתח בנין ונכד וסיים בגמל ורחל דמה ענין זה לזה:
ונראה עפ"ד הגמ' ב"ק (דף קי"ט ע"א) ממון של מסור רב הונא ורב יהודא חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו וחד אמר אסור לאבדו ביד דילמא הוי לי' זרעא מעליא וכתיב יכון רשע וצדיק ילבש ע"ש ועי' במל"מ פ"ה מה' מלוה ולוה שהאריך בפרט זה דדילמא נפק זרעא מעליא ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"נ בעמלק אע"ג שנצטוינו למחות את זכר עמלק מ"מ בהמתו וקנינו הי' אסור לאבד דילמא נפק מיני' זרעא מעליא אבל כיון שנשבע הקב"ה דגם נינו ונכדו אינו מניח בעולם א"כ ל"ל דנפק מיני' זרעא מעליא דהא גם זרעו יש למחות ע"כ גם בהמתם וכל אשר להם מותר לאבד, וזה שאמר המדרש כיון שאינו מניח הקב"ה לעמלק גם נינו ונכדו א"כ לא נפיק מיני' זרעא מעליא ולכן יש למחות מתחת השמים גם את הגמל וגם הרחל של עמלק וכדי שלא יאמרו גמל זה של עמלק ר"ל דאם יהא נשאר ממונו של עמלק א"כ מזה יש לטעות דגם נינו ונכדו אין למחות דמשו"ה נשאר ממונו דילמא נפק מיני' זרעא מעליא לכן כדי שלא יאמרו גמל זה של עמלק שלא נמחה נצטוינו למחות מעמלק גם את הגמל ואת הרחל: