אור ברסלב
עצי חיים על התורה עצי חיים דרושים על פרשת בא

עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים

עצי חיים דרושים על פרשת בא

עצי חיים דרושים על פרשת וארא

בא אל פרעה וגו' ודקדקו המפורשים דהו"ל לך אל פרעה ונראה עפי"מ דאמרינן בסנהדרין דף צ"ז ע"ב אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעש"ט ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו ופרש"י דיו להקב"ה וכו' כלו' אם לא יעשו תשובה אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לגלות עכ"ל ומבואר מזה דלרב הגאולה תלוי בתשובה דייקא ולשמואל אפי' אם לא יעשו תשובה ח"ו מ"מ שהקב"ה יגאלנו במהרה וכתב ביש"מ פ"ז עה"פ כי חג וכו' דמזה יבואר דאם ח"ו אין השכינה עמנו א"א בלי תשובה אבל כשה שכינה עמנו אפשר גם בלי תשובה:

ובזה י"ל הכתוב לעיל פ' שמות מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים ופרש"י מי אנכי מה אני חשוב וכי אוציא מה זכו ישראל וי"ל דמשה שאל כיון שלא נשלם הזמן של ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה א"כ הגאולה הוא או ע"י תשובה ומע"ט או ע"י השראת השכינה על ישראל לכן אמר משה מי אנכי היינו לפי ענותנותו אמר שהוא אינו כדאי שתשרה שכינה על ידו על ישראל דהא כתיב כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות א"כ גם הגאולה שהי' במצרים הי' כמו הגאולה העתידה במהרה להיות ואי משום תשובה ומע"ט מה זכו ישראל ואוציאם ממצרי' והשיב לו הקב"ה כי אהי' עמך היינו שיהי' השראת השכינה עמו בצרה ובגלות וא"כ די אשר לו להקב"ה תהי' הגאולה וכמאה"כ אשר פדית גוי ואלקיו וזה לך האות וגו' תעבדון את האלקים על ההר הזה היינו שהרכין ה' את שכינתו עלינו במעמד הר סיני ונתן לנו הקב"ה את תורתו ע"י מרע"ה א"כ מזה האות שראוי משה שתשרה שכינה עליו ולהיות השכינה הקדושה בתוך בנ"י: ויתבאר הכתוב בא אל פרעה ולא כתיב לך אל פרעה היינו להנ"ל שמזה הטענה הי' משה סירב מלקבל עליו השליחות להוציא את בנ"י ממצרים שהי' ירא משה אפשר לא יהי' השכינה אתו עמו ולכן אמר לו הקב"ה בא אל פרעה היינו שהוא ילך אתו ולכן כתיב הלשון בא ולא כתיב לך משום שיהא משמע כי כביכול שילכו יחדיו ובשביל השכינה הקדושה ראוים אנחנו להגאל מהגלות וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות:

וידעתם כי אני ד' וצ"ב, ונראה דהנה בספרי הובא בפר"ד שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין והקשה בפר"ד דלאיזה תכלית הוצרך משה רבינו לכל זאת מאחר שאינו מעכב לישראל בהליכתם עוד הקשה בספר ישמח משה פ"ז דמאי מהני השחרור הא הי' באונס והכרח וכמאן דלא עביד:

וי"ל דהנה אמרינן בגיטין דף מ' ע"ב במשנה עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ומפרש בגמ' מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין ע"ש ומבואר דאם רבו ראשון שחררו וה"ה אם הקדישו אין העבד משועבד לרבו שני עוד רק מפני תיקון העולם צריך רבו שני ג"כ לשחררו ואם לא ירצה כופין אותו ומהני הכפיי' כיון דשורת הדין אין צריך כלל לשחרורו רק מפני תיקון העולם שלא יאמר רבו שני עבדי עתה ולכן כה"ג מהני השחרור אפי' ע"י כפי':

ויתבאר דברי הספרי דהנה לעיל פ' שמות הבאתי מ"ש בח"ס פ' וארא הטעם שהקב"ה דלג על הקץ שנגזר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ולא הי' כי אם רד"ו שנים עפי"מ דקיי"ל הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד והקב"ה הקדיש את בנ"י לעצמו ולכבודו כדכתיב קודש ישראל לה' ועל כן ההקדש הזה הפקיע אותם מידי שיעבוד מצרים ע"ש וי"ל דלכך הי' צריך משה שפרעה ישחרר את בני ישראל לעצמו ולכבודו כדכתיב קודש ישראל לד' ועל כן ההקדש הזה הפקיע אותם מידי שיעבוד מצרים ע"ש וי"ל דלכך הי' צריך משה שפרעה ישחרר את בנ"י אע"ג שבלאו השחרור ג"כ לא הי' מעכב אותם בהליכתם מ"מ כיון דיצאו קודם הזמן רק מפני שההקדש הפקיע מיד השיעבוד ואם כי בעלמא כה"ג מפני תיקון העולם צריך רבו שני לשחררו ה"נ משו"ז רצה משה אשר פרעה ישחרר אותם וא"כ מיושב קושי' הישי"מ מאי מהני השחרור הא הוי ע"י כפי' ולהנ"ל כיון דמשורת הדין לא הי' צריך כלל להשחרור רק מפני תיקון העולם ובזה הא מהני השחרור אפי' אם הוא ע"י כפי':

ובזה י"ל במה שפרש"י עה"פ אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאר"מ כדאי הוא ההוצאה זו שתהיו משועבדים לי וצ"ב, וי"ל דכיון שיצאו ממצרים תוך זמנו משום שנקדשו ישראל והקדש מפקיע מידי שיעבוד ע"כ הם מחויבים לקבל עליהם עול מלכות שמים דאל"כ מוטל עליהם שטר העבדות וי"ל ג"כ בזה משאחז"ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ עפמ"ש המפרשים דשיעבוד שארי הגליות משלימין הגזירה של שיעבוד מצרים והיינו כנ"ל כיון שנתחלל מקדושתו וחל עליהם חוב הקדום לכן צריכין בגליות להשלים השיעבוד שנגזר עליהם ולכן כל המקבל עול מלכות שמים וא"כ הוא בקדושתו ומפקיע אותו מידי שיעבוד ועל כן מעבירין ממנו עול מלכות ועול ד"א דהא מעתה אין עליו חיוב להשלים השיעבוד:

והנה כבר כתבתי דמוכח מהספרי דפרעה הי' צריך לשחרר את ישראל מפני תיקון העולם שלא יאמר עבדי הם ומשמע דזה הי' טענת פרעה כי בנ"י משועבדים המה לי עד תשלום הזמן אבל זה אינו כנ"ל כיון דקודש ישראל לד' ונפקעו עי"ז מהשיעבוד ובדין הוא לכופו לשחררם ולכן נלקה בכל מדוה מצרים והמכות אשר שם ד' לפרעה מזה הי' הכפי', ויתבאר הכתוב ולמען תספר וגו' את אשר התעללתי במצרים וגו' היינו המכות שבהם כפה את פרעה לשחררם ושמא תאמר הלא פרעה הו"ל לטעון שהי' קודם הזמן ומשועבדים המה לו ע"כ אמר הכתוב וידעתם כי אני ד' היינו כיון שעי"ז שהוציאנו ממצרים יקבלו בנ"י התורה וקדושים המה לה' וע"כ משו"ז נפטרו מהשיעבוד וא"כ בדין הוא לכופו לשחררנו ושיפטרו מהגלות:

רק צאנכם ובקרכם יצג וגו' גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו' ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד בואנו שמה וקשה מה הקפיד פרעה כ"כ על צאנם ובקרם וגם במה שאמר משה מה נעבוד ופרש"י כמה תכבד העבודה וקשה דא"כ הול"ל עד כמה נעבוד וגם הלשון גם אתה צ"ב דלמה אמר לו שיקח גם משל פרעה ונראה עפ"מ דאמרינן בע"ז דף נ"ג ע"ב ואשיריהם תשרפון באש מכדי ירושה הוא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשני כיון דפלחו ישראל לעגל גלו אדעתי' דניחא להו בע"ז דאמר קרא אלה א' ישראל מלמד שאיוו לא' הרבה ע"ש והנה פרש"י בפ' פנחס החנכי הפלאי לפי שהיו האומות מבזין אותם אם בגופן הי' מושלים ק"ו בנשותיהן לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ולכאורה יש להקשות דלפ"ז איכא למימר הך ק"ו אם בגופם משלו ק"ו בבהמתם וכל קנינם של ישראל וא"כ על כל בהמתם יש חשש שמא כעבד לע"ז ע"י המצריים ונעבד אסור להקרבה לגבוה ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא נאסר לגבוה אבל לפ"ד הגמ' הנ"ל דכיון דפלחו לעגל נאסרו למפרע א"כ ה"נ על כל בהמתו יש חשש נעבד למפרע:

והנה פרעה ידע דישראל עובדים לע"ז כמו שאמרו במדרש דשר של ים קטרג הללו עע"ז והללו עע"ז וי"ל דזהו שאמר פרעה דצאנכם ובקרכם יצג היינו כיון שנאסרו במה שנעבדו לע"ז ולא שייך אא"א דשא"ש דהא ע"י שאתם עע"ז גלו דעתיי' דניחא להו ולכן י"ל שהשיב לו משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות היינו גם מה שהוא ביד פרעה ובודאי דהוא שלו ונאסר משום נעבד לע"ז עכ"ז גם אתה משלך תתן ממנו לזבוח לה' ואי דהוי נעבד מ"מ אנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' ר"ל עפ"ד הירושלמי הובא בתוס' בע"ז דף מ"ה אמר ר"ע כל מקום שאתה מוצא הר גבוה דע שיש שם ע"ז ובתוס' שם מביא דבירושלמי פריך מבית הבחירה דנבנה על הר המורי' ומשני ע"פ נביא נבנה שם היינו אע"ג דהי' נעבד מ"מ עפ"י נביא שאני ועי' במפורשים על הירושלמי וזה שאמר משה ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ד' כיון שנאסרו ע"י שנעבדו לע"ז לא נדע מה נעבוד עד בואיבו שמה כי שם יצוה ה' את אשר לזבוח וא"כ לא שייך איסור נעבד עליהם וכמו שהותר לנו הר המורי' משום דע"פ נביא שאני כן אנחנו לא נדע להקריב רק מה שנדע ע"י נביא וזה יהי' בבואינו שמה וא"כ גם אתה תוכל ליתן בידינו זבחים ועולות ואז נדע את מה להקריב:

והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' ובו ובמכילתא תנא בשורה רעה נתבשרו שעתידה תורה שתשתכח מישראל ויל"ד וכי כ"כ נשתכח שלא ידעו כלל מענין הפסח אשר עושין אותו בכל שנה ושנה וגם מדוע ישאלו על הפסח יותר משארי המצות:

ונראה עפ"ד הגמ' פסחים דף ע"ב ע"ב מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לביהמ"ד מצאו ר"ג א"ל מפני מה לא באת אמש לביהמ"ד א"ל עבודה עבדתי א"ל וכי עבודה בזה"ז מנין א"ל ה"ה אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו' עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת ביהמ"ק ויל"ד ד הא ע"ג דמצוה לאכול תרומה מ"מ הא לא שייך לשון עבודה אצל אכילה דעבודה משמע שהוא קשה לעשות וכי קשה כ"כ לאכול ומה היא העבודה וכל אדם אשר יאכל חולין הכי יתכן לשון עבודה במה שהוא אוכל וי"ל עפ"ד רש"י במס' ביצה דף כ"ז גבי חלה שנטמאת שאסור לשורפה ביו"ט אע"ג דהבערה לצורך מותר ביו"ט מ"מ כיון דרחמנא אחשבה להבערתו דכתיב באש תשרף הלכך מלאכה הו ע"ש ומבואר דמה שצותה תוה"ק אע"ג שבעצמותה אינה מלאכה מ"מ מצית הבוב"ה עושהו מלאכה משום דאחשבי' למלאכה ועי' מ"ש אאמו"ר זללה"ה בקדושת יו"ט בפ' ויקהל ולפ"ז י"ל דמשו"ה אמר ר' טרפון עבודה עבדתי שאכל תרומה ואע"ג דאכילה אצל חולין ודאי לאו מלאכה הוא ומכש"כ דלא מיקרי עבודה מ"מ כשאוכל תרומה דמצוה הוא לאכול ואחשבי' למלאכה ומשו"ה מיקרי עבודה ועי' מ"ש עוד ע"ז בפ' קרח:

וא"כ י"ל דה"נ באכילת פסחים בלילה הזה דכתיב ושמרתם את העבודה הזאת דקשה ג"כ למה יקרא אכילת הפסח עבודה דמשמע דהוא מלאכה וטירחא גדולה ואמאי הא לכאורה דבר ניקל היא לעבדה ולשמרה לאכול בשר צלי, אמנם כיון דהוא מצוה לה' לכן אחשבי' למלאכה ומיקרי עבודה וזש"ה והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם היינו שישאלו הבנים למה קרא הכתוב לזה עבודה הא אכילה דבר ניקל הוא ולא מיקרי עבודה אבל זה נשתכחה מהם דאם הוא עושה מצוה בזה אחשבי' למלאכה ואע"ג דענין אכילת פסחים לא נשתכחה מהם אבל מ"מ הא דאחשבי' לא ידעו וכדברי המכילתא שעתידה תורה שתשתכחה מהם וע"ז אמר הכתוב ואמרתם זבח פסח הוא לה' ר"ל משום שהוא לד' ומצוה קעביד ע"כ הוא עבודה ואע"ג דאכילת חולין לאו מלאכה הוא מ"מ מה שציותה התורה אחשבי' למלאכה ומשו"ה קראו הכ' עבודה:

מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו' ויל"ד הלשון לכם ל"ל גם הא דזבח פסח הוא לה' שפת יתר דהול"ל ואמרתם אשר פסח וגו':

ונראה דהנה בנובי"ק יו"ד סי' צ"ג קרא תגר על הנוהגין לומר קודם כל מצוה לשם יחוד מהא דאמרינן בריש זבחים לחלק בין גט אשה לקדשים דאשה סתמא לאו לגירושין עומדת ולכך צריך שיאמר בפירוש שעושה לשם גירושין וקדשים סתמן כשרים לפי שסתמן לשמן עומדים וא"כ מצות שלנו קדשים נינהו וסתמא לשמן עומדים עכ"ד, והנה בשער התפלה בתחלתו בשו"ת מאוד תמה עליו הרי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים פסקו דהלכה שמצות צריכות כוונה והרי שם בזבחים אתנו ב"ד שלא יהא בלבו אחד מכל הדברים האלו ובמצות אם לא כוון לבו לא יצא ומזה נראה בעליל דלא מדמינן מצות לקדשים בזה ולא אמרינן בהם סתמן לשמן עומדים אלא ודאי החילוק כי בקדשים כבר הי' בהם הדיבור והכונה לשמן בעת הפרשתם וע"כ בעת הקרבה מן הסתם לשם זו הועלה על המזבח ולא כן בעשיית המצוה שאין שמח עליהם מקודם וע"כ לא מהני בי' סתמא עכ"ד:

ולענ"ד נראה דבזה פליגי רש"י ותוס' בעירובין דף ל"ז ע"א דאמרינן שם בגמ' וסבר ר' יוסי אין ברירה והתנן ר"י אומר שתי נשים שלקJו את קינהן בעירוב איזהו שירצה כהן יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת וכתבו התוס' ד"ה לאיזו פי' בקונטרס אלמא אית לי' ברירה דאי ל"ל ברירה איכא למימר חטאת שהקריב לא שלה הי' אלא של חברתה וקרבן הנקרב בשינוי בעלים פסול ואין נראה להשר דהא מוכח בריש זבחים דסתמא לשמה קאי א"כ בלא ברירה אפשר לו להקריב בסתם ותירצו דהפירוש בגמ' הוא באופן אחר ע"ש והנה שיטת רש"י יש לישב דהכא ל"ל סתמא לשם בעלים עומדת דדוקא התם בזבחים אמרי' סתמא לשמן כיון דבעת הפרשתם הי' לשם עולה ע"כ בשעת הבאתן א"צ עוד לשמן כיון דלשמן מכבר הם עומדים וסתמא בכה"ג ג"כ הוא כלשמה וכדברי השעה"ת הנ"ל אבל הכא שנתנו קינהן בעירוב א"כ לא שייך לומר דסתמא הוא לשמן מקודם כיון דלשמן הוא על מי שהוא הבעלים נשחט או זו או זו וא"כ לא שייך לומר דבעת הפרשתן מאז הוא לשמן כיון דלא נודע כלל אם הבעלים הפרישו את זה לקרבנו דנימא שכבר היא לשמה ובשלמא התם דידעינן שהבעלים הפרישו אותו לשם עולה רק עתה כשהקריב לא אמר שהוא לשם עולה בזה ס"ל דא"צ לומר שנית דהא כבר אמר שהוא עולה אבל הכא אנו מסופקין אם הבעלים מעולם הפרישו את זה או לא דהא נתערבו הקינן זה בזה ורק דאמרינן ברירה ואיגלאי מילתא למפרע ושפיר קאמר רש"י דמוכח מזה דר"י אית לי' ברירה, והנה התוס' שהקשו על רש"י מוכח דס"ל דאפי' אם אין שמם עליהם מקודם נמי אמרי' דסתמה לשמה ומבואר דרש"י ותוס' פליגי בזה הסברא של השעה"ת והנוב"י וא"כ יש לילך לחומרא בדאו' ומכש"כ לכתחלה:

ויש ראי' להשעה"ת מגמ' ב"מ דף כ"ב דפריך שם לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מהא דתרם שלא ברשות ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות תרומתו תרומה אמאי הא בעידנא דתרם לא הוי ידע ומשני רבא אליבא דאביי דשוי' שליח ע"ש, וקש' מאי מהני דשוי' שליח לתרום סתמא מ"מ הא לתרום מן היפות לא שוי' שליח ואכתי דמי לישל"מ כיון דבעידנא דתרם לא ידע שיתרום מן היפות אלא ודאי י"ל דאם שוי' שליח סתמא לתרום אמרינן דהשליח כי תרם מהיפות הוא על מינוי השליחות דמקודם וכיון דעשאו שליח לתרום סתמא א"כ גילה בדעתו שרוצה לתרום לכן כי תרם השליח א"צ לשאלו עוד מהיכן יתרום והוי כאלו נעשה מדעתו כיון שעשה מעשה לשם תרומה והשליח שעושה שליחותו הוא על מינוי השליחות סתמא דמקודם וכמו התם בזבחים דאמרינן סתמא לשמה כיון דכבר הפריש ועשה מעשה לשם עולה לכן גם הזביחה הוא נגרר על סמך מעשיו דמקודם, אבל כי לא שוי' שליח כלל לתרום לא אמרינן היכא דבעה"ב לא גילה דעתי' אם ניחא לי' ביפות לא אמרינן בסתמא דניחא לי' למפרע כיון דמקודם לא הוי כלל שם הבעלים על מינוי השליחות ולא על התרומה והוי כמו מצות דצריכה כוונה משום שאין שמם עליהם כלל מקודם וזהו כדברי השעה"ת:

וי"ל עוד דהנה בחו"מ סי' ר"ז ס"ד כתב המחבר דמוכר סתם והי' בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים וכתב הרמ"א וי"א דבמתנה דברים שבלב הוויין דברים ע"ש ולפ"ז י"ל דה"נ בקדשים שכבר הפרישם א"כ הוא מחויב להקריב לשמה ולכן אע"ג שלא כיון לשמה בעת הקרבתם מ"מ דמיא למכירה דדברים שבלב לאו דברים אבל במצות שאין שמם עליהם מקודם ואפשר יוכל לפטור שלא לעשותם עתה הוי כמו מתנה דהכל תלוי אחר כוונת הלב ואם לא אמר בפירוש לשמה לא מהני ואפי' במצוה שא"א לפטור ממנה מ"מ אינו מחויב לעשות אותו בזה הציצית או באתרוג זה וכמ"ש התוס' כה"ג בזבחים שם דהא דסתם אשה לאו לגירושין עומדת ואפי' זינתה תחת בעלה מ"מ לא להתגרש בגט זה עומדת ע"ש ולכן הוא כמתנה דצריך לכוון לבו לכך, ואע"ג דבמתנה הי' בלבו שאם לא יעשה כך אין רוצה ליתן המתנה אבל במצוה הא לא הי' בלבו להיפך שלא יצא ידי המצוה אלא שלא כיון לבו לצאת מ"מ אם אמרינן דמצות צריכות כוונה ועי' ש"ע או"ח סי' ס' דכן הלכה א"כ בלא מכוון הוי כאלו נתכוון שלא לצאת דמה לי אם לא מכוון כלל או מכוון שלא לצאת וזהו החילוק אם מכוון שלא לצאת הוא רק למ"ד מצות אצ"כ ומ"מ כשמכוון שלא לצאת לא יצא כמבואר בר"ן ר"ה ובתוס' ברכות דף י"ב ע"ש:

ומ"ש בנוב"י שם וז"ל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט וכו' ועל הדורות שלפני זמנינו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו וכו' עכ"ל תמה אני מאוד הלא כבר מזמנים שלפנים כבר הביא בשל"ה ביש נוחלין באזהרת התפלה וז"ל שיאמר בפיו ובלבו שוין אני מניח תפילין לקיים מצות מצות בוראי וכן למשל כשמקיים מצות סוכה ולולב ע"ש הרי שלא רק מקרוב נתפשט לומר בפיו שמקיים המצות וכמבואר ביש נוחלין שם באורך ועי' בספר מאורי אור דף ל"ב חלק עוד למועד וז"ל ואתעורר שאומרים הנני מוכן ומזומן לקיים מצית עשה הוא עפ"י הזוהר שהבאתי בה' ברכות מידי דקדושה בעי הזמנה עכ"ל וא"כ נוסח הזה ממקור קדוש הזוהר כבר נובע:

ובספר אור לישרים מהגאון מו"ה זרח ז"ל דרוש א' כתב ג"כ דנתקן לומר לשם יחוד שזה תקנה שלא יחטפו הס"א המצות דקיי"ל מצות צריכות כוונה ואפי' למ"ד א"צ כוונה אם אומר בפיו דאינו רוצה לצאת אינו יוצא כמבואר בר"ה בר"ן וע"כ אומר אני עושה מצוה רק על מנת לשם יחוד קוב"ה אבל אם עוונות גברו לבלי יגרום יחוד אינו רוצה לצאת בו כלל וממילא אין להם מה לחטוף עכ"ד ועי' בתפלה למשה מא"ז זללה"ה תהלים מ"ה לפרש בזה הכתוב רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך כלומר שמעשי יגיעו לממה"מ ולא לזולת עכדה"ק ומבואר דצריך לומר בכל המצות לשם יחוד דמצות צריכות כוונה וגם כדי שלא יחטפו הס"א המצות:

ויש לפרשמ בזה הכתוב בפ' אחרי ושמרתם את חקתי וגו' אני ד' ויל"ד הלשון ושמרתם דמה שמירה שייך במצות עשה, וגם למה נאמר בכתוב אני ד' ולהנ"ל כיון דבכל מצות צריך שמירה שלא יחטפו אותו הס"א א לכן שייך בכל מצות עשה הלשון שמירה מן המזיקין ואמר הכתוב כיצד ישמור אותו אני ד' ר"ל אם אומר בפירוש דהוא נעשה רק בשביל ה' לבדו ולא לזולתו וזהו שמירתן מן המזיקין:

ויתבאר הכתוב מה העבודה הזאת לכם ר"ל הבן שואל האיך העבודה הוא לכם לכם שלא יחטפו הס"א דאם ח"ו גרמו עוונות צריך שמירה הרבה שתהא לכם משלכם ואמר הכ' ואמרתם זבח פסח הוא לה' היינו במה שתאמרו בפה שהוא עושה הזבח פסח רק לה' ואז אין להם מה לחטוף ואז עי"ז הוא לכם שלכם ונעשה רק לשם יחוד קוב"ה:

תוכן העניינים

עצי חיים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה