עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
עצי חיים דרושים על פרשת אמור
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם דקשה אמר ואמרת למה, וברש"י אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, ודקדקו דהול"ל שיזהירו גדולים את הקטנים והלשון משמע שהגדולים בעצמן מוזהרים:
וי"ל עפ"ד הגמ' קידושין דף ל"ט שכר מצות בהאי עלמא ליכא וכו' ר' יעקב מעשה חזי ומקשה ודילמא מהרהר בע"ז הוי ומשני אי ס"ד שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצות עלי' כי היכי דלא ליתי לידי הרהור ע"ש, ומבואר משם דאי שכר מצוה בהאי עלמא הי' מגין המצוה שלא ליתי לידי עבירה, ועי' באוה"ח פ' שלח וביש"מ שם, והנה בגמ' חגיגה דף ג' דרשו חז"ל במאי דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע טף למה באו כדי ליתן שכר למביאיהן ע"ש ומוכח מזה דעל מה שמחנכין ומביאין בנים הקטנים למצוה ע"ז יש שכר לפעולתן בעוה"ז, וי"ל דזה הי' טענת פרעה למשה (פ' בא) יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם וגו:
היינו דפרעה אמר כיון שאין זכות לישראל לגאל ממצרים קודם הזמן וכמשה"כ וכי אוציא את בנ"י ממצרים ופרש"י מה זכו ישראל וכו' אך במה שמחנכין בנים הקטנים למצוה עי"ז יש שכר וע"כ התחכם פרעה שלא ישלח הטף כדי שלא יהא בידם זכות ושכר שיגאלו קודם הזמן:
והנה להנ"ל דבמה שמחנכין הטף יש שכר בעוה"ז וממילא מגין ג"כ להנצל מהחטא כנ"ל, ויתבאר הכתוב אמר אל הכהנים בני אהרן ר"ל עי"ז אשר יזהירו את הקטנים לחנכם לשמור עצמם מכל טומאה בזה ואמרת אליהם היינו משום זה שמחנכים בניהם הקטנים בשכר זאת, גם הם יוכלו להזהר במצוה כיון דעל ידי זה שמחנכין את הטף יש שכר בעוה"ז ומגינא ומצלי שלא יבא לידי חטא:
נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה אני ה' וקשה למה הזהירו הכהנים ביחוד לבלתי אכול נבילה וטריפה, ורש"י פי' לפי דרכו ע"ש, גם למה כתיב הכא אני ד':
ונראה עפ"ד הגמ' מנחות דף מ"ה במאי דכתיב וכל נבילה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים ומקשה בגמ' כהנים הוא דלא אכלו הא ישראל אכלו וכו' רבינא אמר כהנים איצטריך לי' ס"ד אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגביי' תשתרי נמי נבילה וטריפה קמ"ל, והקשה בדורש לציון ד"ה הא אכילת קדשים הוא מצות עשה משו"ה דוחה ל"ת אבל האיך ס"ד לומר דאישתרי נבילה וטריפה משום דאישתרי מליקה ועי' בקדושת יו"ט, וי"ל עפ"ד החינוך פ' משפטים הטעם באיסור נבילה וטריפה כי הטריפות והנבילות מולידים הפסד אל הגוף האוכלים ואם שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן אבל הרופא הנאמן שהזהירנו בהם חכם יותר ממך ומהם עכ"ל ע"ש, ולפ"ז י"ל דבכהנים דהתורה הותרה להם מליקה ודאי משום דלכהנים אינו מזיק להם הנבילות דהא דרכי' דרכי נועם ולא אמרה תורה שלח לתקלה וא"כ משו"ה הוי ס"ד דכל נבילות וטריפות כיון דאין מזיק להם לכן אישתרי להו, וזהו שאמרו כיון דאישתרי מליקה לגביי' וא"כ אין מזיק להם הנבילות לישתרי נמי נבילה קמ"ל, וי"ל הטעם עפימ"ש בייט"ל סו"פ שמיני דאנו שומרים מצות ה' לא בשביל הנאתינו כי אם הכוונה לקיים מצות ה' וגם בנו"ט הטעם כדי לקיים רצון הש"י ולא משום שהוא נזק לגוף ע"ש, וא"כ גם בכהנים אע"ג דאישתרי מליקה לגבייהו אעפי"כ לא אישתרי נו"ט דרק במקום מצוה התורה התירה ושומר מצוה לא ידע דבר רע אבל בעלמא נו"ט איסורו במקומו עומד: ויתבאר הכתוב נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה ר"ל דגם הכהנים דאישתרי מליקה לגבייהו והוי ס"ד דלא שייך בהו משום הפסד לגוף ע"כ כתיב דגם הכהנים לא יאכלו נו"ט ואמר הכ' הטעם משום שלא לטמאה בה כי עיקר טעם המצות כדי לקיים מצות ד' ובזה אנו מקדשים עצמינו ולהיפך ע"י הל"ת אנו שומרין עצמינו שלא לטמאה בהם ולכן אמר הכתוב אני ד' כי כל כוונתינו בשביל כי אני ה' המקדש עמו ישראל ע"י תורתו ולא בשביל איזה טעם אשר הוא להנאת הגוף כי אם בשביל הכוונה אשר קדשנו במצותיו: וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' תמימות תהיינה ובמדרש אימת הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וצ"ב:
ונראה עפ"ד הגמ' שבת דף פ"ט אמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו וכו' אמר יצחק כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשת עלי' דל כ"ה דלילה דל תרתי סרי ופלגא דצלוי' ומיכל וכו' פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך ע"ש, ובזה יש לפרש הגמ' עירובין דף י"ג ת"ר שני שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרי' נוח לו לאדם שלא נברא משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא משלא נברא נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, וקשה הלשון נמנו וגמרו, וגם מ"ט דאידך שאמר נוח שנברא, וגם למ"ד נוח שלא נברא א"כ למה נברא הלא מקור הטוב רוצה להטיב, וגם יש להבין מ"ש ועכשיו שנברא וכו' דמאי שאטיי' הכא ועי' מ"ש לעיל פ' מצורע ופ' אחרי, אמנם עפ"י הגמ' שבת הנ"ל י"ל דכיון דכל עיקר המליצה לישראל בזה במה שנעשה החשבון ע"י יצחק אבינו אשר שנותיו מועטים המה ורק תרתי סרי שנה וכל שאר השנים הולכים בעניני עוה"ז אשר לא יחטאו בהנה וא"כ כיון דרוב שנותיהם בהבל כלו ואעפ"י שלא חטאו אבל מ"מ מה צורך בהם, וגם אם לא נברא האדם הא ג"כ לא חטאו וע"כ אמרו נמנו וגמרו היינו שמנו שנותיהן של האדם אשר יעברו על האדם כל ימי היותו בארץ ולכן נמנו וגמרו דטוב שלא נברא האדם (ועי' במהרש"א מכות שכתב ע"ד אחר דנמנו הל"ת ע"ש:
והנה בש"ע או"ח סי' רל"א מבואר שכל כוונתו יהי' לשם שמים וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז לא יכוין להנאתו אלא לעבוד את הבוב"ת כדכתיב בכל דרכיך דעהו וכו' ע"ש, ולפ"ז י"ל דגם בפלגא דלילה וגם בעסקי בעוה"ז כיון דכוונתו בהם לש"ש ג"כ מצוה קעביד והם נחשבין בכלל עשייתו כאלו עשה מצוה ואם אתה עושה כן י"ל דשוב טוב שנברא ואע"ג דרוב שנותיו של אדם הם בעניני עוה"ז אבל כיון דיש גם בעניני עוה"ז כוונה לש"ש נחשב כאלו גם בזה עשה בהם מצוה, וז"ש חז"ל ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ר"ל במעשיו של עניני האדם אשר עושה צורך בהם לעניני עוה"ז יפשפש בהם שימלא כוונה לשם שמים כיון שנברא ויהא טוב לו שנברא לכן יפשפש בהם כוונה לה' ועי"ז טוב שנברא משלא נברא:
ויתבאר הכתוב תמימות תהיינה היינו השבע שבועות תהיינה תמימות דידוע מ"ש באלשיך ובזוה"ק דהשבע שבועות מרומז על השבעים שנה שנות האדם ואמר הכתיב דלא יהא צריך למעט החשבון של השנים בשביל שלא חטאו אלא תמימות תהיינה שיהא נחשב לכל השנים, היינו אשר בכל השנים יהא עושה מצות ובשביל הכוונה שעושה הכל לש"ש ואמר במדרש אימת הם תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום היינו שלא די במה שלא חטאו בשביל שעסקו בעניני עוה"ז אלא דגם בעניני העוה"ז אם כוונתו לש"ש הרי כאלו עשה בהם מצות ולזה הם תמימות:
ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ובמד"ר וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ביום הכפורים הקב"ה מוחל עונותיהם ומיו"כ עד החג כל ישראל עוסקין במצות זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו וביו"ט הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה ואומר להם מה דאזל אזל מן הכא חושבנא לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון, והוא פלאי:
ונראה דהנה באו"ח סי' תרמ"ט כתב המחבר והעושים שני ימים טובים פסולי ראשון נוטלין בשני אבל ברוכי לא מברכינן וכתב הטו"ז משום דאנן בקיאין בקביעי דירחי ואין אנו עושים יו"ט שני אלא בשביל מנהג אבותינו ויש סברא להיפך דכל דתיקן רבנן כעין דאו' תיקן והו"ל כמו יו"ט ראשון ע"כ נוטלין ולא מברכין על פסולי יו"ט ראשון, ומבואר דיש פלוגתא אם שאול וכדומה פסול ביו"ט שני דשיטת הרא"ש כיון דביו"ט הראשון שאול פסול לכן גם ביו"ט שני פסול משום מנהג אבותינו בידינו, ושיטת הרמב"ם כיון דעכ"פ בכל ז' שאול כשר לכן גם ביו"ט שני כשר ולא אמרינן בכה"ג כל מה דתיקן רבנן כעין דאורייתא תקנו, (ועי' בב"י) וי"ל דטעם הרמב"ם משום דבכל ז' הא בלא"ה צריך ליטול הלולב מדרבנן וע"כ לא תקנו ביו"ט ב' שיהא כיו"ט ראשון דלמה לנו לתקן וע"כ לא תיקנו כלל וממילא יו"ט שני הוא ככל שאר ימי החג והרי זה דומה למ"ש התוס' בברכות דף ט"ו וז"ל דברכת תרומה שהיא מדרבנן יש לדמותם לק"ש שתקנו שצריך שישמיע לאזנו אבל ברכת המזון שהוא מדאו' למה יש לנו לתקן שלא יצא אם לא השמיע לאזנו ע"ש, ומבואר דלא תיקנו רבנן שיהא כעין דאו' אלא בדבר שכל עיקרו מדרבנן וכיוצא בו מצינו ג"כ בתוס' מנחות דף נ"ב ד"ה גזרו שכ' משמע הכא דאיכא מעילה מדרבנן ותימה דבתמורה דף ל"ב בהא דמועלין בה שתי מעילות ופריך ואי דרבנן מי איכא מעילה מדרבנן ותי' בתוס' דהתם כיון דאיכא מעילה דאו' לא שייך לתקן מעילה אחר דרבנן ע"ש, ומבואר דבדבר שאסור כבר מדאו' לא גזרו רבנן בזה עוד איסור דרבנן וה"נ י"ל כן כיון דבלא"ה ביו"ט ב' צריך ליטול הלולב כמו כל שבעה ולכן לא תקנו חכמים עוד שיהא כיום טוב ראשון כיון דבלא"ה נוטלין הלולב ומה לנו לתקן עוד וי"ל עוד כיון דבמדרש הנ"ל תלה ענין נטילת לולב ביום הראשון של חג בזה שכל ישראל (מא-41) עוסקין זה בסוכתו וזה בלולבו וא"כ ביו"ט השני של החג אע"ג דמספיקא הי' עושין ב' ימים יו"ט מ"מ הא ביו"ט ראשון לא הי' עוסקין עוד בסוכתו ובלולבו דהא כבר הוא יו"ט וא"כ ביו"ט ב' שהוא ספק ראשון עכ"פ לא שייך לומר כדברי המדרש שהוא הראשון לחשבון עונות וע"כ הכא לא תיקנו חכמים ביו"ט ב' אשר משום מנהג אבותינו בידינו שיהא כיו"ט הראשון, וז"ש המדרש מן הכא חושבנא וא"כ לכך נקרא יום הראשון משום שהוא אחר הימים אשר עושין כל אחד סוכתו ולולבו ולכן אמר המדרש לפיכך משה מזהיר את ישראל ולקחתם לכם ביום הראשון דייקא אבל ספק ראשון ספק שני לא תיקנו חז"ל בזה שיהא יו"ט השני כיו"ט הראשון כיון שיו"ט ביום השני של חג אינו ראשון לחשבון עונות ע"כ לא הוי לענין לולב כיום הראשון היינו כראשון לחשבון עונות: