אור ברסלב
עצי חיים על התורה ספר עצי חיים על התורה - פרשת שלח

עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים

ספר עצי חיים על התורה - פרשת שלח

ספר עצי חיים על התורה - פרשת בהעלותך

שלח לך אנשים וגו' וישלח אותם משה על פי ד' כולם אנשים ראשי בנ"י המה, וברש"י שלח לך לדעתך אני אינו מצוה לך אם תרצה שלח וכו' כולם אנשים כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו, עפ"י ד' ברשותו שלא עיכב על ידו, ויל"ד דהא וודאי אם משה שלח אפי' רק מדעתו הי' בזה רצון הבוב"ה ומצוה קעביד א"כ מ"ט לא צוה הקב"ה רק אמר לו שלח לך לדעתך, ב) על פי ד' ברשותו שלא עיכב ע"י מאי דוחקי' להוציא ממשמעות הכתוב על פי ד' ממש, ג) מה משמיענו בזה דאותו שעה כשרים היו מה נפ"מ לן מזה:

ויתבאר לדעתי עפי"ד א"ז זצ"ל בס' יש"מ פ' יתרו לפרש דברי הגמ' ברכות ל"ה בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות אחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות כדי לפוטרן מן המעשר, וי"ל דאלו ואלו כוונתן לשמים וללמד זכות על האחרונים דבאמת נתנו מעשר ועשו רק כדי לפטור כי היכי דלהוי כאינו מצווה ועושה שמצד הסברא אינו מצווה ועושה עדיף דמ"ש דמצווה ועושה עדיף משום דמגרי בי' היצה"ר כמ"ש בתוס' וידוע דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו א"כ הראשונים דהיו גדולים א"כ מצווה ועושה חשוב הכניסו דרך טרקסמון ובדורות אחרונים דיצה"ר קיל א"כ אינו מצווה ועושה חשוב לכך הכניסו דרך גגות עיי"ש, ועפי"ז פרשתי הכ' הנאמר באברהם התהלך לפני והי' תמים פרש"י לפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהי' תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני עיי"ש, ונתקשו בזה רבים מדוע לא נקרא תמים עד שמל עצמו, ולהנ"ל יתבאר דהנה אברהם אע"ה קיים כל התורה עד שלא נתנה חוץ ממצות מילה שלא קיים עד שנצטווה והנה עד שלא קיים מצות מילה מקום יש בראש לבעל דין לחלוק מה רבותא אם קיים כל התורה הא הי' אינו מצווה ועושה ולא שייך בו גירוי היצה"ר ואלו הי' מצווה ועושה אפשר לא הי' מקיים כי לא הי' יכול לעמוד נגד היצה"ר, והנה עכשיו שצוה לו הקב"ה לאחר שהזקין ובא בימים בן תשעים ותשע שנים למול את בשר ערלתו ואעפי"כ עמד בנסיונו הרי מזה דאף אם הי' מצווה אעפי"כ עשה כתורה וכמצוה ע"כ בשכר זאת יקרא תמים בכל מעשיו כי מזה איגלאי מילתא למפרע שכל המצות אשר עשה עד כעת אף אם הי' מצווה עליהם הי' עושה אותם: ועפי"ז י"ל גם כאן דמאי טעמא לא צוה הקב"ה לשלוח מרגלים לתור את הארץ דאז יהי' מצווים בדבר ויהי' קשה להם לכבוש את היצר ולמען טובתם לבלי להכביד עליהם העבודה עשה כן הקב"ה שלא לצוות להם כ"א מעצמם יעשו וע"כ אמר הקב"ה למשה רבע"ה שלח לך לדעתך אני אינו מצוה לך וע"ז אמר הכ' וישלח אותם משה עפ"י ד' ר"ל ששלח אותם דייקא מדעתו ולא ע"י מצות הבוב"ה עפ"י ד' ר"ל כדי שעי"כ יוכלו לקיים רצון הבוב"ה כדי שלא יהיו מצווים בדבר ולא יתגרה בהם היצה"ר, כולם אנשים ראשי בנ"י אנשים לשון חשיבות ר"ל שהיו במעלה גדולה דאל"כ אף אם הי' מצווים אעפי"כ אין היצה"ר מיתגר בם כמ"ש ביש"מ הנ"ל בדורות אחרונים דאינו מצווה ועושה חשוב טפי דלכך היו מכניסין פירותיהן דרך גגות ולזה השמיענו הכ' דהי' חשובים וכשרים ולכן לא צוה להם הקב"ה רק משה מדעתו צוה להם כדי שלא יהיו כמצווים בדבר ויוכלו לעמוד נגד יצרם והבן:

שלח לך אנשים וגו' ברש"י שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, ויש כאן תמוה רבתי הזכירוהו המפו' א"כ מדוע הוטב בעיני משה לשלח כמ"ש בפ' דברים ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' ויטב בעיני הדבר, ואולי י"ל עפימ"ש ביש"מ פ' וישלח עה"פ וישלח יעקב מלאכים לפניו דתיבת לפניו הוא שפת יתר ופי' שם דדבר גדול דברה תורה כי לא כפעולות עניני עבודת השי"ת הם פעולת עניני עוה"ז כי בענין עבודתו ית"ש רחמנא ליבא בעי ואם הוא בלא לב זך הנה יגיעו לריק ובפעולת עוה"ז בסיבת טרפו או בסיבת הצלה מנזק אם היא בתוכיות הלב ששם סיבה זו להציל הרי שם כזב מחסו כי אין לבטוח על שום סיבה רק על סיבת הכל ית"ש וצריך להשתדל בכל מה דאפשר רק להשלים צוואת הבוב"ה היוצא מזה דכל עניני עוה"ז צריך להיות רק עשיית חוצי ולא עשיית תוכיות רק תוכו רצוף אהבה בבטוחונו על הבורא ית"ש ולא על הפעולה וכאן הודיע הכ' צדקת יעקב אע"ה אף ששלח מלאכי רומה והדעת נותן דיוכל לסמוך עליהם כעל עמוד ברזל אבל הוא לא בטח בהם כ"א בטחונו יהי' בהשי"ת והשליחות הי' רק לפניו דהיינו חוץ ממנו אבל לא בתוכיות הלב, וז"ש הכתוב וישלח יעקב מלאכים דייקא ואעפי"כ לפניו כנ"ל עכ"ד הקדושים, ועם זה יובן דהנה כשאמרו ישראל למשה נשלחה אנשים לפנינו דייקא היינו עשיית חוצי ולא עשיית תוכיות לשום בטחונם על שליחות המרגלים להודיע להם הדרך ילכו יעלו בה כאשר מורה הלשון לפנינ"ו דהוא רק פעולת חוצי וע"כ וייטב הדבר בעיני משה כיון שלא שמו סבת הצלה מנזק מתוכיות הלב על שליחות המרגלים ועיקר בטחונם בהשי"ת, ובזה יש לומר הטעם מה שלא צוה ד' אותם על שליחות המרגלים כיון דאם השליחות של מרגלים הי' בצווי השי"ת א"כ ראוי לשום בטחונם על המרגלים דבצווי השי"ת העיקר הכוונה כמו בכל פעולת עבודת השי"ת דאחר כוונת הלב הוא הדבר ובאמת שליחות המרגלים היא כשאר פעולה עניני עוה"ז ואין לשום בטחונו עליהם כ"א רק עשיית חוצי לפנינו דייקא והבן:

שלח לך פירש"י לדעתך אני אינו מצוה לך אם תרצה שלח, ודקדקו המפו' הו"ל לדעתך, גם אמרו אני אינו מצוה לך הא כתיב עפ"י ה' וי"ל עפי"ד הפנים יפות ריש פ' ויקרא לפ' הפ' והי' נכונים ליום השלשי שכל מצוה צריכה הכנה כמו"ש רז"ל התקן עצמך ללמוד תורה ועי"ז נעשה כלי מוכן לקבל אור התורה והמצות ומטעם זה אמרו חז"ל הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שאמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי לך והודיעם והוא אור של שבת הגנוז וא"א לקבל האור מבלתי הכנה עכ"ד וי"ל דכן הי' כאשר בא העת לישראל שילכו לא"י ויזכו להנות מטוב הארץ היינו האור והקדושה השוכן בה ולקיים מצות התלוים בארץ הי' צריכים הכנה דרבה עד שיהי' נעשים כלי מוכן לקבל אור של קדושת הארץ ומטעם זה הי' צריכים לשלוח מרגלים לתור הארץ כדי שהם יהי' שמה מקודם ובזה יעשו הכנה לקבל אור הצפון שם ומטעם זה שלחו אנשים ראשי בנ"י כפירש"י כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות והקשו המפורשים למה שלח משה נשיאי העדה והלא אנשים פשוטים יודעים יותר להבין את טוב הארץ ואם נוח לכבוש וכבר פרשתי דבר זה לעיל ולהנ"ל י"ל כיון דלראות את טוב הארץ באמת ע"ז לא הי' צריך לשלוח את המרגלים ואדרבה הי' להם לבטוח בשם ה' כי הוא יצילם ויביאם אל הארץ אשר נשבע לאבותם לתת להם אך כי עיקר השליחות הי' בשביל לעשות הכנה לקיים מצות התלוים בה וע"כ הי' מהצורך לשלוח רק נשואי העדה בני עלי' אשר להם הבינה והמדע להשיג ערכה כיצד צריכים להכין עצמם ובאותו שעה כשרים הי' ע"כ שלח אותם משה, והנה א"כ הי' בדעתם אשר כל מגמתם הי' רק לבוא לא"י לקיים מצות התלוים בה הי' באמת הליכת המרגלים לטוב להם אבל אח"כ כאשר השיבו אותם דבר ויראום את פרי הארץ היינו שמעלו בשליחותם והי' העיקר להם לראות את פרי הארץ וע"ז לא הי' להם כלל לילך לשם כ"א בה' ישימו בטחונם וזהו פרי חטאתם אבל במשה רבינו ע"ה מצינו בגמ' שאמר לו הקב"ה כלום מפרי' אתה צריך אלא לקיים מצות התלוים בה ועל כוונה זו כדי לקיים מצות התלוים בארץ ועל אופן כזה מותר לשלוח המרגלים וזהו שלח לך לדעתך וזהו עפ"י ד' כדי להכין עצמיכם למצוה שכל מצוה צריכה הכנה ועכ"ז אינו מצוה לך כיון שעל הכנה דמצוה ליכא צווי אלא דזריזים מקדימין למצות ע"י הכנה:

א"י עפי"ד אזזללה"ה בתפלה למשה ל"ד עה"פ חונה מלאך ד' וגו' טעמו וראו וגו' וביש"מ סו"פ קדושים ותו"ד דבאם עובדין רק מיראת העונש או מאהבת השכר הרי העונש והשכר הממוצע בין ית"ש ובין העובדו ולכך ההשגחה ג"כ ע"י מלאך שהוא הממוצע משא"כ בעובד רק לנ"ר לפניו ית"ש בלי ממוצע א"כ השגחת הבורא מתפלשת עליו ג"כ בלי ממוצע והיינו חונה מלאך ד' רק ע"י מלאך סביב ליראיו דייקא אבל טעמו וראו כי טוב ד' למה לו לבקש ממוצע רק מצד שהוא טוב ואז אשרי הגבר יחסה בו דייקא עכ"ד ז"ל ולזה י"ל דישראל יראו לנפשם מפני כי עז העם היושב בה כי אמרו אשר השגחתם ע"י מלאך וידוע דאם ההשגחה הוא ע"י מלאך אז מתנהג בדרך הטבע והוא השליח וע"י בנזה"ק ריש פ' ויצא כי הטבע ג"כ שלוחו של המסבב הסיבות ועילת כל העילות וע"כ אף שהאמינו בד' מ"מ פחדו פחד כי אינם ראוים לנס שלא עפי"ד הטבע כיון שהשגחתם הוא ע"י מלאך ולכך כששלח אותם משה לתור את הארץ כתיב וישלח אותם משה עפ"י ד' היינו שהזהיר אותם אשר עבודתם יהי' רק לנ"ר לד' בלי ממוצע ואז יהי' השגחתם עפ"י ד' ולא ע"י מלאך ושליח וכיון שהשגחתם הוא מאת ד' יתנהג עמהם שלא עפ"י הטבע וזש"ה שלח לך כפרש"י לדעתך וכנ"ל שאמר לו הקב"ה כלום לאכול מפרי' אתה צריך אלא לקיים מצות התלוים בה וכיון שלא הי' במחשבתו של משה להנאת עצמו כלל ממילא גם בזה לא הי' מחשבתו מיראת העונש או מאהבת השכר דהוא ג"כ בכלל הנאת עצמו וע"כ לדעתך כמו שהי' בדעתו של משה הי' מותר להם למרגלים לילך ולא הי' להם לירא מפחד הטבע או סיבה אחרת לטעות כמו שהי':

איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם וישלח אותם משה ממדבר פארן עפ"י ד' וגו' ויל"ד אמרו עפ"י ד' דהא רש"י כ' לעיל שלח לך לדעתך ומשמע דהשליחות לא הי' על פי ד' עי' רש"י גם לפ' דברי הת"י כד חמי משה ענותנותי' קרא משה להושע בר נון יהושיע, ונראה עפימ"ש ביש"מ פ' בראשית בפ' הלא אם תטיב שאת כי לפעמים היצה"ר מדיח את האדם מדרך הטוב בהראות לו שפלותו ופחיתותו כמו"ש העקידה (שער ס"ד) מחויב השקפת האדם על חלק המעולה שבו ולא על חלק הפחות עיי"ש וזה שהזהיר הכ' דלטוב ישא א"ע ויאמר הלא אני חלק אלקי ממעל עכ"ד והנה בפ' זו מביא ביש"מ בשם השל"ה דטעות המרגלים הי' שישראל אינם צדיקים ואינם ראוים עוד לבא לא"י עיי"ש וזש"ה איש אחד למטה אבותיו ר"ל לשלחם למטה אבותם כי הם ממשפחת אפרתים ומיוחסים שבישראל כל נשיא בהם רומז שיהי' להם קצת התנשאות דלטוב ישא א"ע כטעם אם תטיב שאת ויביטו אל חלק המעולה שבהם:

וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ד' ר"ל מה שיש בהם חלק אלקי ממעל כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ואחז"ל כל הנופח מעצמו כופח והכוונה באמרו עפ"י ד' ר"ל החלק אלקי שבו וזה ביאר הת"י וכד חמא משה ענותנותי הוצרך להתפלל עליו עוד ביותר כדי שלא יפיל בטעות המרגלים וע"כ התפלל עליו י"ה יושיעך מעצת מרגלים:

ויקרא משה להושע בן נון יהושיע ובת"י וכד חמא משה ענותנותי' קרא משה להושע בן נון יהושיע וצ"ב וכבר אמרתי באופנים שונים ועוד י"ל עפימ"ש בדברי חיים פ' זו מה שמפרש בס' צמח ד' לצבי שבחי' ענוה ויראה כמעט אי אפשר להיות ביחד כי משורש ענוה להיות בטל במציאות ואינו בגדר שיתירא כי מה הוא וגדר יראה יש עכ"פ במציאות ובזה מפרש הפ' מה ד' א' שואל מעמך היינו שתהי' בבחי' מה כי אם ליראה היינו ליראה לא תהי' בבחי' מה עכ"ד הקדושים עיי"ש ובזה פירשתי לעיל בפ' בהעלותך ויעש כן אהרן מל מול פני המנורה העלה כרתי' ופירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ותמהו כולם האיך יעלה על הדעת אשר אהרן הכהן ישנו את תפקידו אשר צוהו ד' ולהנ"ל יתב' דהנה הדלקת המנורה הי' על יד אהרן כיון שהמנורת עדות שהשכינה שורה בישראל וע"כ הדלקת המנורה ראוי רק לאהרן ולבניו אחריו בזכותו כיון שהי' בבחי' מה וראוי שתשרה עליו שכינה דהקב"ה בוחר בנמוכין כש"ה אשכון את דכא ושפל רוח והנה בחי' ענוה ממעטת גדר היראה וע"כ בא הכתוב להגיד שבחו של אהרן אעפ"י שהי' בבחינת ענוה עכ"ז גם מבחי' יראה לא הניח ידו, כמו"ש במדרש מיראה שנתירא אהרן וכו', ולא שינה וא"כ זה השבח הוא רק לאהרן כיון שהי' בבחי' מה ואעפי"כ לא שינה עם זה יבואר דלכן בחר לו משה לשלח לרגל את הארץ כל נשיא בהם ולא שלח פשוטי עם היודעים יותר בטוב הארץ מה הוא רק כדי להצילם שלא יבואו לידי מכשול להוציא דבה אל הארץ לכן אמר משה אשר הנשיאים בעם יזהרו יותר כיון שהנהגו נשיאתם ברמה ולהם נוח יותר להיותם בבחי' יראה כמו אותם אשר הם נמוכים ושפלים בעיניהם כיון שענוה ממעט גדר היראה כנ"ל וז"ש כד חמא משה ענותנותי' קרא משה להושע בן נון יהושיע וכמו שפירש"י שהתפלל עליו י"ה יצילך מעצת מרגלים ר"ל עי"ז חשש משה לבל ילכד בשחיתותם כיון שהי' ענו מאוד וזה ממעט גדר היראה ועי' בשל"ה דחטא מרגלים בא להם באמרם כי אינם כדאים להיות שרוים על אדמתם בארץ ישראל והיינו כנ"ל ועי' מ"ש בפ' דברים: ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ד' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ד' וגו' מבלתי יכולת ד' להביא את העם הזה, ואולם חי אני וימלא כבוד ד' את כל הארץ, יתבאר בהקדם מ"ש מו"ז זלה"ה בייט"ל פ' דברים לפ' דברי הגמ' גיטין שעמד ריב"ח על פתח ביהא"ס ואמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק הלא ד' זו חטאנו לו אמר מובטחני שיהי' מורה הוראה בישראל ועמדו ע"ז המפורשים מה חכמה מצא בתשובה זו שהשיב סיפא דקרא, והנ"ל עפ"י דברי הרמב"ם במורה דהאיש אשר לא יסיר שכלו תמיד מד' תהי' ההשגחה בו תמיד ואשר יפנה בקצת עתים מחשבתו תהי' ההשגחה בו אך בעת חשבו בד' ומפני זה נ"ל כי כל מי שתמצאהו רעה מן החסידים השלימים לא מצאו הרע ההוא רק בעת השכחה ובזה סר מה שהביאו הפילוספים לשלול השגחת השם מכל איש ואיש וראיתם ע"ז ממה שמצאו החסידים הטובים רעות גדולים ח"ו ולמ"ש התבאר הסוד הזה וכו' והיוצא מזה דמי שדבק בד' תמיד הוא מושגח תמיד ובסור הדביקות יוסר ההשגחה והוא מופקר ח"ו עיי"ש והנה כבר נאמר משמי' דהרב הקדוש מלובלין זצלה"ה על הפסוק חכמת מסכן בזוי' ר"ל בזו י"ה כלו' בכל דבר שרואה אומר בזו יש הו"י ב"ה ומכל דבר שרואה מבין הימנו גדולת הבוב"ה:

וז"ש מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים והיא קושי' הפילסופים על ענין השגחה ועל זה השיב התינוק הלא ד' זו חטאנו לו ר"ל מה שראוי לדעת ולומר על כל דבר שיש בזו הו"י ב"ה חטאנו לו כי לא הי' הדביקות כראוי לכן הוסר ההשגחה, וע"ז אמר מובטחני שיהא מורה הוראה בישראל דכיון שה' עמו אז יכוין הלכה לאמיתו כמו"ש בדוד וד' עמו שהלכה כמותו עיי"ש:

שאמר משה שמעו כי אתה ד' בקרב העם הזה תמיד הם דבוקים בד' יתברך ולא יסירו הדביקות מאלקי ממעל תמיד כי עין בעין נראה אתה ד' ר"ל כיון שעין בעין נראה הן הן גבורותיו ונפלאותיו ובלי ספק לא תפנה מחשבתם מד' רק אליו ידרושון בלי הרף אף רגע וע"כ ישאלו מה שהקשו הפילוסופים מבלתי יכולת ד' כיון שהם דבוקים תמיד מדוע תסיר ההשגחה מהם כפעם בפעם ע"ז השיב לו השי"ת סלחתי כדבריך ואולם חי אני וימלא כבוד ד' את כל הארץ ר"ל בתנאי אם זאת יעשו אשר כבוד ד' ימלא כל הארץ בכל פעם במילואו בלי חסרון ובטול רגע אז יגיע אליהם ההשגחה תמיד ולא תאונה רעה אליהם לעולם, ובזה אפשר לפ' מה שהקשה באור החיים למה לא השכילו יהושיע וכלב לדון עפ"י משפט התורה להכחיש דברי העשרה בדברי השנים כיון שדין העדות הוא תרי כמאה ומאה כתרי עיי"ש, ולהנ"ל י"ל כיון שנחשדו אז בנ"י שלא האמינו בהשגחת ד' וע"כ לא יכלו ג"כ לדון עפ"י ד"ת לקבל עדות להכחישן כיון שבדין תורה לכוין הלכה לאמתו אינו רק בעת הדביקות בב"ה ואז יקוב הדין את ההר אבל מכיון שיראו ללכת ארצה ישראל מאימת בני ענק ואת הנפילים אשר ראו שמה מזה נראה שנפלו בעת ההוא ממדרגתן לבטוח רק בשם ד' וע"כ גם הד"ת לא יכלו לברר כשמלה לאמתו והבן, עי' ביש"מ פ' משפטים דמה"ט אמרי' לפניהם ולא לפני עכו"ם:

ועתה יגדל וגו' כאשר דברת לאמור ד' ארך אפים וגו' ודקדק באוה"ח הרבה אומרו ועתה גם אומרו יגדל משמע שיעשה איזה דבר שבו יגדל ומה זה כאשר דברת מה דיבר ד' והיכן דיבר גם תיבת לאמור למ' יאמר ע"ש עוד דקדוקים גם יש לדקדק אומרו וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים וגו' היכן מצינו אשר נשא להם לישראל במצרים:

ונראה עפ"י המבואר בפר"ד שזה מחסדיו ית"ש שאם אדם עתיד לעשות טוב ולהיות צדיק מטיב עמו ע"ש העתיד אך אם עתיד לחטוא אינו מסתכל בזה ואינו דן אלא לפי שעתו כמו שמצינו במדרש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה בשביל שעתידים לקבל התורה הם נגאלים אבל לרע מצינו במדרש דאינו דן את האדם אלא לפי שעתו ע"ש, והנה כתב בייט"פ לר"ה אות ל"א דדבר הזה אנו מוצאים ביעקב אבינו בשעה שבקש לברך את אפרים ומנשה כתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה פרש"י שאינם ראויים לברכה לפי שעתיד ירבעם לצאת מאפרים ויהוא ממנשה ואעפי"כ ויברך אותם ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יגדל ופרש"י לפי שעתיד גדעון לצאת ממנו אולם אחיו הקטן יגדל ממנו לפי שעתיד יהושוע לצאת ממנו הרי שהי' מסתכל בטוב העתיד ולא ברע העתיד והסכים הקב"ה על ידו לשום את אפרים לפני מנשה בדגלים עכ"ד ז"ל עייש"ה, ובזה יש לפרש משאה"כ יענך ד' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב סלה דהנה כתב הרא"ש בר"ה דף י"ז בהא שאומרים בי"ג מדות של רחמים ה' ה' ודרשו חז"ל שם אני ד' קודם שיחטא ואני ד' לאחר שיחטא, וקשה קודם שיחטא מה צריך לרחמים ותי' הרא"ש דה"ק אעפ"י ש שיודע הקב"ה שעתיד לחטוא אינו דן אלא לפי מעשיו של עכשיו ע"ש, וז"ש יענך ד' ביום צרה ר"ל במדת ד' דמשמע שאינו דן את האדם במה שעתיד לחטוא, כמו שמצינו אצל ישמעאל באשר הוא שם, בזה יעננו ד' כיון דלטוב מסתכל לעתיד דברע אינו מסתכל לעתיד ואמר מנין לו זה דאעפ"י דברע אינו מסתכל לעתיד מ"מ לטוב מסתכל לעתיד ע"כ אמר הכ' ישגבך שם אלקי יעקב היינו במה שהסכים הקב"ה במה שעשה יעקב אבינו והקדים בברכתו את אפרים לפני מנשה מפני שהסתכל בטוב העתיד לצאת מהם וראה אשר אחיו הקטן יגדל ממנו, וא"כ לפי"ז זכינו לדין כיון דכל אחד מישראל עתיד לעשות מצות וכיון דבטוב העתיד מסתכל הקב"ה וא"כ ראוי להתנהג בחסד ע"ש העתיד לעשות מצות ואעפ"י דאפשר שעתיד לעשות רע ח"ו מ"מ ברע אינו דן אלא לפי שעתו וזש"ה ועתה יגדל נא כח ד' היינו כפי' הרא"ש דכח ד' משמע דאינו מסתכל במה שעתיד לחטוא אלא לפי מעשיו של עכשיו וזהו ועתה ר"ל לפי מעשיו של עתה ולא במה שעתיד להיות וזהו יגדל כי רבו רחמיו בזה דבהטוב מסתכל לעתיד וברע אינו מסתכל והיא שני הפכים כאשר זברת לאמר ד' וגו' היינו דגם ד' הוא ג"כ בתוך הי"ג מדות אשר צוה ד' לאמר וע"כ כפי' הרא"ש שאינו מסתכל ברע העתיד להיות וא"כ בזה המליץ משה רבינו ע"ה טוב לישראל כיון שאינו מסתכל ברע העתיד דכל ישראל זכאים ע"י טוב העתידים כל אחד לעשות וזש"ה וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה ר"ל כמו שמלינו ממצרים דהתנדב עמהם במדה זו להסתכל בטוב העתידים לקבל התורה אבל ברע מצינו שם וירא און ולא יתבונן כן התפלל משה עליהם עתה וא"כ יש להכריע אותם לכף זכות:

והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותים חלה תרימו תרומה וגו' ובמד"ר כך פתח ר' תנחומא לך אכול בשמחה לחמך ושתה בטוב יינך כי כבר רצה א' את מעשיך, והיא פלאי, גם יל"ד במקרא קודש כי כבר רצה דמשמע מאז ומקודם וצ"ל מאיזה זמן מדבר אשר כבר רצה א' את מעשיך, ונראה עפימ"ש בסדש"ש על מה דאיתא בס"ס כתיב רב חסד ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד והוא משולל הבנה, ופי' בס' הנ"ל עפי"מ דכתיב מי הקדימני ואשלם אז"ל אמר הקב"ה מי עשה מעקה עד שלא נתתי לו בית ציצית עד שלא נתתי לו בגד וכו' ענינו כי בכל דרכיך דעהו ובכל הענינים אפי' במילי דעלמא צריך האדם לקבוע במחשבתו בראשיתו כדי לקיים מצות בוראו עד"ז כשבונה בית תהא עיקר כוונתו לקיים מצות מזוזה ומעקה קודם שנתן לו הקב"ה בית וציצית קודם הטלית וע"ז נאמר מי הקדימיני ואשלם עפ"י הדין ומ"ז אמר בתחלה ואמת מגיע לו שכרו עפ"י הדין ולבסוף שאינו מקיים המצוה כ"א אחר שמקדים לו הקב"ה לתת לו בית וטלית אז ורב חסד אינו מגיע לו שכרו כ"א בחסד ורחמים עייש"ב, ובזה פירש מוזלה"ה בייט"ל בראשית ברא א' כלומר בשביל ראשית בשביל מי שמקדים לקיים המצוה במחשבה בראשית המעשה ברא א' כי הוא יכול להתקיים עפ"י הדין עיי"ש, ועפי"ז נ"ל ג"כ פי' הכ' לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך ר"ל שיהא נקרא לחמך שלך תהא שיגיע לך מצד הדין והאמת ולא מצד חסד וזהו דוקא אם כב"ר (בראשית המעשה) רצה א' את מעשיך וזש"ה תרימו תרומה לד' ראשית עריסותיכם חלה תרימו ג"כ לכוונה הנ"ל שראשית עריסותיכם תהי' כן ע"ד זה כדי שתרום תרומה לד' וזהו שסמך המדרש הפ' לכאן והבן:

ועשו להם ציצית וגו' במדרש הה"ד אור זרוע לצדיק וגו' ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר זרע הקב"ה את התורה ואת המצות להנחילם לישראל לחיי העולם הבא ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה יצא לחרוש לא תחרוש בשור וחמור כו' לקצור כי תקצור קצירך וכו' מתכסה בטלית ועשו להם ציצית, יובן לפי ענ"ד עפי"ד הגמ' מנחות מ"ג תניא הי' ר"מ אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בו"ד שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הביא לי חותם של טיט ולאחד אמר הביא לי חותם של זהב ופשעו שניהם שלא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הביא לי חותם של טיט ולא הביא דכיון שמצוי הוא ולא הביא עונשו מרובה, ונראה עפימ"ש הרב בעל למודי ה' (הובא בס' בנ"י במאמרי ימי הגבלה) בטעם למה התשובה מועלת לישראל דוקא ולא לאוה"ע היות שהשי"ת הרבה לישראל התורה והמצות ודקדוקי המצות וענפיהן לאין שיעור ואדם יציר חומר תכבד עליו משא מלאכת הקודש ע"כ חשובים כאונסים משא"כ הגוים תמעט מצות הניתן להם אם לא ישמרו מזידים המה עכ"ד וזה נ"ל בדברי המדרש לא לרעתכם נתתי לכם את התורה אלא לטובתכם ירצה שהתורה והמצוה באם יזכה את ארחו לשמור חקיו ופקודיו מה טוב ומה נעים חלקו וגורלו ובאם ח"ו יחטא לאחת מהנה עכ"פ יש לו התנצלות כיון שברוב דברים והרבה מצות לא יחדל מלפשוע וכאונסים יחשבו וע"כ אמר דהתורה לא ניתן רק לטוב ולא לרעה וכוונו לזה במאמר ר"ח ב"ע במשנה סוף מס' מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ר"ל דעי"ז שהרבה להם תורה ומצות ודקדוקי מצות עד אין מספר לפיכך רק זכות הוא בלתי שום צד חוב כיון שיש] התנצלות לומר דכאנוסים יחשבו בשביל זה שנאמר ד' חפץ למען צדקו לעשות צדקה וחסד עם בני ישראל ע"כ הרבה להם המצות ובזה רק צדקה יחשב להם אם יעשו כסדר הזה אבל ח"ו אין מצטרף לרעה כיון שהם הרבה נדונים כאנוסי' ואין עליהם שום אשמה וז"ש ג"כ בגמ' גדול ענשו של לבן יותר מעונש של תכלת כיון שמצוי הוא ובנקל לקיים ע"כ עונשו יותר כמו דאמרינן דבאוה"ע לא מהני תשובה כיון שאין להם רק ז' מצות ב"נ והוי כמזידים מטעם זה עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת וע"ז אמר המדרש הה"ד אור זרוע לצדיק ה' חפץ למען צדקו לא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה וכיון שהרבה להם כ"כ קשה מאוד לקיימם ובמשא כבד הוא וכאונסים יחשבו וזרע הקב"ה את המצות לישראל רק להנחילם לחיי עוה"ב ר"ל רק לטובה נתן הקב"ה את התורה לעמו ישראל כדי להטיב להם, וז"ש ה' חפץ למען צדקו למען עשות חסד וע"כ יגדיל תורה:

תוכן העניינים

עצי חיים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה