עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת נח
נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו:
צ"ל הל' תמים גם תואר תמים מה הוא, גם בדורותיו לכאו' שפת יתר, עיין רש"י:
ובגמ' סנהדרין איתא בזה"ל יש דורשין לשבח כ"ש שאלו הי' בדורו של אחרים הי' צדיק יותר ויש שדורשין אותו לגנאי לפי דורו הי' צדיק ואלו הי' בדורו של אחרים לא הי' נחשב לכלום, רבים ראו כן תמהו מהיכי תיתי לדרוש לגנאי אם נוכל לדרוש לשבח, גם צ"ל באיזה סברא פליגי:
ונ"ל דהנה כתיב שימו לבבכם לכל הדברים וגו' כי לא דבר רק הוא מכם, ופי' בספר חן טוב בהקדמתו כי ידוע אשר תרי"ג מצות הן המה נגד אברים וגידים שבאדם וז"ש שימו לבבכם לכל הדברים שאין שום דבר ריק מכם מאבר או מגיד עכ"ד וז"ש איש צדיק תמים הי', ר"ל שהי' תמים בכל אבריו וגידיו בדורותיו אם כי בדורותיו עוד לא נתנה התורה עכ"ז שמר נח כל תרי"ג מצות כאלו הי' מצווה ועושה:
וזה שפירש רש"י יש מרבותינו דורשים לשבח יובן עפי"ד הגמ' (קידושין ל"א ובש"ד) אמר רב יוסף מריש הו"א מאן דהי' אמר הלכה כר"י דאמר סומא פטור ממצות וכו' דהא לא מפקידנא ועבידנא השתא דשמיעתא להא דאמר רבי חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה וכו' עיי"ש: ומעתה י"ל דבזה נחלקו רבותינו ז"ל דיש דורשין אותו לשבח כ"ש שאלו הי' בדורו של אחרים היינו בעת שנצטוו על המצות הי' צדיק יותר כי הוא הי' אינו מצוה ועושה כל המצות, והם ס"ל דאינו מצוה גדול ממצוה ועושה, והיש שדורשין לגנאי לפי דורו הי' צדיק אבל אלו הי' בדורות אחרים לא הי' נחשב לכלום כי אזי כולנו מצווים ועושים והוא הי' אינו מצווה ועושה ומגרע גרע, ונחלקו בזה אם גדול מצווה ועושה או אינו מצווה ועושה והבן:
א"י עפי"מ שנחלקו הקדמונים אם המתאוה ומתגבר על יצרו עדיף או האינו מתאוה כלל עדיף דלדעת הרמב"ם מי שאינו מתאוה כלל ואין לו שום נטי' לרע עדיף כי הוא השלם במדותיו וחסיד מתקרי כענין שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהפכו כלו לטוב הרי שנשתבח בה ששוב לא הי' לו נטי' לרע, וחלקו עליו כי אדרבה המתגבר עדיף שעושה וכופה את יצרו משא"כ מי שטבעו כך א"כ במה עובד את אדוניו:
ובזה י"ל בכוונת רש"י ז"ל את האלקים התהלך נח ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו נח הי' צריך סעד לתמכו אבל אברהם הי' מתחזק ומהלך בצדקו מאליו עפי"ד הגמ' קידושין יצרו של אדם מתגבר עליו ואלמלא הקב"ה עזרו לא הי' יכול לו וז"ש בנח הי' צריך סעד לתמכו כי אלמלא עזרו לא יכול לו אבל באאע"ה שהפכו לטוב כלו שלא הי' לו שום נטי' לרע וע"כ הי' מתחזק בצדקו מאליו בלי שום סעד ועזר:
ובזה נחלקו רבותינו ז"ל יש דורשים לשבח כ"ש אלו הי' בדורו של א"א הי' צדיק יותר, כדעת החולקים על הרמב"ם כי באברהם אחר שבא למדרגה זו שלא הי' לו שום נטי' לרע צדיק מה פעל, וע"כ הנסיון של נח הי' יותר כי הי' לו התגברות היצר ובכיבוש מלחמה נצחו, ויש מרבותינו דורשים לגנאי אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום כדעת הרמב"ם ז"ל שבעוד שיש לו נטי' לרע לא נחשב לשלם וע"כ לא נחשב לכלום והבן: צדיק תמים הי' בדורותיו את הא' התהלך נח, ולהלן נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני ולא נאמר תמים ידוע מה שדרשו ז"ל בזה, גם צל"ד תיבת לפני היא לכאו' כשפת יתר, ונראה עפימ"ש בספר שבט מישראל על תהלים סי' ע"ח בפי' הכ' במה אקדם לד', דאי' באלשי"ך עה"פ מי הקדמני ואשלם לו תחת כל השמים לי הוא, לפי שאמרו מי הקדים לעשות מצוה לפני טרם אשלם לו עשה ציצית נתתי לו טלית עשה מזוזה נתתי לו בית וכו' והוסיף הרב הרמ"א שאפי' מה שיעשה כל ימי חייו אינו מספיק תמורת כל מה שנברא בעולם ושישנו תחת השמים וז"ש תח"ת כל השמים ר"ל תמורת מה שיש תחת כל השמים לי הוא באופן כי אין לאדם שום קדימה על הקב"ה עיי"ש:
ולפי"ז מי שקונה ענוה דמשה ומשים עצמו כמו שאינו בעולם אז המצוה אשר עשה האדם יוכל להקדים לד' דליתא להא כללא דרמ"א והן דברי הנביא במ"ה אקדם ה' בהיותו ערך מה שהוא ענותנותו דמשה שאמר ונחנו מה דייקא כאלו אינו בעולם אז אקדם ה' עכ"ל:
(הובא בישמח משה פ' בראשית עה"פ לא ידין רוחי באדם) ועי' מ"ש בפ' תזריע:
וזש"ה צדיק תמים הי' ופירש"י במס' ע"ז תמים עניו ושפל רוח שהי' נחשב בעיניו לכלום בבחי' מה כמי שאינו בעולם וע"כ את הא' התהלך נח בבחי' אלקים ר"ל אף לפי מדה"ד שכרו לא יקופח כיון שקנה ענוה דמשה ועי"ז הוא הקדים לה' וז"ש כי אותך ראיתי צדיק לפני ר"ל הוא הצדיק לפני ה' כי התהלך לפני ה' שלא הקדים לו ה' כיון שהי' עניו מאוד והי' כאלו אינו בעולם ואז הוא לפני ה' כאלו לא הקדים לו ה' כנ"ל:
א"י איש צדיק תמים הי' וגו' עפימ"ש בדברי חיים פ' שלח בשם ס' צמח ה' לצבי עה"פ מה ה"א שואל מעמך וגו' כי בחינת ענוה ויראה כמעט אי אפשר להיות ביחד כי משורש ענוה להיות בטל במציאות ואינו בגדר שיתיירא כי מה הוא, וגדר יראה יש עכ"פ במציאות וז"פ הפ' מה ה"א שואל מעמך היינו שתהי' בבחי' מה, כי אם ליראה היינו ליראה לא תהי' בבחי' מה עכדה"ק (ועי' מ"ש בפ' שלח) והנה רש"י פי' בע"ז צדיק תמים שהי' עניו ושפל רוח, וע"כ אמר הכ' דאף שהי' עניו מ"מ לענין היראה הי' בבחי' גאות לבש כמאה"כ ויגבה לבו בדרכי ה' וזשא"כ את הא' התהלך נח כתרגומו בדחלתא דה' הליך נח ר"ל אף שהי' צדיק תמים והיינו שהי' עניו מ"מ הי' ירא את ה' שהענוה לא מיעט ממנו גדר היראה:
א"י איש צדיק תמים וגו' עפי"מ דאיתא בס' יראים בשם המגיד ז"ל לפ' אמרם ז"ל דרכו של איש לחזור אחר אשה, כי אהבה נקרא איש ויראה נקרא אשה כטעם אשה יראת ה' וגו' וכשיש לאדם יראת שמים אז הקב"ה נותן לו מדת אהבה בנדבה ומתנה כדכתיב אוהבם נדבה (הובא בייט"ל ס"פ בראשית) ועם זה י"ל מה שפי' רש"י נח הי' צריך סעד לתמכו אבל אברהם הי' מהלך בצדקו מאליו, הכוונה אברהם שהי' מדת החסד והי' עובד את השי"ת במדת אהבה מעצמו כטעם אברהם אוהבי' ולא בא לו מדת אהבה בנדבה ומתנה כ"א מאליו זכה למדרגת אהבה אבל נח כתיב בי' את הא' התהלך נח כתרגומו בדחלתי' דה' הליך נח כלומר שהוא פעל בעצמו מדרגת היראה והי' צריך סעד לתמכו שבא לו מדת אהבה במתנה, וזש"ה צדיק תמים הי' כלומר בשלמות המדות יראה ואהבה ומפרש הכתוב דמדת היראה פעל מעצמו והיינו שאמר את האלקי' כנ"ל ועכ"ז הי' תמים בשלימות המדות שבא לו אהבה בנדבה, (ועי' מ"ש בפ' וישב):
א"י איש צדיק תמים וגו' עפי"מ שכתב בס' עבודת ישראל פ' בחקותי שהעומד מאהבה צריך שיהי' לו יראה המגביל ומצמצם האהבה דאלולי היראה יוכל להתקרב עד כלות הנפש כענין שנאמר בקרבתם לפני ד' וגו' וז"ש הוי מתפלל בשלומה של מלכות היינו שיהי' לך שלימות של מלכות שמים מאהבה ומיראה שאלמלא מוראה איש זה הקב"ה את רעהו העובד מאהבה חיים בלעו וז"ש והתהלכתי בתוככם ופירש"י יכול לא תראו ממני וח"ו יגיעו עד כלות הנפש ת"ל והייתי לכם לאלקים רומז להאימה והיראה המגביל עכ"ד: (ועי' מה שכתבתי בפ' ואתחנן עה"פ קרב אתה ושמע):
וז"ש איש צדיק תמים היינו שהגיע לשלימות המדות שעבד את השי"ת מאהבה וגם מיראת, והנה כתיב לעיל ונח מצא חן בעיני ה' שם רומז למדת אהבה וגם את האלקים התהלך נח רומז לבחינת האימה והיראה ולכן נקרא צדיק תמים:
איש צדיק תמים הי' בדורותיו וגו' ולהלן נאמר צדיק לפני, גם את האלקים התהלך נח צריך ביאור וי"ל עפימ"ש אא"ז זלה"ה בייט"ל עה"פ ויתהלך חנוך את האלקים וגו' כי הנה עינינו רואות אשר העובד ד' באמת נראה בעיניו כי איננו כלום ומי שאינו עובד ד' באמת ידמה בעיניו לאדם חשוב והטעם דאי' בספרים כי כל מצוה דלאו איהי בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא א"כ נשאר בכאן ונדמה בעיניו שעושה מצות ומע"ט ומי שעובד באמת בדו"ר פרחת לעילא ולא נשאר פה מאומה ולזה נדמה בעיניו כאלו לא עשה כלום וזהו ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כלומר שהי' "חשב בעיניו כאין והטעם כי לקח אותו אלקים כלומר כל מצות ומע"ט שלו לקח אלקים ופרחת לעילא שלא נשאר אצלו מאומה עכ"ל:
והנה פירש"י בע"ז נח צדיק תמים שהי' עניו ושפל רוח, היינו שהי' נחשב בעיניו לכלום וא"כ היינו כנ"ל משום שכל מצות ומע"ט שלו פרחו לעילא וע"כ לא ראה מאומה בידו דהי' צדיק תמים וז"ש את האלקים התהלך נח היינו שמעשיו לא הי' פה מאומה כי פרחו לעילא את האלקים, וז"ש כי אותך ראיתי צדיק לפני שהמעשים טובים שלו היו לפני כי לקח אותו אלקים ולא נשארו פה וא"כ משה"כ צדיק תמים, שהי' עניו ושפל רוח היא אחד עם מ"ש צדיק לפני דהא משום שהי' לפני שפרחו ממנו לעילא ע"כ הי' עניו מאוד וזה צדיק תמים:
בדרתיו וברש"י יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי, והקשו המפורשים אם יש לדרוש לשבח מה"ת לדרוש לגנאי ובאיזה סברא פליגי, את האלקים התהלך נח ופירש"י נח הי' צריך סעד לתמכו ויש להבין מהו הסעד, גם לפרש דברי הבעה"ט אלקים' התהלד' נח' סו"ת "חכם" ויש להבין למה חכם יתקרי: ונראה עפימ"ש במס' ר"ה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ה"ז צדיק גמור וכתבו התוס' דהא דאמרינן אל תהי' כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס היינו בתוהה על הראשונים אם לא תבא שאלתו עיי"ש ומשמע דבאינו תוהא שרי ע"מ לקבל פרס, אבל יש שיטה אחרת דס"ל דעבודה עמלק"פ הרי זה עובד את עצמו ולא מקרי עבודת ד' כדאיתא בחובת הלבבות, אלא דצדקה שאני דכתיב בחנוני נא בזאת:
והנה בייט"פ מאמר שוב אשיב כ"ח כתב דפליגי שני השיטות אי אמרי' מצות צריכות כוונה דלמ"ד מצ"כ היינו שצריך שיכוין לצאת י"ח בלתי לשמו ית' ולא להנאת עצמו ולמ"ד מאצ"כ היינו שיוצא אפי' אם אינו מכוין כלל לשם מצוה א"כ אתי' מכוין בשביל קבלת פרס נמי יצא דלא גרע מאלו נעשה בלא כוונה עכ"ד ז"ל:
והנה בסוטה דף י"ג דרשו עה"פ חכם לב יקח מצות זה משה דכל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק בעצמות יוסף וכתב במהרש"א על מה שתאר אותו בשם חכם דלכאורה אינו ענין לכאן רק תואר צדיק דאיזה דבר חכמה יש בזה ומפרש דשפיר הוא דבר חכמה דחושב הפסד מצוה כנגד שכרה עיי"ש: והנה אא"ז זלה"ה ביש"מ פ' ואתחנן הקשה האיך חשב משה השכר של מצוה כנגד ההפסד ובשביל זה החזיק במצוה א"כ הרי הוא ע"מ לקבל פרס, ותי' עפי"ד המהרש"א שם דבדבר שאינו מחויב ומביא עצמו לידי חיוב שרי עמלק"פ וההתעסקות עצמות יוסף לא הי' מוטל עליו החיוב לבדו רק על כללות ישראל ולא על יחיד בפ"ע ומש"ה מותר עמלק"פ עכ"ד יע"ש: ולפ"ז י"ל נח הי' צריך סעד לתמכו הכוונה דמעצמו בלי קבלת שכר הי' קשה לו לעבוד את ה' רק בשביל שחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ע"כ בחר לו זה הדרך לילך את האלקים וזהו הסעד ועזר לכבוש את יצרו שיהי' לו לנח בשביל שכר מצותיו וא"כ אם חשב הפסד מצוה נגד שכרה ע"כ חכם יתקרי כמ"ש חז"ל על זה חכם לב יקח מצות כפי' המהרש"א ז"ל וע"כ בא הרמז האלקים התהלך נח סו"ת "חכם" דזהו דבר חכמה לחשוב הפסד מצוה נגד שכרה:
אך לכאורה יקשה ע"ז האיך חשב נח הפסד מצוה נגד שכרה הא הוי ע"מ לקבל פרס בשלמא משה שפיר קעביד שלא הי' חייב לבדו במצוה זו כנ"ל אבל בנח דמשמע דעל הכלל נאמר דהי' צריך סעד לתמכו לילך את הא' בשביל שכר מצוה והא אין לעשות ע"מ לקבל פרס ולת' זה י"ל כמ"ד מצות אין צריכות כוונה לשם מצוה וא"כ מכש"כ דמותר לעשות עמל"פ, ועם זה יתבאר דהיש דורשין לשבח היינו כמ"ד מצות אין צריכות כוונה וא"כ אף שהי' צריך סעד לתמכו ועשה עמלק"פ עכ"ז שפיר קעביד דהא גם אם אינו מתכוין כלל לשם מצוה ג"כ עשה מצוה ויש דורשין לגנאי משום שהיה ע"מ לקבל פרס, והם בשיטתי' דמצות צ"כ ואין לעשות עמלק"פ:
את האלקים התהלך נח ובבעה"ט הביא הרמז סו"ת חכם ויש להבין הכוונה בזה גם תיבת תמים למה, ובת"א בדחלתי' דה' הליך נח ונראה עפי"מ שאמרו במשנה אבות איזה דרך טובה שידבק בה האדם וכו' הרואה את הנולד דעיקר תכלית האדם שיחשוב בלבו בכל עת שהוא מוכן ועתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה ואם לא יחשוב כן ח"ו בעודו בחיים חיותו כראוי וכנכון יתחרט ח"ו וע"כ בלבבו יבין ובעיניו יראה את הנולד מה שיהי' אחרי כן שלא יצטרך לעתיד לבא לדאוג על מעשיו ויאחז דרכו בקודש להתהלך עם ד' ויהא לבו נכון בטוח בה' וכן איתא ברש"י פ' הניזקין (דף נ"ה) א"ר מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד וגו' ופירש רש"י מפחד דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת ע"ש הרי דהאדם צריך להיות מפחד תמיד והיינו לראות את הנולד כנ"ל:
והנה זהו דוקא במילי דשמיא צריך האדם בכל פעם לחקור על מעשיו ולראות את הנולד אבל לא כן במילי דעלמא מצינו בתורה תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י התהלך עמו בתמימות ותצפה לי ולא תחקור אחר העתידות, וא"כ מזה נשמע דבמילי דעלמא אין לראות את הנולד ואין לו אלא מה שעיניו רואות ותצפה לרחמי שמים בתמימות וזה כשני הפכים בנושא אחד דבמילי דעלמא לא יראה את הנולד ובמילי דשמיא צריך לראות את הנולד וזהו בחינת חכם, וכמו שפירש בעל קדושת לוי הפסוק וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, הענין שדומה חכמה לאור כי מבואר בריש פסחים דאור משתמע יממא ומשתמע אורתא כ"כ החכם פעמים ישתמש בחכמה ופעמים בסכלות כדמצינו בדוד בשנותו את טעמו ועשה עצמו כפתי ומשוגע משא"כ כסיל הרי הוא כחושך שאינו אלא בלילה כמו כן אינו יכול להשתמש במדות החכמה בשום פעם עכ"ד המתוקים:
וז"ש הכתוב נח איש צדיק תמים הי' שהלך בתמימות ולא חקר אחר העתידות והיינו במילי דעלמא שאסור לחקור אחר העתידות אבל את האלקים התהלך נח פי' כדברי התרגום בדחלתי' דה' הליך נח פי' בפחד ד' מהדר גאונו ולשון פחד מורה הרואה את הנולד כפירש"י אשרי אדם מפחד תמיד דואג לראות את הנולד וזהו הרמז בבעה"ט סו"ת חכם דהיא מדת החכם משתמש בשני הפכיים בנושא אחד פעם בחכמה ופעם בסכלות וכ"כ בבחי' הנ"ל פעם בתמימות שלא לחקור אחר הנולד ובמילי דשמיא לעובדו ביראה ופחד לראות את הנולד: א"י עפי"מ דאיתא במס' סוטה (דף י"ג) חכם לב יקח מצות, זה משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק בעצמות יוסף:
וכ' המהרש"א בח"א על מה שתאר אותו בשם חכם, דלכאורה אינו ענין לכאן רק תואר צדיק דאיזה דבר חכמה יש בזה רק היא צדקה, ומפרש דשפיר היא דבר חכמה שחשב הפסד מצוה כנגד שכרה עכ"ד:
וביש"מ פ' ואתחנן הקשה היתכן לומר כן דאם מחשב השכר ובשביל זה היא מחזיק במצוה א"כ הרי היא ע"מ לקבל פרס ודבר זה אסור וקשה ג"כ על אמרם ז"ל במס' אבות הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו' דזה מורה ע"מ לקבל פרס עיי"ש:
וכתבתי שם לת' עפי"מ דאיתא סוף פ"ק דקידושין לפי שהעולם נידון אחרי רובו ע"כ יראה האדם את עצמו ואת כל העולם כלו חצי' זכאי וחצי חייב עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר ח"ו עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חוב עכ"ד:
ואאזצ"ל בייטב לב פ' ראה הביא בזה דאע"ג דאין רשאי לעשות ע"מ לקבל פרס עכ"ז בשביל שכר והעדר העונש של רבים להכריע את כל העולם לטובה בודאי ראוי ונכון לעשות ע"מ לק"פ למען לא יכריע את העולם לכף חוב כי אם לכף זכות כי השי"ת מקיר הטוב ורוצה להטיב וזה עצמו הוא מצוה להציל נפשות מישראל לדרוש שלומם וטובתם כל הימים וכש"כ שלא להיות גורם להרע ח"ו לרבים ולכל העולם עכ"ד שם באריכות ע"ש מה שמבאר בזה דברי הגמ' ב"ב בואו ונחשוב חשבונו של עולם וכו' ועד"ז י"ל מה שאמרו חז"ל הוי מחשב הפסד מצוה נגד שכרה, היינו לחשוב שכרה של כל העולם והפסידה ח"ו באופן זה דוקא הותר לחשוב הפסד מצוה ושכרה כיון שזה עצמו מצוה להטיב לזולתו אבל בשכר לעבוד לעצמו ולהנאתו ולטובתו דייקא ע"ז כבר אמרו דאין לעשות ע"מ לקבל פרס וגם במשה רבינו ע"ה דחשיב הפסד מצוה נגד שכרה הי' ג"כ רק באופן זה דחשיב עבור טובת הכלל כלו דבכגון דא מותר כנ"ל: ויתבאר בזה הפ' איש צדיק תמים הי' לפימ"ש הרמב"ן דסתם צדיק היינו שיצא צדיק בדינו אבל צדיק תמים היינו בכל דרכיו ולא נמצא עולתה בו ולדרכנו יאמר הכוונה דצדיק היינו שיצא צדק בדינו של עצמו דייקא שהכריע א"ע לכף זכות מ"מ הרי צריך לראות את העולם כלו חציו חייב וחציו זכאי וצריך להכריע לטוב את כל העולם וע"כ אמר הכ' דנח הי' צדיק תמים לא נמצא עולתה בו בדורותיו בשביל הדור כלו להכריע אותם לכף זכות עד עתה, וזה הרמז בס"ת האלקים' התהלך נח' חכם דזה הוא חכמה נפלאה לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה כמו"ש במהרש"א הנ"ל ובאופן זה דייקא מותר בעבור השכר לטובת הכלל כלו כיון שזהו ג"כ מצוה להטיב לזולתו ולזכות את הרבים וכנ"ל:
א"י לפי"מ שפירשתי (בפ' מטות) דברי הרמב"ם פ"ז מהל' יסוה"ת ההפרש שבין משה לשאר הנביאים שכל הנביאים לא הי' מתנבאים בכל עת שירצו אלא כשמכונים דעתם ומתבודדים בינם לבין קונם ומשה רבינו לא כן הי' אלא בכ"ע שיחפוץ אפי' בין אנשים הי' הנבואה שורה עליו לפיכך מתנבא בכ"ע שנאמר עמדו ואשאלה מה יצוה ה' לכם וגו' עכ"ד וביארתי עפימ"ש בס' נועם מגדים פ' בהעלותך כי הענוה פעמים באה לאדם מצד חושבו פחיתתו נגד רוממותו ית' אבל לא נגד אדם ומעלת משרע"ה שחשב עצמו כאין אפי' מכל אדם:
וז"ש והאיש משה עניו גם מכל האדם וזהו ענוה גדולה וזה הי' מעלה גדולה למשה יותר מאהרן ומרים עכ"ד ויתבאר בזה דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה הענוה היא הגורמת להשראת השכינה והנבואה כמ"ש הכתוב אשכון את דכא ושפל רוח וע"כ כל הנביאים לא התנבאו רק כשכוונו דעתם בינם לבין קונם ר"ל בחשבם פחיתתם ומיעוט ערכם נגד רוממותו וגדולתו של הקב"ה אבל משרע"ה אפי' בין אנשים הי' הנבואה שורה עליו לפי שגם מכל האדם חשב עצמו כאפס ואין וראוי הוא שתשרה עליו שכינה בעמדו בין אנשים ג"כ דהא הי' עניו מאוד גם בעמדו בין אנשים היינו מכל איש הי' עניו:
וז"ש איש צדיק תמים היה בדורותיו, ופירש"י במס' ע"ז תמים עניו ושפל רוח, והנה הוא היה בדורות של רשעים ואיך היה עניו ושפל רוח הא אם כל הדור היו רשעים בודאי ראה את מעשיו לעומת מעשיהם כי טובים המה מהם ואמר הכתוב את האלקים התהלך נח שהיה מתבודד בינו לבין קונו ובאופן זה באה אליו ההכנעה בחשבו פחיתתו מול גדולת הבוב"ה:
כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה:
ויל"ד תיבת לפני לכאורה שפת יתר גם לעיל את האלקים התהלך נח צ"ב דכבר נאמר שהי' צדיק תמים, וי"ל עפי"מ ששמעתי מפרשים הפ' בפ' וירא ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו וגו' דהנה איתא בספה"ק דעבירה כאשר תבא למעלה שם נראה כמה גדולה הפגם וכל למעלה יותר בקדושה הפגם גדול עד שהמלאכים שרפי קודש יברחו כמה פרסאות מריח רע שנעשה ע"י העבירה אולם מי שיזכה לרב חסד מטה כלפי חסד נידון כאשר החטא הוא למטה אשר אין הפגם נראה כ"כ וז"ש ארדה נא מלמעלה למטה ואראה היינו האיך הפגם היא למטה הכצעקתה הבאה אלי עשו ר"ל אם העבירה היא כאשר היא באה אלי למעלה שנראה הפגם גדול וכו' עכ"ד:
ויש לפרש בזה וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, היינו כי למעלה העבירה היא רבה והפגם גדול ועל כן וירא ה' למעלה כי רבה רעת האדם אשר הפגם מעבירה כי רבה היא אבל האדם יצר מחשבות לבו לאשר כי האדם בארץ הוא ואין נראה הפגם כ"כ על כן אומר האדם כי רק רע לשון מיעוט כמו שאמרו אכי"ן ורקי"ן מיעוטין הן היינו שהפגם למטה מעט הוא ואינו נראה כ"כ וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ היינו מה שנברא בארץ ולכן יש לו התנצלות כי אין החטא גדול כ"כ אבל אם היה עין רואה מה שהחטא מלמעלה יעשה ח"ו ח"ו רושם כולי האי ואולי היה נמנע לחטוא את בשרו:
וז"ש הכתוב את האלקים התהלך נח היינו שהיה חושב האיך החטא פוגם למעלה את האלקים ואמר הכתוב כי אותך ראיתי צדיק לפנ"י ר"ל הוא היה חושב להיות צדיק לפני ה' ולא היקל לעצמו לחשוב על העון כפי שהוא למטה כ"א צדיק תמים היה לפני ה':
ויזכור א' את נח וגו' ופירש"י והוא מדברי המדרש זה השם מדה"ד ונהפכה למדה"ר ע"י תפלת הצדיקים ורשעת של רשעים הופכת מדה"ר למדה"ד שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם ויאמר ה' אמחה והוא שם מדה"ר:
עוד שם במדרש ויזכור א' את נח מה זכירה נזכר לו שזן ומפרנס אותם כל י"ב חודש בתיבה, יתבאר עפימ"ש אבא מארי ז"ל בס' קדושת יו"ט פ' וירא עה"פ ויטע אשל בבאר שבע וגו' עפ"י מאמרם ז"ל מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיי' עמד ושיתף מדה"ר וכו' הרי כי מה שמתנהג הש"י במדה"ר הוא בשביל שיהיה קיום לעולם:
והנה ידוע מה שפירשו המפורשים ה' צלך כמו הצל שעושה מה שאדם עושה כך הקב"ה מתנהג עם האדם כמדתו וכדרך שאמרו ז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו:
וז"ש ויטע אשל בבאר שבע ופי' שהוא ר"ת אכילה שתי' לוי' וע"י שריחם על הבריות לתת להם מאכל ומשתה ומקום ללון עי"ז ויקרא בשם ה' היינו שנתעורר רחמים בעולם כי במדה שמודד וכו' וע"כ א' עולם ע"י מדה"ר יש קיום לעולם עכ"ד ז"ל:
ויש לפרש בזה מה שאמרו חז"ל גדולה מתנות עניים שמהפכת מדה"ד לרחמים דהנה המרחם על הבריות ונותן מתנה לעניים הרי הוא רוצה בקיומו של עני להשיב אליו נפשו וחושש עבור קיום העולם במה שיש לו ע"כ מודדין לו כמדתו ומהפכין עליו מדה"ד לרחמים שהקב"ה מתנהג כן בשביל קיום העולם והנה במי שאינו חושש על קיום העולם לרחם על הבריות ואדרבה עינו רעה בשל אחרים ולא תשבע עד אשר טורף ממנו די סיפוקו ופוסק לחיותי' מובן כי עי"ז מהפך עליו מדה"ר לדין כמו שעלה בראשית המחשבה לברוא העולם במדה"ד:
וז"ש במדרש הנ"ל רשעת של רשעים הופכת מה"ר למדה"ד שנאמר וירא ה' כי רבה וגו' דהנה בדור המבול שנאמר בהם כי מלאה הארץ חמס וא"כ לא חששו לקיום העולם לרחם על הבריות דהא גם ממון שאינו שלהם חמסו וגזלו וע"כ התנהג עמם הקב"ה במדה"ד:
וזשה"כ והנני משחיתם את הארץ ופירש"י עם הארץ ר"ל דגם העולם שהוא הארץ נחרב בעבורם כיון שלא חששו לקיום העולם התעוררו כמדתם להתנהג במדה"ד ואין העולם יוכל להתקיי' במדה"ד ולכן נשחת גם הארץ שהיא העולם אבל בנח שהתנהג במדה"ר שזן ופרנס אותם כל י"ב חודש הרי שריחם על הבריות וחשש לקיום העולם ולכן הפך עליו ה' מדה"ד למדה"ר: ויעל עולת במזבח וירח ה' את ריח הנחוח וגו' לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו':
ויל"ד למה בעבור הקרבן נשבע ה' שלא יביא מבול לעולם גם הל' את האדמה בעבור האדם צ"ב דהול"ל לא אסף לקלל עוד את האדם:
ונראה דהנה לעיל כתיב והנני משחיתם את הארץ ופרש"י עם הארץ וצ"ב דאם האדם חטא אבל הארץ מה חטאה וי"ל עפימ"ש א"ז זלל"ה ביש"מ פ' ויקרא בטעם הקרבנות כי הכל נברא בשביל האדם ואם האדם חטא בהמה למה ועפ"י משל מי שחטא למלך שכל שר יש לו כסא מיוחד אצל המלך וכשנתחייב ראשו ולא ירצו להמיתו וכו' זה הדין להשליך הכסא ולנתץ המבצר כי אחר אינו רשאי ללבשם והבגדים למה ועד"ז הי' חורבן ביהמ"ק עכ"ד ז"ל:
וזהו שאמר הכתוב והנני משחיתם את הארץ ופירש רש"י עם הארץ כיון שקץ כל בשר בא לפניו א"כ הארץ למה דהא הארץ ומלואה הכל ברא הקב"ה בשביל האדם וע"כ השחית ה' גם את הארץ עצמה:
והנה כאשר הקריב נח קרבן לד' בצאתו מן התיבה הי' ג"כ עד"ז שראה העולם חרבה ושממה מאין יושב והבין הטעם משום שכל העולם נברא בשביל האדם וכשחטא לקתה הארץ בעבור האדם ע"כ הקריב קרבן לד' משום דזה עצמו הטעם בקרבנות דאם חטא בהמה למה כנ"ל והנה כשהאדם מביא קרבן ויחשוב זאת בלבו וטובה הכנעה ומרדות בלבו של אדם ועי"ז סר עונו וחטאתו תכופר:
וז"ש הכתוב ויעל עולת במזבח משו"ז הטעם דאם אדם חטא בהמה למה וע"כ אמר ויאמר ה' לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם היינו דהא במבול נשחת גם הארץ בשביל האדם כ"א כאשר יקריב קרבן מן הבהמה בזה עצמו תתכפר להם בחשבו על לבו טעם הקרבנות:
הוא החל להיות גבור בארץ הוא היה גבור ציד לפני ה' ע"כ יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה':
ויל"ד מהו החל הלא גם לפניו היה כן רשעים כמותו כמו דור אנוש ודור המבול גם כפל הלשון כ"פ צ"ב והנראה עפימ"ש בס' סמא דחיי דרוש ה' לפרש הכתוב בפ' ויקרא נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל:
דהנה אחז"ל כך דרכו של היצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז והוא מפתה את האדם מעט מעט עד כי נשרש בחטא והנה ר"י בן זכאי אמר לתלמידיו הלואי שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בו"ד תדע שאם אדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם וכו' נלמד מזה כי נוח לאדם להיות רע לשמים מלהיות רע לבריות וא"כ מסתברא מי שהיצה"ר התחיל לפתותו מפתי' תחלה במה שבין אדם למקום ואח"כ בין אדם לחבירו:
וזה פי' הפסוק נפש כי תחטא ר"ל כשהתחיל לחטוא אז ראשיתו למעול מעל בה' דהיינו בינם לבין המקום ועדיין לא חצוף לעשות עבירה שבינו לחבירו אך עבירה גוררת עבירה וגורמת להיות מכחש בפקדון דהיא עבירה שבין אדם לחבירו עכ"ד:
וזהו שאמר לעיל קץ כל בשר בא לפני היינו התכלית וסוף הדבר אשר הביאו אותם העבירות ומשכו העון עד שמלאו הארץ חמס ר"ל לעבור גם מהעבירות שבין אדם לחבירו ומזה מוכח כי כבר מלאו חטאים בינם לבין קונם כי מתחלה לא חציף אניש לעבור עבירה שיראנו אדם וע"כ אם מלאה הארץ חמס ע"כ היא תכלית וסוף מהעבירות:
וזש"ה הוא החל להיות גבור בארץ ופירש רש"י להמריד כל העולם על הקב"ה, דהנה כאשר התחיל נמרוד למרוד כל העולם על הקב"ה היינו שגם בפרהסיא העיז פניו למרוד בהקב"ה מזה מובן כי גם עד עתה עשה במחשך ניאצו מול ה' אך שם בסתר כדי שלא יראנו אדם:
וזה שאמר הוא היה גבור ציד לפני ה' כמו שאמרו במדרש לעיל נח איש צדיק תמים היה כל מקום שנאמר היה מתחלה ועד סופו צדיק ואמר הכתוב הוא הי' גבור ציד לפני ה' ר"ל אף דרק עתה הכירו בו רשעו על פניו אבל כיון שגילה מצפוני לבו בחוץ ולא ירא שלא יראני אדם מזה ראי' לדבר שגם מתחלתו הי' רשע, וז"ש לפני ה' שלא ידע מזה רק השי"ת לבדו כשהי' לפני ה' ואין זולתו רק שבראשיתו כך דרכו של יצה"ר להסית בעבירות שבצנעה למען לא יכירו בו בני אדם ואח"כ עבירה גוררת עבירה לעבור גם בפרהסית ע"כ יאמר גם כל העולם כלו ענו ואמרו כנמרוד גבור ציד מקודם לפני ה' בינו לבין קונו ואח"כ המריד לעשות גם בדני אדם והבן: