עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת בראשית
בראשית ברא אלקים וגו':
פירש"י ולא אמר ברא ה' שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדה"ד:
והקשו המפורשים דהלא אצל הית"ש לא שייך שינוי רצון והאיך נאמר דמתחלה עלה כך ולבסוף חזר בו ח"ו:
גם יש להבין קושי' רש"י ולא אמר ברא ה' ומאי קושי' הא אפשר לומר דבשם א' ברא את העולם:
ואפשר לומר עפי"מ שפי' הצל"ח בפסחים ד' כ"ו לא כעוה"ז עוה"ב עוה"ז נכתב ביו"ד ה"א ונקרא בא"ד ולעוה"ב נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א: ופי' עפי"ד הרב וכו' מו"ה אפרים זצ"ל הגמ' פסחים דף נו"ן העוה"ז על בשורות טובות מברך הטוב והמטיב וכו' פי' לפי שבעוה"ז האדם אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאלו היא רע כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו יסורים עי"ז אמנם לעוה"ב שרואה ומבין הטוב האמתי וע"כ כלו טוב:
וז"ש העוה"ב נקרא ביו"ד ה"א ר"ל אין הכוונה שיבטל שם א"ד ח"ו אלא פי' כי שם א"ד מורה כי הוא אדון והכל עבדיו וזה מורה מדה"ד משא"כ שם הוי' מורה על עצם הרחמים:
ולכן בעוה"ז נדמה ששם שנקרא בו אינו דומה להשם שנכתב שזה רחמים וזה דין אבל לעוה"ב הוא נקרא ג"כ ביו"ד ה"א היינו שיבינו ששם א"ד ג"כ הוראתו כמו שם יו"ד ה"א עכ"ד הצל"ח:
ועי' בישמח משה פ' תשא שמפרש בזה נוסח התפלה שבעינו מטובך היינו שיהי' לנו נסים גלויים וזהו ושמחינו בישועתך, כי מי שאינו רואה הטובות אינו יודע לשמוח עיי"ש:
ובזה יתבארו דברי רש"י הנ"ל בראשית ברא א' והיינו במדה"ד, וע"ז הקשה רש"י ולא אמר ה' שמורה רחמים כיון שאנו יודעים אשר מאתו לא תצא הרעות והכל טוב ורוצה להטיב:
וע"ז אמר בתחלה עלה לבראתו במדה"ד כיון שתחלת המחשבה היא על אותם היודעים ומבינים הדבר לאשורו שגם מדה"ד היא מלא רחמים, וראה גם כן שאין העולם מתקיים כיון שלאו כל מוחא סביל דא ורק עיניו לנוכח יביטו באין מבין הדבר עומק מחשבתו יתב"ש ג"כ שיתף מדה"ר למדה"ד ואין כאן שינוי רצון לפניו יתב"ש כיון שזה תלוי בדעת האדם להגביר על שכלו ולראות רק הכל לטובה וכמעשה דנחום איש גם זו לטובה והבן:
בראשית ברא אלקים וגו':
פירש"י בשביל תורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית וכו': ויל"ד האיך יתכן לומר שנברא בשביל זה וגם בשביל זה, אם נברא בשביל התורה איך שייך לומר שנברא בשביל ישראל ואם בשביל ישראל א"כ אינו בשביל התורה, גם לבאר המדרש כאן ילמדנו רבינו הבונה בית חדש כיצד צריך לברך, כך שנו רבותינו הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו:
להבין הסמיכות של המדרש לכאן, וגם צ"ל הלשון כיצד דהול"ל מה צריך לברך:
עוד לנעוץ סוף התורה לתחלתה לכל האותות והמופתים וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית:
והנ"ל עפי"מ דאיתא בגמ' ברכות דף ו' אמר ר' יוחנן בשעה שהקב"ה בא לביהכנ"ס ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה:
ופי' במהרש"א דהיינו דלא מצא יו"ד כי אם ט' כועס הקב"ה ואמר מדוע באתי להשרות שכינתי שם ואין איש אחד פרטי שהוא משלים עשרה ואין עונה דבר שבקדושה עכ"ד:
ויש להקשות דמשמע מלשון זה דאם חסר אחד דייקא הוא כועס ר"ל והלא אם חסרו יותר בוודאי יש לכעוס:
גם כפל לשון הפסוק צ"ב דהול"ל מדוע קראתי ואין עונה:
וי"ל דהנה בברכות מ"ז ע"ב אי' אמר אמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין לעשרה מיתיבי מעשה בר' אליעזר שנכנס לביהכנ"ס ולא מצא יו"ד ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב יהודא כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו לדבר מצוה שאני, ופריך מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני ומסיק שם דלית הלכתא כריב"ל עייש"ב:
והנה י"ל דאפי' לריב"ל דס"ל תשעה ועבד מצטרפין מ"מ מודה כיון דלא הי' עשרה מישראל ג"כ שייך משה"כ מדוע באתי ואין איש כיון דעכ"פ איש אחד מישראל הי' חסר לעשרה אע"ג דלא שייך לקרות עליהם קראתי ואין עונה כפירש"י שיעור שיוכלו לענות קדושה מ"מ מקרי ואין איש כיון דחסר איש פרטי מישראל וכה"ג כתב בס' טיב גיטין בגיטין דף ל"ח דאם רבו השיאו אשה וכן בהניח לו תפילין דכופין את רבו לשחרר' וקודם השחרור כבר הי' ראוי לצירוף עשרה מ"מ אסור בבת חורין קודם השחרור וכן י"ל בתשעה ועבד דאע"ג דראוי לצירוף עשרה מ"מ שייך לומר מדוע באתי ואין איש:
וגדולה מזה איתא בטו"ז יו"ד סי' א' סק"ב דעבד משוחרר אעפ"י שהוא כישראל גמור מ"מ הי' ראוי לומר דאינו ראוי להיות שוחט עיי"ש מה שהביא בשם המדרש:
ויש להעמיס זה בלשון הפ' מדוע באתי ואין איש הכוונה שהי' שיעור לענות קדושה בהצטרפות עבד לעשרה מ"מ איש אחד ישראל פרטי חסר ואמר עוד קראתי ואין עונה כלומר מכש"כ דכועס ח"ו אם אין כאן אפי' לענות קדושה כגון שחסר יותר דאפי' אם מצטרפין עבד ג"כ אין עשרה:
ובזה נ"ל ליישב קושי' העולם דבמס' גיטין דף ל"ח מביא ג"כ הגמ' הך מימרא דר"י א' שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה ומקשו בגמ' ממעשה דר"א ומשני מצוה שאני ולא מקשה בגמ' שוב כמו שהק' בברכות והא מצוה הבאה בעבירה ומשני שם מצוה דרבים שאני והיא תמי' רבתי בשינוי הסוגי' בגיטין ובברכות ועי' בנוב"י קמא בסופו מ"ש שם לת' בשם חתנו: ולהנ"ל יש לומר דהנה המפורשים כתבו הטעם בעשה דקיי"ל דדוחה לא תעשה אע"ג דל"ת חמירא דהא עונשין עלי' מלקות ובעשה אם לא קיים אין מענישין:
וכתבו משום דעשה מקיים בקום ועשה אבל לא תעשה שב ואל תעשה היא ומשו"ה קיל מעשה:
והא דאין עשה דוחה עשה היא משום דשניהם הם בקום ועשה ועל שניהם אין מלקין עליהם ולפי"ז י"ל דמשו"ה שחרר ר"א עבדו כדי להשלימו לעשרה אע"ג דשניהם מ"ע הם ואין עשה דוחה עשה אך כיון דעל מצות השלמה לעשרה מענישין עלי' כמו דאיתא שם ולא מצא עשרה מיד כועס ואי' במס' מנחות דף מ"א דאמר לי' מלאכא לרב קטינא דעל ביטול עשה לא מענישין רק בעידן רותחא:
וא"כ כיון דעל צירוף עשרה כועס הוי כעידן רותחא ומענישין עלי' משו"ה הוי האי מצוה עדיף ודוחה מצוה דלעולם בהם תעבודו:
ומשו"ה בגיטין דמשני הגמרא מצוה שאני לא פריך והא מצוה הבאה בעבירה דהא עשה דהשלמה היא חמור ודוחה עשה דלעולם בה"ת וליכא עבירה אבל בברכות שם פריך שפיר והא מהב"ע היא דהא התם מסיק תרי אצטרוכי שחרר חד ונפיק בחד וא"כ גם לאחר ששחרר האחד הי' רק תשעה ועבד וכבר כתבתי דתשעה ועבד אע"ג דמצטרפין מ"מ קרינא בי' מדוע באתי ואין איש וא"כ גם לאחר השחרור דהי' בכדי לענות קדושה מ"מ איכא כעס כנ"ל וא"כ מענישין גם אעשה וממילא דעשה דלעולם בהם תעבודו חמורה כמו עשה דהשלמה דהא בעידן רותחא מענישין אעשה וא"כ קשה שוב דאין עשה דוחה עשה ומשו"ה פריך והא מהב"ע הוא והא"ש דבגיטין לא מקשה הגמ' והא מצוה הבאה בעבירה משום דקאי לפי המסקנא דתשעה ועבד אין מצטרפין וא"כ לא הי' מעשה דר"א אלא בחד וכששחררו אע"ג דעבר אעשה דלעולם בה"ת מ"מ ליכא כעס דהא יש עשרה ישראלים לאחר השחרור וע"כ דחי עשה דצירוף עשרה את העשה דאסור לשחרר כיון דעשה דצירוף עשרה חמיר דע"ז מענישין: אבל בברכות דמיירי אליבא דריב"ל דתרי אצטרוכי וא"כ גם אעשה דשחרור איכא עונש ושניהם שוין בחומרתן ומשו"ה פריך שפיר והא מצוה הב"ע וע"ז משני בגמרא מצוה דרבים שאני היינו אע"ג דשניהם שוין לענין עונש מ"מ זה עדיף כיון דהיא מצוה דרבים:
והנה לפי דברי הגמ' דמצוה דרבים עדיפא ודוחה עשה:
נלע"ד לומר בהא דכתב הרמ"א בש"ע או"ח סי' תרפ"ב שכח על הנסים בברכת המזון יאמר הרחמן הוא יעשה לנו נסים וכו' והתבו"ש חולק דאין להתפלל שיעשה לו נס והביא ראי' מהא דאמר בגמ' היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא משום דאין מזכירין מעשה ניסים:
והישועות יעקב שם מתרץ דברי הרמ"א דהא דאין להתפלל שיעשה לו נסים הוא משום שאמרו חכז"ל העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו ולפי"ז ניחא דעל נס נסתר כמו התם דאם תלד זכר אין אדם יודע אם נתהפך לזכר או מתחלה הי' זכר ואין בזה פירסום ע"ז אין להתפלל כיון שיש בזה לכיון זכות אמנם כשההס מפורסם שהכל מכירין כי מאת ה' היתה זאת ועי"ז נתקדש שמו ית' בעולם א"כ לעומת זה שניכו לו מזכיותיו הנה נוסף לו זכות חדש וע"ז מותר להתפלל שיעשה לו נסים עכ"ד ועיין במה שכתבתי בפ' חוקת: והנה לכאורה יש להבין דבריו גם אם נתוסף לו זכות חדש מ"מ הא מנכין לו מזכיותיו שעשה עד הנה וא"כ מה בצע שיש לו זכות חדש הא יצא שכרו בהפסדו:
וי"ל כיון שנתקדש שמו ית' בעולם על ידו בפירסום והכל יודעים ויכירון כי לה' הישועה והוי מצוה דרבים והוא עדיף משאר מצות ולכן עדיף הזכות שניתוסף לו על ידי מצוה זו ממה שמנכין לו מזכיותיו:
ועפ"י הדברים האלה יש לפרש הפסוק סוף התורה לכל האותות והמופתים ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה, ופירש"י נסים וגבורות שבמדבר הגדול, וקשה מה החטיבה לישראל שנעשה להם נסים במדבר הא אם נעשה לאדם נס מנכין לו מזכיותיו, ואמר הכתוב שעשה משה לעיני כל ישראל ר"ל שנעשה בפירסום לעיני כל ובנס מפורסם ליכא לכיון זכות כי לעומת זה יש כאן קידוש ש"ש בעולם והוא מצוה דרבים:
ואמר בראשית וגו' ופירש"י בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראו ראשית וקשה ע"ז כנ"ל האיך שייך לומר על שני פרטים שנברא בשביל זה לבדו ובשביל זה לבדו:
וי"ל עפי"מ שנ"ל לבאר בהא דמצוה דרבים עדיף עפימ"ש אא"ז ז"ל בייט"ל פ' וישב לפ' מה שאומרים בשבת מי שבירך וכו' ומי שמייחדים בתי כנסיות לתפלה ומי שבאים בתוכם להתפלל כי' דהנה כתיב עדת חנף גלמוד ופי' בס' אי"י דהנה ידוע אינו דומה יחיד העושה מצוה לרבים העושים מצוה כדמצינו בגמ' בג' אומר נברך בעשרה נברך אלקינו במאה אומר וכו' באלף וכו' הרי לפי מרבית אסיפתם יגדל יקרת קדושתם והנה גם בעסקי עוה"ז הדבר המוסכם בעצת רבים יותר מקובל ומקוים מהמוסכם מאדם פרטי אבל זה אינו רק אם הנאספים החוקרים על הדבר אין כוובתם אל הזולת רק להעמיק בתכלית הענין משא"כ באם יכוונו כ"א לטובתו ולתועלת עלינו אז אין לשפוט מפיהם יותר מעל המוסכם מאיש פרטי וזהו עדת חנף גלמוד אפי' אם יהי' עדה גדולה עכ"ז אינם חשובים כ"א כאיש פרטי וגלמוד עכ"ד האו"י וא"כ אם באים להתפלל ולבם בל עמם וכ"א חושב מחשבותיו ותחבולותיו אין זה נקרא כנסי' כ"א גלמוד וזהו שמייחדים בתי כנסיות וע"ז פי' דהיינו שבאים בתוכם היינו בפנימיותם להתפלל עכ"ד ז"ל: והנה לפי"ז י"ל דהא דמצוה דרבים עדיף היינו דוקא אם כוונתם לשם מצוה רק בלתי לד' לבדו ולא בשביל טובת עצמם אבל אם טובת עצמם ידרשי אף דהיא מצוה שנעשה ברבים מ"מ אינה נקראים רבים כי אם כאיש פרטי נחשבו: אמנם לומר עפימ"ש בס' נתיבות המשפט סי' צ"ז דבעיסקא שהיא פלגא מלוה ופלגא פקדון מותר לתפוס ואינו עובר בלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו כיון דבשביל פקדון מותר לתפוס כשתופס חפץ גדול ששוה ככל החוב ג"כ מותר ואף שיכול לתפוס חפץ קטן ותופס בכיון חפץ גדול שיהי' בידו גם נגד המלוה מותר - ומייתי ראי' מהא דאי' במס' ב"מ דף ל' דמותר לשטוח את האבידה לצרכה ולצרכי ומשמע שם כשמכוין בשביל דבר האסור ובשביל דבר המותר מותר עיי"ש:
ולפי"ז י"ל גם כשמכוין להנאתו ולצורכו מ"מ אם יש בזה גם כוונה למצוה מקרי לצורך מצוה ואינו מעכב את המצוה מה שמכוין לצורך עצמו כמו התם באבידה דגם אם מכוין לשוטחה לצורכו מותר כיון דגם לצורך האבידה מכוין ה"נ אף דלהנאתו מכוין מ"מ הא גם למצוה מכוין וא"כ גם במצוה דרבים אפי' אם מכוין לתועלתו (ואינו נקרא משו"ז מצוה דרבים) אבל אם מכוין גם שם מצוה מקרי מצוה דרבים ועם זה נוכל להבין דברי רש"י בשביל התורה שנקרא ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית היינו כדאי הוא שנברא העולם בשביל התורה לבדו ומ"מ כיון דגם בשביל ישראל הי' נברא ע"כ נקרא כלו בשביל ישראל כמו התם דלצורכו ולצורכה מקרי לצרכה ה"נ מקרי בשביל ישראל וכן ה"נ אע"ג דהי' נברא בשביל ישראל מקרי ג"כ שנברא בשביל התורה והיינו ג"כ כנ"ל: ועפ"י הדברים האלה יתבאר סמיכות התורה סופו לתחלתו לכל היד החזקה היינו הנסים שעשה משה לישראל ואין כאן לכיון זכות כיון שנתקדש השם ברבים משום שעשה לעיני כל ישראל והוי מצוה דרבים והגם דהמופתים הי' לטובת ישראל שהוריד להם המן וקרע להם הים וא"כ כיון שכיוונו גם לטובת עצמם הי' נראה לומר שאין נקרא בשביל זה מצוה דרבים מ"מ כיון דגם מצוה איכא מקרי מצוה דרבים כמו באבידה כנ"ל:
וז"ש בראשית בשביל התורה ובשביל ישראל ונברא העולם בשביל שניהם והיינו כנ"ל דמה שהוא לצורכה ולצורכו מקרי לצורכה וע"כ מקרי ג"כ מצוה דרבים כיון דהוי גם לצורך מצוה:
וז"ש התנחומא הבונה בית חדש כיצד צריך לברך היינו אם בונה בית חדש כדי לקיים מצות התלוים בה כגון מצות מזוזה ומצות מעקה והכנסת אורחים וכדומה כיצד צריך לברך אם על אשר עזרו לבנות בית ויוכל לקיים מצות התלויים בה או היון שיש לו ג"כ הנאת הגוף צריך לברך ברכת הנהנין על מה שהוא עצמו נהנה, ומדוייק תיבת כיצד ואמר ע"ז כך שנו רבותינו צריך לברך שהחיינו כדי לעשות נחת רוח ליוצרו היינו הגם שיש לו גם כן הנאה מ"מ מקרי ההנאה כולו לגבוה כיון דלצורך מצוה ולצורכו מקרי לצורך מצוה ודבר זה מבראשית למדנו שנברא העולם בשביל התורה ובשביל ישראל והיינו גם כן כנ"ל דאכל אחד לבדו מקרי שנברא בשבילו:
בראשית ברא וגו' במדרש לא הי' צריך להתחיל אלא מהחודש הזה וגו' ומ"ט גילה לישראל מה ביום הראשון ומה ביום השני בשביל שאמרו נעשה ונשמע: יתבאר דהנה ידוע כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן והשיגו כל התורה עד שלא נתנה כמו אבותינו הקדושים אשר השיגו חכמת התורה וקיימו מה שכתב בה משום שכל אבר וגיד הי' מושך עצמו לעשות המצוה המוטלת עליו לעשות, כן הי' ישראל במעמד הר סיני שהי' יודעים את התורה עד שלא נתנה:
ובזה פי' המאמר, אלו קרבנו לפני ה"ס ולא נתן לנו את התורה דיינו: (עי' בקדושת לוי בקדושת פורים) וא"כ י"ל אשר כל עיקר קבלת התורה הי' רק לעסוק בדברי התורה הזאת כדי לזכך אברינו ולעלות עוד במעלה העליונה ע"י עסק התורה הק' וא"כ לא הי' קבלת התורה כדי לידע מה לשמור ולעשות כי על זה לא הי' צריכין להודיע אותנו את התורה אה ובזה פירשתי מה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וכבר הק' דמהראוי הי' להקדים נשמע לנעשה דאי אפשר לעשות בלתי אם שמע תחלה:
ולהנ"ל י"ל כיון דכבר השיגו כל התורה גם קודם ששמעו וא"כ הי' יכולים לקיים התורה קודם השמועה ולכן הקדימו נעשה לנשמע דהעיקר היא מקודם לעשות כדי לעלות אח"כ עוד למדרגה נשגבה ועליונה לקדש ולטהר ביתר שאת ועוז ע"י השמועה היינו עסק התורה (ועי' מ"ש ריש פ' ויקרא בדרך אחר קצת) והנה י"ל כמו כן מה שהתחילה התורה בראשית וגילה לנו סדר הבריאה ועוד כמה ענינים עד החודש הזה, אשר משם מתחיל עניני המצות אשר צונו הבוב"ה לעשות אשר באמת, כדי לידע את המצות מה לעשות ואת אשר לא תעשנה הי' די מהחודש הזה אבל כיון דע"י עסק התורה יזדככו אברינו וניתוסף בנו קדושה וטהרה במה שאנחנו עוסקים בה אפי' באותן הדברים אשר אינם להלכה ולמעשה כי אם בדרך דרוש וקבל שכר א"כ י"ל דמשו"ה התחילה התורה מבראשית הגם שאין נ"מ בזה לדינא מ"מ מועיל לנו לטהרנו את נפשינו - וז"ש המדרש בשביל שאמרו ישראל נעשה ונשמע וא"כ אעפ"י שהיינו יודעים את התורה מעצמינו עכ"ז רצינו לשמוע כדי לטהר ולזכך את אברינו וע"כ גילה לישראל מה ביום הראשון ומה ביום השני אעפ"י שלא הי' צריך להתחיל כי אם מהחודש הזה:
כדי לטהר ולזכך אותנו ע"י התורה גם באותן הדברים אשר אין בהם מצות ה' אשר צריך לעשות אותם:
בראשית ברא אלקים את השמים וגו':
וברש"י אין המקרא אומר אלא דרשוני כמ"ש רז"ל בשביל התורה שנקרא ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית צל"ד הכוונה בזה במה שנקראו ראשית:
גם לפרש ולנעוץ סיום התורה לתחלתה ולא קם נביא עוד בישראל: לכל האותות והמופתים וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא: ונ"ל עפימ"ש בס' בית שמואל אחרון על מאמרם ז"ל הוא הבדיל בין איש לאשתו וגו' לפיכך אמרה תורה בדד ישב:
עפימ"ש המדרש שמואל על הפסוק והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע וז"ל דהנה חכמי הרופאים אומרים דצרעת בא מן תגבורת מרה שחורה ומרה שחורה בא מן התבודדת והרפואה מן תגבורת מרה שחורה שילך בין בני אדם וא"כ מצורע הי' לו לישב בין בני אדם ותורה אמרה בדד ישב אך נגעים באים ע"י לשה"ר ורפואה שלו שיפשפש במעשיו:
והנה הרמב"ם ז"ל פי' וישב הים לאיתנו ואחז"ל תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני בנ"י דהי"ת אחר בריאת עולם לא רצה שיהי' שינוי טבע לכך התנה עם הים בשעת בריאה שיקרע ולא יהי' שינוי טבע:
ובזה יש ליתן טעם על הא דאי' במדרש שבעה דברים קדמו לעולם ואחד מהם התורה דתורה אמרה דברים שלא כדרך הטבע כמו במצורע שאמרה בדד ישב והיא למעלה מן הטבע:
וזה פי' הגמ' מפני מה אמרה תורה בדד ישב הא זהו שלא כדרך הטבע דדרך הטבע היא שהמצורע ישב בין אנשים כנ"ל לזה השיב לפיכך אמרה תורה וכיון שנכתב בתורה אשר היא קודם לבריאה לפיכך דרך הטבע היא כך עכ"ד הבש"א:
ובזה פי' בס' ש"מ פ' תזריע כוונת אמרם ז"ל התורה קדמה לעולם וישראל קדמו לעולם היינו דחוקי הטבע לא שלטה בהם עיי"ש:
ויש לומר זה בכוונת רש"י ז"ל טעם שהתורה נקרא ראשית וישראל נקראו ראשית הכוונה שהם קדמו לעולם לכן חוקי הטבע לא שלטה בהם:
וזה פי' סיום התורה נעוץ בתחלתו לכל האותות והמופתים וגו' אשר עשה משה ויקשה ע"ז הא היא שלא כדרך הטבע והקב"ה אינו רוצה בשינוי טבע:
וע"ז אמר בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית:
היינו שהם ראשית וקדמו לעולם הטבעי, וע"כ גם האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל לא היו שום שינוי טבע לפי שהם קדמו לבריאה ודרך הטבע הוא כך והבן:
א"י באופן אחר קצת עפימ"ש בגמ' ברכות דף כ' מ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו' קמאי דמסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם:
ופי' בעין יעקב כשם שמסרו נפשם על קדה"ש שלא כדרך הטבע כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו כן נעשה להם נס שלא כדרך הטבע ובזה נ"ל לפרש הגמ' הנ"ל תורה קדמה לעולם עפ"י אמרם ז"ל אדם כי ימות באוהל אין התורה מתקיימת עד שממית עצמו עלי' וז"ש תורה קדמה לעולם ר"ל בזכות התורה שאין מתקיימת עד שימסור נפשו עליה וזהו שלא כדרך הטבע ע"כ מי שעוסק בתורה הוא קודם לעולם היינו שאינו מושגח מהטבע:
וזש"ה לכל האותות והמופתים וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל ומהיכן זכו לזה לנסים ודברים שהם שלא כדרך הטבע בראשית בר אלקים, בשביל התורה שנקרא ראשית שקדמה לעולם ודרך הטבע ר"ל ע"י התורה דאין מתקיימת עד שימסור נפשו וזהו שלא כדרך הטבע ע"כ הי' יכול גם כן לעשות להם נסים שלא עפ"י דרך הטבע והבן:
מסורה בראשית ברא אלקים, אשר ברא אלקים לעשות, ברא אלקים אדם על הארץ:
יתבאר עפימ"ש בס' נזיר השם בהקדמה במה שאמרו בעירובין דף י"ג נמנו וגמרו טוב שלא נברא יותר משנברא ופי' המהרש"א הלשון נמנו וגמרו שמנו כין המצות ורבו הלאווין שהם שס"ה שמגיע עליהן עונש על העשין שהם רק רמ"ח שמקבלין עליהם שכר וא"כ קרוב להפסד יותר משכר משו"ה גמרו דטוב שלא נברא עכ"ד המהרש"א:
א:
אמנם לפי מה דמבואר במס' קידושין דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אינו מצטרף א"כ יש בקיום עשה שני פעמים רמ"ח פעם אחד על המעשה ופ"א ועל המחשבה משא"כ בל"ת אינו מצטרף המחשבה למעשה א"כ שוב השכר יותר על ההפסד וע"כ י"ל שוב דטוב שנברא עכ"ד והנה פרש"י בראשית ברא בשביל ישראל ובשביל התורה שנקרא ראשית:
וי"ל כיון דנברא העולם הכל בשביל ישראל וא"כ כיון דטוב שלא נברא האדם א"כ גם כל העולם היא כן דלא יהא הסיבה יותר וי"ל המסבב וטפל גדול מהעיקר, אך כיון דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וא"כ טוב שנברא האדם והיינו ע"י התורה דכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה ומפרשים משום דלומד ע"מ לעשות הרי הוא כאלו קיים בפועל ממש על ידי המחשבה טובה שמצטרף למעשה וע"כ נברא העולם בשביל התורה דהא ע"י התורה טוב שנברא האדם:
וזאת תורת המסורה בראשית ברא אלקים בשביל התורה שנקרא ראשית היינו ע"י התורה מקיים המצות במחשבה ומצטרף למעשה:
ואמר אשר ברא אלקים לעשות כלו' דעיקר בריאת האדם הוא רק אם מקיים מה שצונו לעשות הם המ"ע אבל בלא זה הא הלאוין הם יותר מהמ"ע ורחוק לשכר וקרוב להפסד:
ואמר ברא אלקים אדם על הארץ היינו שנברא וטוב לו שנברא באם מקיים המ"ע במעשה ובמחשבה ג"כ והם יותר על הלאוין וקרוב לשכר:
א"י לפ' המסורה עפימ"ש הגאון מווילנא דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון:
כי נתינת דין הוא על מה שחטא ונתינת חשבון הוא מפני שאין אדם חפשי מבלי לקיים המצות בכל שעה ורגע א"כ באותו שעה שעבר עבירה מלבד העבירה שעשה הרי באותו שעה לא עשה מצוה וזה החשבון שלא קיים מצות בעת עשיית העבירה עכ"ד ז"ל:
והנה מה שמחויב בכל שעה לקיים המצות ואין אדם חפשי לעולם משום דהא בשביל זה נברא וגם אם ישמור עצמו שלא לחטוא אינו יוצא י"ח מה שבא האדם לעוה"ז דהא גם אם לא הי' נברא האדם ג"כ לא הי' עושה עבירות וא"כ מה שנברא האדם הוא רק כדי לקיים מצותיו ית"ש:
וז"ש המסורה בראשית ברא אלקים וכפרש"י בשביל התורה ובשביל ישראל היינו שישראל יקיימו התורה ועדיין איני יודע אם בזה אשר ישמור א"ע מכל חטא ופשע ג"כ יצא י"ח, או מחויב להשתדל בכל שעה לקיים מצותיו ית"ש ובשביל זה נברא האדם וז"ש המסורה אשר ברא אלקים לעשות מצות ולא די במה שלא עשה עבירות, ואמר דאל"כ למה נברא וזהו אשר ברא אלקים אדם על הארץ דאם לא יבא לעולם ג"כ לא יעשה עבירות וא"כ עכשיו שנברא בודאי היא העיקר שיעשה מצות ואין אדם חפשי מבלי לקיים מצות ה': א"י לפ' המסורה הנ"ל גם לפ' סיום התורה נעוץ בתחלתו לכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא וגו' ונראה עפימ"ש רש"י ז"ל בראשית ברא אלקי' בתחלה עלה במחשבה לברוא במה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדה"ר למדה"ד:
והיא תמי' דאם רצונו ית' שיתקיים במדה"ד בודאי הי' קיום לעולם אף במדה"ד:
ונראה לפרש דברי רש"י עפי"ד התיקונים תקון כ"ט וז"ל פקודין דלא תעשה מסטרא דדין דאיהו אלקים פקודין דעשה מסטרא דימינא דאיהו רחמי דכלילן באברהם עכ"ל ועי' רמב"ן עה"ת פ' יתרו עה"פ זכור את יום) וז"ש בראשית ברא א' בתחלה עלה לברוא במדה"ד היינו שישמור האדם א"ע מל"ת דבא ממדה"ד משם אלקים כמ"ש בתיקונים ראה שאין העולם מתקיים ר"ל דאפי' אם ישמור עצמו מל"ת מ"מ אין די בזה לקיום העולם כי האדם נברא כדי לעסוק בתורה ומצות וכל העולם לא נברא אלא לכבודו לעשות רצונו ית"ש וא"כ בזה שישמור עצמו מל"ת אין כדאי לקיום העולם לכן שיתף מדה"ר למדה"ד היינו שיקיים ג"כ מ"ע דהיא מסטרא דרחמי ועל אופן הזה ברא האדם שישמור עצמו מל"ת דהיא מסיטרא דדין וגם יתאמץ במ"ע דהוא מסיטרא דרחמי וזש"ה לכל היד החזקה מה שמקיימים בפועל ממש ובידו ובכחו והיינו המצות עשה ולכל המורא הגדול היינו הל"ת דאיהו מסטרא דדין אשר עשה משה וגו' היינו שיקיים המ"ע וגם המל"ת בראשית ברא אלקים וכפירש"י ראה שאין העולם מתקיים וכו' משום שצריך לקיים שניהם המ"ע וגם הל"ת:
וזהו דברי המסורה בראשית ברא אלקים היינו בתחלה צריך לשמור ממצות ל"ת דאיהו אלקים ואח"כ אשר ברא אלקים לעשות ר"ל המצות אשר צונו ה' לעשות היינו המ"ע ובזה ראה קיום לעולם באם ישמור שניהם והיינו אשר ברא אלקים אדם על הארץ באופן זה היא קיום לעולם וברא את האדם, א"י לפ' דברי המסורה עפ"י מאמרם ז"ל ברכות דף י"ז כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא:
ועי' בתוס' שם וז"ש בראשית ברא א' ופירש"י בשביל התורה שנקרא ראשית וי"ל דמהכא יש ללמוד דהעוסק בתורה שלא לשמה דנוח לו שלא נברא דהא עיקר בריאת העולם בשביל התורה וא"כ אם אינו עוסק בתורה לשמה א"כ הוא מאבד את העולם דהא בשביל תורה שלא לשמה בודאי לא נברא העולם: וז"ש בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית היינו אם עוסק בתורה לשמה וז"ש אשר ברא אלקים לעשות כדי לעסוק בתורה ע"מ לעשות לשמה:
ובאופן זה ברא אלקים אדם על הארץ דהא בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא אבל אם עוסק בתורה לשמה כדי לעשות נוח לו שנברא והיינו אשר ברא אלקים אדם על הארץ:
א"י ע"ד המסורה הנ"ל בראשית ברא אלקים וגו':
אשר ברא אלקים לעשות, אשר ברא אלקים אדם על הארץ:
עפי"מ דאיתא בספר בני יששכר במאמרי שבתות מ"ד ע"ד חז"ל במעשה בראשית נמלך בנשמותיהם של צדיקים תחלה:
דהנה הי"ת רצה לברוא עולם הבחירה שיהי' כל הפעולות והמעשים נעשים כפי מעשה התחתונים הכל על ידי האתערותא דלתתא הנה הי' בהכרח שגם בראשית הבריאה יהי' ע"י האתעוררתא דלתתא כי היסוד הוא שורש הכל והאיך הי' באפשרי הרי לא הי' אלא הוא ושמו בלבד ע"כ ישראל עלו במחשבה כביכול שיער בחכמתו ית"ש איך שיהי' לו תענוג מעבודת ישראל בכל זמן ועידן אחר הבריאה ובפרט מעבודת הצדיקים בכל דור ודור וזה הי' מספיק להתעוררת דלתתא כיון שהיו מוכנים לצאת אל הפועל לפי"ז מה שכל אחד ואחד מישראל עושה איזה מצוה כעת מניח תפילין ומתעטף בציצית זה הי' במעשה בראשית בבחינת אתעוררתא דלתתא והבן מאוד עכ"ד ז"ל (וע"ד זה פי' בס' אור המאיר על נוסח בגלל אבות שעשו רצונך' שהם עשו וגרמו כבי' הרצון שלך בבריאת העולם):
ועי' במ"ש פ' ויחי ופ' משפטים:
ובזה יש לפרש מ"ש רש"י בשביל תורה שנקרא ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית כלומר שישראל המקיימין את התורה הם נקראים ראשית כיון שעלו במחשבה קודם שנברא העולם והם הי' בבחינת אתעוררתא דלתתא:
וזאת תורת המסורה בראשית ברא אלקים והיינו כמו שפירש"י בשביל תורה וישראל שנקראים ראשית היינו שעלו במחשבה קודם שנברא העולם והיינו אשר ברא אלקים לעשות דכל הפעולות והמעשים נעשים ע"י עשי' מעשה התחתונים:
אשר ברא אלקים אדם על הארץ ר"ל ע"י מעשה אדם וזה מעשה התחתונים ע"י ישראל עם קדוש נאמן לד' ובתורתו והם הי' בבחי' אתעוררותא דלתתא ובזה נעשו כל הפעולות לעולם ועד והבן והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו':
ופירש"י לשון תמה ושממון שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה:
ונראה עפי"מ שאמרו במדרש והארץ הי' תהו אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים:
והנה בספר מסלת ישרים הובא בישמח משה קהלת (ב' י"ג) פי' מה שאמר הכ' דרך רשעים כאפילה לא ידעו במה יכשלו:
כי חשכת הלילה מטעה את האדם בשתים אחד שאינו רואה מה שלפניו כלל וכלל ושנית שמכזב לו הדמיון היינו שנדמה לו על עמוד א' שעומד לפניו כאלו הוא אדם ועל אדם כאלו הוא עמוד וכן הוא שכת וגשמיות העוה"ז שמטעה לאדם בשתי טעיות אינו מניח לו שיראה המכשלות שבדרכי העולם והטעות השני הוא קשה מן הראשון שמטעה ראיתו שמדמה הרע כאלו הוא טוב והטוב כאלו היא רע והיינו דרך רשעים באפילה שלא ידעו ולא יראו כלל והיא הטעות הראשון והשני כי לא ידעו במה יכשלו דמכשול היינו שוגג ר"ל מה שרואה בעיניו בזה עצמו יכשל כי אינו רואה היטב מה שלפניו וזה היא כטעות השני עכ"ד בשינוי לשון עייש"ה:
וזש"ה והארץ היתה תהו ובהו ופירש"י לשון תמה שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה פי' כמו שאמר במדרש דתהו אלו מעשיהם של רשעים וע"כ שייך עליהם לשון תמה וישתומם כדרך רשעים שלא ידעו במה יכשלו ואינם יכולים להבחין בין טוב לרע לבקר ואינם יודעים מה לפניהם כאדם המשתומם ומחריש לדעת ולא יבין:
וחושך על פני תהום אלו רשעים שלא ידעו כלל ולא יראו שום אור להם כדרך רשעים באפילה יתהלכו:
ויאמר ד' יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים כיון שהצדיקים יבינו וישכילו איזה דרך ישכון אור ויודעים להזהר מכל מכשול ועל כן נקרא מעשיהם של צדיקים בבחינת אור והבן:
ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו':
אמרו רז"ל מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה וכו' וצ"ב: ונראה עפ"י מ"ש ביערות דבש (דרוש א' ח"א) וז"ל בקיצור דבתשובה צריך להתעוררתא דלתתא האדם צריך להתחיל מעט בתשובה ואח"כ הקב"ה עוזר לו כאמרם הבא לטהר מסייעין אותו אמנם בעשי"ת מעורר אותנו בתשובה בלי התעוררת דלמטה כיון שהוא עת וזמן התחלת בריאת העולם ואמרינן היום הרת עולם ע"כ מעורר אותנו בתשובה כעין מעשה בראשית דלא הי' עובדא דלתתא כלל כמו שנאמר והאדם אין לעבוד האדמה עכ"ד ז"ל עיי"ש:
והנה
והנה באוה"ח פ"ז כתב כי בששת ימי המעשה נברא גוף העולם ולא הי' בו כח להתקיים רק ע"י השביתה ביום השביעי הקנה בו נפש למען יעמוד וז"ש כי ששת ימים כלומר שיעמוד רק ששת ימים עשה ד' וגו' וביום השביעי שבת וינפש הקנה בו בחי' נפש להתקיים עכ"ד:
ובזה פי' בישמח משה שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה הם ברואים ועומדים:
לא אמר בששה רק לששה כי לא הי' יכול להתקיים עד שקנה נפש ביום השביעי:
ומזה נשפוט כי בכל יום השביעי שבת קודש נברא מחדש העולם ומלואה כמו בתחלת הבריאה ואם כן כמו דאמרינן בעשי"ת דא"צ להתעוררת דלתתא רק הי"ת מעורר אותנו כיון שהזמן מסוגל ומוכשר לזה להתעוררת דלעילא בלי שום התחלת עבודת עבד דלתתא כ"כ בכל שבתות דכולי שעתא דהעולם נברא מחדש כנ"ל בשם האוה"ח דנתעורר עי"ז התעוררת דלעילא כיון שהוא באמת אז הזמן של התחלת בריאת העולם בכל שבת ושבת:
וזש"ה שאחר שכלה השי"ת מלאכתו אשר עשה ונשלם זמן ועת בריאת עולם ר"ל אשר בעת ההוא מסוגל להתעוררותא דלעילא ומנוחה והשקט בלי שום עבדות לזה דלתתא וזה שרמזו חז"ל חסר מנוחה ר"ל שצריך לעבוד מעצמו לעורר את עצמו לשוב כיון שכבר נגמרה מלאכתו אשר עשה וע"כ אמר בא שבת בא מנוחה כי שבת היא ג"כ עת בריאת העולם מחדש בכל פעם וע"כ נזכה לזכות להתעוררתא דלעילא ג"כ ע"י השבת כמו בעי"ת והבן:
(אח"ז מצאתי מעין זה בבנ"י מאמרי השבתות.) ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל ממנו וגו':
לא טוב היות אדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו:
להבין הסמיכות זל"ז ציווי על עץ הדעת ללא טוב היות אדם לבדו (ב') עזר כנגדו דלכאורה היא תרתי דסתרי ודברי רש"י ידועים:
והנ"ל כי הנה ידוע שהעיקר מה שברא הקב"ה את האדם על האדמה היא רק לעבוד אותו בכל לבבו ונפשו ומאודו לכבוש את יצרו הבוער בקרבו ולא נברא האדם אלא לשבר את הטבע ובזה ב"א שוכנים בתי חומר גדולים יותר ממה"ש לפי שאין להם שום יצה"ר להטותם ימין ושמאל לעבור את פי ד' אשר לא כן בני אדם המה בשר ודם וכרוך בטבעם מעת צאתם מרחם אל תאות ותענוגי בשרם כמאה"כ כי יצר לב האדם רע מנעוריו ובכן יזכה נער את ארחו אם הוא גבור וכובש את יצרו ומושל ברוחו מלוכד עיר:
והנה קודם חטא אדם הראשון הי' מושלל מגשמיות והיה כמלאכי מרום כמבואר בספה"ק קודם החטא הי' כתנות אור בא' ר"ל בלי גשם וחומר כלל רק רוחני כעצם השמים לטוהר ואח"כ נתגשם בכתנות עור בעי"ן:
(עי"ן בזוהר בא ובפ' ואתחנן חנן ד' רס"א ובנזה"ק סו"פ י"ח באורך): ולדעתי י"ל כי סבה מאת ד' היתה זאת לחטא הקדום דלכאורה יפלא וכי יציר כפו של הקב"ה שלא נצטווה רק על מצוה חדא ועוד לא פנה היום וצללי ערב עוד לא נטו פנה עורף לבלי שמוע בקול ה' אולם לכך אנה ה' לידו להכשל בחטא כדי שאח"כ כשיאכל מעה"ד יהי' בו מתערובות טו"ר עבודה שהוא זרה ממנו ג"כ ר"ל אחר החטא הוטל בו ארס זוהמת הנחש הקדמוני הוא היצה"ר שניתן באדם ומסיתו:
ולזה צריך האדם להבין ולהשכיל שע"כ בא לו היצה"ר כדי לעמוד נגדו ולהתגבר עליו ונתן לו הקב"ה גם את היצ"ט שיוכל לעמוד נגדו כאמרם ז"ל בגמ' אלמלא עוזרו לא יכול לו:
וז"ש הכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו לא טוב היות האדם לבדו כלומר בלי יצה"ר דהעיקר בריאת האדם בעוה"ז הוא שיהי' לו יצה"ר כדי לכבשו וע"כ אמרו במדרש טוב מאוד זה יצה"ר וא"כ לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר זה יצ"ט וגם כנגדו הוא היצה"ר והבן:
ויבא קין מפרי האדמה וגו' והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו וחלביהן וישע ה' אל הבל וגו' הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב וגו':
והקשו המפורשים מה נשתנה זמ"ז כיון שכל אחד הביא ממה שבידו: גם צל"ד מה חטא קין על שאמר לו הקב"ה אם תטיב ואם לא תטיב: ונראה לי בהקדם לתת טעם קצת לפי ענ"ד מדוע ולמה הקפידה תורה להביא קרבן לה' מן הבקר או מן הצאן פי' ממין שיש בו רוח חיים דוקא: ונראה עפ' מש"ל משמיה דהגאון מוהר"א מווילנא לפרש דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי נתינת דין הוא על מה שחטא ונתינת חשבון היא שאין אדם חפשי מבלי לקיים המצות בכל שעה ורגע א"כ באותו רגע שעבר עבירה מלבד העבירה שעשה הרי באותו שעה לא עשה מצוה וזהו החשבון שלא קיים מצוה בעת עשיית העבירה:
לפי"ז נ"ל דלכך האדם אשר שב מחטאו אשר חטא צריך להביא הקרבן ממין שיש בו ריח חיים דוקא לרמז בזה אשר הוא מתחרט מעיקרו על שתים רעות אשר עשה הא' מה שעבר בפועל ממש העבירה ועל השני מה שעשה בהעלם באין רואה שום פעולת העבירה וזה עצמו היא העבירה מה שלא עשה שום מצוה בעת ההוא וע"כ בדומה לו קרבנו מן הבהמה שיש בה גוף בגשם ממשי ועוד נוסף כח חיונו שהיא רוחני, גוף הקרבן העצם והגשם שבה היא תמורת מעשה העבירה בפועל:
וברוח חיים שבבהמה שהיא טמיר ונעלם בקרבה תכפר על העבירה מה שלא עשה מצוה שהיא ג"כ אין נראה במעשה העבירה:
והנה י"ל שזהו חטא קין במה שדימה בנפשו הלא די לו אם לא יחטא ולא יעבור על רצונו ית"ש בפועל ממש וע"כ הביא מפרי האדמה מנחה לד' לכפר על מה שבא עבירה לידו אבל מה שביטל לעשות מצוה אמר בלבו לא פעלתי און עי"ז:
וע"ז אמר לו הי"ת הלא אם תטיב שאת ר"ל אם תטיב לעשות מצוה ירצה א' את מעשיך ואם לא הטיב אף אם לא תעבור שום עבירה עכ"ז לפתח וגו' כי האדם נברא לעשות טוב בארץ ואין די בזה שלא יעבור נגד רצונו כ"א לעבדו ולעשות רצונו (יעי' מ"ש בפ' תצא) ויש לפרש בזה דברי המדרש ויצא קין פגע בו אדה"ר א"ל מה נעשה בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי א' כך היא גדולה כחה של תשובה מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת וכו' ויש להבין השייכות זל"ז הא דשבת לענין תשובה גם הלשון נתפשרתי קשה:
ולהנ"ל יתבאר עפי"מ דאמרי' בפרק כל כתבי כל
השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו:
והקשה בטו"ז או"ח סי' רמ"ב אי לא עשה תשובה שבת מאי מהני ואי עשה תשובה שבת למה לי ותי' עיי"ש:
ונראה לת' דהנה בעושה תשובה מתחרט על מה שעבר עבירה והקב"ה ברב טובו וחמלתו מעביר ממנו פשעיו ונמחל לו כאלו לא עשה שום מעשה רע ולא יחשוב ד' לו עון אבל עכ"פ האיך נוכל לומר אשר ע"י תשובתו ועזיבת חטאו ירצה לפני ה' כאלו עשה מצוה באותו שעת שעשה העבירה:
ודומה לזה אי' בירושלמי פ' חזקת הבתים (עי' ש"כ חו"מ סי' כ"א) אונסא כמאן דלא עביד אמרינן אונסא כמאן דעביד לא אמרינן וא"כ מכח הסברא דהתשובה לא מהני רק על עשיית העבירה אבל על חשבון העת בשעת העבירה שהי' צריך לעשות מצוה מאי מהני וז"ש הגמ' השומר שבת אפי' עע"ז כאנוש מוחלין לו ומיירי דוקא בעשה תשובה ולא קשה אי עשה תשובה שבת ל"ל כקושי' הטו"ז ולהנ"ל יתורץ דהא התשובה לא מהני רק לכפר על חטאיו מה שעבר עבירה אבל לא על מה שלא עשה מצוה בשעת עשיית העבירת ורק ע"י מה ששומר שבת כהלכתו מוחלין לו ג"כ על זה שלא עשה מצוה דהא שבת הוא שה ולא תעשה ומה שגופו נח ממלאכה ולא יעשה שום דבר הרי הוא כאלו עשה מצוה בפועל ממש וכדברי הכתוב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם הרי דשביתה ממלאכה ביום השבת יקרא בשם "לעשות" עשי' בפועל ממש וע"כ בזכות שבת נתעורר עליו זכות שנחשב לו ג"כ מה שלא עשה מצוה כאלו עשה מצוה כמו בשבת דג"כ נחשב לו מצוה אף במה שלא עשה שום עשי' ומקיים מ"ע בשמירת שבת:
וז"ש המדרש א"ל מה נעשה בדינך פי' בהדין כנ"ל במה שעשה העבירה דזה מקרי דין וא"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי דייקא ר"ל רק מחצה דהתשובה לא מהני רק על הדין היינו על עשיית העבירה אבל על חשבון היינו מה שלא עשה מצוה בשעת עשיית העבירה מצד הסברא לא מהני התשובה כנ"ל וע"כ רק נתפשרתי מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת דע"י השבת יחשב לו ג"כ כאלו נעשו מצותיו ית"ש ונחשב לו כאלו עשה מצוה בפועל ממש כמו בשבת דהוי כקיום מצותיו בקום ועשה רק במה שהגוף נח ושבת ממלאכה והבן: ולפי הדברים האלה יתבאר ג"כ המדרש בפ' שמות הבה נתחכמה רצו לבטל השבת והיא תמוה' ולהנ"ל יתבאר דהנה מצינו במדרש כשהיו ישראל על הים קטרג שר של מצרים על ישראל מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז והללו וכו' והשיב לו הקב"ה הללו באונס והללו ברצון וכו' והנה אף שישראל לא הוי כעובדי ע"ז כיון שהי' באונס ומתוך טירוף הדעת אבל עכ"ז לא קיימו מצות בזמן שהיו במצרים דכל המודה בע"ז כל מה שעושה הוא לשם ע"ז ח"ו אבל בזה ששמרו בנ"י את השבת הוי כאלו עשו מצות וסר עונם בזה ג"כ דע"י שמירת שבת דהיא ג"כ מצוה במה ששובת וגופו נח ממלאכה ולא עשה שום עשי' ע"כ גם מה שלא עשו מצות במצרים נחשב להם כאלו עשו מצוה ע"י זכות השבת כנ"ל וע"כ אמרו שנתחכמה לבטל מהם השבת כדי שיוכל ח"ו לחול קטרוגו של שר מצרים וע"י שקיימו את השבת איו שטן ופגע רע והבן: