עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת מקץ
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם וגו' במדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך וגו' ניתוסף לו שתי שנים, ותמהו המפורשים מה חטא בזה וכי אין רשאי לאדם להשתדל בדרך הטבע ובדרכי אנושי והלא אמרו יכול יהא יושב ובטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה:
והנ"ל עפי"ד הבל"ע מאמר עת צאת (דרוש כ"ד) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממנו איכה אוכל להורישם לא תירא מהם וגו' הכוונה אם תאמר בלבבך אשר כפי הטבע הם רבים וחזקים ממך ואין באפשרות להורישם במנהג העולם אז אני מבטיחך שלא תהא לך שום מורא מהם אבל אם תדע ותחשוב בלבך שאתה בעצמך תוכל להורישם בבטחך על ריבוי אוכלסין שלך והמה מועטים אז יש לך באמת לירא מהם עכ"ד מדבריו למדנו שכאשר כפי הטבע הוא דבר הנמנע להנצל ועת צרה היא ליעקב אז אדרבה אם בטח בד' ממנה יושע אבל אם במחשבתו איזה צד ואופן שיוכל להציל עצמו עפ"י הטבע אזי באמת יש לו לירא יותר:
ועפ"י הדברים האלה יש לפרש מ"ש בהודאה לחנוכה ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם כו' מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים:
והדקדק מבואר מה הוא הרבותא שעמדו על נפשם והקב"ה הצילם מידם אף שהיו רשעים וטמאים הלא יכול להיות שהצדיקים בטבע הם עצמם היו גבורי כח יותר מהם, גם צ"ל מה שמסדר שבחי דמרא גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים הלא אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וגבור לא ינצל ברב כח, ועפ"י האמור יובן אמרו ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם ר"ל לפי שהי' צר להם עפ"י הטבע וידעו שקצרה ידם לנצח וזרועם לא יושיע למו ע"כ הושיע להם ד' וע"ז אמר מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים היינו מפני שהם היו הגבורים והרבים וע"כ בשם קדשו בטחו כי עפ"י הטבע לא הי' במציאות להנצל וע"כ עזר להם השי"ת ויצילם מכף אויב:
ובזה יש לפרש הפ' בפ' בהר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו' עי' שם בס' נועם אלימלך שהק' למה נכתב בתורה הקושי' הול"ל כ"א וצויתי את ברכתי ממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל:
ולהנ"ל י"ל דהכי פירושו וכי תאמרו מה נאכל בשנה וגו' ר"ל כפי הטבע לא יהי' מה לאכול כיון שלא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו שלש שנים רצופים וע"כ וצויתי את ברכתי דאדרבה אם אין בדרך הטבע מה לאכול אז יצוה ד' חסדו להשפיע מטובו ברב חסד ורחמים:
וז"ש ויהי מקץ שנתים ימים היינו לאחר שעברו שנתים ימים ויוסף התיאש עצמו ממה שהבטיחו שר המשקים לזכרו לפני פרעה מלך מצרים ואז לא שם לבו ובטחונו רק בד' וע"כ ופרעה חלם נצמח לו קרן ישועה בחלום פרעה וכאמור:
וז"ש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף וע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני ר"ל שעלה בדעתו שיוכל להושע בדרך הטבע ע"כ ניתוסף לו ב' שנים כדי שיתייאש עצמו ממנו עד שישים על ד' מבטחו ואז ופרעה חלם ר"ל השי"ת עזר לו והבן:
א"י על המדרש הנ"ל עפימ"ש הרמב"ם ז"ל עה"פ וישב הים לאיתנו שאחז"ל תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע בפני ישראל דהשי"ת אחר בריאת עולם לא רצה שיהי' שינוי טבע ולכך התנה עם הים בשעת הבריאה שיקרע הים ולא הוי שינוי טבע, ובזה פי' בבש"א פ' תזריע הא דאי' במדרש שבעה דברים קדמו לעולם ואחד מהם התורה דתורה אמרה דברים שהם שלא כדרך הטבע כמו במצורע בדד ישב מחוץ למחנה והרופאים אומרים דהרפואה של המצורע ע"י שילך בין אנשים וא"כ התורה הוא שלא כדרך הטבע והשי"ת לא רצה שיהי' שינוי טבע אחר הבריאה לכך קדמה תורה לעולם וא"כ הוא דרך הטבע בבריאה כך ועיין ביש"מ שם שכ' שזה כוונת אמרם ז"ל התורה קדמה לעולם ישראל קדמו לעולם דהיינו דחוקי הטבע לא שלטה בהם עכ"ד עיי"ש:
ובזה אמרתי לפרש מה שאומרים בהודאה בחנוכה כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתיך ולהעבירם מעל חוקי רצוניך וכו' מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, וצ"ל אמרו על עמך ישראל וכי לא ידענו ממי דיבר ועוד קשה כפל הלשון להשכיחם תורתיך ולהעבירם וכו' גם מה שסידר שבחו של הקב"ה שמסר גבורים ביד חלשים וכו' הכי זה חידוש ופליאה מאת ד' אשר ברא יש מאין ובעל היכולת כולם אם ברצונו להושיע בין נגד גבורים או חלשים הלא כל הגבורים כאין נגדו וכאפס נחשבו, ולהנ"ל יונח כיון שהקב"ה אינו רוצה בשינוי טבע אחר בריאת העולם רק בישראל עם קרובו ובהתורה אשר נתן להם הם קודמים לעולם וחוקי הטבע לא שלט עליהם:
וז"ש כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל דייקא שהם למעלה מחקי הטבע וגם ברצונם הי' להשכיחם תורתיך שגם התורה הוא למעלה מחקי הטבע וע"כ הי' ה' בעוזרם להושיעם מיד צר אף כי המה רבים וגבורים ואנו המעט מהעמים ובדרך הטבע הוא שהגבור ינצח את החלש והקב"ה אינו רוצה בשינוי הטבע עכ"ז למען תורתו ולמען ישראל שהם קודם לחוקי הטבע וע"כ הושיעם בחמלתו והוא שעמדה לנו אף שלא עפ"י הטבע:
(ועי' מ"ש בפ' בראשית) ובזה יתבאר ויבא יוסף לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית וגו' וינס ויצא החוצה, ויל"ד למה יספר הכתוב מעין המאורע אשר בא לעשות מלאכתו ומאי נ"מ מה הי' לו לעשות בבית ועוד למה הוצרך לומר להיכן נס אם החוצה או למקו"א, ולהנ"ל ית' בהקדם מש"כ בזוה"ק שם ויבא הביתה לעשות מלאכתו בגין לאשתדלא באוריי' ולמיעבד פקודא דאורייתא דאיהו מלאכתו דבר נש בהאי עלמא וכו' עכ"ל והנה אמרו ז"ל במס' ע"ז מ"ד באברהם ויוצא אותו החוצה שהקב"ה אמר לאברהם לא החוצה ר"ל מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל ר"ל שיתנהג שלא עפ"י דרך הטבע עיי"ש וז"ש ויבא הביתה לעשות מלאכתו לאשתדלא באורייתא דזהו מלאכתו דב"נ כמו"ש בזה"ק וע"כ ויצא החוצה עי"ז יצא חוץ מגדרי הטבע כיון שהתורה היא למעלה מהטבע:
וז"ש המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ר"ל ביוסף שהשתדל באורייתא וע"כ יוכל לשום רק בה' מבטחו ולא עפ"י חוקי הטבע כיון שהתורה קדמה לעולם הטבעי וע"י שאמר לשר המשקים וכו' ניתוסף לו ב' שנים:
א"י המדרש הנ"ל וקו' המפורשים מה חטא בזה וכי אינו ראוי לאדם להשתדל בדרך הטבע והלא אמרו יכול יהא יושב ובטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה, ועוד דהמדרש סותר דברי עצמו דתחלה אמר דיוסף שם ה' מבטחו ואח"כ אמר ע"י שאמר וכו':
ונראה עפי"ד הגמ' (ברכות ל"ה) ת"ר ואספת דגניך הנהג בהן מנהג דרך ארץ רשב"י אומר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשה ע"י אחרים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, ובמס' שבת (דף נ"ו) אמרינן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנ' וה' עמו אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, ויל"פ בזה הפ' אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו כלומר שלא הי' עושה בידו מאומה כי מלאכתו הי' נעשה ע"י אחרים באשר ה' אתו ופירש"י שם בשביל שה' אתו והיינו שאין חטא בא לידו שמי שזוכה שיהי' ה' עמו אין חטא בא לידו ולכן אם הוא עושה רצונו של מקום אין צריך לעשות מאומה ומלאכתו ממילא נעשית וע"כ ואשר הוא עושה ה' מצליח אפילו בלי השתדלות בדרכי אנושי וז"ש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף כי בטחונו הי' במה שה' עמו ונמצא דאין חטא בא לידו ובעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשה ע"י אחרים בלי שום השתדלות בדרך הטבע וע"י שאמר לשר המשקה כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים כי הוא הי' עושה רצונו של מקום ולא הי' צריך לשום עשי' ותחבולה כי מלאכתו ממילא נעשה על ידי אחרים: א"י עפי"ד חז"ל במס' שבת (דף ל"ב) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס ואם עושין לו מזכירין לו עונותיו, ויש לפרש בזה דברי הגמ' הנ"ל בעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים היינו באם עושין רק רצונו של מקום ולא רצונו אז אין לו לירא שמא יזכירו לו עונותיו מותר לסמוך עצמו על הנס ככתוב לא ימוש ספר התורה הזאת מפיך דברים ככתבן ומלאכתן נעשית ע"י אחרים או ע"י נס ועם זה ית' ג"כ הפ' וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח עפימ"ש ברמ"א שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים וכו' כשישים האדם על לבו שהמלך מה"מ עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה והכנעה מפחד השי"ת עכ"ד עיי"ש הרי דמי שמקיים שויתי ה' זוכה ליראת השם תמיד:
וז"ש וירא אדוניו כי ה' אתו וממילא דהוא נשמר מכל חטא וע"כ אשר הוא עושה ה' מצליח אפי' מה שהוא שלא כדרך הטבע ה' מצליח בידו ומותר לו לסמוך על הנם דבטוח הוא שלא יזכירו לו עונותיו וזה שנאמר בזוה"ק שם וירא אדוניו שראה ניסין דקוב"ה עביד עמי' כל יומי והיינו שהי' מותר לו לסמוך על נס כנ"ל:
וז"ש המדרש אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף במה שקיים שויתי ה' לנגדי תמיד וע"כ הי' בטוח ויכול לסמוך על נס ולא הי' לו לירא משום שמא יזכירו לו עונותיו וע"י שאמר לשר המשקים וכו':
א"י על המדרש הנ"ל עפי"מ דאי' בשבת (ד' י"ב) אל יתפלל אדם בלשון ארמית ופריך מהא דאמר ר"א יפקדך לשלום ומשני שאני חולה דשכינה עמו ופירש רש"י וא"צ למלאכי השרת עיי"ש ומשמע מדברי הגמ' דאינש אחרינא צריך שמה"ש יכניסו תפלתו רק חולה כיון דשכינה עמו א"צ למה"ש, ועי' מ"ש אא"ז זלה"ה ביש"מ פ' וירא דהוא הטעם שהתפלה צריכה להיות בדיבור ולא במחשבה לבד מפני שמה"ש אינם יודעים המחשבה ולא ידעו להכניס תפלתו עכ"ד ז"ל עיי"ש ובזה נ"ל לפרש מה שאומרים בנוסח ההודאה בחנוכה כשעמדה מלכות יון הרשעה וכו' ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם וכו' דהנה מצינו אשר הרשעים האלה כ"כ לא הניחו לעבוד את ד' אפי' להתאסף לצעוק ולבקש ולהתחנן לפני המלך מלכו של עולם ג"כ מיחו בידם ועי' בס' בני יששכר וא"כ איפוא זאת הי' אז ישראל נושעים בה' הא בתפלה שהיא רק במחשבה אין המלאכים יודעים וא"כ מי הכניס תפלתם לעלות לרצון למעלה עד עתיק יומין וא"כ על כרחך צ"ל דגדלה להם הישועה בעת ההוא שהקב"ה השרה שכינתו בתוכם ולכן לא הי' צריכים למה"ש שיכניסו תפלתם וז"ש כשעמדה מלכות יון הרשעה וכו' להעבירם מעל חוקי רצונך שרצון הקב"ה שיתפלל כמוש"ה רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם ולא יכלו אפי' להתאסף ולהתפלל בפה ולשון כי אם בקרב קדושים ומלב עמוק שפכו שיח תחינתם אבל קולם לא נשמע בפיהם וא"כ מלה"ש לא הכניסו תפלתם ועל כן ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם היינו שהשכינה עמדה עמהם ולא הי' צריכין למה"ש כנ"ל ועפי"ז יש לתרץ מה שהקשו המפורשים למה עושים זכר רק לנס דמנורה ולא על הנס נצחון המלחמה, ולהנ"ל יש לומר דכל הנס של הנצחון נעשה רק ע"י המנורה ולכן בכלל הנס דמנורה ממילא נעשה זכר על המלחמות דהנה אמרי' בגמ' שם (ד' כ"ד) מחוץ לפרוכת העדות דהמנורה עדות לישראל שהשכינה שורה בישראל עיי"ש וא"כ לפי"ז דהמנורה הוא להראות שהשכינה שורה בישראל וע"כ בזה שעושין זכר למנורה בזה נעשה ג"כ זכר על הנסים שעשה ה' לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה דהא לא יכלו להתפלל בפה ולשון רק במחשבה ואפ"ה ע"י שהשכינה שורה בישראל שהוא עדות לנו ע"י המנורה בזה הקשיב ה' לתפלתינו אשר ערכנו אליו במחשבה להצילנו מכף כל העריצים ואם כן המנורה היא גם כן זכר על הנס של המלחמה:
והנה כתיב ויוסף הורד מצרימה וגו' ויהי' ה' את את יוסף ויהי איש מצליח ויש לפרש, דה"פ דהנה כתבו המפו' במ"ש בהגדה אני ולא מלאך לפי שארץ מצרים מקום טומאה ביותר ויש לפחד אם הי' שולח לשם מלאך הי' יכול להתפגם לכן אני ולא מלאך עכ"ד ובזה פי' משאה"כ בפ' וארא ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' ופירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהי' מלאה גלולים, וי"ל דבתוך העיר לא התפלל לפי שלא הי' מלאך יכול לכנוס שמה מפני תוקף הטומאה ואינש אחרינא דלאו חולה הוא צריך למה"ש שיכניסו תפלתו ולכן דייקא כצאתי מן העיר הי' יכול להתפלל שם לה' כדי שיתקבל שם תפלתו ע"י המלאכים מכניסי רחמים:
וזש"ה ויוסף הורד מצרימה מקום טומאה שלא יכול מלאך לכנוס שמה ועכ"ז ויהי איש מצליח ע"י תפלתו משום ויהי ה' את יוסף שהי' השכינה עמו ולא הי' צריך למה"ש ובזה י"ל דגם מה שמותר לאדם לעשות השתדלות בדרך הטבע דהכל ברא ה' לשמש בו בעוה"ז וגם הטבע ברא א' לעשות ולהשתמש בו והן הן שלוחיו של ממ"ה הקב"ה וכמו שמותר להתפלל שמכניסי רחמים יכניסו תפלתינו לפני הקב"ה מאזין תפלות כ"כ מותר להשתדל בדרך הטבע שהוא ג"כ משלוחיו של מקום והנה ביוסף אשר ה' אתו וא"צ למה"ש כ"כ א"צ לעשות בדרך הטבע וזש"ה אשרי הגבר אשר ה' דייקא מבטחו שהי' ה' אתו ולכן לא הי' לו לומר לשר שנים והבן:
הנמצא כזה איש אשר רוח א' בו וגו' אין נבון וחכם כמוך וגו' וילבש אותו בגדי שש וגו' פירש רש"י דבר חשיבות הוא במצרים, נראה מדברי רש"י דקשה למה הלבישו בגדי שש וע"כ אמר דבגדי שש הם מאני מכבדותא במצרים ולענד"נ דהנה יש להבין ג"כ מאחר שאמר פרעה דיוסף הבין לפתור חלום מהודעת אלוקית ורוח ד' דיבר בו כאשר אמר אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח א' בו למה חזר אח"כ ואמר אין נבון וחכם כמוך מזה משמע דהבין כ"ז מחכמה ומעומק בינתו ולא מהודעת א' ובדרך נבואה:
ונראה בהקדם מ"ש התבואת שור בבכו"ש מס' שבת (ד' קמ"ה) מפני מה ת"ח שבבבל מצויינים לפי שאינם בני תורה ולכאורה קשה מאי קשי' לי הא קיי"ל עשיק לגבך וכו' ונראה עפימ"ש הרמב"ן ז"ל סוף פ' תזריע הענין נגעי בגדים הוא ע"י שהאדם הוא במעלה בפרט בא"י ששם השכינה שורה וכשהשכינה מסתלקת ממנו מחמת איזה פגם שעשה והוא לא ידע ואשם ובא הנגע בבגדו לסי' סילוק שכינה כדי שיתן אל לבו ויפשפש במעשיו לתקן אשר עוות ותשוב השכינה למקומה ע"ש, והנה אמרו פי"א דנגעים שאין הצבועים מטמאין כ"א בגדים לבנים, ולפי"ז כל ת"ח וגדול אשר מחמת אור תורתו השכינה מתדבקת בו ראוי לו שלא ילבש כ"א בגדים לבנים שהם המטמאין בגדים כדי שאם יאשם קצת בלא הודע ותסתלק השכינה יבואר לו ע"י סימן נגע בבגדו משא"כ בלבשו בגדי צבעונים מהיכן יודע לו והיינו דקאמר מ"מ ת"ח שבבל מצויינים פי' בבגדי צבעונים ובמה יודע להם סימן לסילוק שכינה והשיב לפי שאינם בני תורה כלומר שאינם גדולים כ"כ שהשכינה מתדבקת בהם עיי"ש:
ובזה נ"ל לפ' הפ' וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ר"ל דהבין בבגדיו החמודות אשר לבש בו שהשכינה דבוק בו תמיד וע"כ אמרו בגמ' וירח את ריח בגדיו א"ת בגדיו אלא בוגדיו ר"ל שעל כן לבש בבגדים שניכר בהם אשר השכינה מתדבקת בו כדי שיודע ו אם ח"ו יחטא ויגרום לנפשו סילוק השכינה תומ"י ירגיש לתקן את המעוות וזה א"ת בגדיו אלא בוגדיו ר"ל מבגדיו יוכל לידע את חטאתו אשר חטא, ועי' בגמ' יבמות (דף ד') מדשש כיתנא תכלת עמרא הוא ומשמע מזה דשש בגדי לבן מהסתם:
וזש"ה איש אשר רוח א' בו כי השכינה מתדבקת בו תמיד אין נבון וחכם כמוך ר"ל שהוא חכם כ"כ עד שע"י אור תורתו השכינה מתדבקת בו כמו"ש בבכור שור הנ"ל בהחילוק שבין ת"ח שבבבל לת"ח שבא"י וע"כ וילבש אותו בגדי שש ר"ל כסות של פשתן, וזהו ב ג ד י ל ב ן כדי שיהי' ניכר לסימן לידע כ"ז שהשכינה דבוקה בו כיון שהוא חכם כ"כ אשר רוח אלקים בו ראוי לו לילך בבגדי לבנים כאמור והבן:
ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו' ובאוה"ח מדקדק הא אין דרך השלטון לטפל במכירת התבואה, ואפשר ירמוז בזה למ"ש במדרש פ' שמות הבאים מצרימה והלא כבר באו אלא עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים וכו' לכך הוי כאלו באים עתה לפי שעתה הרגישו בביאתם ופי' ביש"מ דהנה בעת הרוחה גדולה התפשטות הקדושה שולטות ולהיפך בהיפך כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ובגלות מצרים נאמר ולא יכלו להתמהמה מחמת גודל התפשטות הסט"א ולעתיד נאמר ומלאה הארץ דעה וגו':
והנה אמרו רז"ל איזה גבור הכובש את יצרו ובפרט במצרים המקום גורם שהי' ערות הארץ כנודע הי' צריך התחזקות גדול היינו משא של מצרים והנה אמרו ז"ל בזכות יוסף שגידר עצמו מן העריות נגדרו כל האנשים ודעת לנבון נקל שכ"ז שיוסף קיים שהוא שרש מדת יסוד והי' התפשטות מדה זו בעולם הי' בנקל להזהר משא"כ אח"כ הי' צריכים להתחזקות גדול והיינו עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים עליהם דייקא כי הוא הנושא המשא משא"כ אח"כ הוטל עליהם משא של מצרים ערות הארץ עכ"ד עיי"ש שהאריך מאוד:
וז"ש כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חקי רצוניך ר"ל כיון שעמדה מלכות יון הרשעה היינו שהי' להם תקומה כמו"ש כשזה קם כנ"ל וגברה יד הסט"א ועי"ז נתמעט הדעת דקדושה וע"כ עמדו בזה להשכיחם תורתך וכו' והבן וזש"ה ויוסף הוא תשליט על הארץ ר"ל הוא מושל בכל ארץ מצרים מקום הטומאה ערות הארץ בכחו ובמדתו שנתפשט בכל העולם ושליט על מצרים להכניע כח הסט"א של מצרים הוא המשביר לכל עם הארץ בנקל הי' להזהר כיון שמדת יסוד הי' מתפשט בעולם:
ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, מדרש פתח קריא בגלות יתן לכם רחמים כד"א ויתן אותם לרחמים לפני האיש זה הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה, והקשו ע"ז א"כ הוא הנותן רחמים והוא המקבל ועי' ייט"ל, ונראה עפי"ד הרי"ף ברכות (ל"ג א') א' נקמות ה' ופי' כי מדת אל הוא דין כדכתיב ואל זועם וה' הוא מדת רחמים ומתוך הנקמה שינקום הקב"ה מעכו"ם אותה הנקמה גורמת רחמים לישראל וזהו אל נקמות לעכו"ם הוא רחמים לישראל נרמז בשם ה' עכ"ד, וז"ש בחנוכה ואתה ברחמיך הרבים וכו' נקמת את נקמתם היינו הרחמים שהנקמה שהי' על הגוים ההם היא עצמה הי' רחמים לישראל, והארכתי בזה בדרושים לחנוכה:
וזש"ה ואל שדי דהוא מדת דין והיינו לעכו"ם אבל הוא יתן לכם רחמים מפני שגורמת רחמים לישראל וע"כ כתיב שדי שידוע שהוא ר"ת שומר דלתות ישראל ומשו"ה צריך שמירה כיון שמתנהג בדין לעכו"ם ע"י מדת אל והקב"ה שומרינו ומצילנו ונתהפך הדין לרחמים לישראל, וזה שאמר המד"ר ה' איש מלחמה דלכאורה היא סתירה מני' ובי' ה' משמע רחמים ומלחמה משמע ההיפוך אבל כן הוא המדה מלחמה ודין לעכו"ם, וזה הדין גורמת רחמים לישראל ומביא המדרש דומה לזה הכ' כאן דמדת אל שהוא דין לעכו"ם זה עצמו יתן לכם רחמים: