עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת מטות
וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמור זה הדבר אשר צוה ד' איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה יל"ד המטות ל"ל וגם זה הדבר שפת יתר לכאורה, גם כפל לשון לא יחל וגו' ככל היוצא וגו': ונראה עפ"י האמור בתפל"מ (קפיטל ט"ו) נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך וגו' השייכות זה לזה עפימ"ש בכלי יקר פ' מטות הטעם דחכם מתיר או שלשה הדיוטות היינו משום דכמו שהאשה ברשות בעלה כך כל אדם מישראל הוא ברשות ב"ד והנה מי שכספו נותן בנשך נותן כתף סוררת להב"ד דלא צוית להם א"כ לדידי' לא מהני היתר נדר ואין שבח לו אם אינו מתיר נדר, וז"ש נשבע להרע כמו שדרשו להרע או להטיב ולא ימיר אינו מניח להתיר לו רק מקיים כריב"ל דמעולם לא אתשיל אנדרי' אף דכספו לא נתן בנשך שיהא מוכרח ליתן כתף סוררת ואעפי"כ אינו מתיר לעצמו הוא שוכן בהר קדשו עכ"ד הקדושים:
וז"ש אל ראשי המטות לבנ"י ר"ל בנ"י אשר המה תחת ראשי המטות וברשות ב"ד זה הדבר אשר צוה ד' היינו דוקא אם מקיים מה שצוה ד' אז הוא תחת ראשי המטות דאל"כ נותן כתף סוררת מול הב"ד ומסיים הכתוב לא יחל דברו ודרשו בגמ' הוא לא יחל אבל אחרים מוחלים לו ככל היוצא מפיו יעשה ר"ל ככל היוצא מפיו כביכול מדבר אל הקב"ה כל מה שצוה ד' יעשה ואז דוקא אחרים מיחלים לו דהא זה היא הטעם של היתר נדרים יען כי הוא תחת רשות ב"ד וזהו דוקא אם יעשה רק מה שצוה ד':
וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י זה הדבר במדרש ילקוט מגיד שכל הנביאים התנבאו בכה רק משה התנבא בכה מוסיף עליהם שהתנבא בזה הדבר וכו' וצ"ב מה זו רבותא יותר בלשון כה או זה הדבר:
ונראה עפימ"ש הרמב"ם בפ' חלק ובה' יסודי התורה פ"ז ההפרש שבין משה לשאר הנביאים שכל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא כשמכוונים דעתם ומתבודדים בינם לבין קונם ומשה רבינו לא כן הי' אלא בכ"ע שיחפוץ אפילו בין אנשים הי' הנבואה שורה עליו לפיכך מתנבא בכ"ע שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם וגו' עכ"ד ובארתי דבר זה במ"ש בספר נועם מגדים פ' בהעלתך כי הענוה לפעמים באה לאדם מצד חושבו פחיחתו נגד רוממות הקב"ה אבל לא נגד אדם ומעלת משה רבינו ע"ה שחשב עצמו כאין אפי' מכל האדם וזש"ה והאיש משה עניו גם מכל האדם הי' עניו וזהו ענוה גדולה וזה הי' מעלה גדולה למשה יותר מאהרן ומרים עיי"ש, ויתבאר דברי הרמב"ם שכל הנביאים לא נתנבאו רק כשמכוונם דעתם בינם לבין קונם כמשה"כ אשכון את דכה ושפל רוח ונמצא דהענווה הוא הגורמת להשראת השכינה וע"כ לא התנבאו רק כשכוונו דעתם בינם לבין קונם בחשבם פחיתתם נגד רוממות הקב"ה ועי"ז באו למדריגת הענווה מצד חשבם מיעוט ערכם נגד גדולתו של הקב"ה וע"כ היו צריכין לכוון בדעתם מה הם לבין קונם ובזה באה עליהם שפעת א' ממעל אבל משה רבינו ע"ה אסי' בין אנשים הי' הנבואה שורה עליו לפי שגם מכל האדם חשב עצמו כאפס ואין וראוי שתשרה עליו שכינה גם בעמדו בין אנשים ובכ"ע שחפץ הי' מתנבא כיון ששרתה עליו שכינה בכל פעם דהא הי' עניו מאוד גם מכל איש והנה הלשון כה משמע לשעבר היינו שמאז נעשה הדבר אבל הלשון 'זה' משמע דעתה הוא עת לדבר הזה וכמורה באצבע דבר הנפעל והמדובר וע"כ אמר המדרש כל הנביאים התנבאו בכה ר"ל שהשפע הנבואה בא להם מכבר בעת התבודדם בינם לבין קונם ועי"כ דייקא הושפלו עצמם מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר ששרתה עליו רוה"ק גם בעמדו בין שאר אנשים שהי' גם מכל איש שפל ושחוח ראש וע"כ התנבא תיכף בעת דברו עם העם כי גם שם צוה ד' עליו את הברכה בהשפעת הנבואה בכל עת וזמן:
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר וגו' ויל"ד ל"ל תרתי ראשי המטות וגם לבנ"י, ונראה עפימ"ש אא"ז זצ"ל בייט"ל לפרש אומרו זה הדבר דנתכוון למ"ש הרמב"ם בפ"י מה' תשובה לא יעסוק בתורה ומצות מפני דבר בעולם לא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש טובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת עכ"ל והיינו זה הדבר בשביל עצמותו תעשו את אשר צוה ד' ולא מפני דבר בלעדו עכ"ד ז"ל, עוד נקדים מ"ש בייט"ל פ' ראה המובחן להכיר ערכו וכוונתו אם הוא זכה וצלולה בלתי לד' לבדו או כוונתו לצורך עצמו הוא כי בהיות כוונתו זכה לא יפול ממנו כי שפת אמת תכון לעד משא"כ אם כוונתו לעצמו לשום שכר או מיראת העונש אז איננו במעמד אחד כי אם לפעם יפול הנופל ממנו ועד ארגיעה לשון שקר עוד שם מה שהביא מסה"ק דמי שיראתו ועבודתו מכח שכר ועונש ואיננה רצונית אינו מורשה לבניו אחריו משא"כ עבודה רצונית מיראת רוממותו ית"ש האב זוכה לבניו ולדורותיו אחריו ברית עולם עיי"ש, ויתבאר דברי הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י זה הדבר וגו' ר"ל אם תעשה בבחי' זה הדבר היינו בשביל עצמותן ולא בשביל דבר אחר בעולם אז יהי' גם לבנ"י היינו לבניהם אחריהם וסיים הכ' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה היינו גם הוא בעצמו כאשר החל לעשות כן יעשה לעולם ולא יופסק ממנו כי בהיותו בכוונה זכה תכון לעד ויקום על מעמדו כאשר בתחלה:
איש כי ידור נדר לד' לא יחל דברו וגו' יל"פ עפימ"ש אאזללה"ה ביש"מ בפתיחה חביב קרבנו של אהרן כקרבנם של הנשיאים כי באמת אין לך אדם מישראל שאין לו שעה שחושק לעשות רצון קונו ונותן לב לשוב רק אחר עבור שעה נתקרר וחוזר לקדמותו אבל הבני עלי' בכל עת נדמה לו שעתה מתחיל לעבוד להשי"ת ובכל פעם מתחיל לעבוד במדריגה יותר גבוה: והנה קרבן הנשיאים בחנוכה ראשונה בראותם כבוד ד' מלא את המשכן ודאי שהקריבו את קרבנם בחשק והתלהבות גדול והי' חביב מאד וכ"כ קרבן אהרן אף שהי' פעמים בכל יום הי' חביב כקרבן הנשיאים שכן דרך בני עלי' כל שעה כשעה ראשונה עכ"ד עיי"ש, וז"ש איש כי ידור נדר לד' שיקבל עליו בחובה לעשות רצון קונו העיקר אשר לא יחל דברו וגם מכאן ולהלאה יחזיק בהתלהבותו והשתוקקו מבלי הרף רק בכל פעם כשעה ראשונה וז"ש גם במדרש מגיד שכל הנביאים התנבאו בכה וכו' מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר והיינו שהתנבאו בכה כיון שלא היו במדריגה אחד בעת שבא עליהם דבר ד' כמו שהי' בעת דברם אל העם ולכן נבאו בבחי' כה כיון שלא היו בבחינתם הראשונה ממש אבל משה רבינו ע"ה התנבא בזה הדבר וכמו שהי' בתוס' קדושה בעת ששרתה עליו רוח ד' לפעמו לקבל נביאתו כן הי' במדריגה זו בכל פעם ועל כן נתנבא בזה הדבר:
א"י לפרש המדרש הנ"ל גם אמאי אמר המדרש זה הדרש דמשה התנבא בזה הדבר דייקא הכא בפ' נדרים, ונראה עפימ"ש א"ז זללה"ה ביש"מ פ' ראה עה"פ סוף דבר הכל נשמע דהנה נחלקו הקדמונים דלדעת הרמב"ם מי שאין לו שום נטי' לרע הוא עדיף כי הוא השלם במדותיו ובתכונתו ודעת החולקים כי אדרבה המתגבר עדיף משא"כ מי שטבעו כך א"כ במה עובד אדוניו ודעת זקני ז"ל כמכריע דהתחלת האדם ודאי העיקר כהחולקים דאם נטבע כך מבטן צדיק מה פעל אבל אח"כ יבא לבחי' דוד המלך ע"ה שהרגו ליצה"ר שנאמר ולבי חלל בקרבי וכאברהם שהפכו לטוב שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך כללו של דבר דבהתחלתו קי"ל כהחולקים ובסופו כהרמב"ם וזה הפי' סוף דבר הכל נשמע ר"ל דהאדם יש לו שתי שמועות יצה"ט ויצה"ר וסוף דבר ראוי להיות הכל נשמע אפי' היצה"ר כי זה כל האדם רק זה הוא תכלית השלימות משא"כ המנצח ולוחם עדיין הוא רק מקצת אדם עכ"ד ז"ל:
ויש לפרש בזה דברי הגמ' נדרים דף ח' אר"ג א"ר מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ"ל דשרי לי' לאינש לזרוזי נפשי', ונראה דהנה הנשבע לקיים המצוה בודאי הוא משום שירא לנפשו פן יתעכב ע"י סיבה ומניעה ע"י עצת היצה"ר העומד לשטנו לבטלו וע"כ הוא קופץ ונשבע שלא יוכל לו להפריע ממנו עבודתו ית"ש והנה אם הי' שלם בתכונתו ובמדתו שלא יהא לו שום נטי' לרע ממילא נשמע שלא הי' צריך לזרוזי נפשי' ע"י שבועה כי הוא מעצמו הי' זריז ונשכר לעשות רצון אביו שבשמים והנה כשעמדו ישראל על הר סיני ופסקה זוהמתן לא הי' בהם שום נטי' לרע רק אח"כ חזרו למומן כידוע וע"כ מאז כל אדם צריך לעשות פעלו לטובה להכניע את חומרו והיצה"ר אשר טמן בקרב איש ונולד עמו מבטן וזה שאמרו חז"ל והלא מושבע ועומד מהר סיני היינו כיון שכל אדם קבל תורה מסיני עד"ז כדי לקיים התורה בלי שום נטי' לרע וא"כ אמאי נשבעין לקיים המצוה הא צריך לקיים המצוה גם בלי שום התגברות על היצה"ר ומשני דשרי לזרוזי נפשי' היינו דאח"כ כן הוא בטבע שיש לאדם חומר ויצה"ר אשר זה כל עבודת האדם לשבר את הטבע וצריך להכניע היצה"ר והנה ידוע כי מעלת משה רבינו ע"ה שלא הי' שום נטי' לרע וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא והכי נקרא שמו משה איש א' וי"ל דע"כ משה התנבא בזה הדבר דהנה כל זמן שיש באדם צד הרע הוא המסך המבדיל ואינו בדביקות גמור כי עדיין יש לו רצון בפ"ע וזה החילוק בין מרע"ה לשאר הנביאים כי משה התנבא בזה הדבר מפני שלא הי' אצלו ענין נפרד וזה הדיבור עצמו הי' השכינה מדברת מתוך גרונו אבל כל הנביאים הגם אשר גם הם היו שלמים במדותיהם אבל מ"מ לפי מדרגותיהם אשר עלו למעלה כפי השגתם בכל עת לא היו בתכלית השלימות ולפיכך לא נתנבאו רק בבחי' כה כיון שלא הי' בכל השלימות כמו משה רבינו ע"ה ונמצא דהחילוק בין משה רבינו ע"ה להנביאים שהוא הי' בתכלית השלימות וע"כ גלה לנו זה הענין הכא בענין הפרשה איש כי ידור נדר לד' או השבע וגו' דהשבועה הוא לד' כדי לזרוזי נפשי' לקיים מצות השי"ת וכל זה אינו צריך רק למי שאינו בתכלית השלימות וצריך לזרוזי נפשי' והא קמ"ל דמעלת משה רבע"ה שהתנבא בזה הדבר מפני שהוא הי' בתכלית השלימות וזה תכלית האדם שלא יהי' לו אח"כ שום נטי' לרע רק כולו טוב:
א"י על המדרש וגם הגמ' הנ"ל עפ"מ דמצינו בגמ' אין שבות במקדש משום דכהנים זרוזים הן וכמה פוסקים ס"ל דכל איסורי דרבנן אין נוהגים במקדש וי"ל הטעם משום דכל איסורי דרבנן הם משום גדר וסייג שלא לעבור על האיסור תורה ולא משום דהם בעצמם אסורים ועל כן במקום המקדש דקדושת המקום הי' מסייעו שלא לעבור על איסור תורה וגם דכהנים גופי' עם קדוש הם לא' וא"כ אפי' בלא גדר וסייג הם נזהרים ונשמרים מבלי נגוע בקצהו בחקת ה' ולכן במקדש אין צורך לגדרים וסייגים וע"כ אמרי' אין איסור שבות צריך במקדש ומובן ג"כ מה שכתב בס' ארעא דרבנן אות ז' שנלמד מדברי הרמב"ם ה' שופר דכשם שאמרו אין שבות במקדש כך י"ל אין שבות במקום ב"ד ע"ש וי"ל ג"כ דהא במקום ב"ד יש השראת שכינה וכל מקום שיש השראת שכינה הוא מגין ומציל מן החטא כמו שאמרו חז"ל במס' שבת כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו ע"ש וכיון דבלא"ה במקום ב"ד אין בא לידי עבירה וע"כ אין צריך לגדרים וסייגים ועל כן אמרי' ג"כ אין שבות במקום ב"ד ויתבאר דברי הגמ' בנדרים הנ"ל והלא מושבע ועומד מהר סיני ר"ל למה צריך לישבע לקיים את המצות כדי לזרוזי נפשי' והלא בהר סיני פסקה זוהמתן ולא הי' עוד יצר סוכן בם וא"כ כ אפי' בלי גדר וסייג ג"כ אינם בא לידי עבירה וא"כ טורח השבועה למה ומשני דאה"נ כשהי' בהר סיני לא הי' צריכין לשום גדר וסייג ואלו הי' ישראל גם לאחר כן במעלה זו לא הי' צריכין לזרוזי נפשי' אבל אח"כ כשירדו ממדרגה כמו עתה שרי לאינש היינו ליחיד לעצמו שלא במקום ב"ד לזרוזי נפשי' ואפשר משו"ז הטעם לא ניתן בתורה שבכתב גם כל הגדרים וסייגים שעשו חז"ל אח"כ משום דבאותו מעמד כשקבלו ישראל התורה ופסקה, זוהמתן לא הי' צריכין לשום גדר וסייג כנ"ל וזש"ה וידבר משה אל ראשי המטות וגו' זה הדבר אשר צוה ה' וי"ל דתורה שבכתב הוא בבחי' זה הדבר דהא זהו בעצמותו דבר ה' אבל תורה שבע"פ אע"ג דגם כן אנו מחויבים לעשותו ולשמרו מ"מ אינו נקרא זה הדבר רק בבחי' כה דהא רק אח"כ כשגזרו חז"ל גם זה נעשה הלכות קבועות וע"כ הוא רק בבחי' כה ולהנ"ל דבמקום ב"ד אמרי' אין שבות נוהג שמה א"כ במקום ב"ד הוא בחי' זה הדבר וזש"ה וידבר משה אל ראשי המטות היינו במקום ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' בבחי' זה הדבר דהא אין שבות במקום ב"ד, ויתבאר המדרש כל הנביאים נתנבאו בכה כיון שאח"כ היי צריכין לגדרים וסייגים להוסיף על מה שכתב בתורה שבכתב וזה הוא בבחי' כה אבל במשה איש א' נאמר זה הדבר כיון שלא הי' צריך לזרוזי נפשי' ולא הי' צריך לגדר וסייג וכמו שאמרו אין שבות במקדש ובמקום ב"ד: זה הדבר אשר צוה ד' ובמדרש מגיד שכל הנביאים התנבאו בכה מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר, יתבאר ע"ד דאיתא במדרש מעשה ברוכל אחד שהי' מכריז מאן בעי למיזבן סם חיים כניף כ"ע לגבי' הוציא להם ספר תהלים והראה מי האיש החפץ חיים מה כתיב בתרי' סור מרע ועשה טוב ופי' בס' סדש"ש ח"ב ד"ד כי עתה בזמן הזה שמלאכתן בעסקי עוה"ז קבע ותורתן ארעי הבא לומר דברי תוכחה ומוסר צריך להמשיל משל מעניני עוה"ז להבין מזה עניני שמימה היינו כמו שהרופא צריך לנקות תחלה הגוף והקיבה מזוהמתם ואח"ז יתן סמי רפואות להחיות כ"כ צריך תחלה לסור מרע לנקות המוח והלב מזוהמתם אח"ז יעסוק בעניני רפואות בחי' עשה טוב אבל בזמניהם שתורתם קבע והי' טפל בעיניהם עניני עוה"ז הוצרך הרוכל לומר להם המשל מעניני שמימה מה שכתב בתהלים סור מרע ואח"ז ועשה טוב כ"כ בעניני עוה"ז צריך תחלה לנקות הגוף מזוהמתו אח"ז לשתות סמי רפואות עכ"ד, (הובא בייט"ל פ' האזינו אות י"ד,) וזש"ה וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמור היינו כשיאמרו ראשי המטות דברי תוכחה ומוסר לבנ"י בזה האופן יאמרו בבחי' זה הדבר עצמו ולא ע"ד משל מעניני ארציות כדי להבין עי"ז עניני שמימה כי אם כ"כ יהי' עניני שמימה קבוע בלבן אשר יבינו וישכילו את עניני שמים בלי משל מעניני ארציות, ואמר המדרש כל הנביאים התנבאו בכה היינו בדורות האחרונים שלא הי' תורתן קבע והוצרכו הנביאים להסביר דבריהם ע"פ משל וע"כ אמרו כה בלשון משל מעניני ארציי מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר עצמו בלי משל ומליצה כיון שהי' דור דעה כ"כ שהבינו בלא משל כין שהי' תורתן קבע והוא ע"ד שפירשו בספרים אין לגבי משה יראה מילתא זוטרתא הוא כשהיו ישראל לגבי משה ר"ל אצל משה הי' היראה לכל אחד מישראל מילתא זוטרתא וז"ש לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה לא יעשה דבריו חולין ר"ל לומר משל מעניני ארציי שהוא דברי חול כי אם ככל היוצא מפיו יעשה מה שיאמר בפיו זה עצמו יעשה:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, ודקדקו כפל הלשון יתבאר עפימ"ש אא"ז הייטו"ל פי' הכתוב שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת שצריך האדם מקודם לתקן מה שעברו על הל"ת ואח"כ יוכל לקיים את המ"ע כי אם יקיים את המצות עשין קודם שעזב את מעשיו הרעים אזי גם המ"ע נחשבים לאפס וזהו שוא לכם משכימי קום היינו שמשכימים הקום ועשה מאחרי שבת ומאחרים המצות ל"ת שהם בשב ואל תעשה וזה דרך מהופך עכ"ד, (ועיין בקדושת יו"ט סו"פ זו, והנה פרש"י זה הדבר אשר צוה ד' זה הדבר הוא מיעוט לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה ואם חלפו אין מותר ואין מופר עיי"ש, ויתבאר עד"ז איש כי ידור נדר לד' שנדר לד' לקיים מצות ד' בקום ועשה או השבע שבועה לאסור איסור על נפשו מה שכבר נאסר עוד אסר על נפשו בגדרים וסייגים שלא לעבור על ל"ת ואמר הכתוב שלא יהפוך את הסדר לשמור מקודם את המ"ע ואח"כ הל"ת כי אם קודם לא יחל דברו להשמר ממצות ל"ת ואח"כ ככל היוצא מפיו יעשה היינו המ"ע, וזש"ה זה הדבר והוא ע"ד פרש"י ז"ל זה הוא מיעוט ר"ל שאם חלפו שקיים המ"ע מקודם ואח"כ הל"ת בזה יקלקל מעשיו כיון שהוא דרך מהופך כי אם קודם יקיים הל"ת ואח"כ המ"ע ועיין מ"ש בפ' משפטים עה"פ ובכל עשר אמרתי אליכם תשמרו:
נקום נקמת בני ישראל וגו' ויל"ד הלשון נקמה ב' פעמים, עוד דקדקו המפורשים במה ששינה הכתוב דקודם אמר נקמת בנ"י ואח"כ כתב נקמת ד', עוד מש"כ אותם ואת פנחס מדוע בפנחס בחר ד' להיות משוח מלחמה ולא באלעזר ועיין בפירש"י, ונראה עפימ"ש המפו' במה שאמר אלי' קנא קנאתי לד' אלקים צבאות וגו' כי האלשיך פי' הפסוק למה ד' תעמוד ברחוק דבהגלות אין שמו שלם דהיינו שיש פירוד בין י"ה לו"ה בענין השפעה וכעין זה כתב הגלאנטי בפ' כי ראתה גוים באו מקדשה "כי ראתה" סו"ת י"ק "באו מקדשה" סו"ת ו"ק וגוים ביניהם והבן, והנה בעבור ישראל ח"ו הם מרחקין השם כביכול וגם מסלקין שכינתו ואז ח"ו לא נקרא אלקי ישראל רק אלקי צבאות עליונים ונוח לו ית"ש יותר שיקרא אלקי ישראל והיינו קנא קנאתי שתי קנאות אחד לד' שמו ית' שאינו שלם ח"ו ועומד ברחוק ע"י עונותיהם ב' אלקי ישראל ר"ל מה שנקרא אלקי צבאות עכ"ד המעורשים ובזה פירש אא"ז ז"ל בישמח משה פ' פנחס בקנאו את קנאת"י דייקא מה שעשו לי לשמי שמפרידין שמי והשנית בתוכם מה שגרמו בתוכם ר"ל בין בני ישראל שגרמו לסלק שכינתו מבין ישראל ח"ו עכ"ד עיי"ש, והיוצא מזה אשר מדין ומואב שהחטאו את ישראל בבעל פעור ובבנות מואב גרמו רעות בשתים האחד מה שעשו הפירוד בהשם וגם ח"ו סלקו שכינתו ית"ש ופנחס בקנאו קנאת ד' צבאות השיב את חמת המלך מעל ישראל והחזיר עטרה ליושנה כאשר בתחלה והנה כי כן בדין הוא שיטול שכרו ולזה הבטיחו השי"ת והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם שיהא כהן לאל עליון שתשרה עליו שכינה מדה כנגד מדה מה שבמעשיו פעל גם כן ועשה כזאת להשרות שכינת עוזו בתוכינו ולכן אמר הנני נותן לו בריתי שלום הנני דייקא מה שגרם ג"כ שלא יהא פירוד ח"ו בשם ד' וזה מרומז שלום בוא"ו קטיעא ודרשי' בגמ' שלם משמע בשלימות ע"ש שלא יהא כהן בעל מום והבן, וז"ש המסורה לכן אמור אני ד' כהווייתו בלי שום פירוד ח"ו ויתבארו דקדוקים הנ"ל דלכן בנקמת המדינים דוקא פנחס הי' משוח מלחמה כיון שהוא התחיל במצוה לתקן מה שרצו המדינים לעוות להפריד בין הדביקים כנ"ל ע"כ שלח ד' את פנחס לנקום נקמות באויבי ד' כמו שהתחיל מאז, וזשה"כ נק"ם נקמ"ת בנ"י שתי נקמות האחד נקמת בנ"י מם שרצו לסלק ח"ו שכינתו מישראל ונקמה השנית לתת נקמת ד' במדין דגדול מה שרצו להחטיאם להפריד ח"ו עי"ז בהשם ולשתי נקמות האלה בדין הוא אשר פנחס יכניע את ערף המדינים וכן יאבדו כל אויביך השם כן יהי רצון בב"א:
נקום נקמת בנ"י מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך וגו' לתת נקמת ה' במדין וקשה אמאי תלוי' פטירתו של משה בנקמת מדין וגם דמתחלה כתיב דנקמת בנ"י הוא ואח"כ כתיב נקמת ה' והנראה עפי"ד רש"י ז"ל דלכן כתיב נקמת ה' שהעומד כנגד ישראל כאלו עומד כנגד הקב"ה ויש לומר דבזה התאזרו כח לעשות חיל לילך במלחמה ולא פחדו לנפשם שלא יזיקו כיון שהלכו בשליחות של מצוה לקנא קנאת ה' צבאות ולא הי' כוונתם כלל לנקום נקמת עצמם בזה הי' בטוחים שלא יפקד מהם איש דהא קי"ל שלוחי מצוה אינן ניזוקין דהנה אמרי' בפסחים דף ח' דמפני הסכנה אין בודקין בדיקת חמץ ופריך בגמ' והא"ר אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין ומשני שמא תאבד לו מחט ואתו לעיוני בתרה ופרש"י וכיון דמתכוין אף למחט לאו שליח מצוה היא וניזוק עיי"ש ולפי"ז גם כאן במלחמות מדין הי' להם לחשוש פן תהי' כוונתם גם לנקום נקמת עצמם ולאו שלוחי מצוה נינהו אך יש לומר עפימ"ש אא"ז זצ"ל ביש"מ פ' שמות על המדרש עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים דהנה אמרו חז"ל שבזכות יוסף שגידר עצמו מהעריות נגדרו כל האנשים ודעת לנבון ניקל שכל זמן שיוסף הי' קיים שהוא שורש מדת היסוד והי' התפשטות מדה זו בעולם הי' בנקל להזהר משא"כ אחר כך הי' צריך להתחזקות גדול והיינו עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים עליהם דייקא כי הוא הנושא בעול את המשא משא"כ אח"כ הוטל עליהם משא מצרים להתחזק על יצרם מעצמם להנצל מערות מצרים עכ"ד ז"ל ועיי' מ"ש בזה בפ' דברים והנה איתא בסוטה דף י"ד שאמר לו הקב"ה למשה כשבקש לכנוס לארץ וכי לאכול מפרי' אתה צריך אלא לקיים מצות התלוים בה הריני מעלה עליך כאלו קיימת אותן ואתן לך שכרך עיי"ש הרי דמשה רבינו ע"ה הי' במדריגה זו דאפי' אם הי' איזה הנאת הגוף בהדי מצוה לא הי' מחשבתו וכוונתו כלל לצורך עצמו כי אם הכל כמו שהוא רק בלתי לה' לבדו ולפי"ז י"ל דכל זמן שמשה הי' קיים הי' אורו זורח על כל העולם גם כן במדה זו דבעמדו לפני ה' לעשות אחת ממצות הבוב"ה לא הי' כוונתם כלל בשביל הנאת עצמם כי אם הכל עולה למעלה לשם מצוה ולכן בכח זה לא יראו ולא ירך לבבם והלכו למדין לנקום נקמת ה' וזש"ה נקום נקמת בנ"י אחר תאסף על עמיך דייקא ור"ל מפני שהוא ג"כ נקמת בנ"י לכן צריך לנקום מהם קודם שתאסף משה אל עמיו והוא קיים אתנו דאז התפשטות מדתו יותר בעולם ובניקל הוא אשר לא תהי' הכוונה בשביל הנאת עצמו כי אם הכוונה לתת נקמת ה' במדין היינו למען המצוה לכבוד הבוב"ה ופי' הכתוב דהנקמה צריך להיות מקודם שיאסף משה על עמו צונו הבוב"ה לתועלתינו ולמענינו שלא יהי' ניזקין במלחמה לכן תהי' המלחמה בעוד שמרע"ה קיים אתנו והתפשטות אורו וקדושתו חופף עלינו להיותינו במידותיו של משה ועיי' מ"ש בפ' שלח עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו לפני ה' ופירש"י במס' שבת אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו והנה לפ"ז קשה רישא דקרא דמשמע שבאו להודות לה' משום שלא נפקד מהם איש במלחמה ולא דאתו לכפרה על הרהורי עבירה גם הלשון נשאו את ראש צ"ב: ונראה עפימ"ש א"ז ז"ל ביש"מ פ' שמות לפרש המדרש עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים דהנה כל מין גלוית ושעבוד לא הי' בחומרות לבד רק ברוחניות ג"כ ואדרבה כל התחלות היא ברוחניות ונשתלשל לגשמיות והנה אמרו רז"ל שבזכות יוסף שגידר עצמו מהעריות נגדרו כל האנשים, ודעת לנבון ניקל שכל זמן שיוסף הי' קיים שהוא שורש מדת היסוד והי' התפשטות מדה זו בעולם הי' בנקל להזהר משא"כ אחרי כך הי' צריך להתחזקות גדול והנה מצרים ערות הארץ שהיו שטופי זמה והי' צריך התחזקות גדול והיינו משא של מצרים, וזה שאמר המדרש עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים עליהם דייקא כי הוא הנושא בעול את המשא אבל משמת יוסף הוטל עליהם משא של מצרים להתחזק על יצרם מעצמם להנצל מערות מצרים עכ"ד ז"ל, ויתבאר בזה דהנה כאשר נמסר לאלפי הצבא את בנ"י גם לזה נמסר להם כאשר ילכו אתם עמם במלחמה ישאו הם את עונם להשפיע עליהם ביראת שמים לחופף עליהם מרוח קדשם ושמרו את בנ"י להשמר מכל חטא ופשע והיינו שאמרו עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה שהוטל עליהם משא העם שלא יחטאו לאשמת העם ולכן ולא נפקד ממנו איש כי איש הירא מעבירה שבידו חוזר מעורכי המלחמה ובודאי שהוא משום שאם ילך במלחמה ועבירה בידו אף הוא בעונו יוכל להלכד במלחמה וע"כ אמרו כיון שלא נפקד מהם איש במלחמה הוא משום שהם נשאו משאם עליהם ועכ"ז באו להקריב קרבן לפני ד' על הרהורי עבירה אף אם מידי עבירה עצמו יצאנו:
נחנו נעבור חלוצים במסורה ג"פ נחנו כלנו בני איש אחד נחנו, נחנו נעבור חלוצים, נחנו פשענו ומרינו:
עוד יש להבין במ"ש לעיל האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ולמה תניאון את לב וגו' כה עשו אבותיכם בשלחי אותם וגו' וקשה מפני מה בזה יסירו וימניעו את בנ"י לעבור את הארץ הלא גם אם בני גד ובני ראובן לא יעברו אין מעצור לד' הישועה ואין המלך נושע ברוב חיל ולא בכח יגבר איש וגם מה זה דומה לחטא המרגלים עוד נבאר בזה שדקדקו המפורשים בפ' שלח כלם אנשים ראשי בנ"י המה והקשו למה שלח משה ראשי בנ"י הלא הי' יותר טוב לשלוח מפשוטי העם הבקיאים יותר בעניני דרך ארץ וישוב העולם והם יכלו להבין את הארץ החזק היא או הרפה, ונלע"ד עפימ"ש אא"ז זלה"ה ביש"מ פ' תשא לפרש הגמ' אלמלא היו ישראל באגודה אחת אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם דהיינו משום דשם ישראל מורה על השליטה באומות ובשריהם למעלה כמו שנאמר כי שרית עם אלקים ואנשים רק דתשובת ישראל אינו רק כשהם באגודה אחת דאז הכללות הוי כישראל סבא משא"כ כשהם נפרדים והבן עכ"ד, והנה פרש"י בפ' חקת עה"פ וישלח ישראל מלאכים וגו' וז"ל ובמקום אחר תולה השליחות במשה שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל עכ"ד, ובזה יש לומר דמשה רבינו ע"ה כשרצה לשלוח לרגל את הארץ בחר לו את ראשי בני ישראל כל נשיא בהם משום דכל ישראל כשהם באגודה אחת הם שולטים על האומות ובשריהם וכיון דהנשיאים הם ככל הדור א"כ כשישלח את הנשיאים הוי כאלו שלח את כלליות ישראל לכן שלח את הנשיאים בעדה ולא מן פשוטי עם כיון דעליהם הי' סבור משה רבע"ה שהם לא יפחדו מהאומות היושבים אז בארץ כיון דהם באגודה אחת כל הנשיאים ביחד אין כל אומה ולשון יכול לשלוט בהם, ויש לפרש בזה דברי התרגום יונתן כד חמי משה ענותנותי' דיהושע קרא משה להושע בז נון יהושע וצ"ב ולהנ"ל י"ל דמשה חשב ליהושע פן מכח ענותנותו יחשוב בלבו שהוא אינו ראוי להיות נשיא והוא אינו ככל הדור והוי כאלו המה נפרדים ואז אין להם הכח והממשלה כישראל סבא ועל כן הי' צריך משה להתפלל עליו שלא יהא נלכד בעצת מרגלים ע"י ענותנותו והנה זה הי' לבסוף מה שטעו המרגלים והוציאו דבה על הארץ והיו מתייראים שלא יכלו לכבוש את הארץ משום שהרגישו בנפשם כי אינם כדאים שיהיו נשיאים וכמ"ש בזוה"ק דהמרגלים אמרו אם יעברו לגו אזי יעברון יתהון מנשיאהון עיי"ש ולכן פחדו פחד שאינם ככל הדור ואין להם השליטה באומות ובשריהם:
ויתבאר בזה דמשה אמר לבני גד ולבני ראובן דאם לא יעברו לארץ כנען א"כ יהא נפרדים מתוך אחיהם ואז לא יהא להם הכח מאת ישראל סבא אביהם ועל כן אמר להם למה תניאון את לב בני ישראל משום דאם הם נפרדין באמת יש להם לפחוד כיון דרק כשהם באגודה אחת אין כל אומה יכול לשלוט בהם ואמר כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע ר"ל דזה הי' ג"כ חטא המרגלים כיון שחשבו שהם אינם ראוים להיותם נשיאים ואינם ככל הדור משו"ז יראו לנפשם שאין להם שליטה על האומות, ויתבאר המסורה כלנו בני איש אחד נחנו ר"ל כלנו בכללות בני איש אחד היינו ישראל סבא נחנו ויש לנו בכללות הכח והשליטה כמו ישראל סבא וע"כ אפי' נחנו פשענו ומרינו מ"מ נחנו נעבור חלוצים למלחמה ואין לנו מורא מכל אומה ולשון כיון דבכללות נחנו כמו ישראל אבינו אשר שמו מורה על השליטה באומות ובשריהם:
א"י על המסורה עפי"מ שנחלקו הקדמונים אם המתאוה ומתגבר על יצרו עדיף או האינו מתאוה כלל דלדעת הרמב"ם מי שאינו מתאוה כלל ואין לו שום נטי' לרע עדיף כי הוא השלם במדותיו וחסיד מתקרי כענין שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך שהפכו כלו לטוב ויש חולקים עליו כי אדרבה המתגבר עדיף שעושה לכבוד קונו משא"כ מי שטבעו כך אם כן במה עובד אדוניו ואא"ז זללה"ה ביש"מ סו"פ ראה בא כמכריע דבהתחלת עבודה ודאי עיקר כהחולקים אבל ע"י מלחמתו בחזקה יבא לבחינה זו שיהא כולו לטוב כללו של דבר דבהתחלה קיי"ל כהחולקים ובסופו כהרמב"ם עכ"ד ז"ל נמצא דשלשה חילוקים יש מי שמתאוה ומתגבר על יצרו ויש מי שאינו מתאוה כלל והשלישי מי שאינו יוכל לעמוד על יצרו ח"ו, ויתבאר דברי המסורה נחנו פשענו ומרינו היינו אם אינו יכול לכבוש את יצרו ח"ו והולך אחר תאותו ושרירות לבו אבל העיקר אשר נחנו נעבור חלוצים היינו להתגבר על יצרו במלחמה ולכבוש אותי כעין כיבוש מלחמה וגדולה מזה כי ע"י מלחמתו בחזקה ה כנגד היצה"ר יבא למדת השלימות שיתהפך כולו לטוב ולעבוד את בוראו כאיש אחד ובלב אחד והיינו כלנו בני איש אחד נחנו שגם היצה"ר יכבוש אותו כ"כ עד שלא יהא בלבו שום נטי' לרע כי אם הכל כאיש אחד יהא בלבו בלי שום התגברות וכמו דאיתא בדוד המלך ע"ה ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצה"ר: