אור ברסלב
עצי חיים על התורה ספר עצי חיים על התורה - פרשת לך לך

עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים

ספר עצי חיים על התורה - פרשת לך לך

ספר עצי חיים על התורה - פרשת נח

לך לך וגו':

י"ת עפימ"ש בפנים יפות פ' קדושים מה שתקנו לומר אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלינו ומה יפה ירושתנו כי עבודת ה' וקיום מצותיו ראוי לנו מג' פנים, הא' כי הנשמה חלק אלקי ממעל ראוי לדבק בשורשה בהווייתה וזהו מה טוב חלקינו, והב' הוא העצה הטובה היעוצה לנו מאת ה' בתורתו הקדושה כדכתיב ובחרת בחיים, והג' ראוי לנו מצד אבותינו הקדושים שזיכו אותנו בקדושתם בדורי דורות עכ"ד והנה באאע"ה שזכה וקידש עצמו בעבודה תמה מצד עצמו ואחד היה אברהם שהכיר את בוראו ולא מצד אבותיו ולא נשאר לו רק ב' פנים מהנ"ל ליקח ממנו לעבוד את ה' ואדרבה היה לו לשכוח דרכי אבותיו, וז"ש לו השי"ת שיעזוב את דרכי אבותיו וילך לו מארצם והיינו לך לך ממולדתך ומבית אביך ופירש"י לך לך להנאתך ולטובתך דייקא מצד העצה הטובה ומה נעים גורלינו כדכתיב ובחרה בחיים וגם אל הארץ אשר אראך שם רומז אשר שם יזכה לראות את עצמו דהא האדם העיקר היא הנשמה ויוכל להביט על עצמו אל חלק הנשמה חלק אלקי ממעל כמ"ש מה טוב חלקנו אבל אל חלק אבותיו אל יביט וזהו שילך לו מבית אביך וממולדתך:

לך

לך לך וגו' פירש"י להנאתך ולטובתך והק' המפו' וכי היה צריך להבטיח לאברהם לקיים מצות בוראו בשביל הנאתו וטובתו, ונראה עפי"מ שכתב אזללה"ה בס' ייט"ל פ' יתרו כי גלוי וידוע שהאדם צריך לעביד את בוראו בכל עת אפי' בשעת אכילתו ושתייתו וגם כי צריך לישן יהיה כוונתו לשמים כדי לעבוד בזה את הבוב"ה וזה אחת מעבודות הקשות אך במקום הקודש בעת שהי' ישראל שרוים על אדמתם שם היה בנקל יותר לקיים זה עייש"ב:

ועם זה יש לפרש בפ' ויצא וישכב במקום ההוא ופירש"י כאן שכב אבל בי"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, וי"ל כי כל אותן שנים שהיה שם היה יעקב ירא לשכב כי אולי לא יוכל לעמוד בזה הנסיון שיהיה כוונתו רק בלתי לד' לבדו וכיון שבא יעקב אל המקום ההוא ששם היה בית אל וקיפל הקב"ה כל א"י תחתיו שם ראה בחוש הנרגש כי ניקל לו לישן שלא להנאת עצמו כ"א בכוונה זכה לו לה' וע"כ וישכב במקום ההוא:

וז"ש לך לך להנאתך ולטובתך אל הארץ אשר אראך ר"ל ששם בארץ אשר תבא שמה היינו אל מקום הקודש יוכל להנות ולהטיב לעצמו כיון ששם היא בנקל לכוין לשם ה':

א"י לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, עפימ"ש בשל"ה פ' בחקתי עה"פ וזכרתי את בריתי יעקב והק' הלא זה הפ' הוא של נחמה ולמה נאמר בתוך הקללות וכ' שקבל כי גם זה הפסיק היא מתוכחות מוסר כי אינו דומה רשע בן רשע החוטא לרשע בן צדיק שראה אביו מתנהג בחסידות וכן אינו דומה מי שהוא דר במקום מכוער למי שהוא דר במקום תורה וע"ז אמר אזכור לך אלו הדברים שאתה מזרע אבות הקדושים וגם הארץ אזכור כי נתתי לך א"י שאוירה דא"י מחכים עכ"ד הקדושים:

ועפ"ז יש לפרש מה שאמר יעקב לבניו בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי פרש"י זהו מעשה זמרי ומחלקותו של קרח שנאמר נשיא בית אב לשמעוני, קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא הזכיר בן יעקב, ולהנ"ל י"ל שיעקב אבינו התפלל על בניו שלא יזכר להם צדקתו של יעקב בעת שיחטאו שהם בניו זרע קודש מחצבתם:

ובזה י"ל ג"כ הברכה שברך יעקב את אפרים ומנשה ויקרא בהם שמי ושם אבותי ר"ל שברכם שיהיו צדיקים זרע ברך ד' וכשיקרא בהם שמי ושם אבותי יזכור להם לטוב ולא כמזכיר עונם בזה והנה באברתם אע"ה הי' ההיפך שאבותיו הי' עוע"ז וגם דר בחו"ל וזש"ה לך לך להנאתך ולטובתך וגו' ר"ל שילך מארצות אויר ארץ עכו"ם טמאה וגם מבית אביו שלא נהג כשורה אל הארץ אשר אראך היא א"י דאוירת מחכים ובנקל יותר לעבוד את ד' בכל לבבו ובזה יהיה ההליכה להנאתך ולטובתך:

לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך, ובמד"ר פ' ר"י שמעי בת וראו והטו אזנך וגו' ויתאו המלך יפיך, יתבאר עפימש"ה וכל העם רואים את הקולות ופירש"י רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר עכ"ל והיא דבר שאין בחוש השכל להשיגו איך יוכל עין בשר ודם לשלוט לראות את הקול מדבר אליו שהקול הוא אויר ורוחני:

ופרשתי (בדרושי לשבועות) עפ"י המבואר בעשרה מאמרות על הפ' כי האדם יראה לעינים וגו' כי אמרו תפוח עקבו של אדה"ר הי' מכהה גלגל חמה כלומר שהי' אדה"ר קודם החטא כלו שכלי מכף רגלו ועד ראשו והי' תפוח עקבו משיג יותר מגלגל החמה ואחר החטא נעשה כתנות עור בעין עו"ר תחת או"ר ואין בו השגה רק בלב ומוח בלבד, וז"ש כי האדם קדמאה יראה מה שתאוה לעינים ע"כ אלקים יראה רק ללבב עיי"ש:

והנה במעמד הנבחר כשעמדו ישראל אצל הר סני ופסקה זוהמתן מחטא הקדום והי' כמו אדה"ר קודם החטא כיון שהגשם הלך חלף לו מהם והי' כלו רוחני בכל אבריהם ולכן שפיר עיניהם ראו את הקול דהיא דבר רוחני מה שהעין אינו יכול עתה לראות מחמת שנתגשמו האברים ואין הבנה בדבר רוחני כי אם בלב עיי"ש:

והנה איתא בערכין דף ל"ב דבעי יהושע רחמי על יצרא דעכו"ם ובטלו והיינו דקא קפיד קרא עליה דיהושע וכו' בשלמא משה לא בעא רחמי דלא הוי זכותא דא"י אלא יהושע דהוי לי' זכותא דא"י אמאי לא ליבעי רחמי ע"כ ומשמע דזכותא דא"י מגין לבטל היצה"ר ואפשר לומר דלכך צוה הקב"ה לאברהם לילך לא"י כיון דשם זכותא דא"י מגין לבטל היצה"ר וכן מצינו באברהם אשר תקן חטא אדה"ר והיה מושלל מהגשם (ועי' מ"ש בפ' ויחי) וז"ש המדרש הפ' שמעו בת וראו מדבר באברהם היינו שיראה בעיניו את הקול אשר צריך לשמוע וא"א לראות אבל אאע"ה כיון שהי' משולל הגשם ע"כ ראה מה שאחר שמע וע"כ אמר והטו אזנך הכוונה גם יטה אזנו לצד אחר עכ"ז יבין את הקול מה שיראה בעיניו את הקול כיון שבטל היצה"ר והי' כולו רוחני ויתאו המלך יפיך היינו כמו שתפוח עקבו של אדה"ר הי' מכהה גלגל חמה וגם אברהם שתקן החטא תואר והדר לו וכמו שפי' בייט"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם קדמאה שהיה יפה מעין אדה"ר קודם החטא כיון שהאבות תקנו חטא הקדום והיינו ויתאו המלך יפיך מעין שופרי' דאדה"ר קודם החטא:

ובמד"ר אכ"ל שני פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים איזו חביבה אם הראשונה או השני' ממה דכתיב ולך לך אל ארץ המורי' הוי שני' חביבה מן הראשונה והקשו המפורשים האיך נשמע ממה דכתיב אל ארץ המוריה דהשני' חביבה יותר מן הראשונה, אל הארץ אשר אראך במד"ר ולמה לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה וע"ז ג"כ הק' סבת השכר על כל פסיעה שלא יהי' זולת אם לא יגלהו מיד אנה ילך וגם מה חביבתו במה שיגלה לו אי' מקומו רק אח"כ:

והנראה עפימ"ש אא"ז זצ"ל בהקדמה לס' יש"מ לפרש המדרש רבנן אמרי חביב קרבנו של אהרן כקרבנם של נשיאים כתיב זה קרבן נחשון וכאן כתיב זה קרבן אהרן:

כי באמת אמרו אין חסידות כחסידות בראשיתו רק אחר שעה נתקרר וחוזר לקדמותו אבל הבני עלי' כל שעה ושעה כראשונה שבכל עת נדמה לו שעתה מתחיל לעבוד להשי"ת וזהו דברי המדרש דקרבן הנשיאים שהיה לחנוכת המזבח הי' בהתלהבות גדול כי היה חנוכה הראשונה והיה חביב מאוד כפי הדביקות והתלהבות שלהם ותנו רבנן שגם קרבן אהרן אף שהי' מקריב פעמים בכל יום אעפי"כ עשה בהתלהבות גדול כמו קרבנן של נשיאים עכדה"ק: וז"ש המדרש כדי לחבבה בעיניו פי' שלא גלה לו בפעם ראשונה בכדי שלא יסור ממנו זיקת אהבתו עד שיבא אל המקום אשר אמר לו א' לילך לשם וע"כ לא גלה לו מיד רק אח"כ וכשאמר לו הקב"ה שנית באיזה מקום לקיים מצותיו נתעורר עוד הפעם בהתלהבות גדול לכן בדין הוא שיטול שכרו על הל פסיעה ופסיעה כיון דגם אח"כ היה חביב בעיניו כמו בתחלה דהא הי' דבר ה' אליו גם בפעם שנית ובודאי לא נתקרר מהתלהבות ואש של מעלה כאשר בתחלה:

וז"ש המדרש אינו יודע איזה חביבה אם נסיון הראשון או השני' ממה דכתיב ולך לך אל ארץ המורי' מזה נשמע דשני' חביבה מן הראשונה דהא גלה לו מיד את הר המוריה ולא דבר אתו שנית מאותו ענין ועכ"ז שש ושמח על המצוה ולא נכבה אש ההתלהבות של המצוה וע"כ השני' חביבה יותר מן הראשון דהי' נסיון גדול וע"כ היא חביבה וכקרבנו של אהרן:

ואעשך לגוי גדול פירש"י זה שאומרים א' אברהם עפימ"ש בס' באר מים חיים לפרש לך לך עד"ש ואיש את קדשיו לו יהיה עפ"ד החוה"ל דמה שהאדם עושה בעבודת השי"ת הן צרכי עצמו של אדם היא נשמת אדם וצורכי עניני עוה"ז צרכי גופו הוא צורכי אחרים שאינו עצמות אדם:

וז"ש לך לך כלו לצרכך לצורך עצמך שלא תעשה להנאת גופך שאז נקרא צורך אחרים רק לצורך עבודת השי"ת שזהו עצם האדם שלבעבור זה נברא לעשות רצון קונו ית' עכ"ד:

ובזה יש לפרש הפסוק (שמואל א' ז') והלך מידי שנה בשנה וגו' ושפט את ישראל את כל המקומות האלה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:

ואחז"ל כל מקום שהלך שם ביתו ר"ל ע"י ששפט את ישראל בכל מקום בואו וע"כ קנה לו לעצמותו ביתו ומנוחתו כיון שזה דוקא הוא שלו:

וז"ש כל מקום שהלך ביתו עמו ר"ל בזה שהדריך את ישראל לעבודת השי"ת ע"כ היה ביתו עמו:

וז"ש ואעשך לגוי גדול פרש"י ז"ש אלקי אברהם ר"ל בזה מקרי הליכה שלך על ידי שאומרים אלקי אברהם, והוא כמ"ש בזוה"ק (בראשית ד' ע"ז) בההוא יומא (שהציל הקב"ה את אברהם מאור כשדים) ידעו כל אומיא ולישניא דלא שיזביה לאברהם אלא קוב"ה דאיהו יחידאי דעלמא והוו מייתין בנייהו למשכנא דאברהם וכו' ועלייהו אמר קרא נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם וכו' עיי"ש וע"כ ואעשך לגוי גדול מה שנאספו כל האומות עם כל בניהם לאאע"ה ע"י שהודיע שמו של הקב"ה בעולם ואח"כ נקרא אלקי אברהם כנ"ל והבן:

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו':

יל"פ עפימ"ש המפורשים דיעקב ועשו חלקו העולמות עשו נטל עוה"ז ויעקב נטל עוה"ב וא"כ אמר יאמר עשו כי הכל מה שבידינו גזל הוא וכלו לעשו, ותי' דהא תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית דאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור את העולם לתהו ובהו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ונמצא דאם לא היו ישראל מקבלים התורה מוט התמוטטה הארץ והשמים וכל אשר בהם ובאו ישראל וקבלו וקיימו הארץ ומלואה והו"ל כדין המציל מזוטו של ים ומשלולותו של נהר הרי אלו שלו ובני עשו שלא רצו לקבל התורה הנה ככל הגוים והפסידו עוה"ז וזכו בה ישראל כשקבלו התורה עכ"ד:

ובזה פי' הפ' כח מעשיו הגיד לעמו היינו שהגיד לעמו ישראל התורה הקדושה שהוא מעשיו של הקב"ה כמו שאמרו ז"ל שנטל הקב"ה כלי אומנתו התוה"ק ובזה ברא את העולם ועבור זה נתן להם נחלת גוים מה שנפל בגורלו של עשו היינו העוה"ז ג"כ כי גם זה שייך לנו עפ"י דת ודין המציל מן הנהר ומזוטו של ים:

וזש"ה ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין זה רומז על עניני עוה"ז שגם זה שייך לו ולבניו אחריו ויאמר ברוך אברם וגו' קנה שמים וארץ פרש"י כמו עושה שמים וארץ וי"ל דקאי על אברהם דבזה שקבל עליו התורה לשמור ולעשות קנה את השמים וארץ כדין המציל מזוטו של ים דאלמלא התורה הי' בטלין חקות שמים וארץ ולכן מגיע לו לחם ויין היינו עוה"ז ואין לבני עשו חלק ונחלה בו דהא הכל לנו הוא ומהפקירא קזכינא והיינו אשר מגן צריך בידך הקב"ה מסר לו נחלת גוים ואינו גזל בידו כיון שהכל שלנו אחרי שקבלנו התורה:

ומלכי צדק וגו' בייט"ל פ' וישב מביא בשם דודו הגאוה"ק בעה"ס ארי' דבי עילאה ז"ל מווישניצא פירושו דמבואר באו"ח סי' רל"א שכל מעשיו יהי' לש"ש אפי' דברים של רשות כגון אכילה ושתי' והליכה והשינה והקימה וכל צרכי גופו יהי' כולם לעבודת הבורא ית' שיכוין שיאכל וישתה כדי חיותו לעבוד את בוראו כ"כ בשכיבה יתכוין לתת שינה לעיניו שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה וכ"כ בכל הדברים יכוין לעבודתו ית"ש:

וז"ש הוציא ענין זה לחם ויין ר"ל אפי' בהיותו עוסק במאכל ובמשתה בלחם ויין הוא עצמו באותו שעה כהן לאל עליון עכ"ד:

ובזה נ"ל להמשיך הדברים מה שאמר הכ' וברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ עפ"י דאיתא באו"ח סי' ו' סעי' א' בהג"ה ומפליא לעשות שקושר דבר רוחני בדבר גשמי, פי' ג"כ כנ"ל שנוכל לעסוק בתורת ד' תמימה אף בעסקנו בדברים גשמיים ועכ"ז אם מחשבתינו דבוקים בד' וכל חפצנו לש"ש הוא כעוסק בדברים רוחניים ובמילי דשמיא:

וזש"ה קונה שמים וארץ שקושר דבר הגשמי עם דבר השמימי שגם בעסק בצרכי הגוף אם מיחד מחשבתו נוכח פני ה' הוי כעוסק בצרכי שמים ובשלחן גבוה קזכי:

ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ברש"י כמו עושה שמים וארץ ע"י עשייתן קנאן להיות שלו, צל"ד מה הרבותא ומה חידוש בזה שהשמים והארץ המה של הקב"ה על ידי עשייתו, גם להבין סמיכת הפ' וברוך אל עליון וגו' לויתן לו מעשר מכל:

ונראה לפרש ולדרוש סמוכין עפי"מ שפירשתי המדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה לפיכך עומד משה ומזהיר את ישראל עשר תעשר והיא פלאי ונ"ל דהנה כבר אמרתי הטעם במה שצונו הבוב"ה ליתן תרומה ומעשר לכהנים ומשיחי ד' דהנה יחשוב האדם וידמה בלבבו כי כחו ועוצם ידו עשה לו החיל הזה ובפועל ידיו קבץ ואסף הונו ורכושו וע"כ צוה הקב"ה לתת חלק בראש מכל עמלו לאיש זר אשר לא יגע ולא פעל מאומה בפירותיו מזה ישכיל בדעתו ויזכור כי זה שיש לו אינו שלו רק הקב"ה בחסדו ובטובו נתן לו אחר כל המעשים והיגיעות שיגע ועבד בשדה ובכרם:

וכעין זה איתא בס' תפלה למשה מאא"ז זצוקלה"ה (תהלים קי"ט) שש אנכי על אמרתך כמוצא וגו' כי התורה אינה באה רק ע"י יגיעה כאמרם יגעת ומצאת:

ולכאורה היא שני הפכיים דמציאה באה בהיסח הדעת ולא שייך בה לשון יגיעה והפירוש הוא אם יגעת יעזרך השם ותמצא וה"ז כמציאה אחר אחר היגיעה עכ"ד בקיצור:

מזה נשמע דגם בתורת ה' אחר כל היגיעה היא רק בתורת מתנה ולא בכח ועוצם ידו:

וז"ש המדרש ושמחת בכל הטוב הכוונה אשר בכל הטוב אשר תמצא ידך תשמח בו כמציאה הבאה בהיסח הדעת כי אין טוב אלא תורה כלומר כי לא טוב הוא מהתורה אשר ג"כ באה לו במתנה אחר כל היגיעות ולפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר כי זהו ג"כ הטעם של המעשר להורות נתן כי לא בכחו עשה החיל הזה:

וזה שפירש"י קונה שמים וארץ כמו עושה שמים וארץ ע"י עשייתן קנאן להיות שלו היינו כי באדם בו"ד אף אם יגע וטרח אינו שלו אבל בהקב"ה ע"י עשייתו הוא שלו ממש:

וזש"ה אשר מגן צריך בידך כי לא בכח יגבר איש רק הקב"ה הוא מגן צריך ולא בכח בו"ד וע"ז מסיים הב' ויתן לו מעשר להורות שהכל מהשי"ת ומידו ניתן לו במתנה והבן:

הרמתי ידי אל ה' וגו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם, פירש"י הרמתי ידי לשון שבועה, ויל"ד מה צורך הי' לשבועה הא בודאי לא איחר ועמד והחזיר הרכוש למלך סדום וא"כ למה נשבע, גם ולא תאמר אני העשרתי משמע שבודאי יהי' עשיר רק שהוא העשיר אותו וצ"ב מנין הי' בטוח שיהי' עשיר וי"ל עפי"מ דאיתא בשבועות דף כ"ב בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קמשתבע ודעתי' אמשהו וכו' וכתבו התוס' אפי' לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אתיא בעיא דרב אשי דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב לי' מושבע ועומד עיי"ש:

והנה אא"ז ז"ל ביש"מ כתב דעפ"י הדין הי' כל הרכוש של אברהם רק ממדת חסידות החזיר דקיי"ל המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו ומ"מ טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר כדאיתא ברמ"א חו"מ סי' רנ"ט עיי"ש וז"ש ולא תאמר אני העשרתי את אברם דהנה ידוע מה שכתבו המפורשים דאף דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא מ"מ מה שאדם עושה יותר מהחיוב יש שכר לפעולתן בעוה"ז וא"כ כיון שאברהם אבינו ע"ה קיים בזה במה שהשיב הרכוש מדת חסידות לפנים משוה"ד ע"כ מגיע לו שכר טוב בעמלו בעוה"ז לכן אמר אם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם כי מובטח עוז היה לאברהם אבינו שיתברך בעושר בעוה"ז על שקיים מדת חסידות שאינו חייב בה לעשותה עפ"י הדין:

וז"ש הרמתי ידי בשבועה ואמר בזה למלך סדום כי מצד הדין אינו מחויב להשיב רק לפנים משורת הדין וע"כ חלה עליו השבועה דהא אפילו באיסור חצי שיעור שהוא מן התורה חלה השבועה ולאו מושבע ועומד מה"ס הוא מכש"כ במדת חסידות אבל אם מצד הדין חייב להשיב כמו שאמר מלך סדום הרכוש קח לך דמשמע שהוא נתן לו וא"כ לא חלה עליו שבועה דהא מושבע ועומד עליו מהר סיני (עיי' ביש"מ פ"ז שהיה לו לא"א דין מצוה ועושה כמו אחר מ"ת) וא"א קיים כל המצות וקבל עליו בשבועה כמו כל ישראל שהיו מחוייבים לישבע שיקיימו התורה וע"ז אמר אאע"ה הרמתי ידי בשבועה שהשבועה חלה עליו כנ"ל והבן:

אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד ופירש"י אנכי מגן לך מן העונש, ויאמר אברם ד' אלקים מה תתן לי וגו' הן לי לא נתת זרע וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך וגו', להבין הסמיכות הן לי לא נתת זרע לדלעיל, ונ"ל עפימ"ש בס' יש"מ מאא"ז זצוק"ל פ' אחרי לפרש הגמ' ברכות דף יו"ד דאמר ישעי' לחזקי' צו לביתך כי מת אתה ולא תחי' וגו' כי מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב א"ל מאי כולי האי א"ל דלא עסקת בפריה ורביה ויש להבין דהא חזקי' לא שאל אותו מפני מה דידע הא דכתיב כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אך שאל אותו מאי כולי האי ור"ל מה מגיע לו עונש גדול כזה בזה ובבא וא"כ מה השיב לו מפני דלא עסקת בפו"ר אכתי קשה מאי כולי האי דע"ז אין מהראוי להעניש עונש גדול כזה אמנם הדבר נכון עפימ"ש העקרים שלפי שורת הדין ראוי שיהא העונש נצחי והשכר זמני אבל רב חסד מטה כלפי חסד ומנהיג העולם כלו ברחמים שיהיה השכר נצחי והעונש זמני עיי"ש מלתא בטעמא:

ולפי"ז נ"ל ליתן טעם דע"ז החטא שלא עסק בפו"ר ראוי להעמיד על קו הדין שיענש עונש נצחי בזה ובבא דהא אחז"ל שעלה במחשבה לברוח את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדה"ר נמצא דהתנהגות מדה"ר אינו רק משום קיום העולם ומי שאינו עוסק במצוה זו הרי אינו חושש על קיום העולם נמצא נשאר עומד על תחלת המחשבה עכד"ק: ובזה יתבאר דהקב"ה אמר לאברהם אבינו אנכי מגן לך מן העונש שלא יהי' העונש ח"ו נצחי רק זמני ושכרך הרבה מאוד פי' שהשכר יהי' נצחי בלתי תכלית כמדת הרחמים, וע"ז השיב אברהם מה תתן לי פי' האיך ובמה תתן לי ככה להתנהג עמי במדה"ר הן לי לא נתת זרע וא"כ כיון שאינו עוסק בקיומו של עולם צריך להעמידו על קו הדין כי א"א ע"ה סבר בעצמו כי מה שלא זכה עד כעת לבנים היא בגרמתו ומעשיו גרמו לו כל אלה וע"ז אמר לו השי"ת כה יהיה זרעך שמעתה יזכה לבנים וע"כ ויחשבה לו צדקה ר"ל עי"ז שיהי' לו בנים ע"כ הקב"ה חשב לו הצדקה להתנהג עמו במדת החסד ולא בדין והבן:

ויאמר אברם י"א מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר פירש"י דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה ב"ב יורש אותי וגו' והאמין בד' ויחשבה לו צדקה ועיין בייט"ל שדקדק במקראי קודש אלו טובא, א) מה איכפת לי' מה שאליעזר דולה ומשקה וכו', ב) אומרו הן לי לא נתת זרע הוא כפל ענין, ג) יורש אותי הוני ורכושי הול"ל ומה זה יורש אותי, ד) רש"י פי' ויחשבה לו צדקה הקב"ה חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על שהאמין בו קשה מה רבותא הלא כתיב לא איש אל ויכזב:

והנראה עפימ"ש בהקדמת חתם סופר והותירך ה' לטובה בפרי בטנך בהקדם מ"ש הרמב"ם לבנו דע בני כי האדם המסכן בזה העולם אין לו מנוחה בו ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה עכ"ל ומעתה יפלא הלא עינינו רואות אשר גם השרידים אשר ה' קורא גם המה ינובון בשיבה ובלי ספק כי השלימו נפשותם בימי נעוריהם ולהיכן אריכות ימים של אלו אמור מעתה כי אינם לטובת עצמם אך השי"ת מנוחם על האדמה לטובת זרעיהם ותלמידיהם וצאצאיהם אשר גם הם יציקו מים ע"י להשלים נפשותם וזש"ה אחר שברכם ואמר יקימך ה' לו לעם קדוש וגו' והיה בתכלית השלימות בעצמותם ועכ"ז והותירך ה' לטובה בעוה"ז בפרי בטנך כלו' בעבור פרי בטנך עכ"ד:

ועפי"ז פי' אא"ז זצ"ל בייט"ל פ' חיי מה דכתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא דהנה כתב הרמ"א בפ' נתן תתן לו ולא ירע לבבך וגו' ותורף הדברים שהשי"ת נותן לבעה"ב למען יתן לעניים, וזהו אמרו נתון לך למען תתן לו משלו ולכך לא ירע לבבך וגו', ועד"ז למי שכבר השלים נפשו השי"ת נותן לו אריכות ימים ושנים למען ישפיע מטובו להשלים לזולתו והוא ממש בדרך צדקה שמשפיע ה' לבעה"ב בשביל העני כאמור וזהו עטרת תפארת שיבה שיש להתפאר בהשיבה שהוא אינו לצורך עצמו רק בדרך צדקה לצורך אחרים עכ"ד ז"ל עיי"ש:

ובזה יש ליישב הדקדוקים הנ"ל דהנה באברהם שהשלים נפשו עוד בבחרותו ובודאי אריכות ימיו היה בשביל אחרים להשלים לזולתו לתלמידיו וכמו דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן שגייר גרים כפירש"י ז"ל:

וז"ש אברהם ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ובקש אברהם שיוכל להשפיע לא לבד לאחרים רק גם לבניו אחריו ישפיע מסוד תורתו ללמדם דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט וז"ש הן לי לא נתת זרע דייקא בחי' עצמותי והנה בן ביתי יורש אותי דהא כל זמן שלא היה לו בנים נמצא דכל אריכות ימיו הוא בשביל דן ביתו אליעזר שהי' משקה מתורת רבו לאחרים ולא הקפיד אברהם על הונו ורכושו כי במה נחשב הוא לאברהם אע"ה ורק על בחי' עצמותו צר לו שלא יהיה רק בשביל אחרים ומה טוב הי' לו שיהי' לו זרע שיוכל בחי' עצמותו ליתן לבנו הקרוב אליו:

ואמר לו הקב"ה כה יהי' זרעך כה בבחי' זו שיתן לו בן שיוכל להשקות מתורתו לבנו אחריו והאמין בד' ויחשבה לו צדקה ר"ל הקב"ה חשב לאברהם כמו צדקה כיון דעיקר מה שבקש אברהם זרע למען יוכל להשפיע מתורתו לזולתו וע"כ הוא כמו צדקה שהי"ת נותן לבעה"ב למען יתן לעני וכן היה אריכות ימיו של אברהם אבינו ע"ה למען ישפיע מטובו להשלים לזולתו והבן:

תוכן העניינים

עצי חיים על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה