עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת חיי שרה
ויהיו חיי שרה מאה שנה וגו' בב"ר זש"ה יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהן תמימים כך שנותיהם תמימים, נ"ל עפימ"ש ברמ"א או"ח סי' א' שויתי ד' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה וכו' אין דומה ישיבת האדם ותנועותיו וכו' לא דיבורו עם בני אדם כדיבורו במושב המלך כש"כ כשישים האדם אל לבו שהמלך מה"מ עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה והכנעה ובושתו ממנו תמיד וכו' מדבריו למדנו דמי שיראת ה' על פניו שומר פיו ולשונו ויגיע אליו מזה הכנעה ונמיכת רוח וזש"ה יראת ד' תוסיף ימים עפי"מ שראיתי כתוב בס' דרך פקודיך (מל"ת ל"ד) בשם הרב הקדוש מהרמ"א זצוק"ל דבדבר האדם דברים בטלים הוא כלל אביזרי' דאזהרת לא תרצח כי כל דיבור הוא שיעור קומה שלימה (יוצא מכל כחות נפשו) נפשו יוצאה בדברו והוא מבטלי' שמריק הקומה הלזו למקום תהו ובטל אזי מבטל ומרצח אותה הקומה, חלק מכוחות נפשו ע"כ ועי' בזהר פ' קדשים עה"פ לא תלין פעולת שכיר וכו' וז"ל דהא כל אינין הבלים דנפקי מפומי' כל ההוא יומא כולהו סלקין קמי' דקב"ה וקיימין קמי' לבתר סלקא נפשי' ונפשייהו דאנשי ביתו וקיימין באינון הבלים דפומי' וכדין אפי' אתגזר על ההוא ב"נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתערקאו ומסתלקו מיני' ע"כ, וזש"ה יראת ה' תוסיף ימים כי הירא את דבר ד' ישים רסן ומחסום לפיו ולא ידבר דיבור לבטלה וע"כ יוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה כי הוא מרצח בזאת נפשו ומקצר ימיו כנ"ל, והיינו יודע ה' ימי תמימים ר"ל כמו"ש רש"י (ע"ז ו') כח איש צדיק תמים עניו ושפל רוח, וז"ש המדרש כשם שהם תמימים (ענוים ושפלים ברוחם) כך שנותיהם תמימים דהא בהא תלי' כי מי שיראת ד' חופף עליו כל היום שומר פיו ולשונו ואינו מדבר מה שאסור לדבר כנ"ל בשם הרמ"א וע"כ שנותיהם תמימים כי אינו מקצר נפשו ורוחו והיינו ויהי' חיי שרה בהוויתן שלא נחסר משנותי' כלל והבן: א"י עפימ"ש בזוה"ק בתוספתא והכי פתח רב מתיבתא מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר דכתיב ויהי' חיי שרה וגו' מאה דאיהו חושבן רב כתב בי' שנה זעירא דשנין חד אזעיר לי' ושבע דאיהו חושבן זעיר אסגי לי' ורבו לי' דכתיב שנים וכו' עיי"ש:
וביש"מ על קהלת פי' דברי הזהר דהנה נודע כי מאו"ר נעשה עור ע"י חטא הקדום וזה תיקונו שיזכך חומרו וישבר תאותו למען שמו שיחזור מעו"ר לאו"ר נמצא התיקון והשלימות לנפש לתקן תיקון הנ"ל מעו"ר או"ר וז"ש הזהר מאן דאיהו רב וכו' דהחילוק בין אור לעור היא רק א' דאיהו זעיר במספר הקטן שבאותיות או עי"ן נמצא מאן דאיהו רב שהוא בעי"ן הוא זעיר דנמשל כבהמה שלא תקן נפשו ומאן דאיהו זעיר שהוא בא ע"י בחירתו הוא רב דחשוב יותר ממלאכי השרת שהם אורים מהיצירה והוא בבחירתו עשה או"ר תחת עו"ר ועפי"ז פי' הפ' כל עמל אדם לפיהו שם רומז לחטא דאדם קדמאה באכילתו מעה"ד, וגם הנפש אשר היא חלק א' ממעל לא תמלא דאם נכשל אדרבה מחזיק חטא הקדום ונתוסף חומריות על חומרית וגשמיות על גשמיות ולא הועילה הנפש ואין לה שלימות עכ"ד ז"ל בקיצור, וזש"ה יודע ה' ימי תמימים ר"ל שהם תמימים שהשלימו עבודתם ותקנו את נפשם ועי"ז מתקן חטא הקדום של אדה"ר ומהפכין מעו"ר לאו"ר וע"כ ונחלתם לעולם תהי' כמו"ש המפו' דמשה נקרא טוב משום דלא הי' לו חלק בעה"ד טו"ר דנשמתו הי' בקנה וע"כ משה לא מת (עיין ביש"מ פ' ויחי עה"פ ויכל יעקב) וגם שרה הי' תיקונה של חוה וע"כ נאמר חיי שרה שכולן שוין לטוב"ה כיון דהמיתה היא רק בעטיו של נחש, וזש"ה דאם יהי' תמימים בשלימות גמור אחר התיקון מחטא אז נחלתם לעולם תהי' שיהי' בחיים וקיימים לעולם והבן: ויהי' חיי שרה וגו' שני חיי שרה פירש רש"י כולן שוין לטובה, ודקדקו המפורשים הא כבר נדרש בת ק' כבת כ' לחטא, ובמד"ר יודע ה' ימי תמימים וגו' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, וצ"ב מה תמימות שייך אצל שנותיהם, ונראה עפימ"ש הגאון מווילנא דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי נתינת דין הוא על מה שחטא ונתינת חשבון היא מפני שאין אדם חפשי מבלי לקיים המצוה בכל שעה ושעה וזה החשבון שלא קיים מצוה בעת עשיית העבירה עכ"ד ובזה י"ל דהנה ע"י חטא האדם נעשה פגם בנפשו במה שעשה עבירה כי המצות כולן מכוונים נגד אברי האדם כנודע אבל במה שלא עשה מצוה ע"ז לא שייך לומר שפגם בנפשו דהא בלא"ה לא יוכל לעשות כל המצות על רגל אחת ורק דהפגם הוא בהזמן שנאבד ממנו שלא קיים מצוה באותה שעה וז"ש המד"ר כשם שהם תמימים כלומר שלא פגמו בשנותיהם והם ושנותיהם תמימים ששמרו המצות כראוי בכל שעה, וז"ש רש"י כולן שוין לטובה דהנה ממה שאמר בת"ק כבת כ' לחטא אינו מוכח רק שלא עשתה עבירות אבל אם עשתה מצות אינו מוכח מזה לכן כתב שני חיי שרה דכולן שוין לטובה היינו שעשתה מצות דמה שלא עשתה עבירות זהו רק העדר הרע אבל לא לטובה לכן פירש"י כולן שוין לטובה היינו שעשתה ג"כ לטובה ר"ל שעשתה מצות והבן:
א"י עפי"ד רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וא"כ משמע דמשו"ה מותר לעסוק אפי' שלא לשמה משום דאח"כ יעסוק לשמה אמנם כ"ז הוא רק בהמוני ופשוטי עם אבל הבני עלי' מתחלת עשייתם ועבודתם הוא רק לשם ה' וז"ש רש"י כולן שוין לטובה דהנה אם בתחלתו הי' שלא לשמה אף דאח"כ הי' לשמה א"כ אין שוין לטובה דהא מתחלה לא היו המעשים טובים כ"כ כמו אח"כ שהי' לשמה וז"ש רש"י כיון דכבר מבואר דבת ק' כבת כ' לחטא ע"כ מוכח מיתורא דשני חיי שרה דהיו שוין לשמה מתחלת שנותי' והן דברי המד"ר דדרש הך דרשה כשם שהם תמימים וזה לא יוצדק רק למי שעבד מתחלתו לשמה היינו הבני עלי' שכל שנותיהם הם תמימים כמו שמצינו בשרה דכל שנותיה הי' שוין לטובה:
שני חיי שרה. פירש"י כולן שוין לטובה, והק' הא כבר נאמר בת ק' כבת כ' לחטא, ובמדרש יודע ה' ימי תמימים וגו' כשם שהן תמימים וכו' יתבאר עפימ"ש בייט"ל מ"ש לפ' הגמרא מטבע של אברהם אבינו בחור מצד זה וזקן מצד זה כי איש בחור בימי נעוריו כחו רב וחזק לעבוד את בוראו, בבחי' מעשה אולם השכל עודנו חלש עד שיבא האיש בימים ואז תוסיף ההשגה תוספת עצומה אבל כחו חלש בענין המעשה, אולם א"א מעודו הי' ערום מבחי' תאוה וגם כשהזקין החליף כח ונתחדש כנשר נעוריו והי' אצלו המעשה והמחשבה כאחד טובים וז"ש ע"ד מליצה מטבע של א"א בחור מצד זה בענין הגבורה והכח וזקן מצד זה בענין השכל הן בימי עלומיו והן בימי זקנתו עכ"ד הקדושים והנה בעקידה שער שבעים פי' הפ' ואתם הדבקים בה' א' חיים כלכם היום ר"ל שאתם הדבקים בו ית' בחיים לא ישולל מהם הדביקות לאחר מותם וק"ו ב"ב של ק"ו אחר הפרד הנפש מהגוף כיון שהוסר מסך המבדיל הגשמיות עכ"ד, וע"י ביש"מ פ' תצוה שפי' בזה דברי הגמ' גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם דהיינו שחשובין יותר לפני המקום ב"ה כי עיקר צדקתם מתגדל ומתרבה אז עיי"ש באריכות, וזש"ה יודע ה' ימי תמימים אותן שהם תמימים בשלימות גמור תמיד בכל ימיהם גם בבחרותם וגם בזקנותם כי מי שעובד את השם הנכבד והנורא בבחרותו רק בבחי' מעשה ולא בבחי' שכלו ובמחשבה זכה עולה כליל לה' הרי זה אינו צדיק תמים בשלימות כי נחסר ההשגה מעבודת המעשה וגם אם בזקנותו יניח ידו החזקה לעבוד את הש"י בכח גדול ג"כ אינו בתמימות אך באם בימי עלומיו וגם כשהוא זקן בא בימים יעבוד את הש"י ברב שכלו וגם ביד חזקה בזו השתים כאחד אזי הוא בתמימות לא תחסר כל בו וע"כ נחלתם לעולם תהי' כי מי שהוא בדביקות בו ית' היינו שעובד את השי"ת בעומק שכלו ומתבונן להשיג גדולת הבוב"ה אזי לא ישלול ממנו הדביקות לעולם וה' הוא נחלתו וכשם שהן תמימים כך שנותיהם תמימים ר"ל גם בתחלת שנותיהם הם תמימים וגם בזקנותם הם תמימים כנ"ל, וז"ש רש"י כולן שוין לטובה פי' שיהי' כל שנותיהם הן בתחלת שנותיהם והן בסוף ימי' היו שוין כאחד לטובה וכמו שהשיגה בעת זקנתה בתוספת עצומה כן ג"כ בנערותה הי' שכלה זך וחזק וזה שהי' כל שנותי' שוין כ"א במדרגה אחת לטובה:
א"י כי ידוע מחלוקת הקדמונים איזה עדיף, דעת הרמב"ם הוא מי שאינו מתאוה כלל ואין לו שום נטי' לרע עדיף וכי הוא השלם במדותיו וחלקו עליו כי אדרבה המתגבר עדיף שעשה לכבוד קונו משא"כ מי שטבעו כך במה עובד אדוניו:
וא"ז זצ"ל ביש"מ פ' ראה הכריע ביניהם דהתחלת האדם בודאי העיקר כהחולקים דאם נטבע כך מבטן צדיק מה פעל אבל אח"כ צריך ע"י מלחמתו בחזקה לכבוש את יצרו שלא יהי' לו נטי' לרע כללו של דבר דבהתחלתו קי"ל כהחולקים ובסופו כהרמב"ם עכ"ד עיי"ש (עיין מזה קצת בקיו"ט אבל היא קצת באו"א) ולפי"ז נראה דגם בהתחלת עבודת האדם אשר עוד בו נטי' לרע ורק בכחו יגבר על יצרו עכ"ז גם בעת ההוא יקרא שהגיע אל תכלית השלימות כיון דרק בזאת ירצה האיש את מעשיו אם בבחרותו הוא לוחם מלחמת ה' ואח"כ יתגבר על יצרו עד שיהא שלם ונאמן בעבודתו ית"ש: (עי' מ"ש בז לחג הסוכות, על הגמ' סוכה דף כ"ג באמרם ז"ל אשרי ילדותינו וכו'), וז"ש בת ק' כבת כ' לחטא והגם כשהיתה בילדותה לא הי' כאשר בזקנותה בלי שום נטי' לרע כי כן הוא מדרגת השלימים אשר בילדותם עובדים את השם בהתגברות על היצה"ר עכ"ז כולן שוין לטובה כפירש"י משום דגם בהתחלה מקרי תכלית השלימות דהא בתחלה קי"ל כהחולקים ובסופו כהרמב"ם כנ"ל:
ואברהם זקן בא בימים וגו' יתבאר ע"ד שכתב בס' תולדות יעקב יוסף פ' פנחס עפ"י דברי הגמ' (ע"ז) אשרי איש שעושה תשובה כשהוא איש, וז"ש מאן דדמיך בריש שתא היינו בתחלת שנותיו והוא בריש שתא כמו נפש אשר עשו בחרן דאמר לשון יחיד, דמיך מזלי' ועד"ז פי' בסה"ק שובו בנים שובבים חוץ מאחר ר"ל קודם שנעשה אדם אחר בעוד כחו יפה וחזק ורתיחות הגופניות לא סר ממנו:
ועפי"ז יל"פ המדרש רע"ק הי' יושב ודורש והי' הציבור מתנמנים בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שמלכה על קכ"ז מדינות אלא תבא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנים ותמלוך על קכ"ז מדינות, ועם זה יתבאר שהי' הציבור מתנמנים (ע"ד דדמיך בריש שתא) כי חשבו שדי להם להפקיע עצמם במה שיחשבו על מעשיהם כשיזקינו ויתנו על לבם אז ולכשאפנה אשנה ובקש לעוררן דלא זהו הדרך ישכון אור, לכן אמר מה ראתה אסתר וכו' הרי שעל כל קכ"ז שנים במילואם יש שכר ולא יגרע דבר ולא ינוכה ממנה אף תחלת שנותי':
וז"ש ואברהם זקן זה שקנה חכמה ובינה, בא בימים תיכף כשבא לימים היינו בתחלת שנותיו. וה' ברך את אברהם בכל ברב עושר וכל טוב כי לא דמיך מזלי' כאמור:
ועם זה יל"פ המדרש הנ"ל עה"פ ויהי' חיי שרה זש"ה יודע ה' ימי תמימים וגומר כשם שהם תמימים ר"ל דשנותיהם תמימים שלא הלכו לריק בביטול זמן וכדומה וכל השנים הי' טובים ולברכה אף בתחלת שנותיהם כמו שמצינו בשרה דבת ק' כבת כ' לחטא וכולם שוים לטובה מתחלה ועד סוף כל הימים:
א"י ואברהם זקן וגו' ובב"ר פ' נ"ט כתיב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, ר"מ אזיל כו' א"ל לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה מ"ט עטרת תפארת שיבה והיכן היא מצוי' בדרך צדקה מנ"ל מאברהם דכתיב בי' ושמרו לעשות צדקה ומשפט זכה לזקנה שנאמר ואברהם זקן וכו' ושם אות ה' רשב"י פתח רודף צדקה וחסד ימצא חיים וכו' זה אברהם, והנ"ל בזה עפי"מ דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו' וקשה האם אברהם אבינו ע"ה לא צוה את בניו ואת ביתו אחריו רק על צדקה ומשפט הלא על כל התורה והמצוה צונו לעשות ומדוע פרט הני תרי מילי מעליותא דוקא, ונראה עפי"מ שחקר העקרים מאמר ג' פ' כ"ח איך יהי' שלימות לנפש מחלק המשפטים שבין איש לרעהו הלא אינם אלא תיקון המדיני וישוב העולם והעלה כי הם נותנים שלימות לנפש מצד המחשבה והכוונה שמכוין בהשמרם לקיים מצות ה' לא בשביל תיקון המדיני לבד, ועד"ז פי' הפ' (ישעי' ל"ב) והי' מעשה הצדקה שלום, בקיבוץ המדיני ועבודת הצדקה שמכוין בשביל מצות ה' שזה העבודה בצדקה יגרום השקט ובטח עד עולם עכ"ד עיי"ש והנה כתבו המפורשים כי במצוה שיש בו הנאת הגוף אם עושה בשביל קיום מצותיו לא בשביל הנאת עצמו שכרו גדול ביותר כי היא ענין נסיון שאף שיש בו הנאת עצמו אינו עושה בשביל זה רק בשביל קיום מצותיו ית' עכ"ד ועיין בייט"ל פ' שמיני, וז"ש הכ' כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' ושמרו דרך ה' ר"ל לשם ד' דייקא אף במצות לוקה ומשפט שהוא גם להנאת עצמו בשביל תיקון המדינה ושלום בקיבוץ המדיני ונסיון גדול לעשות לשם ד' ועכ"ז צוה אברהם אין צו אלא זירוז אשר גם במצות צדקה ומשפט יעשו רק משום דרך ה':
ובזה יתבארו דברי המדרש דמשום מצות צדקה דעיקרו במחשבה בכוונה לשם ה' ולא העיקר במעשה ע"כ בזה זוכה לזקנה עפ"י האמור בייט"ל פ' זו ביאור דברי הגמ' מטבע של א"א בחור מצד זה וזקן מצד זה כי הנה איש בחור בימי נעוריו כחו רב וחזק לעבוד את בוראו בבחי' מעשה אולם השכל עודנו חלש ובלתי זך ובימי הזקנה השכל ניתוסף וזקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם ניתוספת עלי' אכן כחן חלש בענין המעשה וע"כ הרמז בזה מטבע של א"א בחור מצד זה בענין הכח והגבורה וזקן מצד זה בענין השכל הן בימי עלומיו והן בימי זקנותו:
וז"ש ואברהם זקן זה שקנה חכמה ושכל וגם בא בימים בבחי' ימים בימי הבחרות כאלו עוד לא בא רק בימים ולא בשנים והבן עכ"ד זצ"ל: וז"ש המדרש לכו טפלו לכם בצדקה דהעיקר בזה אל הכוונה דהמעשה אינו באה לשלימות הנפש כי אם לקיבוץ והשלום המדיני ואתם זוכין עי"ז לזקנה אשר בימים האלו עיקר עבודת הבורא ב"ה בשכל ודעתו נתוסף ולא במעשה כיון דהכח חלש בענין המעשה וע"כ במצות צדקה בשכר זאת יזכו לזקנה ומביא המדרש ראי' לדבר אשר יצוה א"א ע"ה את בניו וכו' לעשות צדקה ומשפט דשניהם באו רק בקיום המחשבה ומשום זה זכה אברהם לזקנה ואברהם זקן בא בימים והבן:
(ועיין מ"ש בפ' משפטים):
וה' ברך את אברהם בכל, במד"ר מי יעלה בהר ה' זה אברהם ומי יקום וגו' זה אברהם שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום, נקי כפים אם מחוט ועד שרוך נעל, ובר לבב ומצאת את לבבו נאמן וצדקה מא' ישעו וה' ברך את אברהם בכל:
יתבאר עפי"מ שהביא בס' קדיו"ט לא"א זללה"ה בהשמטות לפ' ויצא כי נודע שיש שני מיני נסיונות נסיון העוני ונסיון העושר והנה אף כי עניות מעביר על דעת קונו עכ"ז נמנו וגמרו שגדול נסיון העושר מן העוני ומצינו דהכתוב הזהיר רק על נסיון העושר פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת, ואיתא בספה"ק אשר זה אינו רק בהעשירות הבא בידי מערכת השמים אשר מזלי' גרם לי' אמנם מי שזכה להעשירות בגזירות האומר ועושה לא ע"פ מזלי' ומנהג העולם זה לא יטה לבו מדרכי השם כי מאתו לא תצא הרעות ובלתי ספק אשר ה' הנותן לו כסף וזהב ישמרהו ג"כ שלא יזיק לו לעבודתו וע"ז נאמר ברכת ה' תעשיר וגו' עכד"ק:
ולפי"ז יתבאר משא"ה אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם ופירש"י וא"ת לתת לי שכר מבית גנזיך לא אקח שהקב"ה הבטחני לעשרני ר"ל שלא רצה אברהם אבינו לקבל הרכוש ממלך סדום כיון שזה הוא מדרך הטבע דהמציל מן גייסות ומן הלסטים הרי הוא שלו ואם הוא בדרכי הטבע והמזל הוא נסיון גדול לעמוד בו ולכן מיאן אברהם אבינו לקבל ממנו פן יחטיא אותו וכל כסף וזהב כאין נחשב באופן כזה אם נסיון העושר יטה לבו מדרך הטוב והישר ולכן אמר לא אקח מבית גנזיך כי אם מה שהקב"ה הבטיחנו לעשרני ואם הוא הנותן חיל בטוח הוא בעצמו שלא יזיק לו להטות מדרכי חיים וז"ש המדרש מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו זה אברהם היינו שנתקיים במקום קדשו ובמדתו אשר עמד בו ולא הזיק לו נסיון העושר כיון שברכתו בא לו מאת ה' מן השמים ומאתו לא תצא הרעות והיינו אם מחוט ועד שרוך נעל שלא רצה לקבל ממלך סדום כיון שהוא עפ"י המזל בדרך הטבע ולכן ובר לבב זה אברהם שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך שעמד בנסיונו אף שהי' לו עושר רב, ואמר וצדקה מאלקי ישעו הכוונה שברכתו בא לו מד' ולא עפ"י דרך הטבע וע"כ וה' ברך את אברהם שהברכה הוא בכל שג"כ לא הזיק לו לעבודת השי"ת:
תולדות ואלה תולדות יצחק וגו' פירש"י יעקב ועשו האמורים בפרשה וצ"ב מה משמיענו בזה, ויש לפרש עפי"מ שנתקשה המג"א בסי' תקצ"א בדברי הריב"ש שכ' האומר ועקידת יצחק לזרעו של יעקב תזכור טועה דעשו לא נקרא לזרע של יצחק מדכתיב ביצחק ולא כל יצחק:
והקשה עליו דלמא זרע אברהם הוא דלא נקרא אבל זרע יצחק נקרא ע"כ וזה שרמז רש"י ואלה תולדות יצחק יעקב ועשו האמורים בפרשה פי' אף דעשו לא נקרא זרע אברהם מ"מ נקרא זרע יצחק גם שניהם האמורים בפרשה וא"ש מ"ש אח"כ אברהם הוליד את יצחק כלומר דאברהם הוליד רק את יצחק אבל לא כל יצחק, אבל יצחק הי' לו תולדות האמורים בפרשה, ועיין בפנים יפות שכתב היפך מזה ודבריו צריכים ביאור:
ואלה תולדות יצחק וגו' ובמד"ר הה"ד גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו וצ"ב ונראה עפימשה"כ פ' וישב כי בן זקונים הוא לו ופירש"י ואונקלס תרגם ארי בר חכים הוא לי' שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו ד"א שהי' זיו איקינון שלו דומה לו ע"כ ופי' ביש"מ כי שני הפירושים בקנה אחד עולים עפי"ד הרמב"ן פ' בראשית עה"פ זה ספר תולדות אדם בשם רב שרירא גאון וז"ל שמסרו חכמים אחד לחבירו הכרת פנים וסדרי השרטוטין ואין מוסרין סתרי תורה ורזין אלא למי שנראה שראוי לכך עכ"ל וזה שא' ארי בר חכים הוא לי' ושלא תקשה למה מסר לו כל זה לזה אמר ד"א שהי' זיו איקונין דומה לו ר"ל דודאי שם ועבר שמסרו רזי תורה ליעקב היינו מפני שראו בו השרטוטין שראוי לכך ולפיכך גם יעקב מסרו לו שהי' זיו איקונין דומה לו עכ"ד ז"ל:
ובזה פי' בייט"ל פ' וישב הגמ' לעשות צרכיו נכנס אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו בחלון דהיא ע"ד המליצה כלומר ששפט בדעתו הרי יש לו דמות דיוקנו דיוקנו של אביו ואם חלילה יחטא יאבד צורתו ודמותו הדומה לאביו עכ"ד ז"ל ולע"ד י"ל בדרך אחר קצת, דמות דיוקנו של אביו, עפי"מ שאמרו חז"ל בקידושין יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' בראתי יצה"ר בראתי תבלין התורה, ואם אבן הוא נימוח עיי"ש ולפי"ז י"ל דמשום שיצרו של אדם מתגבר לפיכך לעשות צרכיו נכנס אלא שאח"כ הצילו התורה שהיא ניכרת עליו ע"י דיוקנא של אביו היינו סתרי תורה ורזין דאורייתא שמסר לו אביו ועי"ז פירש מעבירה:
וזה שאמר הכתוב גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו היינו לפי שהוא חכם וגם כשנולד הי' חכמתו ניכרת בו ע"י השרטוטין וע"כ תיכף גיל יגיל אבי צדיק דהא חכמתו ניכרת בו וזה שיעמוד לו לאחר כן להיות צדיק ולהצילו מעבירה דהתורה מגינא ומצלי מעבירה כנ"ל, ומביא המד"ר הפ' הזה הכא במשאה"כ אברהם הוליד את יצחק ופירש רש"י צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם ומזה הקלסתר פנים שהי' לו ליצחק דומה לאברהם והי' לו הסימנים והשרטוטין שראוי לקבל חכמה וע"כ תיכף נקרא ילד חכם ארי בר חכי הוא לי' מפני שהי' לו דיוקנא של אברהם אביו וגם כן הוא צדיק דהא התורה מגין ומציל מן היצר הרע והבן:
ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו' ויעתר לו ה' פירש"י ולא לה שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה להבין אמרו לנוכח אשתו, גם להבין המד' ששפך תפלות בעושר:
ואפ"ל בפשיטות עפי"ד הגמ' (ברכות ז') צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע, רשע וטוב לו רשע בן צדיק, רשע ורע לו רשע בן רשע:
נמצא לפי"ז דלבן צדיק לעולם טוב לו אף אם הוא רשע ולבן רשע לעולם רע לו אף אם הוא צדיק וע"כ הוצרך יצחק להתפלל לנכח אשתו (בשביל אשתו כפי' המפו') דייקא כי היא היתה בת רשע שלא יחשב לה מעשה אבותי' ויעתר לו ה' בזכותו דייקא לפי שאינו דומה תפלת צב"צ לצדיק ב"ר דלבן צדיק לעולם טוב לו כאמור, וז"ש המד"ר ששפך תפלות בעושר בבחי' עושר כמו שמצינו דלבן צדיק טוב לו והיינו שנתברך בעושר כי נחשב לו לצדקה לטוב לו גם שיתברך בבנים:
ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר א"כ למה זה אנכי ותלך לדרוש את ד' הדקדוקים ידועים מבלי צורך לפורטם, ולענ"ד עפי"מ שאמרו ז"ל (בב"ב ט"ז) אמר רבא בקש איוב לפטור את העולם כלו בדין אמר רבש"ע בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ומה אהדרו לי' חבריו לאיוב ברא הקב"ה יצה"ר ברא לו תבלין תורה ועי' בחא"ג שפי' דברי הגמ' דאיוב כפר ואמר שהאדם הוא מוכרח במעשיו בתולדתו ובטבעו ולזה אמר ולקח הדמיון מב' בריאות הפכיים בראת שור שהוא מבחר שבמינים שפתח בו הכתוב תחלה בטהורים ובראת חמור שהוא השפל שבמינים מצד חומרו שעי"כ נקרא חמור והשור לא ישובח והחמור לא יגונה לקבל שכר או עונש כיון שכל אחד מוכרח מצד טבעו מיום הבריאה כ"כ בראת צדיקים ובראת רשעים שכך יהי' מצד בריאתם והם מוכרחים על מעשיהם ואין ראוי שיקבל הצדיק שכר והרשע עונש, ואהדרי' לי' חבריו שהדבר תלוי בך שברא הקב"ה יצה"ר באדם שע"י נעשה רשע אבל נתן ביד האדם תבלין שהיא התורה לבחור בטוב עיי"ש בדבריו כי נעמו (ועי' מש"כ בפ' וילך) ועפי"ז ישל"פ הגמ' אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה והקשו המפורשים הלא מי האיש אשר יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי ומקרא מלא הוא האנוש מא' יצדק ואם מעושהו יטהר גבר וכהנה כ"פ, וגם דמשמע דעון ביטול תורה קל הוא, ולפי הנ"ל יתבאר דפשפש ולא מצא ר"ל שלא מצא דעל העונות יתחייב עליהם עונש כטענת איוב כיון שהאדם מוכרח במעשיו על טבעו מצד הבריאה וההכרח לא יגונה וע"כ אמר בגמ' יתלה בביטול תורה ר"ל דע"י התורה יוכל להתגבר על יצרו וא"כ תלוי בבחירתו לבחור בטוב ע"י התורה:
וזש"ה ויתרוצצו הבנים בקרבה, כשהי' עוברת על פתחי תורה יעקב מפרכס לצאת ועל פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת ותאמר א"כ היא טבע צדיקים וטבע רשעים, למה זה אנכי מה גבר בגוברין למה נתייחדתי משאר נשים ומהולל במעשים הלא הטבע היא כך והאדם מוכרח על מעשיו ע"כ ותלך לדרוש את ד' לבית מדרשו של שם ר"ל הבינה אח"כ דאף שברא הקב"ה יצה"ר ברא לו תבלין תורה והיינו לבית מדרשו של שם פי' עם התורה נוכל לבטל היצה"ר והבן:
ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר א"כ למה זה אנכי וגו' וצ"ב:
ויהי עשו איש יודע ציד, ויעקב איש תם, להבין מ"ש בכפילא איש בעשו וגם ביעקב אמרו איש, ונראה עפ"י דברי הגמ' (ע"ז י"ט) אשרי איש ירא ד' ופריך בגמרא אשרי איש ולא אשרי אשה, אמר רב עמרם אמר רב אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש עיי"ש:
ובזה יתבאר ע"נ דהנה כשראתה רבקה כשהיא עוברת על פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת עוברת על פתחי תורה יעקב מפרכס לצאת והיא סוברת שהוא עיבור אחד ואיכא מקום להרהר דהרמז בזה שהעיבור יש לו שני טבעיות דעת נערים ודעת זקנים דבילדותו לא יזכה הנער את ארחו לילך בדרך טובים רק יסור מאחרי ד' עד כי יזקין ואז ישליך אולתו לשוב לעבודתו ית' שמו ולמשמרתו משמרת הקודש ע"כ אמרה למה זה אנכי דא"כ הוא דגם אשרי אם עושה תשובה לעת זקנתו ובא בימים ע"כ הפי' הוא אשרי איש ולא אשה ולמה זה אנכי ר"ל שהיא אשה ויאמר ד' לה שני גוים בבטנך הא' הוא צדיק גמור מעיקרו כשהוא איש בעודו בבחרותו ג"כ יצא כגבור לכבוש את יצרו ויהי עשו איש יודע ציד כשהוא איש הוא רשע ויעקב איש תם בעודו בכחו ותקפו גם הוא תם ויושב אוהלים באהלי של שם ועבר והבן:
א"י ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה פירש"י לציד ולרמות ויעקב איש תם, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם, מלבד הפשוט אפ"ל כוונה אחרת בזה גם להבין מה שנקרא עשו איש שדה ויעקב יושב אוהל, ונראה לומר ע"ד דרוש קצת עפי"מ דאמרי' בגמ' (ב"מ ד' מ"ז) דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו נשרפה חטיך בעלי' וכו' ובגמ' בכורות (ד' י"ג) אמרי' לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה, נמצא מזה דלישראל מעות קונות מה"ת ובעכו"ם משיכה קונה ועיי' בחו"מ סי' קצ"ח ונ"ל הטעם לזה עפ"י מה שפירש רש"י דמשו"ה לר"ש אי קני במעות ולא במשיכה מוכר מצי הדר בי' ולא לוקח משום דעי"ז טרח מוכר ומציל מפני הדליקה משום שאם יוקירו יוכל לחזור בהמקח ומימר אמר עדיין שכרי תלוי בהם, והק' בתוס' הכי תקנו משיכה בשביל אנשים שאינם מהוגנים דטרח ומציל לפי שאם יוקירו יחזור ויקבל עליו מי שפרע שצדיקים לא יחזרו לעולם אפי' אם יוקירו, ותי' דודאי לא תקנו אלא משום שאינם מהוגנים שיניחו פירות חבריהם לשרוף עיי"ש:
ובזה נ"ל הטעם דבישראל מעות קונות מה"ת כיון דמדאורייתא לא נחשד אחד מישראל לאינו הגון וכשר שיניח פירות חבירו לשרוף וכל ישראל בחזקת כשרות הם וע"כ בישראל מעות קונה אולם לא כן בעכו"ם שחשודים על הגזל מכש"כ לילך בערמימות ובדרך שאינו הגון וגם להניח טירות חבריהם לשרוף וע"כ דיניהם שפסקה להם התורה במשיכה דוקא ולא בכסף כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' ולא חלקה התורה בין אם ישראל קונה מהם חפץ או אם עכו"ם קונה מישראל, והנה מבואר הדין בסי' קצ"ח בחו"מ דמשיכה צריך להיות דוקא שלא ברשות המוכר וצריך להוציאו מביתו לסימטא מקום הילוך לרבים והפקר כמו שדה:
וזש"ה ויהי עשו איש יודע ציד פירש"י לצוד ולרמות וע"כ דינו כמו בעכו"ם דמשיכה קונה ולא מעות כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' איש שדה כשעסק במו"מ ולקנות דבר או איזה חפץ הי' דרך קנייתו בשדה דוקא מקום המוכשר לקנות במשיכה כי באהלו מקום דירתו ורשותו משיכה אינו קונה וצריך לקנות דוקא במקום הפקר ויעקב איש תם אינו חריף לרמות ודינו כדין תורה דמעות קונות וע"כ הי' קנייתו בביתו ובאהלו דמעות קונות בכל מקום שהוא והבן:
א"י ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה וגו' עפי"ד הגמ' (ברכות ד' ל"ד ע"ב) אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא פירש"י שכשהוא במקום צנועות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר, ובתוס' שם הק' והכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תעלה כדאי' שם (ד' כ"ד) עיי"ש ואפ"ל דאין ראי' מיצחק שהתפלל בשדה דלאו כל אדם יכול ליטול את השם כמו יצחק שהתפלל בשדה כיון דהטעם הוא שצ ר י ך ל ה ת פ ל ל ב מ ק ו ם צ נ ו ע ו ת כדי שיהי' עליו אימת מלך והנה יצחק הי' לו מדת היראה והפחד מכל האדם אשר ע"פ האדמה כדכתיב ופחד יצחק לכן גם בהיותו בשדה הי' לו יראה מאת רוממותו ית"ש אבל לא כן בשאר האדם הלואי שיהי' עליו אימת מלך אם מתפלל במקום צנועות וע"כ אין להתפלל במקום פרוץ כדאי' בגמ' עכ"פ נשמע דבשדה אינו חל אימת מלך כי אם במקום מוצנע והנה כתיב (ישעי' כ"ט) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי' יראתם אותי מצות אנשים מלומדה ונשמע מזה דאם היראה אינה באמת ממעמקי הלב ומקרב איש אז גם מה שידבר בפיו לכבוד המקום אינו רק משפה ולחוץ ולבו רחוק ממנו ית"ש, וז"ש ויהי עשו איש יודע ציד פירש"י לצוד ולרמות את אביו בפיו וכו' כסבור אביו שהוא מדקדק במצות ואמר הכתוב אשר לכן מה שדבר בענין איזה מצוה הי' רק במרמה ולא הי' פיו ולבו שוין מחמת שהי' לו מיעוט יראה ויעקב איש תם פירש"י כלבו כן פיו ר"ל כאשר בשפתיו כבד את ה' כן בלבו הי' צפון ליראה את השם הנכבד והנורא וזהו מפני שהי' יושב אהלים במקום מוצנע ועל כן הי' עליו אימת מלך ממ"ה ולבו נשא אל ה' יושב בשמים והנה יצחק אהב את עשו כי ציד בפיו ר"ל כי יצחק חשב על עשו בשבתו בכל עת בשדה היא מפני שגם עשו בא למדרגה כאשר יצחק אשר אין צריך להתעוררת ליראת השם ולכן הוא יושב בכל עת בשדה וא"כ אם הוא ביראה גדולה כ"כ אשר א"צ לשום התפעלות למדרגת היראה ובודאי אשר גם מה שידבר בפיו היא ג"כ בלבו ופיו יחדיו הם תמים למעלות השי"ת וע"כ אהבו כי ציד בפיו חשב שכל דבריו בודאי לשמים ורבקה אוהבת את יעקב כי הבינה אשר יעקב יושב באוהל מוצנע לכן פיו ולבו שוים ביראת ה' אבל עשו איש שדה יושב במקום פרוץ דבריו הי' לרמות ולבו רחוק מן השי"ת והבן:
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וגו' ופ' הת"א ארי מצידי הוי אכיל וצ"ב גם להלן מי איפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל וגו' וקשה הל' מכל ועיי' רש"י ונראה דהנה קודם חטא העגל הי' עבודה בבכורים ויתכן דיצחק לא אכל בשר כי אם מה שהקריב שלמים לה' ע"י עשו שהוא הבכור וכהן הי' קודם שמכר הבכורה ליעקב (וכן אי' בס' נחלת בנימין הובא במעשה רוקח פ' ויקרא דהאבות לא הי' אוכלים בשר תאוה דאז הי' היתר הבמות כמו במדבר עיי"ש) וז"ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו של יצחק היינו שהוא הביא את יצחק לאכול מן הקדשים ואכילת קדשים קלים מצותן באכילה ועל כן אהבו אביו וז"ש מי איפוא הצד ציד וגו' כיון שאינו עשו שהוא הבכור א"כ לא אכל מן הקדשים והיינו שאמר ואכל מכל מן הכל אפי' ממה שלא נקרב ממנו החלב ודם לה':
ויזרע יצחק בשנה ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה': ופירש רש"י אומד זה למעשרות הי', וקשה דאמאי לא הביא המקרא כמה הוציא לו הזריעות וממילא ידעי' עפ"י חשבון כמה הי' למעשרות דמאי נפקא לן המספר למאה דהרי העיקר בא ללמד ברכותיו כמה הי' עוד קשה דלכאורה הי' צ"ל קודם ויברכהו ה' ואח"כ וימצא מאה שערים דהא משום מה מצא מאה שערים בשביל ברכת ה' והו"ל להקדים העלול להעילה והמסובב להסיבה כדרך שכ' בכל מקום:
והנ"ל עפ"י דאי' בתפלה למשה (תהלים י"ח) בצר לי אקרא ה' ר"ל בצר לי אקרא רק לה' ומפרש ואל אלקי אשוע כ"ל מה שנוגע לו כאמרם המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה וע"כ ישמע מהיכלו קולי ושועתי ר"ל מה שנוגע לי עכ"ד, וכן פי' בסה"ק אני לדודי אם כל כוונתי היא לא בעבור עצמי בשבילי הנוגע לי כ"א רק לדודי זה הקב"ה ר"ל מה שנוגע לכבודו ית"ש אז דודי לי הקב"ה יפנה אלי ויעשה רק למעני להנאתי ולטובתי, וזש"ה ויזרע יצחק וימצא בשנה ההוא מאה שערים ואומד זה למעשרות הי' ורמז הפ' כי יצחק אבינו ע"ה כל כוונתו רצוי' הי' וכל מה, שעשה אפי' בקניני עוה"ז עבור כן עשה כדי לעשות מזה נ"ר ליוצרו ולא למענו ובשבילו מה שנוגע לו לעצמו, וע"כ אמר הכ' וימצא מאה שערים היא המעשרות מה שקיים ע"י יגיעו וזה הי' תכלית כוונתו וכל חלק עמלו רק לקיים מצות הבוב"ה וע"כ ויברכהו ה' כיון שכל כוונתו לשמו יתב' ע"כ הוא נענה תחלה להתברך עד כי גדל מאוד והבן:
גשה נא ואמשך בני וגו' ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו ולא הכירו כי הי' ידיו כידי עשו וגו' ונ"ל ע"ד צחות עפי"ד הכלי יקר פ' שמיני עה"פ ואת הגמל כי מעלה גרה הוא דקשה הול"ל כי פרסה איננו מפריס שזה עיקר הטעם על הטומאה ולמה הזכיר את הסימן טהרה ופי' שסימן טהרה שבו מוסיף טומאה על טומאתו וזה מורה על כל מי שאינו תוכו כברו כמדת הצבועים המראים עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשעים גמורים שנראה לעין כל שהם רשעים עכ"ד:
וז"ש גשה נא ואמשך כיון שיצחק סבר שהוא עשו אשר ציד בפיו והראה לו סימני טהרה אבא האיך מעשרין את המלח וכו' ע"כ אמר לו גשה נא ואמושך, ע"ד שפי' ימשמש במעשיו במעשים הטובים ומשמש אם נעשו כראוי כאדם המשמש בבגד אם הוא ממין הטוב וז"ש לו הקול קול יעקב אף כי בפיו ראה בו סימן ברכה וטהרה כמדתו של יעקב עכ"ז הידים ידי עשו ר"ל מעשיו שאינם טובים והם נקראים ע"ש הידים וע"כ לא הכירו פי' לא אהבו גם מה שנראה לעין לסימן טהרה כי גם זה סימן טומאה באיסור כולל ומוסיף כי יותר הוא רשע בהולך תמים לעין והוא כמדת הצבועים, ממי שהוא רשע גמור ר"ל, וע"כ אח"כ כאשר הרגיש יצחק שהוא תוכו כברו וכלבו כן פיו וראוי לברכה, ע"כ ויברכהו:
וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד', במד"ר כגון יוסי משיתא ויקום איש צרורות עיי"ש ועי' ביפ"ת דדריש א"ת ריח בגדיו אלא ריח בוגדיו כמו שדרשו רז"ל פ"א דיני ממינות עכ"ל, וצ"ל מנ"ל לשנות הקריאה, ב) כריח שדה פירש"י וזה שדה תפוחים וצ"ב, ג) יש להבין הדמיון ריח בגדיו לשדה אשר ברכו ד', ונ"ל עפי"מ ששמעתי בשם אחד קדוש מדבר לפרש מ"ש במוצש"ק בזמירות יזכר לך עתה אתמול אשר דברת, כי ידוע ומקובל לנו כי באופן אחר לא נוכל לקבל הארת אור שב"ק ולטעום מעין עוה"ב שבת מנוחה מחדותא דמלכא כי אם באם נפשפש במעשיני ערב שבת עם חשיכה מה שעבר עלינו בששת ימי המעשה ולקבל על עצמינו מעתה לעבוד הבוב"ה מעתה עבודה תמה וכו' ואז כשנגיע לידי מדה זו נהי' כלי מוכן ומוכשר לקבל טהרה מקדושת אור שבת קודש וע"כ הרי אלו באזהרה במוש"ק השמר לך פן תשכח את הדברים אשר קבלת עליך מיום השישי קודם הכנסת כלה וזהו יזכר לך עתה ר"ל מאתחלתא דימי החול אתמול אשר דברת ע"כ:
ועפי"ז נ"ל לפרש הגמ' תניא אר"ח חייב אדם למשמש בגדיו ע"ש עם חשיכה אמר ר' יוסף הלכתא רבתא לשבתא, ויל"ד אמאי דוקא זה הלכתא רבתא לשבת יותר משאר פרטי דינים, ועפ"י האמור יתבאר דהנה ידוע מה שפי' בזוה"ק ויראני את יהושיע כ"ג לבוש בגדים צואים דאם אדם עושה מצות עושה מלבושים נאים לנשמה ואם עושה עבירות עושה מלבושים צואים לנשמה, וע"כ אמר בגמ' חייב אדם למשמש בגדיו ע"ש עם חשיכה ר"ל שימשמש את המלבושים שלו לנשמה אם עשה בגדים טובים או בגדים צואים אמר ר' יוסף הלכתא רבתא לשבתא ר"ל בלי זה א"א לסבל נועם שבת כאמור:
וזש"ה וירח את ריח בגדיו ר"ל מעשיו ובמדרש א"ת בגדיו אלא בוגדיו ר"ל דגם אם עבר ואח"כ תיקן מעשיו אהני לי' ג"כ וע"ז פירש"י כריח שדה אשר ברכו ד' וזה שדה תפוחים כידוע מאמר הזוהר בי' בלילה מתברכא מטרוניתא וכלהו חקל תפוחין ר"ל בשבת קודש בהכנסת כלה היא יסוד וההערה זו בתיקון בגדיו כנ"ל ותבן:
ויתן לך האלקים מטל השמים וגו' ואיתא במדרש מטל השמים זה ציון כדכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון ומשמני הארץ אלו הקרבנות ורוב דגן אלו הביכורים ותירוש אלו הנסכים, וצ"ב דהא משמע מדכתיב אח"ז יעבדוך עמים, שהברכות האלו הם מתענוגי עוה"ז, ונראה עפימ"ש בגמרא (ר"ה דף ט"ז) אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות הביאו לפני ב' הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה עיי"ש נשמע מזה דהמצות הם פועלים להתברך על ידם לעושיהם וזה שאמרו ג"כ בגמ' (ברכות דף ל"ה) אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו' תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, הכוונה שמקריבין עומר בפסח עי"ז נתברך התבואה שבשדות ומלאכתן נעשית מאליהן בתוספת ברכה ומרובה: וז"ש המדרש מטל השמים זה ציון ומשמני הארץ אלו הקרבנו' ר"ל כיון דישראל השוכנים בציון ואין לך מצוה גדולה מזו כיון ששם שכינת עוזו ומשכן כבודו ית"ש ומתענגים שם מזיו השכינה וגם מקריבין לפניו זבחי רצון אלו קרבנות ע"כ יתברכו בציון בטל השמים ובזכות הקרבנות יתברכו במשמני הארץ ורוב דגן וכו' וא"כ כוונת הכתוב בברכות אלו מעניני עוה"ז ובאים בזכות המצות כדאיתא בגמ' הנ"ל שבזכות עומר בפסח נתברך תבואה שבשדות:
א"י לפ' הגמ' הנ"ל גם מה שפירש"י והוא ג"כ מדברי המד"ר ויתן לך האלקים יתן ויחזור ויתן וצ"ב למה לא יתן הכל בפעם אחד הלא הקב"ה כל יכול, ונראה עפימ"ש א"ז זצ"ל ביש"מ פ' בשלח לפרש הפ' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, ופירש"י שלא ילקטו היום לצורך מחר, וקשה הי' ראוי לומר ולקטו בכל יום ופי' שם דהנה יעקב ועשו חלקו עוה"ז ועוה"ב והנה מה שלוקח יעקב מעוה"ז כדי שיוכל לעבוד הש"י דאם אין קמח אין תורה וכן לעשות מצוה ליתן צדקה וכדומה וגם אם יש לו עשירות לרוב הרי הוא נסיון העושר ואם עומד בנסיון הרי הוא הדרך להגיע לעוה"ב ודאי שלא ינוכה שכרו לעוה"ב, והנה דרשו חז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם: וז"ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ושמא תאמר כי הוא ברעה ח"ו שיטלו חלקם בעוה"ז כנ"ל לזה הבטיח הקב"ה ולקטו דבר יום ביומו ולא שלמחר היום ומפרש הטעם למען אנסני הילך וגו' כי בזה גופא יש תורה ומצות וכיון שצורך התורה היא אין לנכות וראוי לקבל שכר העוה"ב אף אם יטול בעוה"ז עכ"ד הקדושים בקיצור:
ובזה יתורץ דברי רש"י יתן ויחזור ויתן היינו יתן לך בעוה"ז ועכ"ז שכרך לא ינוכה לעוה"ב ויחזיר ויתן היינו לעוה"ב, מטל השמים זה ציון, ומשמני הארץ אלו הקרבנות ר"ל כיון דכל אלו הברכות גם מה שהם מעניני עוה"ז הם גופו תורה ומצות וצורך גבוה הוא והיינו מטל השמים זה ציון ומשמני הארץ מביאים קרבנות ומרוב דגן מקיימין מצות ביכורים וכו' וע"כ יתן לך בעוה"ז ויחזור ויתן לעוה"ב בלי שום נכיון עבור מה שלקח בעוה"ז:
א"י על המדרש ופירש"י הנ"ל עפי"ד הר"ם אלשיך עה"פ א' יחננו ויברכנו וגו' כלומר אם א' שהוא מדה"ד יסכים עם מדה"ר ויחננו ויברכנו אז יאיר פניו אתנו וגם סלה כי הוא יעשה נצחיות:
ואא"ז זלה"ה בייט"ל פ' מטות עה"פ נקום נקמת ב"י הוסיף על דבריו שלזה שמדה"ד יסכים למדה"ר היפך טבעו לזה צריך לעבוד את הש"י היפך טבע העולם והוא כאשר ישאל דבר מאת האלקים לא יתכוין להנאת עצמו כ"א למען יתקדש שמו יתברך וזה שגמר אומר כי אין כוונתו כ"א לדעת בארץ דרכך, וז"ש ברוך הוא אלקינו דייקא אשר טוב גמלנו וכו' אז אלה וכאלה יוסיף עמנו וגם נצחיות כי אין כוונתי למעני כ"א להגדיל שמו הגדול עכ"ד (ועי' מ"ש בדרוש לר"ה):
ועפי"ז יתורץ דהנה יל"ד במה שאמר הכתוב ויתן לך האלקים דהול"ל ה' דהוא מדה"ר אך דיצחק רצה לברך את בנו לא את עצמו בלבד כי ברכה נצחיות לו ולזרעו אחריו ע"כ ברכו אשר מדה"ד שהוא אלקים יסכים לברכה אשר ברכו אביו כדי שיהי' ברכה נצחיות, וזה שכתב רש"י ויתן ויחזור ויתן והיינו כיון שהוא מדה"ד הברכה אין לה סוף והנה לפי' הנ"ל בייט"ל דלזה שמדה"ד יסכים להברכה צריך לעבוד להשי"ת באופן זה כאשר ישאל מאת ה' לא יתכוין להנאת עצמו כ"א למען שבזה יתקדש שמו ית' וע"כ אמר במדרש מטל השמים זה ציון ומשמני הארץ אלו הקרבנות וכו' היינו דעיקר הברכה אשר הי' מתאוה יעקב לקבל הוא כדי לעבוד בזה להשי"ת וע"כ ברכו יצחק אשר מדה"ד יסכים על הברכות דאם אינו מכוין בשאלתו להנאת עצמו הברכה אין לו סוף והבן