עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת וירא
וירא אליו ה' וגו' ופירש"י לבקר את החולה, ויאמר א' וגו' אל נא תעבור מעל עבדיך פירש"י לגדול שבהם אמר ד"א קודש הוא והי' אומר להקב"ה להמתין לו וכו' יש לפרש עפי"מ דאיתא במס' שבת (דף י"ב) לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי ופריך מהא דר' אליעזר שאמר ידכירנך לשלם ומשני שאני חולה דשכינה עמו והנה מצינו שהתפללו תמיד אשר השכינה תהי' עמהם כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה שאמר אם אין פניך הולכים וגו', וזש"ה וירא אליו ה' ופירש"י לבקר את החולה דהא אצל החולה שכינה עמו כש"כ אצל אברהם כמה מעלות טובות למקום עליו כשהי' חולה בפרט והנה כשראה אברהם שבאו אצלו המלאכים והבין מזה שאחד בא לרפאותו אבל הי' ירא פן כשיתרפא אולי יסור ממנו השכינה כיון שכבר נתרפא וע"כ התפלל דגם אחר שיתרפא מ"מ השכינה לא תעבור ממנו והיינו שאמר בדיבור אחד לגדול שבהם אמר אל כא תעבור מעל עבדיך ר"ל אחר שירפא אותו ובאותו דיבור התפלל ג"כ לה' שלא יסלק שכינתו ממנו גם לאחר הרפואה כמו שהיה עמו כשהיה חולה כן גם אח"כ לא תעבור ממנו:
וירא אליו ה' ובמדרש מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם אבינו שהיה יושב והשכינה עומדת וכו' וצ"ב ונ"ל עפימ"ש בייט"ל פ' נח לפרש דברי הרמ"א או"ח סי' א' שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני א' וכו' עד כשישים האדם אל לבו שהמלך ממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו וכו' מיד יגיע אלו היראה וההכנעה ובושתו ממנו תמיד: וצ"ב איך מזה יגיע אליו ההכנעה ופי' עפי"ד הרמב"ם במורה שכתב דטעות דור אנוש הי' שעבדו לצבא השמים הוא באומרם שאין כבוד להש"י שיעבדהו בני אדם קרוצי חומר וע"כ מסר משטרו והנהגת עוה"ז למערכת השמים וכל צבאם כי אין כבודו להשגיח בשפלים ואולם עפרא לפומיי' כי בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כי מכח גודל ענותנותו משגיח גם בארץ הלזו, והנה אמרו חז"ל לדבקה בו הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה החום וכו' וא"כ כמו שהקב"ה שהוא עניו להשגיח על מעשי ב"א כ"כ צריך האדם להיות שפל בעיניו כמדתו של הקב"ה וז"ש כל המתגאה ע"כ סובר שהקב"ה מתנהג ח"ו במדות הגאות ואין כבודו להשפיל לראות בארץ וע"כ הרי הוא כעובד ע"ז וזהו טעות דור אנוש שהקב"ה אינו משגיח בתחתונים והן הן דברי הרמ"א כמשים על לבו שהקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו וע"כ זהו מכח ענותנותו יתעלה שמשגיח במעשה ב"א ורוצה בעבודתם וע"כ מגיע אליו מזה ההכנעה ר"ל להדביק במדותיו מה הוא עניו אף אתה כן תהיה עניו עכד"ק ז"ל:
וזש"ה וירא אליו ה' שאברהם אבינו ראה את הקב"ה והי' לו זאת לנגד עיניו כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד וע"כ בא אליו הכנעה והוא כמ"ש הכלי יקר דלשון אליו מורה על עצמותו שהי' בבחי' עפר ואפר ורק בשמו נקרא אברהם שהוא לשון התנשאות אב המון גוים וע"כ לא נאמר וירא ה' אל אברהם כ"א וירא ה' אליו, וז"ש המדרש מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם אבינו ר"ל במה הראה הקב"ה ענותנותו שהי' יושב והשכינה עומדת ר"ל שהשכינה עומדת עליו ורואה במעשיו ובזה אתה מוצא ענותנותו של הקב"ה מה שמשגיח בתחתונים:
וירא אליו ה' באלוני ממרא ופירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו, וכבר הקשו המפורשים היתכן אשר בעצה הי' צריך אם לעשות דבר ה' או לא, וגם צל"ד למה ממרא בא בשכרו שהקב"ה נגלה אליו בחלקו ולא שכר אחר עבור העצה, גם דלא כתיב בתורה למה נגלה הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה כעת והלא לא דבר עמו שום דבר, ורבותינו דרשו דשאל בשלומו וגם זה צ"ב:
ונראה דהנה באוה"ח פ' שלח בענין המרגלים כתב אף שכשרים היו בשעה שנשלחו אך מחמת שכוונת המשלחים היתה רעה תפעול פועל הרע בשליח ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו ויולד בו תכונה רעה מה שלא היתה בו מקדם כדרך שתולד בחי' הקדושה בשלוחי מצוה בטובת ולזה ולזה הגם שצדיקים היו נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים ששלחו אותם מכח מיעוט האמונה וע"כ יעצו להדיח עכ"ד:
ובזה פירשתי מה שאמרו חז"ל בקידושין (דף ל"א) גדול המצווה ועושה מע' שאינו מצווה ועוסה ונתקשו המפורשים מאי טעמא והיא היפך הסברא, ולהנ"ל י"ל כיון דמצווה ועושה הוא נעשה שלוחי דרחמנא, וע"כ נולד בו תכונה קדישא מצד המצווה והוא המשלח הבוב"ה כביכול אבל לא כן כשאינו מצווה ועושה רק יעשה עפ"י דעתו מאין יולד בו בחי' הקדושה וע"כ גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (ועי' מ"ש בזה בפ' קדושים ובחלק דרוש בפ' משפטים) והנה כבר עמדו המפורשים לת' הלא אאע"ה קיים כל התורה עד שלא נתנה וא"כ למה רק על מצות מילה שמר הדבר ולא עשה עד שנצטוה ותי' משום דמצות מילה אי אפשר לקיים בעצמו רק פעם אחד וכיון דגדול המצווה ועושה לכן אם הי' נימול עצמו מקודם לא הי' גדול כ"כ כמו שקיים אח"כ כשנצטוה מפי הקב"ה ע"כ המתין בזה עד שהיה מצווה ועושה עכ"ד והטעם דגדול המצווה ועושה לפי הנ"ל משום דנולד בו תכונה קדושה מצד המשלח, ובזה י"ל מה שאמרו חז"ל וכרות עמו הברית דהקב"ה סייעו למול עצמו וצ"ב הלא כל הכחות כולם שיש באדם הוא מאתו ית' ומה מלמדינו בזה ולהנ"ל יוצדק כיון דכל המצות שעשה אברהם אבינו עד הנה כיון דלא היה מצווה א"כ לא היה בבחי' הקדושה מהמשלח דהא הכל עשה מעצמו בלי צווי אך במצות מילה דהי' מצוה ונולד בו תכונה קדישא מהמשלח ולכן כתיב וכרות עמו הברית שהקב"ה סייעו ר"ל בזה סייעו שנולד בו בחי' הקדוש' מאת המקום ב"ה כביכול:
ובזה ית' וירא אליו ה' ר"ל ע"י מצות מילה נגלה אליו ה' היינו בחי' הקדושה מאת המצווה נתלבש באברהם כיון שזה המצוה עשה ע"י ציווי של הקב"ה, וי"ל דזה היה עצת ממרא שלא ימול עצמו עד שיצווה לו הקב"ה שיהי' מצווה ועושה ויעשה המצוה בבחי' הקדושה מהמשלח וזה שפירש רש"י הוא נתן לו עצה על המילה לא שנתן לו עצה להמול דזה לא הי' צריך א"א לשאלו אלא שנתן לו עצה שלא למול עצמו עד שיצוה לו הקב"ה ולפיכך בא בשכרו שלם לו הקב"ה כמדתו ונגלה אליו בחלקו דהא זה הי' עצת ממרא כדי שיתגלה לו בחי' הקדושה ועי"כ זכה שיהי' נגלה בחלקו כפי עצתו: א"י וירא אליו ה' עפימ"ש בס' החינוך להרא"ה פ' לך שרש מצות מילה כי הוא תשלום בריאה מסיר הערלה ומגלה העטרה שהיא תוספות בו ימה שלא נברא כן הוא לרמז כמו שתשלום צורת גופו הוא ע"י פעולת אדם ככה תשלום צורתו הנפשיות הוא ע"י מעשה ופעולתיו הטובים עכ"ד ומבואר מזה דמצות מילה בא לרמז שיש בחירה חפשיות באדם ושלימת צורת הנפשות תלוי הכל בבחירתו, והנה קודם שנצטוה א"א על מצות מילה י"ל שחשב אשר האדם מוכרח על תהלוכותיו הן לטוב הן לרע מצד טבעו בעצמותו וכמו שמצינו בב"ב (דף ט"ז) בקש איוב לפטור את העולם כולו בדין אמר רבש"ע בראת שור בראת חמור בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ופי' במהרש"א דאיוב אמר שהאדם מוכרח במעשיו כמו שור שהוא טהור בטבעו וחמור הוא טמא בטבעו כן בראת צדיקים ובראת רשעים והם מוכרחים על מעשיהם מצד בריאותם ואין ראוי שיקבל הצדיק שכר והרשע עונש עכ"ד עיי"ש ולכן קידם שנצטוה א"א על מצות מילה משו"ה לא קיימה בעצמו כיון שחשב דהכל הוא מצד טבעו א"כ בטל הטעם והרמז ע"י מצות מילה על בחירת האדם דהא לפי דעתו מתחלה אינו תלוי בבחירת האדם עד שצוה לו הקב"ה להמול כיון דבאמת הכל צפוי והרשות נתונה לבחור בטוב ולהתגבר על חומרו: ובזה י"ל מה שפירש"י לעיל בפ' לך ויפול אברם על פניו וידבר אתו א' ממורא השכינה שעד שלא מל הי' סבור דהכל אינו מחמת בחירתו רק מצד טבעו וא"כ אין מגיע לו שום שכר על מעשה צדקותיו ולכן הי' בוש להסתכל בפני השכינה דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי' לכן נפל על פניו והנה אח"כ כשנצטוה על מצות מילה והבין הטעם שע"י מצות מילה אשר צדקותיו הוא תלוי בבחירה וא"כ מגיע לו שכר על כל מעשיו ולכן כתיב אח"כ כשנמול וירא אליו ה' ר"ל שנגלה אליו ה' והי' יכול לראות והוא בצדק יחזה פניו ע"י צדקותיו יוכל לחזות בנועם ה' ואין כאן נהמא דכסופא שלא לראות כשנגלה אליו ה' והבן:
והוא יושב פתח האהל כחום היום:
עיין בכלי יקר שמדקדק דהי' ראוי לומר בחום היום ולא בכ"ף כחום, ונראה עפי"ד הגמ' (שבת פ"ח) הנעלבין ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבין וכו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ופי' הרי"ף שם לפי שהשמש הי' נעלב מהירח שאמרה ירח א"א לשני מלכים להשתמש בכתר אחד והי' רוצה הירח שתאיר תמיד ויגרע אור השמש והקב"ה נתן מעלה ויתרון לשמש למשול ביום ובלילה ויצא השמש בגבורתו להיותו נעלב כן ישיגו מעלה ויתרון האדם הנעלב עכ"ד ז"ל, נשמע מזה דהשמש השתמשה במדת ענוה והי' עלובה לא בקשה גדולה וכבוד לעצמה וזה ביאור אומרו וירא אליו ה' כמבואר בכלי יקר שנראה אליו ה' מצד מהות עצמותו כי הי' עניו ושפל רוח וזהו כחום היום פי' כמעשה חום היום היינו כהשמש בגבורתו דהשמש נקרא יום כדכתיב ויקרא אלקים לאור יום (עי' ביש"מ עה"פ כחם היום) והיינו כמו דהשמש הוא בגבורתו ותקפו מחמת שהי' בבחי' נעלב והיא מדת ענוה כן עי"ז זכה אברהם אבינו ע"ה מה שנראה אליו ה' מצד עצמותו שהי' עניו מאד:
והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וגו' ברש"י בב"מ כתיב נצבים עליו וכתיב וירץ לקראתם כד חזי' וכו', אפשר לומר עפימ"ש א"ז ז"ל בס' רב טוב פ' לך בשם אביו ז' זצ"ל לפ' הפ' בעקידה וירא את המקום מרחוק והי' קשה לאברהם מדוע לא קפצה לו המקום להתקרב אליו ולכן ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור - עם הדומה לחמור כי אתם המעכבים בדבר ואח"כ ואני והנער נלכה עד כה פירש רש"י דרך מיעוט עכ"ד והנה מה שנעריו היו מעכבים שתקפוץ לו הארץ י"ל כמו שמצינו גבי לוט וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו פרש"י שכל זמן שהי' לוט עמו הי' השכינה פורש ממנו, ולכן כ"ז שנעריו היו עמו לא קפצה לו הארץ כיון שהשכינה לא הי' עמו וכל קפיצת הארץ היא ע"י השכינה שאינו תופס מקום וזמן וכל מה שצריך להיות אחר זמן הרי הוא כאלו הוא באותו זמן והעתיד היא עתה נעשה:
ועם זה יתורץ קושי' הגמ' הנ"ל דהנה אברהם אבינו ע"ה שהתפלל אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור פירש"י שאמר להקב"ה להמתין עליו וע"כ תרוויי' איתני' בי' אם שהי' צריך לרוץ לקראתם כיון שעמדו מרחוק ממנו עכ"ז הי' נצבים עליו סמוך לו כיון שהשכינה הי' אתו ולכן תיכף כשרצה לילך ולרוץ ברגליו הגיע אל המקום אשר הי' בדעתו להתקרב עליו ולכן כתיב נצבים עליו וגם כתיב וירץ לקראתם דהא היו רחוק ממנו עד שהי' נצרך לאיש אחר לרוץ אל המקום שהי' שם והוא לא צריך שהי' לו קפיצת הארץ לכן כתיב והנה שלשה אנשים נצבים עליו:
והוא יושב פתח האהל וגו':
אצל הפתח גם מה שפירש"י יום שלישי למילתו הי' ובא הקב"ה ושאל בשלומו צ"ב, ונראה עפי"ד הגמ' (שבת ל"א) אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימית ומפתחות החיצונות לא מסרו לו ופירש"י שם יראת שמים דומה לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסין לפנימים:
עוד שם אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה, והנה בס' עבודת ישראל פ' בחקותי פי' הוי מתפלל בשלומה של מלכות כי עיקר העבודה להקב"ה היא ע"י אהבה לדבקה בו אלא שמגודל אהבה ותשוקה יכול לבא לידי כלות הנפש לזה צריך ללבוש בחי' יראה וחרדה מפחד ה' וז"ש הוי מתפלל בשלומה של מלכות כלומר שיתפלל לה' שיתן לכם שלימות המדות של מלכות שמים אהבה ויראה שאלמלא מוראה איש זה הקב"ה את רעהו הצדיק חיים בלעו עכ"ד ויתבאר בזה מה שפירש"י יום שלישי למילתו הי' כמו דאיתא בספה"ק דאאע"ה נגמר תיקונו וטהרתו לגמרי לאחר שנימול כמו שנאמר ומצאת את לבבו נאמן לפניך ודרשו חז"ל שנעקר יצה"ר ממנו והפכו לטוב וסמיך לי' וכרות עמו הברית, וכיון דאחר המילה נגמר תיקונו לגמרי וממילא הי' לו שלימות המדות וע"כ בא הקב"ה ושאל בשלומ"ו יל"ד למה כ' שישב ועל שלימות המדות שייך הלשון ושא"ל בשלומ"ו שלימות המדות יראה עם אהבה וזאו שפירש"י ושאל בשלומו כמאמר הכתוב מה ד"א שואל מעמך כי אם ליראה ושאל ממנו שיהי' לו יראה בשלומו ר"ל בשלימות המדות יראה עם אהבה:
וז"ש והוא יושב פתח האוהל כיון שהי' לו יראה עם אהבה אשר מדתו של א"א ע"ה מדת החסד ואהבה ואחר המילה שתקן א"ע לגמרי ישב פתח אוהל רומז שהפתח היא יראה דיראה דומה לפתחים חיצונים כמו שפי' רש"י שם: ויאמר א"ד וגו' אל נא תעבור מעל עבדך פירש"י לגדול שבהם אמר ד"א קודש הוא והי' אומר להקב"ה וכו' ונ"ל דשניהם צדקו יחדיו ובקנה אחד עולים עפימ"ש המפורשים לאותן הפוסקי' שסברו הפורע מלוה חבירו אבד מעותיו ואין הלוה מחויב לשלם לו א"כ לכאו' לפי"ז י"ל שאין בדין לשלם שכר לעושה צדקה ונותן מעותיו לעני כי הנה הוא כאלו פורע חובו של הקב"ה שהרי כתיב נותן לחם לכל בשר ובא זה ופורע חובו מה שיש להקב"ה ליתן לו מזונותיו, וניחא להו לרבנן לפי מה דקי"ל דאם הלוה עמו ורואה בעת שהוא נותן ופורע חובו לכ"ע מחויב לשלם א"כ גם הכא כתיב כי יעמוד לימין אביון שהקב"ה קאים גבי' ע"כ בדין שיטול שכרו בשביל צדקתו ועומדת לעד עכ"ד (עי' בבינה לעתים דרוש ס"ח ובשפת אמת פ' משפטים): וז"ש לגדול שבהם אמר ר"ל מכיון שזימנם לסעוד אצלו והוי כפורע חובו של הקב"ה ומדין לא יקבל שכר פרי צדקותיו והניח מעותיו על קרן הצבי וע"כ כיון בדברו אל המלאכים ובקשם לאכול מפתו אשר אל יעבור הקב"ה ממנו ויעמוד לימינם ובגלל כן יקבל שכרו משלם ולא יקופח:
א"י עתימ"ש רש"י שאחד בא לבשר את שרה, ובזוה"ק הקשה שוב אשוב אליך שוב ישוב מיבעי' לי' דהא מפתחא דא למפקד עקרות בידא דקב"ה הוא ולא בידא דשלוחא אחרא וכו' אלא ודאי קב"ה דהוי קאים עלי' אמר מלה ובג"כ כתיב ויאמר שוב אשוב אליך ע"כ:
וזה שאמר לגדול שבהם אמר שבא לבשר את שרה שתלד בן וע"כ אמר א"ד קודש הוא דלא יעבור מעל פניו:
ובזה יוכל לומר שוב אשוב כדכתיב והבן:
יקח נא מעט מים וגו' פירש"י ע"י שליח והקב"ה שילם לבניו ע"י שליח שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע, אבל הלחם שלקח בעצמו שילם לבניו בעצמו (כ"ה בגמ' בב"מ פ"ז) וצריך להבין מאיזה טעם לא הביא אברהם אבינו בעצמו מעט מים כמו שהטריח עצמו לרוץ אל הבקר, והנ"ל עפי"מ דאיתא בסה"ק (עיין בזוהר בר"מ פ' פנחס דף רל"ה בסוד את קרבני לחמי לאשי) דאכילת המלאכים הי' שהוציאו הרוחנית והעלו אל הקדושה ובזה פעלו פעולת הצדיקים שוכנים פה היינו עלית לקרתא הלוך בנימוסי' (ועי' ביש"מ פ' בראשית על הפ' תדשא) והנה תי' הק' מהר"ם מרומניב ז"ל וישלח אברהם את ידו וגו' כי בשאר המצות כל אבריו וגידיו של אאע"ה הי' משיגים המצוה ורצים מאליהם לדבר מצוה משא"כ עתה בהעקידה שלא רצה היד לשחוט את יצחק כי באמת לא הי' מצוה רק לאשר שהוא הי' סובר שהוא מצוה הוכרח לשלוח את ידו בכפי' וזהו וישלח אברהם את ידו בע"כ וז"ש לו אל תשלח ידך אל הנער שלא תכוף את ידך כי באמת אל תעש לו מאומה לכן בדין אין היד רוצה לשחוט עכ"ד (הובא בייט"ל פ' זו) ובזה יובן דהנה פירש"י ורחצו רגליכם כסבור שהם ערביים ומשתחוים לאבק רגליהם וכו' וא"כ כיון שהי' מלאכי רומה וחשדם בע"ז מה שלא עלתה על לבם ולא הי' צריך להם מים לרחיצה וע"כ אין היד מוליכו להביא מים כיון שלא הי' מצוה אבל מה שהביא להם פת לחם אף שהי' מלאכים ממש עכ"ז כיון שבאו בדמות אנשים והי' צריכים לעשות כמנהג המדינה ולהלוך בנימוסי' לתקן ולעלות המאכל אל הקדושה כנ"ל וע"כ הביא בעצמו וערך שלחן לפניהם כיון שהי' מצוה ואבריו רצו מאליהם והבן:
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו וק' הלשון אחר תעבורו ורש"י נלחץ לפרש אחר כן תלכו, וי"ל עפ"י המבואר בבינה לעתים (דרוש י"ז) ההפרש שיש בין שמחת התענוגים הגופני' ושמחת הנפשיית היא שהשמחה הגשמיית אינה כי אם בעוד התענוג מושג בזמן האכילה והשתי' או בעת הטיול וכיוצא אמנם אחרי כן לא תשאר אצלו שום רושם שמחה מהתענגות אדרבה ילוד לו עצב וכעין חרטה משא"כ בשמחה של מצוה אחרי סיבת השמחה עוד ישוב לשמוח ולשוש על מה שהי' לו מהתענוג והשמחה וזה היא הפירוש וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה עכ"ד:
וזה פי' הכ' יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם הכוונה שימשכו וירחצו עצמם מן הע"ז הכרוך ברגליהם והשענו תחת העץ דא אילנא דחיי שיקבלו עליהם מלכות שמים כמו שפי' רש"י על ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' ע"י אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה א' לכל העולם ובזה וסעדו לבכם אחר תעבורו יהי' לכם שמחה וטוב לב גם אחר שתעבורו כי בשמחה של מצוה עוד יש לשוש ולשמוח גם אחר עבור סיבת השמחה וזה לאות בשמחה מעולה לש"ש: ואברהם הי' יהי' וגו' יל"ד השייכות לכאן גם אומרו למען אשר יצוה וגו' וכי לא סגי בצדקתו של אאע"ה לבדו עד כי הוצרך לחפש בזכות כי יצוה את בניו וגו':
והנ"ל עפימ"ש ביש"מ בהפטרה פ' לך עה"פ ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי להבין אומרו ישראל עבדי ויעקב אשר בחרתיך עדימ"ש האלשיך עה"פ רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם מצד עצמם אך מה שרצה בכם לא מצד עצמיכם אתם כדאי רק ויבחר בכם מכל העמים כלומר שמעריך אתכם נגד העמים ובערכם אתם טובים מהם עכ"ד:
והנה ידוע דבני עלי' מכונים בשם ישראל והפחותים בשם יעקב ובבחי' יעקב הוי הבחירה מן העמים:
וז"ש ואתה ישראל עבדי מעצמיכם אך יעקב היא אשר בחרתיך מכל העמים מפני שהוא זרע אברהם אהבי עכ"ד ז"ל:
ועפי"ז אמרתי לפ' המסורה בפ' וארא ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהי' האות הזה עי' בעה"ט שם ר"ל כיון דהפדות כלומר ההבדל היא בין עמי ובין עמך דייקא לא מצד עצמם הם כדאי רק מה שמשערים אותם נגד העמים וע"כ היא פדת חסר ושלח לעמו הפדת כי אינו בשלימות עוד נקוה להשי"ת למחר שהוא לאחר זמן כשנחי' ונגיע למעשה אבותינו והקב"ה ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ר"ל אשר נטה לבבינו לעובדו שכם אחד ונהי' כדאי גם מצד עצמינו אז יהי' האות הזה יהי' הפדות שלם במילואו והרבה עמו פדות:
וזש"ה ואברהם הי' יהי' לגוי גדול והיא ע"ד שכתב רש"י ז"ל ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם ר"ל שבחר הקב"ה באברהם להיות לו לאלקי הוא מצד עצמו שהי' כדאי וע"כ נקרא שם ה' עליו ולא בהעריך מעשיו נגד גויי הארץ ונברכו בו כל גויי הארץ ר"ל שא"צ להזכיר פחיתת ערך העמים ואמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כאמור לעיל שבחר בבני יעקב זהו המון עם הפחותים שבהם מפני שהם זרע אברהם אוהבי בזכותו ובכחו הגדול יוכל לצוות את בניו אחריו כמו שהם במדרגה קטנה ועכ"ז ישמרו דרך ה' וגו' והקב"ה בחר בהם מכל העמים מצד מעלת אאע"ה והבן: ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו' צ"ב מה צורך ירידה זו הלא מלא כל הארץ כבודו, ודברי רש"י ידוע גם מה שדרשו חכז"ל הכצעקתה צעקת ריבה אחת על שנתנה מזון לעני גם זה צ"ב וכי רק זו בלבד עשו אנשי סדום והלא הי' רעים וחטאים לה' מאוד, ונראה עפימ"ש חכז"ל גדול כח מתנות עניים שמהפכת מדה"ד לרחמים, ונ"ל עפי"מ דאמרו מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים למדת הדין:
נמצא דהנהגת מדה"ר היא רק משום קיום העולם והנה המרחם על הבריות ונותן מפתו לעני ומהנהו הרי כי הוא רוצה בקיומו של עני להשיב אליו נפשו וחושש עבור קיום העולם במה שיש לו וע"כ במדה שאדם מודד מודדין לו ומהפך עליו מדה"ד למדה"ר בעבור קיום העולם אבל אם הוא אינו חושש בקיום העולם ומעלים עינו מן העני בשעת דחקו להמציא טרף לביתו ע"כ נשאר אליו תחלת המחשבה במה שברא העולם במדה"ד:
וזש"ה הכצעקתה צעקת ריבה אחת על שנתנה מזון לעני ר"ל על שלא נתנו מזון לעני בעבור זה דייקא כלה כיון שלא חששו לקיום העולם ונשאר על תחלת המחשבה שהוא במדה"ד וע"כ כלה ממילא מכיון שבמדה"ד אין העולם מתקיים:
וז"ש ארדה נא עפי"מ שכ' בסה"ק שבעולמות העליונים אשר נתהו' מחשבתו היא במדה"ד אבל בסוף השתלשלות היא במדה"ר (עי' בערבי נחל ריש פ' בראשית) וע"כ אמר ארדה נא לדונם בדין של מטה במדה"ר וזהו דוקא אם חשבו בקיום העולם אם נתנו מזון לעני כאמור והבן:
וה' פקד את שרה וגו' ויעש ה' לשרה וגו', ויל"ד דהול"ל ג"כ לאברהם דהא הנס הי' גם לאברהם כמו שאמרה שרה מי מלל לאברהם, ב' הלשון למועד ל"ב, ג' ותרא שרה את בן הגר וגו' מצחק ופירש"י לשון רציחה וקשה שלא פירש מדוע ולמה בא להורגו ולקמן איתא במדרש יצחק וישמעאל הי' מדיינים זע"ז ישמעאל אמר אני חביב ממך שנמלתי לשלש עשרה שנה אבל אתה נמלת בקטנך א"ל יצחק אלו מבקש לי הקב"ה להשחט איני מעכב מיד וה' נסה את אברהם, ד) אל ירע בעיניך על הנער וגו' כי ביצחק יקרא לך זרע ויש להבין דהא עכ"פ ישמעאל הוא ג"כ זרעו ומה הפרש בין זה לזה ומאחז"ל ידוע בזה, ה) במד"ר התחיל אברהם תמי' אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע חזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו אמרת אל תשלח ידך אתמהה אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי וגו' כשאמרתי לך קח נא את בנך לא אמרתי שחטהו אלא והעלהו וכו' עכ"ד המדרש והוא תמוה מה זה שאלת אברהם על מה שאמר לו הקב"ה אל תשלח ידך והא זה הוא בדין כיון דכבר אמר כי ביצחק יקרא לך זרע גם הלשון והעלהו צ"ב:
והנראה לפע"ד בזה עפימ"ש בלקוטי תורה פרשה זו בענין שאמר אלישע לשונמית את חובקת בן כלומר מסטרא דנוקבא רגלי' יורדת וכו' ואינו דבר מתקיים וע"כ אמרה אל תכזב בשפחתך פירש"י אל תראני דבר שיופסק כ"א שיהי' של קיימא וכן הי' שמת ואלישע החי' אותו וכ"כ כתיב כאן ולשרה בן מסטרא דידה וע"כ לא הי' דבר מתקיים כ"א נעקד ובשעת העקידה פרחה נשמתו ונכנס בו נשמה מסטרא דדכורא והיינו דכתיב להלן ותהי אשה לבן אדוניך דייקא עכ"ד עיי"ש הביאו בייט"ל פ' זו:
ויתבאר בזה דברי הכתובים וה' פקד את שרה וגו' ר"ל מסטרא דידה ולכן לא הי' דבר המתקיים ואמר הכתוב למועד אשר דבר אתו א' כי לא הי' כי אם למועד ולזמן כיון שלא הי' מתייחס אחר אברהם מסטרא דדכורא, ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' מצחק פירש"י לשון רציחה כיון דישמאל בן אברהם אמר דיצחק מתייחס אחר שרה ובלא"ה חייו אינם חיים וגברא קטילא קטל ואמר במדרש שהי' יצחק משיב לישמעאל אלו מבקש לי הקב"ה להשחט לא הייתי מעכב ותשובתו הוא בזה דלאו גברא קטילא הוא דלאחר פקידה יכנס בו נשמה מסטרא דדכורא ואז יהי' בן קיימא וכל יומא מזומן הוא להיות נעקד על גבי המזבח וירע הדבר מאוד על אודות בנו ר"ל שאברהם אבינו ידע אשר ישמעאל הוא בנו מסטרא דדכורא והוא יחיה לפניו אבל יצחק אינו בנו כי אם את שרה אשתו ואמר הקב"ה לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ל"ך דייקא הגם שעתה יצחק בנה של שרה אבל לעתיד אחר העקידה יכנוס בו נשמה דדכורא ויקרא לך זרע היינו שיהי' בן אברהם ואז יהי' יצחק בן קיימא, ועפי"ז יתבאר דברי המד"ר התחיל אברהם תמי' אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע וא"כ אם בני מסטרא דדכורא למה חזרת ואמרת קח נא וגו' למה הי' צריך להיעקד דהא משו"ז יהי' צריך להיות נשחט כיון שלא הי' בו נשמתא מסטרא דדכורא וא"כ הוא נעקד משום שהוא מסטרא דנוקבא ואינו מתקיים א"כ למה עכשיו אתה אומר אל תעש לו מאומה ואמר לו הקב"ה לא אמרתי שחטהו אלא והעלהו ר"ל להעלותו מבחי' סטרא דנוקבא ע"י מעשה העקידה דהא ע"י העקידה פרחה נשמתו ונכנס בו נשמתא דדכורא וז"ש לו הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע ע"י מה שהעלו על העקידה ומוכרח עי"ז להיות נעקד עפ"י דיבורו של הקב"ה קח נא וגו' וגם לא הי' נצרך לעשות לו מאומה כיון שכבר פרחה ממנו נשמתו דנוקבא ונכנס בו נשמתא דדכורא והבן: ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם, יתבאר עפימ"ש בבני יששכר מאמרי השבתות במה שאמרו ז"ל נמלך בנשמותיהם של צדיקים תחלה, דהנה השי"ת רצה לברוא עולם הנסיון והבחירה שיהי' כל הפעולות נעשים ע"י התעררותא דלתתא והי' בהכרח שגם בראשית הבריאה יהי' ע"י התעררותא דלתתא כי היסוד הוא שורש הכל ע"כ נמלך בנשמותיהם של צדיקים תחלה ר"ל כביכול שיער בחכמתו ית"ש איך שיהי' לו תענוג מעבודת ישראל אחר הבריאה וזה הי' מספיק להתעררותא דלתתא כיון שהי' מוכנים לצאת אל הפועל נמצא מה שכל אחד ואחד מישראל עושה איזה מצוה כעת מניח תפילין ומתעטף בציצית זה הי' במע"ב בבחי' אתערותא דלתתא עכ"ד ז"ל, ובזה פירשתי בפרשת משפטים מה שאמרו חז"ל בפרקי אבות בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא כדי להפרע מרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ויש להבין האיך הוא קיומו ואבדו של העולם ע"י מעשה בני אדם, ולהנ"ל יתבאר כיון דכל מעשי בני אדם לטובה הי' בראשית המחשבה להתעררותא דלתתא ובכח זה נברא העולם וא"כ מי שהוא רשע מאבד את העולם ח"ו כיון שע"י מעשיו נחסר ח"ו האתעררותא דלתתא ולהיפך ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם דהא פרי צדקתם עמדה בתחלה לאתעררותא דלתתא, ובזה יש לפרש הפ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ודרשו חז"ל באברהם ר"ל דנברא העולם בשביל אברהם והיינו משום דאחד הי' אברהם בדורו שהכיר שמו בעולם לעשות רצונו ית"ש א"כ הוא לבדו במעשיו הי' להתעררותא דלתתא, וזש"ה ויקרא שם בשם ה' אל עולם דהנה פירש"י ויקרא שם בשם ה' ע"י אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה א' לכל העולם, ר"ל דמשו"ה נקרא אל עולם כיון דהוא הודיע טבעו של הקב"ה בעולם ועי"ז הי' קיום ומצב לכל העולם דמעשי הצדיקים זהו הכח והאתעררותא דלתתא להיות נברא העולם ועי"כ ע"י אותו האשל נקרא שמו של הקב"ה אל עולם:
וירא את המקום מרחוק ובמסורה דין ואידך מרחוק ה' נראה לי, יתבאר עפי"ד הפנים יפות פ"ז שעיקר הנסיון שהקב"ה מסלק עזרו ממנו כמשחז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו וכו' אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו וז"ש לך לך כמו שפרש"י בפ' שלח לך לדעתך ר"ל בלא עזר עכ"ד ויש לפרש מה שפירש"י עוד שם שלח לך לדעתך וכו' חייך שאני נותן להם מקום לטעות, וקשה הא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ולהנ"ל י"ל דהמקום לטעות אם הקב"ה מסלק עזרו ממילא לא יכול לו וזהו המקום לטעות, ובזה כבין אמרו קח נא ופירש"י אין נא אלא לשון בקשה אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הנסיון שלא יאמרו הראשונות לא הי' בהם ממש ויש להבין אמאי נאמר לו בלשון בקשה ולא בלשון צווי גם מדוע אם לא יעמוד בנסיון זה יאמרו שגם הראשונות אין בהם ממש ונראה לומר דהנה הא דהקב"ה עוזרו היינו משום שכל המצוה אשר קדשנו וצונו לעשות וכיון דיצרו של אדם מתגבר עליו וקשה לעמוד כנגדו ע"כ הקב"ה עוזרו כיון דהשי"ת ברצונו כביכול אשר נקיים כפי מצותיו ממילא הוא הנותן כח וחיל ועזר שנוכל לקיימם אבל במה אשר האדם רוצה לעשות גם מה שלא בא אליו הצווי מאתו ית"ש רק מעצמו נתעורר לעשות מצוה א"כ למה יהי' בעוזרו כיון דאינו מצוה אשר צוה ה' לעשותו וע"כ נסיון דעקידה (אשר לא עלתה על לבו זה עקידת יצחק) לא בא בלשון צווי רק בלשון בקשה וכיון דלא הוי צווי לכן סילק הקב"ה עזרו וזה הי' עיקר הנסיון אבל בנסיונות הראשונות כגון הליכתו מבית אביו או מצות מילה כיון דרצון השי"ת הי' שיעשה מצוה זו והי' מחוייב לעשותו וע"כ הקב"ה עזרו, וזה שפירש"י שלא יאמרו הראשונות אין בהם ממש היינו שלא בכחו גבר על היצה"ר כ"א בעזר השי"ת וע"כ אין בהם ממש אבל אם יעמוד בנסיון העקידה שהי' בלשון בקשה ולא בצווי ואין הקב"ה עזרו זהו הנסיון הגדול ועיקר גדול מכל הנסיונות שהי' לפניו:
וירא והנה איל אחר וגו':
עי' ביש"מ שדקדק וכי יצחק איל הי', וזה איל אחר, גם דברי המדרש תנחומא בפ' צו מהו אחר, אחר שראה הקב"ה כי בכל לבבו בא להעלות את יצחק בנו הבטיחו הקב"ה בעת שיעלו בניו עולות, יקבלם מיד, וקשה האיך מוכח המד"ת כן מן תיבת אחר ונראה בהקדם מה שכתוב באוה"ח פ' שמיני במה שאמרו רז"ל כל האומר הקב"ה וותרן יותרו מעיו א"כ אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא איך יביא קרבן ויפטר:
ונראה כי טעם נכון יש בדבר עפ"י המשפט כי כשאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם ע"ד שאמרו אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות ונעשה בהמה וביום שחוזר בתשובה יעלה ממדרגת בהמה למדרגת אדם האם ראוי להמית אדם תחת בהמה ולזה דוגמת החוטא שהי' בהמה ראוי להקריב תמורתו בהמה וזהו על קו המשפט עכ"ד ז"ל:
ובזה פירשתי הכ' אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' ודקדקו אדם ל"ל דודאי רק באדם דיבר הכתוב ולהנ"ל י"ל דה"ק דדוקא כשהוא אדם היינו אם שב מידיעתו ועלה למדרגת אדם אזי יקריב קרבן מן הבהמה ונרצה לו לכפר עליו דאל"כ נפש החוטאת נידון בחמורה אך אם ישוב בתשובה יש לו להביא ממין הבהמה כמו שהוא הי' דוגמתו בעת אשר חטא בבחי' בהמה, והנה ידוע מאמר חז"ל אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן שקטרג על אברהם, ולזה י"ל דהי' סבר אאע"ה בעת שנאמר לו להעלות את יצחק בנו על העקידה הוא מפני איזה חטא וכיון דמדה"ד אומרת נפש החוטאת תמות ע"כ אמר א"א בלבו דלכן נגזר עליו לשחוט את בנו יחידו אשר אהבו וכאלו הוא עצמו נשחט בעבור החטא, או אפשר חשב בלבו כי מחמת שחטא יצחק ע"כ נתחייב לשוחטו ויען שהי' מצות המלך ומהקב"ה עשה המצוה בהתלהבות יתירה, והנה כשנאמר לו ע"י מלאך ה' אל תשלח ידך אל הנער וגו' חזר ואמר בלבו היתכן היא אחר שנתחייב לשחוט את יצחק א"כ אין הקב"ה וותרן וע"כ חשב בלבו כתי' הנ"ל היינו כיון ששב בתשובה ועלה מבחי' בהמה למדרגת אדם ולכו אין מהדין לעשות עונש באדם כיון שאין ראוי להמית אדם תחת בהמה וזש"ה והנה איל אחר היינו שראה איל אחר ר"ל דמשו"ז ראוי להקריב איל שהוא בהמה כיון שהי' נדמה לאאע"ה שהוא משום חטא וע"כ הי' בבחי' בהמה וא"כ שייך לומר שהוא איל אחר ר"ל בהמה אחרת תמורת בחי' הבהמה שהי' קודם, ויתבאר בזה המדרש הנ"ל דהנה ענין זה אשר ראוי לבוא תמורת החוטא בהמה כופר נפשו כיון דבעת החטא הי' אז בבחי' בהמה הנה זה נמשך עלינו לטובה מאברהם אבינו ע"ה כי כן הי' כוונתו ומחשבתו כמו שאה"כ והנה איל אחר והבן: