עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת ויצא
ויצא יעקב וגו' פירש"י הזכיר יציאתו מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' והקשו המפורשים הלא יצחק נשאר בבאר שבע, גם להלן אכן יש ה' במקום הזה וגו' מה כורא המקום הזה אין זה כי אם בית א', וקשה למה בשביל שהוא בית א' הוא נורא, וגם מה שאמר בלשון שלילה אין זה כי אם דהל"ל זה בית א' ונראה עפימש"כ בס' פנים יפות פ' ויגש עה"פ ויהי ה' את יוסף עפימש"כ רז"ל כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ומשעת מכירת יוסף התחיל הגלות ולכן נסתלק השכינה מיעקב עד ששמע מיוסף וקבל עליו הגלות לירד למצרים אז שרתה עליו שכינה כדכתיב ותחי רוח יעקב אביהם חיות אמיתי מרוח הקודש עכ"ד, ובזה י"ל הענין בעת חורבן בית מקדש בעוה"ר מה ששפך חמתו על עצים ואבנים ועלה לשריפת אש משום שגלו ישראל ושכינה הלך עמהם ונשאר מקום המקדש פנוי בלי השראת שכינה וע"כ באו גוים בנחלת קדשו והיה להם שליטה לעשות מה שלבם חפץ כיון שכבר נסתלק שכינה משם וכמו שאמרו רז"ל לא המקום מכבד את האדם וכו' כשהי' השכינה על הר סיני נאמר השמרו לכם וגו' נסתלקה השכינה במשוך היובל המה יעלו בהר, והנה אמרו רז"ל (יומא דף ס"ט) משה אמר הא' הגדול הגבור והנורא ואתא ירמי' אמר עכו"ם מקרקרין בהיכלו אי' נוראותיו אתו אנשי כנה"ג אמרו אדרבא אלו הם נוראותיו שאלמלא נוראותיו אומה אחת איך יכולה להתקיים בין שבעים אומות עיי"ש וז"ש ויצא יעקב וגו' פירש"י יציאת צדיק מן המקום עושה רושם היינו כיון שיעקב הוצרך לגלות ממקומו וגלה שכינה עמו ונסתלקה משם שכינה וע"כ נעשה רושם מקום פנוי שהי' שם קודם השראת שכינה ופנה זיוה והודה והדרה היינו השכינה שהלכה עם יעקב בגלות ואמר א"כ יש ה' במקום הזה שהרגיש יעקב אשר השכינה עמו בגלותא ואמר מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית א' לשון שלילה כי בכל מקום שהוא שם בית א' כי השכינה מלוות אותו בכ"מ שהוא בגלות וע"כ מה נורא המקום הזה שזה הוא נוראותיו אשר השכינה הולכות עמנו בגלות להצילנו שה אחת בין שבעים זאבים והן הן נוראותיו והבן:
ויצא יעקב וגו' ובמדרש אשא עיני אל ההרים וכו' ונראה לפרש עפימ"ש א"ז ז"ל בייט"ל פ' בראשית להבין דברי רש"י בראשית ברא א' בתחלה עלה במחשבה לברוא במה"ד ראה וכו' ושיתף מדה"ר וכו' והקשו וכי שייך שינוי רצון אצל השי"ת וכ' עפי"ד הסדש"ש לפ' מה דכתיב מי הקדימנו ואשלם אחז"ל אמר הקב"ה מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית ציצית עד שלא נתתי לו בגד וכו' ענינו כי בכל דרכך דעהו ובכל הענינים אפי' במילי דעלמא צריך לקבוע במחשבתו בראשיתו כדי לקיים בו מצות בוראו עד"ז כשבונה בית תהא עיקר כוונתו כדי לקיים מצות מזוזה ומעקה קודם שנתן לו הקב"ה בית וציצית קודם הטלית וע"ז נאמר מי הקדימנו ואשלם עפ"י הדין ואם אינו מקיים המצוה כי אם אחר שמקדים לו הקב"ה לתת לו בית וטלית אינו מגיע לו שכרו כי אם בחסד ורחמים עיי"ש באורך, וזהו שאמר בראשית כלומר בשביל ראשית מי שמקדים לקיים המצוה במחשבה בראשית המעשה ברא אלקים הוא יכול להתקיים עפ"י הדין וז"ש בתחלה עלה במחשבה לברוא במדה"ד והטעם את השמים ואת הארץ כלו' מפני שמקדים האדם דבר השמימי לדבר הארצי אך ראה כי בני עלי' המה מועטים לתקדים המצוה טרם עשותו המעשה לכן שיתף מדה"ר והיינו דכתיב ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים כלומר שמקדים דבר הארצי לדבר השמימי עכ"ד ז"ל, וזשה"כ אם יהי' אלקים עמדי וגו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש היינו מה שיהי' לו ולא יחסר כל בו יהי' מבחי' א' שמגיע לו ממה"ד בשביל שהקדים המצוה במחשבה קודם המעשה והיינו ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך שיקיים בכל דרכיך דעהו אשר גם בדרכיו בתחלה כשהולך לעשות המעשה יהי' עד"ז שכל מה שעושה הכוונה בזה ראשיתו לה' ושבתי בשלום וגו' וע"ד שכ' באלשיך א' יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה הכוונה שאם הברכה בא ממדה"ד אז היא לעולם כי אם באה ממדה"ר יש לחוש פן יקטרגו ח"ו עליו שאינו כדאי אבל אם מה"ד יחננו אז היא סלה כיון שאין עליו קטרוג עכ"ד וז"ש ושבתי בשלום כי אם הברכה תבא ממה"ד אז בוודאי לא תמוש ממני הטובה לעולם וע"כ ישוב בשלום שלא יופסק ממני הברכה וז"ש המ"ר אשא עיני וגו' מאין יבא עזרי וגו' היינו במה מגיע לי השכר בדין ולא מצד החסד והרחמים ואמר עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ ר"ל במה שהאדם מקדים השמימי לארצי ואז גם בראשית המחשבה מקדים לקיים מצות בוראו בזה מגיע לו השכר בדין ויטול שכרו לעולם:
ויצא יעקב וגו' במדרש אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי אליעזר וכו' מה כתיב בי' וכל טוב אדוניו בידו ואני אין בידי לא נזם ולא צמיד חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן ברי' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ: ונ"ל עפי"ד הגמרא קידושין יצרו של אדם מתגבר עליו בכ"י ואלמלא הקב"ה עזרו אין יכול לו, ועוד שם לעיל מיני' אמרו בראתי יצה"ר בראתי תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, וז"ש אשא עיני אל ההרים דקאי על היצה"ר שנקרא הר כאמרם ז"ל וקראו בלשון רבים ההרים כיון שנתחדש עליו בכל יום וא"כ מאין יבא עזרי מי יוכל לעמוד מפניו, עזרי מעם ד' ר"ל כיון שהקב"ה עזרו וע"כ יוכל לנצחו וגמר אומר עושה שמים וארץ יובן עפימ"ש בזוה"ק בהקדמה (ד"ד) וכן כל מלה ומלה דחכמתא איתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין וכו' ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני, עשיתי לא כתיב אלא עושה דעביד תדיר מאינון חידושין ורזין דאורייתא וכו' וזש"ה עושה שמים וארץ ר"ל בכל פעם ובכל עת עי"ז דעוסק תדיר באורייתא ובזה יוכל האדם לכבוש ההרים הרמים להמלט מעצת היצה"ר והבן: וז"ש המדרש אשא עיני אל ההרים דא יצה"ר, מאין יבא עזרי עפימ"ש המהר"ם מלובלין על הגמ' (תענית דף כ"ה) בעובדא דר"א בן פדת דהוי לי' דחיקא שעתא וכו' א"ל ניחא לך דאחריב עלמא והדר איברי וכו' שני דחייא נפשין או דחיינא א"ל דחי' א"ל אי הכי לא בעינא, דעיקר רצונו של ראב"פ שלא יהי' לו עניות דהי' ירא שלא יעביר אותו על דעתו ועל דעת קונו וכששמע דמה דחי' כבר נפשין א"כ עברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא וע"כ אמר א"ה לא בעינא:
וז"ש יעאע"ה אליעזר מה כתיב בי' וכל טוב אדוניו בידו ר"ל אף כי גם הוא הלך מקודם לחו"ל לא ירא לנפשו פן יחטיאו אותו יושבי הארץ וילמוד ממעשיהם גוש אויר ארץ העמים אבל אני אין בידי לא נזם וכו' וירא לנפשו פן יגרום לעצמו רעה בצירוף מה שעניות מעביר ע"ד קונו כנ"ל חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן ברי' ר"ל כי בטוח אני שלא יאבד אמונתי וסברי מעם הקב"ה רק תמיד אהי' דבוק ביראת השם עד עולם עזרי מעם ד' עושה שמים ר"ל ע"י התורה דבזה נברא שמים בכל עת ובכל פעם בזה אוכל להנצל ולכבוש את היצה"ר והבן:
א"י עפי"מ דאמרי' בגמ' (שבת פ"ח) אמר חזקי' מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה ולמה יראה כדר"ל דאמר ר"ל מאי ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה' יתירה למה לי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו:
ובזה ביאר הרב החיד"א זלה"ה במה שחקרו קדמונים דיעקב ועשו אחים שחלקו, עוה"ז נטל עשו והעוה"ב נטל יעקב וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו לעשות חיל ולאכול חלב הארץ ויאמר האומר כי גזל בידינו אבל רוח חכמים נוחה דאלמלא קבלו ישראל התורה מוט התמוטטה הארץ נמוגים הארץ וכל יושביה ונמצא דהעולם הי' אבד ובאו ישראל וקיימו העולם ומלואה והו"ל כדין המציל מזוטו של ים ומשלילות של נהר, וזש"ה אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי עכ"ד ז"ל, ובזה יל"פ המדרש הנ"ל דכשראה יעקב אבינו ע"ה אשר אליפז גזל ממנו כל הונו ורכושו הבין כי לא דבר ריק הוא ולא בחנם עלתה לו כך וע"כ שפט בדעתו כי בדין הוא יען כי העוה"ז נפל בגורלו של עשו ואין לו חלק ונחלה בו ואח"כ כאשר בא בית מדרשו של עבר חזר ואמר לית אנא אוביד סברי מן ברי' עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ ר"ל כי עתה מגיע לו בדין גם מעוה"ז כי הוא המקיים את השמים וארץ ע"י שלמד תורה ואם לא בריתי וגו' חקות שמים וארץ לא שמתי והו"ל כמציל מן הים כנ"ל והבן: והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, יתבאר עפ"ד א"ז זלל"ה ביש"מ פ' בראשית הלא אם תטיב שאת, כי לפעמים היצה"ר מדיח את האדם מדרך הטובה בהראות לו שפלותו ופחתותו כמ"ש העקידה שער ס"ז מחויב השקפת האדם אל החלק המעולה שבו ולא אל חלק הפחות עיי"ש וזה שמזהיר הכ' דלטוב ישא א"ע ויאמר הלא אני חלק אלקי ממעל עכ"ד ז"ל וזהו ע"ד שכתוב ויגבה לבו בדרכי ה' וז"ש והנה סולם מוצב ארצה ירמוז על האדם אף שהוא מוצב ארצה שצריך לאחוז במדת ענוה להשפיל עצמו עדי ארץ כמו"ש חז"ל מאד מאד הוי שפל רוח עכ"ז לפעמים יראה האדם לחלק הטוב והמעולה שבו והיינו וראשו מגיע השמימה שיאמר האדם הלא אני חלק אלקי ממעל בשמים והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו כי לפעמים דרך העבודה של הצדיקים שנקראים מלאכי אלקים ע"י שרואים את עצמם בבחי' ירידה כאלו הם אינם מאומה וכאפס בעיניהם ולפעמים עולים היינו לטובה מגביהים עצמם:
וזש"ה אח"כ וישא יעקב רגליו פרש"י נשא לבו וכו' היינו שלמד ממה שנאמר לו בחלום והנה מלאכי אלקים עולים וגו' וכמו"ש ויגבה לבו בדרכי ה' וכמש"ה הלא אם תטיב שאת וע"כ משו"ז נשא ויגבה לבו בדרכי ה': ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה וגו' אין זה כי אם בית אלקים וגו' והדקדוק ידוע למה אמר בלשון שלילה אין זה כ"א ב"א הול"ל זה בית א', והנראה עפימ"ש א"ז זצ"ל בייט"ל פ' יתרו עה"פ ויקח יתרו וגו' לפ' הפ' ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד בהקדם לתת טעם לשבח על שנקרא לחם הפנים כי גלוי וידוע שהאדם צריך לעבוד את בוראו בכ"ע ובכל שעה אפי' בעת אכילתו ושתייתו יהי' כוונתו לשמים ולבו יהי' דבוק בו ית' וזו אחת מעבודות הקשות ולאו כל מוחא סביל דא אמנם לחם הקדוש הנערך על השלחן הטהור בביהמ"ק נתקדש בקדושה של מעלה עד שהי' ניקל על האדם לאכלו בקדושה לשם ה' לא למלאות תאותו ח"ו נמצא בעת אכלו הי' לו לאותו לחם ב' פנים גשמי ורוחני, וז"ש לחם פנים שיהי' לו שני פנים כי תהי' לפני תמיד אפי' בעת אכילתך ע"ד שויתי ה' לנגדי תמיד עכ"ד ז"ל ע"ש, והנה ביעקב אבינו ע"ה אף שבודאי הי' כל מעשיו לש"ש בלתי לד' לבדו עכ"ז דבר שאין בנקל לעשותו ולקיימו כגון זה לכוין לשם ה' באמת בכל דבר שאין עושה להנאת עצמו בודאי צריך יגיעה רבה לעבדה ולשמרה: וזש"ה ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה פי' שהרגיש שאף בלי יגיעה הי' בנקל לו לכוין לישן לשם ה' וכמו"ש בשו"ע או"ח סי' רל"א דגם כשצריך לישן אם עשה להנאת גופו אינו משובח אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה עיי"ש וע"כ אמר יעקב כשהקיץ משנתו אכן יש ה' ר"ל על כוונתו הזכה שישן לשם ה' והבין כי זה גרמא לו יען שהי' במקום שעתיד להיות מקום המקדש ומקומו זכה לי' כיון ששם בנקל על האדם לעשות הכל בקדושה לשם ה' ולא למלאות תאותו כמו שמצינו שעל זה היה נקרא לחם הפנים כיון שנתקדש שם במקום הזה בקדושה של מעלה וע"כ אין זה כ"א בית אלקים ר"ל בית הזה אינו כי אם בית אלקים ואינו משתמש לחולין כלל דגם כל עשיית גשמי נתקדש שם בכוונה לשם ה' וע"כ אינו רק בית אלקים ואין לאחרים חלק בו כלל רק כולו לגבוה סלקא כיון שהכל הולך אחר הכוונה: ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית אלקים וזה שער השמים, ודקדקו המפורשים מה הי' המורא הגדול מן המקום הזה, גם אמרו בלשון שלילה אין זה כ"א הול"ל זהו בית אלקים, גם יל"ד דקודם כתיב בית אלקים אח"כ וזה שער השמים דבית הוא מבפנים ושער הוא בחוץ מקום הכניסה לבית, גם דהול"ל אין זה כ"א בית אלקים ושער השמים ותיבת וזה היא כשפת יתר לכאו':
ונראה עפי"ד הגמ' (חגיגה דף ה') במאי דכתיב עוז וחדוה במקומו וכתיב המשל ופחד עמו דבבתי בראי חדוה במקומו ובבתי גואי המשל ופחד עמו, ובזה פי' ביע"ד אמרם ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, יבואר הדבר כי הבע"ת מה לו לשמחה והוא באימה ופחד וע"כ אין לו מקום בבתי בראי אך הקב"ה חותר חתירה וכו' להכניסו בבתי גואי אבל הצדיקים גמורים עובדים את ה' בשמחה בבחי' בתי בראי לא עביד הקב"ה ניסא למגנא להכניסם לבתי גואי עכ"ד ועיין ביש"מ פ' יתרו הדרך הרביעי:
והנה אא"ז זלה"ה בס' רב טוב ריש הפרשה פי' ויצא יעקב וגו' וילך חרנה עפי"מ שפי' מאמרם האי ת"ח דרתח אורייתא קא מרתחא לי' היינו שמכח אש התורה כועס על עצמו שנדמה לו שאינו יוצא ידי חובתו כראוי לו וכאלו הוא מלא עון וכ"כ יעקב הלך לחו"ל בכעס על עצמו כי שפט בדעתו מסתמא עונותיו גרמו לו לצאת מא"י לחו"ל עכדה"ק:
ולפי"ז י"ל דכ"ז שהי' יעקב בא"י ובבית עבר ועבד את ה' בשמחה הי' בבחי' בתי בראי כנ"ל דלמה יעשה לו ניסא להכניסו בבתי גואי אבל אח"כ בצאתו לחו"ל שכעס ע"ע אודות עונותיו שגרמו לו והי' באימה ופחד לפני דר עליון וא"כ הי' בבחי' גואי כי לא הי' לו עוד מקום בבתי בראי: ועם זה ית' משאה"כ ויקץ יעקב משנתו וגו' ויל"ד למה ביאר הכ' שאמר כן כשהקיץ ממשנתו, ב) אכן יש ה' במקום הזה וקשה הלא מלא כל הארץ כבודו, וי"ל דיעקב כשנתעורר בתשובה ע"י שהוצרך לצאת מא"י ועי"ז הי' בבחי' בתי גואי וע"כ אמר הכ' ויקץ יעקב משנתו היינו שנתעורר בתשובה ע"ד שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה עורו ישנים משינתכם ולכן אמר אכן יש ה' במקום הזה ר"ל על ידי התשובה הי' בבתי גואי וא"כ יש ה' במקום הזה דייקא דהא עד אותו זמן הי' בבתי בראי ולא במקום ה' היינו בבתי גואי אבל השתא הכא הוא במקום ה' היינו בבתי גואי ואנכי לא ידעתי כלו' שלא ידע ממדה הזאת כי צדיקים גמורים שעובדים את ה' בשמחה לא יבואו לזה המקום בבתי גואי רק השתא הי' בבתי גואי וזש"ה וירא ויאמר מה נורא המקום הזה היינו שהי' בבתי גואי ושם המשל ופחד עמו ע"כ הי' ירא לנפשו במדה אשר משתמש שם ויאמר מה נורא כנ"ל וע"כ אמר בלשון שלילה אין זה דהא מן המדה אשר משתמש שם היינו היראה מזה מוכח דהוא בתי גואי והוא בית א', וזה שער השמים ר"ל וזה המדה ומקום אשר הי' שם בתחלה כשעבד את ה' בשמחה הי' רק שער השמים אבל זה כיון שהוא נורא הוא בית א' בתי גואי והבן:
מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית א' וזה שער השמים ודקדקו המפורשים הלשון שלילה אין זה, דהל"ל זה בית א' גם לפ' דברי רש"י וזה שער השמים, וי"ל עפ"י השל"ה עה"פ הבה לי בנים וגו' לפי שחשבה שהשי"ת מונע ממנה פרי בטן מחמת שמתאווה הקב"ה לתפלתו של יעקב כאמרם ז"ל למה נעשו אמותיהן של ישראל עקרות מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים וע"ז השיב יעקב שזה הוא בא"י שהוא תחת יד הקב"ה בעצמו אבל בחו"ל הניתן תחת שרי מעלה אין הקב"ה מייסר את הצדיק מפני שחושק לתפלתו כי אולי יפסיקוהו עוברי דרכים הם שרי החיצונים וז"ש התחת א' אנכי פי' וכי אני בא"י שהוא תחת יד הקב"ה בעצמו וכו' יעי"ש, ה היוצא מדבריו דבא"י לפעמים מייסר את הצדיק מפני שחושק לתפלתו כי שם יתקבל תפלתו בטח באין שטן ופגע רע וז"ש מה נורא המקום הזה פי' כיון שהוא בא"י לכן הוא נורא ר"ל שיש שם לירא אולי את אשר יאהב ה' יוכיח מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתו ולא יפסיקוהו המסטינים כיון שהוא תחת יד הקב"ה בעצמו ואין זולתו, וזש"ה אין זה כי אם בית א' בעצמו ולא תחת שרי מעלה וע"כ וזה שער השמים כפרש"י לעלות לעלות התפלה השמימה ולא יפסיקוהו דרכים כיון שהוא רק בית א' ואין בלתו:
עוברי אם יהי' א' עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' והי' ה' לי לא' פירש"י בשלום שלם מן החטא, והי' ה' לי לא' שלא ימצא פסול בזרעי יל"ד מנ"ל דבשלום משמע שלם מן החטא, וגם מהיכא דייק לומר דהכוונה שלא ימצא פסול בזרעו דכל הדברים האלו לא נכתב במקרא וצ"ב, ונ"ל עפמש"כ ביש"מ פ' כח עה"פ אלה תולדות נח וגו' ואמרו ז"ל במדרש דנח מצא חן בזכות תולדותיו, דהנה בגמ' פ"ק דע"ז אמרי' דהא דאמרי' משניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע היינו דוקא בצדיק שאינו גמור אבל בצדיק גמור אף שניתן רשות למשחית ח"ו הוא מבחין, וזש"ה אלה תולדות נח היינו שתולדותיו גרמו לו שינצל מאף כדברי המדרש וש"ת למה לא בזכות עצמו והלא בצדיק גמור ל"ש אינו מבחין וראוי להנצל בעת הזעם לזה אמר איש צדיק תמים הי' ר"ל הא דנחשב לצדיק תמים היינו צדיק גמור בדורותיו ר"ל עם צירוף דורות העתידים לצאת ממנו ועל ידם נתעלה מדרגתו יותר ממה שראוי לו ולכך נחשב לצדיק תמים ומפרש מה הי' חסר להשלמתו שלא יחשב לצ"ג ע"ז אמר את הא' התהלך נח דהיינו שהי' צריך סעד לתמכו ולא מעצמו ולכך בלי תולדותיו לא נחשב לצדיק גמור עכ"ד בקיצור ובזה ית' דברי הכ' אם יהי' א עמדי ושמרני בדרך הזה, היינו שהשי"ת ישמור אותו שלא ילמוד מדרכי לבן ומעשיו הרעים, ושבתי בשלום אל בית אבי, שלום מן החטא ר"ל אף שהשי"ת ישמור אותו ויהי' בסעד לתמכו לילך בדרכיו וא"כ אינו נקרא שלם ותמים ר"ל צדיק גמור עכ"ז ישוב בשלום להיות נקרא שלם וצדיק גמור ולזה אמר והי' ה' לי לא' ופירש"י שלא ימצא פסול בזרעי ר"ל ע"י תולדותיו ודורותיו עד סוף כל הדורות עי"ז יהא נקרא שלם ותמים אף שלא ילמוד מדרכי לבן רק בעזר הי"ת עכ"ז יהי' צדיק גמור בזכות דורותיו:
ושבתי בשלום וגו', פירש"י שלם מן החטא והי' ד' לי לא', פירש"י שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, יש להבין מנ"ל לרש"י לפרש בשלום שלם מן החטא, גם האיך נרמז בקרא והי' ה' לי לא' שלא ימצא פסול בזרעו, גם השייכות למה דמסיים עשר אעשרנו לך:
ונ"ל עפ"י שפי' א"ז זצ"ל בס' ייטב לב פ' חיי עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא עפימש"כ בהקדמת חתם סופר והותירך ד' לטובה בפרי בטנך, בהקדם מ"ש הרמב"ם לבנו דע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל אין לו מנוחה ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה עכ"ל, ומעתה יפלא הלא עינינו רואות אשר גם השרידים אשר ד' קורא גם המה ינובון בשיבה ובלי ספק כי השלימו נפשותם בימי נעוריהם ולהיכן אריכות ימים של אלו, אמור מעתה כי אינם לטובת עצמם כי כבר השלימו עצמם אך הי"ת מניחם עוד על האדמה לטובת זרעיהם ותלמידיהם וצאצאיהם אשר גם המה יציקו מים ע"י להשלים נפשותם וז"ש יקימך ד' לו לעם קדוש וגו' ונהי' בתכלות השלימות בעצמותם ועכ"ז והותירך ד' לטובה בעוה"ז בפרי בטנך כלומר בעבור פרי בטנך עכ"ד ודפח"ח, עיי"ש:
ונקדים עוד מש"כ הרמ"א פי' נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו' ותורף הדברים שהי"ת נותן לבעה"ב למען יתן לעניים נתן לך למען תתן משלך ולכן ולא ירע לבבך וגו' ועד"ז למי שכבר השלים נפשו הי"ת נותן לו אריכת ימים ושנים למען ישפיע מטובו להשלים לזולתו והוא ממש בדרך צדקה שמשפיע ד' לבעה"ב בשביל העני וזה אמרו עטרת תפארת שיבה, שהילדות לא ביישה את השיבה שכבר השלימו עצמם בילדותם, אז השיבה בדרך צדקה תמצא היינו למען אחרים וכנ"ל עכ"ד זצ"ל, ונקדים עוד מ"ש בייטב לב פ' תולדות בשם אאזצ"ל הגה"ק מו"ה אלעזר ניסן לפ' אמרו ראה ראינו כי ד' הי' עמך וגו' ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ד' עפ"י מאמרם לא יאמר לחבירו לך בשלום שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה אנא לך לשלום והטעם כי בשלום משמע שכבר הוא בשלימות גמור ובעודו חי אינו בטוח אם הוא בשלימותו לזה יאמר לו רק לך לשלום, אמנם יצחק אבינו בטוחים הי' בו שכבר הוא בשלימות גמור ע"כ אמרו לו בשלום דייקא ומזה הבינו כי ד' עמו שהרי אמרו לו בשלום ועכ"ז עודנו חי ברב עשרו ולא נחסר לו מאומה וז"ש ראה ראינו כי הי' ה' עמך כי הלא נשלחך בשלום ועכ"ז ועכ"ז אתה עתה ברוך ה' והבן עכ"ד ודפח"ח עיי"ש ועפ"י הדברים האלה ית' הפ' ושבתי בשלום פי' רש"י שלם מן החטא כי הלשון בשלום משמע שהוא בשלימות גמור כנ"ל והי' ד' לי לא' ירצה כי ה' יהי' עמדי היינו שיהי' בחיים חיותו וקשה אם כבר השלים נפשו להיכן אריכות ימים לו וכדברי הרמב"ם הנ"ל וע"ז פירש"י שלא ימצא פסול בזרעו היינו לגדל בניו לתורה ועבודת הי"ת לנטוע בהם נטע נעמן ולא לעבודת עצמו כ"א להשפיע מטובו לזולתו לבניו אחריו וגמר אומר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך רומז למצות צדקה כנ"ל בשם האלשיך שיוכל להשפיע לזולתו והיינו כנ"ל שיהי' בחיים כדי להטיב מטובו לזרעו אחריו והבן:
ושבתי בשלום אל בית אבי וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ודקדקו המפו' מה הוא הרבותא ליעקב שיתן מעשר, וגם למה רק זה בחר לו יעקב לנדור נדר לה' שיתן מעשר:
ונראה עפימ"ש בס' אגרא דפרקא בשם כתבי מוהר"ש ז"ל על הא דאמרו חז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דהוא דוקא במי שלא חטא ונותן צדקה לקיים מצות צדקה אז יש לה שיעור וגבול משא"כ מי שחטא ונותן צדקה להמשיך ע"ע אור נערב אין לדבר שיעור וכל אשר יש לו יתן בעד נפשו, ובזה פי' כ"ק אאמו"ר זלה"ה בקדיו"ט פ' תרומה המדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה לכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר, דהנה אמרו ז"ל בראתי יצה"ר בראתי תבלין וזו התורה וזולת זאת א"א להנצל מהיצה"ר שלא יחטא וא"כ ע"י התורה אינו מחויב ליתן יותר מכפי שיעור הקצוב מעשר או מצוה מן המובחר שני עישורין אבל זולת התורה א"א שלא יחטא א"כ אין לדבר שיעור כי כל אשר לו יתן בעד נפשו וזה אמרו במדרש אין טוב אלא תורה שיוכל להנצל ע"י התורה שלא יחטא ע"כ משה מזהיר לישראל עשר תעשר כי די בזה לקיים מצות צדקה עכדה"ק:
ובזה י"ל המדרש ריש הפרשה מאין יבא עזרי אליעזר מה כתיב בי' וכל טוב אדוניו בידו אני אין בידי לא נזם וכו' ר"ל כיון דקודם הליכתו לחרן הי' יושב ועוסק בתורה בבית עבר והתורה מגינא ומצלי מן החטא ולא הי' ירא לנפשו שמא יחטא כי התורה היא תבלין להכניע היצה"ר אבל אח"כ כשהלך משם במה ינצל מן היצה"ר וגם אם הי' בידו כסף וזהב כמו שהי' לאליעזר הי' נותן צדקה להמשיך ע"ע אור כערב מבחי' סובב כ"ע אבל כיון שאין בידו במה לחונן דלים וגם מביהמ"ד הי' צריך לעקור מקומו ובזה הי' לו יראה ופחד שלא ילכד ברשת היצה"ר וחזר ואמר עזרי מעם ה' היינו אשר ה' יהי' עמו ובזה יהי' נשמר מהחטא כאמרם ז"ל (שבת נ"ו) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנ' וה' עמו אפשר שכינה עמו וחטא בא אל ידו ע"ש וזש"ה ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לא' ויל"ד אמרו לי לא' דהא בודאי ה' הוא הא' וי"ל עפי"מ שפירש"י בשלום שלום מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן ואמר הכ' במה יהי' שלם מן החטא היינו ע"י מה שה' יהי' עמו ולכן אמר ה' לי שיהי' עמו וכיון דהשכינה עמו אין חטא בא על ידו והנה לפי הנ"ל דע"י התורה שהוא מגינא ומצלי מן החטא די לקיים מצות צדקה כשיעור הקצוב מעשר או למצוה מן המובחר שני עישורין וזשה"כ דבזה שיהי' שלם מן החטא ע"י מה שהשכינה עמו ולכן וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך היינו כי יהי' די במעשר או שני פעמים מעשר דעשר אעשרנו רומז לחומש דהוא מצוה מן המובחר:
ונתן לי לחם לאכול וגו' פירש"י שלם מן החטא נ"ל השייכות זל"ז עפימ"ש ביש"מ פ' עקב לפ' ה' רועי לא אחסר, עפ"י הגמרא קידושין פ"ב ראית מימך חי' ועוף מתפרנסין שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, דהנה העיקר האדם הוא הנשמה א"כ אם עושה רצון קונו איננו חסר מרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו והיינו ה' רועי בזמן אשר לא אחסר שאיננו חסר בעצמותי והבן עכ"ד הק' וז"ש ונתן לי לחם לאכול וגו' היינו שיתן לי פרנסתי די סיפוקי שלא בצער בזמן ושבתי בשלום שלם מן החטא היינו שאברי' וגידי' יהי' שלמים בלי מחסור ואז היא בטבע הבריאה ומטובו לזון בריותיו כמו שהוא הק"ו מחי' ועוף, ועפ"י האמור יתבאר ג"כ דברי המדרש רבנן אמרו על הפרנסה לא השיבו ועל הכל השיבו אם יהי' א' עמדי אמר לו הנה אנכי עמך וכו' א"ר איסי אף על הפרנסה השיבו שנ' כי לא אעזבך ואין עזיבה אלא פרנסה שנ' כי לא ראיתי צדיק נעזב וגו' עכ"ד וי"ל מהיכן משמע לי' דעזיבה הוא פרנסה ומקרא דמייתי האיך משמע מזה דעזיבה הוא פרנסה וי"ל עפימ"ש חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו א"כ מה שהאדם יכול לכבוש את יצרו הוא בעזרת הש"י והיינו כי לא אעזבך שהקב"ה יהי' בעזרו ועזוב יעזוב עמו לכבוש את היצה"ר וע"כ אין עזיבה אלא פרנסה דהוא בא ממילא דבזה שהקב"ה אל יעזבנו ויהי' נשמר מן החטא היא בטבע הבריאה שלא יחסר לו כ"ט מק"ו דחי' ועוף שמתפרנסין שלא בצער (ועי' מ"ש עה"פ ויבא יעקב שלם):
לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, יתבאר כפל הלשון עפי"מ שפי' האלשיך הפ' רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ירצה מצד עצמותם אך ויבחר בכם לא מכח עצמותם רק מכל העמים בהעריך אתכם נגד העמים, וכ"כ מצינו להיפך ג"כ בפרשת תולדות בפ' לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד, ופי' האלשיך כמו"ש עה"פ כי באת אלי להזכיר את עוני כי מתחלה הי' מעריך מעשי מול מעשה בני עירי והי' טובים אך עתה שבאת אצלי ונערכין מעשי מול מעשיך אין אני נחשב לכלום, וע"כ אמרו לך מעמנו כי עצמת ממני דייקא בהעריך מעשיך מול מעשינו עי"ז עצמת מצדינו מאוד וכל טוב מעביר מאתנו ונתנה לך עכ"ד:
ובזה י"ל שאמרו בני לבן על יעקב אשר הוא מצד עצמו לא הי' כדאי להטיב לו כ"כ אך משום שהי' אצל לבן ובהעריך את מעשה יעקב מול מעשה לבן ע"כ הוא חשוב וטוב יותר מלבן וכ"כ להיפך כי לבן לא הי' נחשב כ"כ לרע רק משום שבא יעקב אצלו ונערך מעשיו מול יעקב ע"כ אינו נחשב לכלום וז"ש בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו ר"ל כי בא יעקב להזכיר את עון לבן וכל טוב אשר הי' ללבן העביר ממנו ונתנה ליעקב ועוד מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה ר"ל מה שיעקב נחשב לצדיק הוא רק מאשר לאבינו להעריך את יעקב מול לבן וע"כ ותען רחל ולאה ותאמרנה ליעקב כי לא כן הוא דאפילו אם לא יהי' יעקב אצל לבן וגם אם ילך מלבן ג"כ הי' נחשב לצדיק וע"כ כל העושר אשר הציל א' מאבינו לנו הוא ר"ל לנו בשביל עצמותו ועתה כל אשר אמר א' אליך עשה כי אפי' אם ילך מלבן ראוי הוא מצד עצמותו: