עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת ויגש
ויגש אליו יהודא ויאמר בי אדוני וגו' ובמד"ר רבנן אמרו הגשה לתפלה, וי"ל עפימ"ש בספר ברית שלום דיהודא אמר ליוסף בי אדוני שמי נקרא כולו על שמו של הקב"ה ר"ל שם בן ד' אותיות כמ"ש חז"ל בסוטה דף ל"ו יהודא שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה עכ"ד עיי"ש באריכות גדול ועיין ביש"מ והנה אמרו חז"ל ברכות דף כ' מ"ש ראשונים דמתרחיש להו ניסא ומ"ש אנן דלא מתרחיש לן ניסא ואנן מצווח קמצווחינן ולית דמשגח בן וכו' קמאי דמסרי נפשי' אקדושת השם וכו' עיי"ש וא"כ משמע מדברי הגמ' דמי שמוסר נפשו על קדושת השם יתקבל תפלתו:
וז"ש הכתוב ויגש אליו יהודא כדברי המדרש הגשה לתפלה ואמר בי אדוני שנקרא כולו על שמו של הקב"ה מפני שקידש שם שמים בפרהסיא וע"כ בא בשכרו ונגש לתפלה:
דרוש מה שאמרתי בס"ד בחינוך ביהמ"ד דחברה מחזיקי תורה פה קהלתינו שנת עת"ר לפ"ק ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי וגו' אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה שלחני אליכם וגו' לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה וקשה למה שאל עוד הפעם העוד אבי חי והלא כבר אמרו לו שהוא חי וגם הלשון ועתה אל תעצבו משמע דקאי אדלעיל דמשום שמכרו אותו מצרימה משו"ה אל תעצבו וצ"ב וגם הלשון שארית בארץ ולהחיות לכם הוא כפל לשון:
ונבאר ג"כ דברי הגמ' במנחות דף צ"ט ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוויי' תורה נתנה בארבעים יום ונשמה נוצרה בארבעים יום כל המשמר תורתו נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר תורתו אין נשמתו משתמרת, ויש להבין הלשון נשמתו משתמרת ומה ענין שמירת הנשמה לתורה דייקא, עוד נראה לבאר דברי הגמ' בברכות (דף ו') אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפלה ויש להבין טעמא מפני מה דוקא בבית הכנסת תפלתו נתקבל והלא מלא כל הארץ כבודו, עוד שם בגמ' א"ר יצחק מנין שהקב"ה מצוי בב"ה שנאמר אלקים נצב בעדת אל ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' עכ"ד הגמ' ויש להבין סמיכות מימרות הללו:
והנ"ל עפי"ד השל"ה מה שאמרה רחל הבה לי בנים לפי שחשבה שהשי"ת מונע ממנה פרי בטן מחמת שמתאווה לתפלתן של צדיקים כאמרם ז"ל למה נעשו אמותיהן של ישראל עקרות מפני שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים, וע"ז השיב יעקב שזה הוא בא"י שהוא תחת יד הקב"ה בעצמו אבל בחו"ל הניתן תחת שרי מעלה אין הקב"ה מייסר הצדיק מפני שחשק לתפלתו כי אולי יפסיקהו עוברי דרכים הם שרים החיצונים, וזה שאמר התחת אלקים אנכי פי' וכי אני בא"י שהוא תחת יד הקב"ה בעצמו וכו' עכ"ד עיי"ש: היוצא מזה דבחו"ל הניתן תחת שרי מעלה יש לחוש ולירא אולי יפסיקהו המשטינים ומקטריגים ולא תתקבל תפלתו ח"ו:
והנה פי' האלשיך (פ' פנחס) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם דמאחר שאמר ונתתי משכני מה הוצרך לומר ולא תגעל וגו' אבל הענין עפ"י מאמרם ז"ל במדרש שוחר טוב נפשו של אדם עולות ויורדות תמיד לצאת ממנו שמשתוקקת לשוב אל שרשה היא השכינה אלא שרואות שמלא כל הארץ כבודו חוזרת למקומה וז"ש ונתתי משכני בתוככם בתוך לבבכם ועי"ז ולא תגעל נפשי אתכם שהנשמה תרצה לשבת בגוף עכ"ד:
ובזה פי' אאזלל"ה בייט"ל פ' תרומה דברי הגמ' איכא סבי בבבל תמה למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כלומר ששם נאמר עיני ה"א בה ושם חביון עוזו לכן הנשמה אינה ממהרת לצאת משא"כ בבבל כיון דחזו דמקדמי ומחשכי לבי' כנישתא ששם שכינתו ית"ש ואמרו מנין לעשרה שמתפללים בביהכנ"ס ששכינה עמהם שנאמר אלקים נצב בעדת אל וגו' אמר היינו דאהני להו להאריך ימיהם ושנותיהם וכו' עכ"ד ז"ל:
ויתבאר דברי הגמ' הנ"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת כיון שיש לחוש שמא יפסיקהו עוברי דרכים כל זמן אשר אנחנו יושבים פה בחו"ל הניתן תחת שרי מעלה אך בביהכנ"ס אשר שם שכינתו בתוכינו והוא כא"י לאותו דבר שהוא תחת יד הקב"ה עצמו שם תפלתו של אדם נתקבל לרצון באין שטן ופגע רע ולכן מביא בתר זה הגמ' המאמר מנין שהקב"ה מצוי בביהכנ"ס שנאמר וכו' דזהו ראי' לדבר אשר בהכ"נ הוא כא"י ואין שם מסטינים המפסיקים בין ישראל לאביהם שבשמים מדברי הכתוב אלקים נצב בעדת אל דשם כתיב בפי' דשכינת עזו ית"ש הוא בביהכ"נ ואמר עוד הגמ' דגם בביהמ"ד שנים שעוסקים בתורה שכינה עמהם ונוח גם שם שיתקבל תפלתו וכמאמר חז"ל ר"א ור"א הוי מצלי במקום דהוי גרסי וז"ש אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים ר"ל כיון דזה בית אל ששם מתכנסים לעמוד לפניו בתפלה ותחנונים ואלקים נצב שמה לכן הוא שער שמים לעלות דרך שם התפלות באין מסטין ומפרוע כיון שהוא תחת יד הקב"ה אשר הוא מצוי שמה כמו בא"י, ויתבאר דברי הגמ' במנחות כל המשמר את תורתו וגורם להשכינה שיהי' משכן כבודה בעוה"ז כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה על כן נשמתו משתמרת אז תשוב הנשמה לשבת בהגוף כיון שרואה את הקב"ה שוכן אתה:
ומעתה יתבארו הכתובים מה ששאל יוסף העוד אבי חי וגו' דהנה פי' הפנים יפות (עה"ק ויתן את קולו) הא דכתיב ויהי ה' את יוסף עפימ"ש חז"ל כל מקום שגלו שכינה עמהם ומשעת מכירת יוסף התחיל הגלות ולכן נסתלקה השכינה מיעקב עד ששמע מיוסף וקיבל עליו הגלות לירד למצרים אז שרתה עליו שכינה כדכתיב ותחי רוח יעקב אביהם חיות אמיתי מרוח הקידש עכ"ד ז"ל:
ויש להוסיף נופך על דבריו דהיינו דכתיב ותחי רוח יעקב היינו כיון ששרתה עליו שכינה בזה חי' יחי' והנשמה פסקה עוד להשתוקק לצאת מהגוף כיון שראתה השכינה מצוי אצלו וזה ששאל יוסף את אחיו העוד אבי חי היינו הנשמה חלק אלקי ממעל שמשתוקק להתדבק בשורשה ועיקר קיומה בעוה"ז אך במה שרואות השכינה וא"כ כיון שהוא נמכר למצרים והשכינה כביכול ירדה עמו בגלות ע"כ הוצרך לשאול עוד הפעם העוד אבי חי אם הנשמה המשכלת היא עוד דבוקה בגוף וזה שרמז ג"כ יהודא באמרו ונפשו קשורה בנפשו דהנה אם בנימין יהי' עבד במצרים ויודע הדבר ליעקב אמיתית הדברים שהוא חי במצרים לא איכפת לי' כ"כ דהא רק בזה מורא עלה על ראשו של יעקב אבינו ע"ה פן יקראנו אסון בדרך אבל כן אמר יהודא כיון שירד בנימין לגלות מצרים וכל מקום שגלו שכינה עמהם וחשש יהודא אשר עוד יותר יסתלקה השכינה מאביו ואפשר הוא לא ידע שכבר נסתלקה ממנו שכינה ועל כן אמר ונפשו היינו הנשמה קשורה בנפשו דהחיות של אביו תלוי באם לא יתחיל הגלות כדי שיהא השכינה שרוי' אצלו (ועל יוסף אמר ואחיו מת) ואינו בגלות ואמר יוסף לאחיו אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה וכבר התחיל הגלות וירדה השכינה עמו ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה שלחני וגו' בזה אשר השכינה אתו הוא לפניכם למחיה לתת הנשמה בקרבכם לשום לכם שארית בארץ בעוה"ז להיות נשמתכם משתמרת בתוככם ולהחיות לכם לפליטה גדולה היינו חיות של הנשמה חלק א' שהוא לכם בזה לפליטה גדולה:
ויאמר אני יוסף אחיכם וגו' ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה שלחני א' לפניכם להבין אומרו ועתה כי אין זה נתינת טעם שלא יתעצבו במכירתו, ונראה עפ"י דאיתא בספר אהבת יהונתן על ההפטורה פ' ואתחנן על מה דאיתא בגמ' מזמור לדוד בברחו קינה לדוד מבעי לי' ומשני דסבר דוד שמא עבד או ממזר הוא דלא חס עלי' כיון שראה שבנו הוא שמח דסתם ברא חס על אבא, ולכאורה הא חזינן דלא הי' חס ורצה להרוג את אביו, ונראה דהענין הוא דאם האדם חטא סר ממנו השגחת השם ונעזב למקרייו ומקבל צרכו ע"י מערכת השמים וזהו סילוק השגחה ואיננו כפרת עונותיו ואולם אם רעה באה עליו שלא כדרך הטבע זהו עונש על חטאיו מן השם ב"ה ובזה יצחצחו עונותיו וזהו ששר דוד בברחו מפני אבשלום בנו דמקודם לזה כאשר בא נתן הנביא ואמר אליו הנני מקים רעה מתוך ביתך סבר שמא עבד או ממזר הוא ויהי' מאיכות סילוק השגחה וזהו בדרך הטבע ואיננו עונש על חטאיו לא הי' שר אבל כשראה שבנו הוא וזהו כנגד הטבע ומוכח שזהו עונש על חטאיו ולכן שר השירה הזאת כי יתלבנו עונותיו עכ"ד:
הרי היכא דיסורים באים שלא כדרך הטבע כגון בברא דחייס על אבא והוא מכח השגחה לכפר עון ולא כן יסורים הבאים עפ"י הטבע הם יכולים שיהי' מפאת המזל ומיקרי הזמן, וביערות דבש מפ' עוד בזה במאי דקאמר בגמ' דמה שאמר דוד שבע פעמים בני אסקי' משבעה מדורא גיהנם ובפעם השמיני שאמר בני אסקי' לג"ע ור"ל כנ"ל דבזה שאמר בני שהוא שלא כדרך הטבע וע"כ מה שעשה אבשלום הוא מהשגחה וסיבה מאת ה' הית' זאת:
וז"ש יוסף הצדיק לאחיו השבטים אני יוסף שמצא חן בעיני כל רואיו ומה שלמד יעקב בשם ועבר מסר לו וגם אחיכם ואין זה מפאת הטבע שימכור אותו אחיו למצרים וע"כ הוא סיבה מאת ה' ולא יעשה כן ח"ו בזדון וע"כ דרק למחי' שלחני א' לפניכם ומשום זה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם דכיון שהוא שלא כדרך הטבע ע"כ הוא מרצון השם וסבת השי"ת כאמור ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וגו' ולא יגיע אליהם שום עונש כיון שהוא שלא כדרך הטבע ובודאי הוא מרצון השי"ת ולא מדעתם:
א"י עפ"י מה שפרשתי [בדרוש לחג השבועות] המדרש אין ישראל ניזונין אלא בזכות האמונה פירשו המפורשים טעמא מאי דוקא משום זכות האמונה הם ניזונין ונראה עפימ"ש בישמח משה פ' פנחס על המד' שם אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו עפימ"ש הרמב"ם במאמר התחי' הביאו בס' מתנות כהונה על המדרש פ' פנחס וז"ל כי כשבאו עליו להרגו פרחה נשמתו מפחדם ונשאר כמת והניחוהו ונפשות נדב ואביהו שהי' עדיין משוטטת שם הי' מרגישין בדבר והחזירו לו נפשו בעודו חם עיי"ש והנה הטעם דאין משלמין שכר בעוה"ז משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וא"כ אצלו הוי הסוף ולכך בדין הוא שיטול שכרו כלומר תיכף ומיד עכ"ד הישמח משה ז"ל עיי"ש: וכבר והנה אמרו חז"ל שבשעת מתן תורה מקול ה' בכח פרחה נשמתן והשי"ת השיב להם נפשם וזה שאמר המדרש אין ישראל ניזונין אלא בזכות האמונה דהא לכל המצות אינו מגיע שכר בעוה"ז משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף רק בזכות האמונה לפי כששמעו ישראל אנכי ה"א מפי הגבורה פרחה נשמתן וא"כ אצלם הי' בעת ההוא הסוף ע"כ מגיע להם השכר תיכף, והנה מבואר במדרש תנחומא כשאמר יוסף אני יוסף פרחה נשמתן ונעשה להם נס וחזרה נשמתן וז"ש יוסף כי למחי' שלחני א' לפניכם דבזה שנעשה הסיבה ע"י שפרחה נשמתן על כן בזה הוא למחי' ר"ל בשביל זה הם ניזונין ומגיע להם שכר בעוה"ז ולהחיות לכם ר"ל כיון שנעשה להם נס וחי' מחדש ע"כ הוא למחי' כאמור:
וישמני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים, ויש לדקדק אריכות הלשון למה, ולהלן נאמר ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וגו' ותחי רוח יעקב אביהם וצריך ביאור מדוע לא האמין להם בתחלה עד שדברו אליו את כל דברי יוסף ואז נאמנו דבריהם בעיני יעקב:
ונראה עפימ"ש באוה"ח דדבר ידוע כי הצדיקים יותר יחפצו בהעדר הבן בהיותו בן מביש ומה גם יעקב הצדיק אשר ע"כ לא היתה שמחתו שלימה מספק עד שהכיר בו בפניו כי הכרת פנים תענה באיש, וזה שאמר אליו אמותה הפעם, פירוש הפעם הזה בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי והטעם אחרי ראות פניך והכרתי שעודך חי, פירוש צדיק כמקדם כי הצדיקים קרויים חיים עכ"ד:
והנה בחולין (דף ד' ע"ב) אמרינן דגברי דאחאב לא הוי מעלי דכתיב מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים ע"ש, והנה יוסף אף שהי' מושל בארץ מצרים מ"מ אם הי' נכנע תחת יד פרעה גם הוא הי' נגרר אחריו ובכלל משרתיו יקרא וע"כ שלח יוסף להודיע ליעקב אביו כי הוא אינו נכנע תחת פרעה אדרבא הוא אב לפרעה ואדון לכל ביתו ועל כן הוא עוד מחזיק בתומתו וצדקתו כמקודם וכשבאו אחי יוסף וספרו לאביו כי עוד יוסף חי, ר"ל הוא צדיק ומתחזק באמונתו כבתחלה וגם הוא מושל בארץ מצרים ולא אמרו שהוא אב לפרעה רק סתם מושל וע"כ ויפג לבו ולא האמין להם כי יעקב סבר דאף שהוא מושל אבל מ"מ אף הוא נכנע תחת פרעה הוי בכלל משרתיו והאיך אפשר שיהי' צדיק ואח"כ כשדברו אליו כל דברי יוסף ר"ל גם מה שאמר שהוא אב לפרעה ואינו נכנע תחתיו וע"כ ותחי רוח יעקב אביהם אח"כ האמינם שהוא עומד בצדקו כאשר בתחלה:
אל תרגזו בדרך ומפרש במדרש ובגמ' אל תעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך הביאו ברש"י) ומדקדקין המפורשים למה לא צוה יעקב על כך, ונראה דהנה אמרינן במס' תענית דף ז' וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, והקשה בתוס' והלא אמרינן (פסחים נ') לעולם יעסוק בתורה אע"ג שאינה לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וי"ל דתרי שלא לשמה הוי דמה שאמרי' לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה היינו כדי שיקרא רבי או כדי שיכבדוהו, ומה שאמרינן הכא כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשה לו סם המות היינו מי שלומד לקנטר עכ"ל, והנה יש להבין מדוע על שלומד שלא לשמה יגיע לו עונש כולי האי עד שתורתו נעשית לו סה"מ, ועוד מנ"ל לתוס' חילוק זה בין שלא לשמה כדי שיכבדהו או משום כדי לקנטר, ואפשר לומר דמוכח כל דבריהם מהא דאמרינן בגמ' (שבת ל"א) באחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד וכו':
אתא לקמי' דהלל גיירו אמר לי' כל מה דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא זיל גמור, ופי' בבש"א פ' שמות דהנה כל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצות והנה כמה מצות שאין כל אדם יוכל לקיים כולן כמו מצות הנוהגים בכהנים ומצות התלויים בארץ וכדומה וצריך להתגלגל עד שיקיים כולן והנה הגר הזה רצה להתגייר באופן שיקנה שלימות בפעם הזאת שהוא בעולם ולא יצטרך שוב להתגלגל ורגל הוא לשון פעם כמו שלש רגלים וזה אמרו גייריני על מנת שתלמדני כשאני עומד על רגל אחד ר"ל שיוכל לקיים כל התורה בפעם אחד ולא יצטרך לגלגל, והנה איתא בספרים דמי שמקשר עצמו עם כל אחד מישראל כנפשו הרי נחשב כגוף אחד עם כל ישראל וכל מה שקיים א' מישראל כאלו קיים הוא, וזה שהשיב לו הלל מה דעלך סני לחברך לא תעביד וע"כ במצות שיעשה חבירך תצא ידי חובתך גם אתה עכ"ד בתוס' נופך, ובספר סמא דחי' הוסיף לפרש ואידך זיל גמור ר"ל דיש עוד תקנה לקיים כל התרי"ג מצות ע"י לימוד התורה כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכן כל המצות יכול לקיים ע"י עסק התורה בהלכה של אותה מצוה עכ"ד ועי' מ"ש בפ' תרומה:
והנה הא דכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה דעת לנבון ניקל דהוא משום שעוסק בתורה כדי לשמור ולעשות ומקבל עליו בלבבו אשר המצוה דעסיק בה בלמדו בתורה מתי שיבא לידו יקיימנה בזה, הרי נחשב כאלו קיימה מה שקבל על עצמו כיון דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה כדאיתא בפ"ק דקידושין, ולפי"ז הא דאמר בספר סמא דחיי דע"י עסק התורה יכול לקיים כל התרי"ג מצות הייני דוקא בעוסק בתורה לשמה כדי לשמור ולעשות, ויובן דברי חז"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות כיון דאם עוסק בתורה שלא לשמה לא אהני לי' ע"י תורתו לקיים בזה כל התרי"ג מצות וצריך להתגלגל עוד הפעם וימות ח"ו שתי פעמים בגילגול זה ובגילגול אחר עוד הפעם, ובזה פי' בס' תולדות י"י איזהו שוטה הלן בבית הקברות ר"ל בכמה וכמה קברים:
והנה עכ"פ יוכל לקיים כל התרי"ג מצות ע"י שימת שלום ואהבת חבירים ובזה נחשבים כגוף אחד ובמה שיעשה חבירו הרי הוא כמותו, ויתבאר דברי התוס' הנ"ל שכתבו דהא דלומד שלא לשמה נעשית לו סה"מ היינו דוקא במי שלומד לקנטר ר"ל דאם אינו לומד לקנטר והרי הוא עם כל אחד מישראל כנפשו א"כ יוכל לקיים התרי"ג מצות ע"י האחדות ואפי' אם לומד שלא לשמה רק כדי שיכבדוהו אפ"ה אינה נעשית לו סה"מ ר"ל שיהא מוכרח להתגלגל עוד הפעם רק דאם לומד שלא לשמה וגם אינו מקשר נפשו עם נפשות ישראל והיינו שלומד ג"כ לקנטר בזה תורתו נעשית לו סה"מ אבל אם לומד כדי שיכבדוהו ועם בני אדם עכ"פ הוא כנפש אחד שפיר יוכל לקיים את כל דברי התורה הזאת ע"י האחדות כנ"ל:
ויתבאר דברי הכתוב דהנה רש"י פי' שם עוד לפי שהיו נכלמים הי' דואג יוסף שמא ירובו בדרך על דבר מכירתו להתוכח זה עם זה אתה ספרת לה"ר עליו וגרמת לנו לשנאתו עכ"ל:
והנה כל הפירושים דברי א' חיים וע' פנים לתורה ויש לומר דיעקב אבינו לא הי' צריך להזהיר אותם שלא יעסקו בדרך בתורה כיון דדבר זה הי' מקובל בידם מכבר, אבל יוסף הי' ירא יותר כיון שיריבו זה עם זה ע"י עסק מכירת יוסף א"כ לא יהי' ביניהם אחדות ושלום וא"כ במה איפה יוכלו לקיים כל התרי"ג מצות אם לא ע"י עסק התורה ועל כן הי' צריך יוסף להזהיר אותם ביותר מיעקב כיון שיעקב לא ידע את מכירת יוסף:
ויגידו לו לאמור עוד יוסף חי וגו' ויפג לבו כי לא האמין להם, כבר כתבתי דקשה מדוע מתחלה לא האמין להם ואח"כ כשדברו אליו כל דברי יוסף אז ותחי רוחו כי האמין להם, ובמדרש ויאמר ישראל רב עוד יוסף חי רב כחו של יוסף בני דעומד בצדקו:
ונראה עפימ"ש אאמו"ר הגה"ק זללה"ה בהשמטות לפ' ויצא דנמנו וגמרו שגדול נסיון העושר יותר מן העוני ומצינו דהכתוב הזהיר רק על נסיון העושר פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת, ואי' בספה"ק אשר זה אינו רק בהעשירות הבא מפאת המזל, אמנם מי שזכה לעשירות בגזירת האומר לא ע"פ מזלו ומנהג העולם הלא מאתו לא תצא הרעות ואין לך רעה גדולה מזו באם יסור מאחרי ה' ע"י העשירות ובלתי ספק אשר ישמרהו ה' שלא יזיק לו לעבודתו וע"ז נאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה עכ"ד, ויש לבאר בזה הכתוב ועתה אל תעצבו וגו' כי למחיה שלחני א' לפניכם דהנה יוסף אף כי ימלוך על מצרים הי' חושש פן יאמרו אחיו דאין זה טובה לו במה שהגדיל ונעשה מושל על מצרים דהנה ברבות הטובה והגדולה בנקל הי' שיעבור על ידי זה מדרך השם ואפי' במלך ישראל הי' צריכים לזרזו יותר לבלתי רום לבבו ולבלתי סור מן המצוה ומכש"כ במצרים יותר יש לחשוש בהתערבו עם הגוים שלא ילמד ממעשיהם ולכן אמר יוסף אל תעצבו כי מברכת ה' לא יבא עצב אף שנעשיתי מלך כי למחי' שלחני א' לפניכם היינו מאת ה' היתה זאת ולא מפאת המזל ולכן כי היא ברכת ה' לא תעשו עי"ז עצב, וי"ל דזהו שאמר יוסף דאף דגדול נסיון העושר מ"מ אם הוא בא ע"י ברכת ה' הברכה חל גם על זה שלא יטהו מדרך ה' וזה הסברא חידש לן יוסף אבל מקודם עוד לא היו ידעו דבר זה כ"א מה שנאמר בתורה ורם לבבך ושכחת מזה היו יראים פן לא יוכל לעמוד בנסיון העושר ולכן כשהשבטים הגידו ליעקב עוד יוסף חי והיינו עפי"ד המדרש ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי רב כחו של יוסף בני שעומד בצדקו, וא"כ לפי"ז מה שאמרו ליעקב עוד יוסף חי היינו ג"כ שעומד בצדקו אבל יעקב פג לבו כי לא האמין להם אם יכול לעמוד בנסיון העושר שנעשה מלך ומושל בארץ מצרים ואח"כ כשהגידו לו את כל דברי יוסף מה שאמר כי למחי' שלחני א' והיינו זה הסברא כי חילוק יש אם הוא מפאת המזל או מאת השי"ת לבד וגם מה שאמר להם לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא' וגו' וא"כ הוא מאת השי"ת והבין יעקב דבר זה דכיון דהיא מאת השי"ת אזי מאתו לא תצא הרעות וע"כ אח"כ האמין להם כי הוא עומד בצדקו ואז ותחי רוח יעקב אביהם:
אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עינך וגו':
ויש לדקדק מה הי' היראה לרדת מצרימה ואם היראה הי' מצרת השיעבוד איך נותן טעם כי לגוי גדול אשימך:
ב) אנכי אעלך גם עלה דמשמע דעל בניו אומר כן ואיך מתקשר לזה אומרו ויוסף ישית ידו על עינך ועי' באלשיך:
ונראה עפ"י הידוע דמצרים הי' ערות הארץ שטופי זימה וע"ז הי' צריך התחזקות גדול לעמוד נגד יצרו וזה הי' עיקר צער ופחד ליעאע"ה בבואו לארץ מצרים לגור שם כי ירא לנפשו פן ואולי בניו אשר יולד עד כי פקד יפקוד ד' את עמו להוציאם משם יתערבו בגוים ויטמאו ביניהם ח"ו, והנה אחז"ל שבזכות יוסף שגידר עצמו מן הערוה נגדרו כל האנשים, ובתשו' מהרי"ט כתב דהגם דעשו ישראל מומר הוי דיורש את אביו עכ"ז אין לו זרע לירש אותו כיון שנשא נשים נכריות קרוי בנה וממילא אין להם חלק בארץ, אבל אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב זוכים בארץ מכח ירושת אבינו כי שבטי יה עדות לישראל שלא נטמאו אף בהיותם במצרים כדכתיב החנוכ"י וגו' ועי' ביש"מ פ' וארא [ד"ה והיתי]:
וזש"ה אל תירא מרדה מצרימה [דיראתו על פניו הי' שלא יטמאו ח"ו שם] כי לגוי גדול אשימך שם דכיון שישמרם ד' מכל טומאה ממילא יהא בניהם ובני בניהם מתייחס אחריהם ולא אחרי אמם וע"כ יהי' לגוי גדול אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ר"ל הקב"ה ייחד שמו עליהם וזהו עדות לישראל כמבואר] ויוסף ישית ידו וגו' ר"ל כי גם בזכות יוסף גדרו עצמם מן העריות כנ"ל: