עצי חיים על התורה· רבי חיים צבי טייטלבוים
ספר עצי חיים על התורה - פרשת אחרי
אחרי מות שני בני אהרן פרש"י מה ת"ל משל לרופא וכו' בא אחר וא"ל אל תאכל וכו' כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן, אפשר לרמז בדבריהם ז"ל עצה אשר ממנו נקח לעבוד את שמו ית' כי כתבו בספה"ק אשר לפעמים היצה"ר מטעה את האדם בדבר עבירה ומסמא את עיניו לראות כי הוא מצוה והנסיון לזה לאדם שאינו יודע איזהו סברת ועצת היצ"ט או עלת יצה"ר אזי ישגיח על אדם אחר העושה מעשה הלזו ואם יהי' נבזה בעיניו נמאס בזה ידע ביחוד גם לעצמו כי הוא עצת היצה"ר, ועוד כתב האלשיך עה"פ ויך לב דוד על אשר כרת את כנף אשר לשאול (שמואל א' כ"ד) דהנה אם האדם נידון ברוחו אם הוא דבר עבירה או מצוה אחר שיעשה הדבר עפ"י אחת משתי הדיעות אזי יבין הדבר לאמתו דאם אחר גמר הדבר לא ירך לבבו על אשר עשה ידע כי הי' עצת היצ"ט אבל אם אחר שעשה ילביש חרטה וירך לבבו ודאי שזה בעצת היצה"ר שיורד ומסית עולה ומקטרג וזה עצמו אירע לדוד שהי' בספק אם מותר לו להרוג את שאול יען כי רדפו וגרשו מהסתפח בנחלת ד' וסברא ג"כ להיפך מי שלח ידו במשיח ד' ולזה עשה נסיון בהכרית ככף המעיל ויהי בכרתו ויך לב דוד לכן אמר חלילה לי לנגוע במשיח ד' מצינו למדין שיש ב' מיני נסיונות הא' מאחרים דאז אין צריך לעשות אפי' התחלה מהעבירה, ונסיון הב' ע"ד האמור בדברי הרמ"א הנ"ל וזה א"א עד ביאו קצת להעבירה ומובן ממילא אשר נסיון הראשין עדיף שיוכל לשמור עצמו מעבירה אפי' כל דהוא ובזה פי' בערבי נחל פ' שלח הפ' לכו נא הגברים וגו' ר"ל אנשים צדיקים שהם בעלי שכל בחי' גברים ועבדו את ד והשיב משה גם מקנינו ילך עמנו ר"ל גם אותם שהם בבחי' בהמות ג"כ ילכו כי ממנו נקח לעבוד את ד' ר"ל מהם נדע אנחנו איך להתנהג בעבודת ד' לעשות נסיון ומבחן ממעשיהם ואנחנו ר"ל אם לא נהי' רק אנחנו לבד לא נוכל לידע איזה סברא הוא עבודת ד' עד בואינו שמה ר"ל עד שנביא לקצת עבירה לכן צריכין אנחנו לאותן האנשים לענין עבודת ד' עכ"ד ז"ל בקיצור: ובזה פרשתי בפ' עקב הפ' חדלו לכם מן האדם וגו' כי במה נחשב הוא הכוונה דהנביא מוכיח ומזהיר את ישראל השמרו לכם אל תגעו אף בקצה העבירה ואם תאמר מה נעשה אם יעלה ספק כדת מה לעשות אם הוא מצד היצה"ר עצת חטאין או מן היצ"ט ולזה אמר הבחינה מן האדם ר"ל אם יעשה דבר הנה אדם אחר אם ייטיב בעיניו הלא אז בעיניו יראה ובלבו יבין כי הוא דבר ערוה ויותר טוב בזה להיות הנסיון והבחינה מאחר ועל דרך זה דייקא תלך לבטח דרכך, כי במ"ה נחשב הוא הכוונה דבר מה העבירה קלה ומתחלתו ומה הוא ג"כ נחשב לעבירה וע"כ יותר טוב לחדול מלחטוא מן האדם עיי"ש וזה שפרש"י אחר שכ' אחרי מות שני בני אהרן וגו' וכמובן כוונתם הי' לשמים אלא שטעו וע"ז אמר משל וכו' אל תאכל כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מהראשון והמשל היא לטהרת הנפש כיצד האדם ישמור את עצמו מכל דבר רע וע"כ אומרים לו איזה הדרך שיבור לו האדם הוא מן פלוני דייקא מה שבעיניך תראה אשר פלוני עשה כך וכך מזה תוכל להבין אשר לא טוב עשה ימ"כ זה זרזו יותר מן הראשי דהא בסתם אם הוכיח לחבירו שלא יעשה מה שאסרה תורה א"כ כשהוא מסתפק ועולה אם דבר זה מותר ד אסור בהכרח לעשות מקצת העבירה ובזה דוקא יוכל לעמוד על הנסיון לעצמו אבל אם זרזו מאדם אחר הוא זרוז יותר אפי' ממקצת העבירה אפילו מתחלתו והבן:
אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וגו' ובמדרש בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא לתוך חוטמיהן של נדב ואבי' עלו שרפי קודש ואמרו השיבנו ד' אליך ונשובה:
יתבאר עפימ"ש אא"ז ז"ל בייט"ל סו"פ מצורע לפ' הפ' וערבה לד מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות עפי"מ דאמרו ז"ל דקודם בריאת אדם אמרו מלאכי השרת זמין למיחטי קמך והשיב להם השי"ת עד לא בראתי עלמא אתקינת תשובה ובזה פירשו ראשו סתם פז כלומר בראשית הבריאה ראה ד' כי אפי באיתן שהם נקיי הדעת ומבהיקין כפז יהי' כתם בבגדיהם מלשון כתמי אשה המטמאים יזש"ה וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים הקרבנות שמביאין על החטא כימי עולם וכשנים קדמוניות היינו איתן ימים ושנים שקדמו לבריאה עולם שראה הקב"ה שכך עתיד להיות ואעפי"כ נברא האדם כי באלה חפצתי עכ"ד עיי"ש:
והנה י"ל בנדב ואבי' שכתוב בם בקרובי אקדש ופירש"י שאמר משה לאהרן רואה אני שהם גדולים ממני וממך ואעפי"כ הקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם הי' ג"כ ע"ד בחי' זו ראשו כתם פז אשר גם בפז ראה ד' שיהי' כתם כנ"ל וזש"ה אחרי מים שני בני אהרן שהי' מפני החטא ואמר הכ' אף בקרבתם לפני ד' היינו שהי' קרובים למלכות ונתקרבו לד' שהי' גדולים ממשה ואהרן מ"מ גם בארזים נעלה שלהבת ויש לדאוג שלא יבא חטא על ידם והיינו שאמרו מלאה"ש השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם ר"ל כקדם היינו כימי קדם קודם בריאת העולם מה שראה הקב"ה אשר זמין האדם למחטי קמי' ומשרה עד לא קדמה עולם ידע והכין מראש תשובה, וזש"ה ואל יבא בכל עת אל הקודש היינו שמזומן האדם לחטוא עוד מראשית הבריאה וע"כ כפעם נדחה מלבא אל הקודש כי אם בזאת יבא וגו' ע"ד שכתבו המפורשים דזאת היא רמז לתשובה ועד"ז נברא האדם אף שהוא עתיד לחטוא כיון שיש לו תקנה ע"י תשובה וכ"ז מוכח מבני אהרן שנתקרבו לפני ד' והגיעו למדרגה היותר נעלה ועכ"ז אירע להם להקריב לפני ד' אשר לא צוה והבן:
בקרבתם לפני ד' דקדקו המפו' דנראה כמו שבא לפ' סיבת מיתתם ולא פירש: ונראה עפי"ד הגמ' סנהדרין נ"ב במיתת בני אהרן דאיכא למ"ד שמתו על שלא נשאו נשים:
וקשה ע"ז לכאו' דהא מהכא נראה שמתו על קרבתם לפני ד' וקשה ג"כ באמת אמאי לא נשאו נשים היתכן לומר בבני אהרן שעברו בשאט נפש ח"ו על מה שנ' שכ' בתורה:
ונראה עפ"י דברי החן טוב פ' תצוה על המדרש כשאמר לו השי"ת למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע למשה אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתי' לך ותוה"ד שהרע למשה כי דעתו הי' כי לו נאה להיות כה"ג יען כי קדוש הוא לאלקיו ופרוש מאשה וכמלאך משרת והשיב לו הקב"ה שמאותו טעם שנתתי תורה לישראל ולא למלאכים מכח טענת כלום יצה"ר יש בכם מאותו טעם נבחר אהרן לכהן לד' ולא משה כי משה הי' בבחי' מלאך משולל מגשם ויותר מתרבה כבוד שמים ע"י שעובד מי שהוא בעל גשם עכ"ד:
והנה כי כן י"ל הטעם על בני אהרן שלא נשאו נשים יען כי הגשם חלף ועבר מהם בקרבתם לפני ד' וכמו משה רבע"ה שפי' מאשתו וקדושים הי' פרושים מדרך ארץ וגופניות עוה"ז:
וז"ש משה אל אהרן בקרובי אקדש ופירש"י רואה אני שהם גדולים ממני ממך ור"ל שהם קרובים אל ד' כביכול וע"כ משו"ז אינם ראוים להיות כה"ג משרתי עליון כי יותר טוב ונאה לעבודה מלובש קצת בגשם:
ויתבאר בזה הפ' והגמ' הנ"ל דפי' סיבת מיתתם היינו בקרבתם לפני ה' שהי' קרובים לה' שהיו משוללי הגשם ועי"ז מתו שלא הי' ראוים לכה"ג וזהו ג"כ הטעם שלא נשאו נשים מחמת קורבתם לפני ד' כמו"ש במשה ואתה פה עמוד עמדי שפירוש מאשה והגמ' מפ' טעם דקרא וא"ש והבן:
ושמרתם את חקתי וגו' ית' עפ"י הידוע מסה"ק אשר כל התורה והמצוה אשר יעשה אדם בעודו רשע לא ירצה לקרבן אשה לה' ואדרבה נותן ומוסיף כח בהסט"א ועז"כ נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים ולרשע אמר א' מה לך לספר חוקי וגו' וצריך מקודם לטהר עצמו מכתמי העונות כמש"פ סור מרע ועשה טוב וינקה אברי' גופו ונשמתו מכל חטא ועון ואשמה ואז יעלו המצות לריח ניחוח אשה לד':
ובזה פירשתי בפ' משפטים הפ' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ופירש"י לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה אזהרה הוא במקום לאו:
ויל"ד קצת האיך יתכן לומר על קיום מ"ע אזהרה דאזהרה משמע שלא לעשות: ולהנ"ל יתבאר דר"ל דכל מ"ע הוא פעם באזהרה שלא לעשות אותה אם עוד לא תיקן נפשו ואבריו ומום בו עוד הרי אלו באזהרה שלא לעשות אלא ישוב וינחם אל ה' ואז יקרב לעשותו עיי"ש באורך:
וזש"ה ושמרתם את חקתי וגו' אשר יעשה אותם האדם דהמצות אשר האדם עושה צריך שמירה והיא אזהרה שלא לעשות עד אשר יטהר נפשו טהור גברא: וחי בהם ולא שימות בהם הכוונה ג"כ על המצות דאם ח"ו לא שב מדרכו הרעה אז טוב יותר ההעדר מן העשי' וע"כ גם אלה המצות אשר החיות תלוי בהם ח"ו בזה יוכל להמית בהם כי אדרבה טוב יותר אם לא יעשה אותם: אני ה' בוחן כליות ולב וע"כ מקודם צריך לכה"פ להרהר בלבו לשוב אל ד: ובזה אמרתי לתרץ מה שהקשה בישמח משה פ' נשא בשם משכיל אחד למה לא נכתב מצות תשובה בביאור בתוה"ק והגם כי הוא נמנה למ"ע עיקר זה שנמנה היא הוידוי כי הוא הבאה בתוה"ק בלשון צווי כמש"ה והתודו את חטאתם אבל התשובה שהיא החרטה ועזיבת החטא לא נמנה למ"ע בפ"ע כמבואר ברמב"ם הל' תשובה, ולהנ"ל יונח מכיון שכל המצות אשר יעשה אותם האדם בעודו נקרא רשע לא יחשב לו למצוה ולא עלו לבעלים רק לחובה וע"כ לפי"ז לא יתכן למנות למ"ע החרטה ועזיבת החטא מכיון שזה בא בעודו נקרא רשע ומשו"ז לא נקראת המצוה על שם החרטה רק אם אחר שהתחרט על נפשו ויתמרמר בלבו מה זה ועל מה זה עשיתי זאת להכעיס את קוני יוצרו ובוראי ועושי אז אח"כ כשיתודה אל ד' נוכל למנות מצות וידוי בין שאר המצות ולא החרטה שהוא באה קודם ששב מידיעת הטומאה, וז"ש הכ' בפ' נשא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם:
ר"ל אם יעשו אחת מכל מצות ד' אשר לא תעשינה היינו בעוד נפשו לא מטוהרה אז ומעלה מעל בה' ח"ו בכל המצות ר"ל בכל המצות אשר יעשה בעודו לא תיקן נפשו מה יתן ומה יוסיף בהם ואדרבה כנ"ל וע"ז זאת העצה היעוצה והתודו את חטאתם אשר עשו ואז יחשב לו מה שיעשה הכל למצוה:
ק ד ש י ם דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהי' וגו' פי' רש"י מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל וכו' ונראה ליתן טעם מפני מה מ"ע זו נאמרה בהקהל יותר משאר מצות עפימ"ש אא"ז בישמח משה פ' מטות אהא דכתיב בפ' יתרו כה תאמר לבית יעקב וגו' אתם ראיתם וגו' אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל:
כי אי' במדרש אין ישראל ניזונין אלא בזכות אמונה ופי' המפורשים דיש להבין מה שדרשו חכז"ל היום לעשותן ומחר לקבל שכרם הא הקב"ה שומר תורתו וכתיב ביומו תתן שכרו ותרצו משום דתרי"א מפי משה שמעו והוי ע"י שליח וא"ע בבל תלין אבל השתים ששמעו מפי הגבורה והן יסוד האמונה מגיע שכר בעיה"ז וידוע כי כל הנביאים התנבאו בכה, מוסיף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר וא"כ בעת שהתנבא בכה בדיבור של עצמו הוי ע"י שליח אבל בעת שאמר זה הדבר ששכינה מדברת מתוך גרונו זה הוי ממש ע"י הקב"ה כביכול וקיי"ל לענין בל תלין תבעו עובר לא תבעו אינו עובר ולפי"ז להמוני עם אמר משה בלשון כה ע"י שליח משום דזה הדבר הוי ע"י הקב"ה ומגיע שכר בעוה"ז אם יתבע ולא ישאר להם לעוה"ב אבל לבני עלי' שבודאי לא יתבעו שכרן תיכף שלא להחליף עולם עובר בעולם עומד שאמר להם בלשון זה הדבר ואי דהוי ע"י הקב"ה הא לא תבעו אינו עובר בבל תלין וז"ש כה תאמר לבית יעקב היינו לפחותי ערך בכה, אלה הדברים דהוי כמו זה הדבר אשר תדבר אל בני ישראל שהם הבני עליי' עכ"ד מתוקים מדבש, והנה ידוע מה שכתבו המפורשים דהא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דוקא מה שמחוייב אבל לא מה שהוא עושה יותר מן החיוב וכן מבואר להדיא במס בב"ק דף ט' ע"ב הידור מצוה עד שליש ואמרו משמי' דר' זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופרש"י משלו שאינו נפרע לו בחייו מכאן ואילך מה שמוסיף בהידור היינו יותר מן החיוב יפרע לו הקב"ה בחיים, ועם זה יתבאר דמצות קדושים תהי' עיקר יסודו לפרוש עצמו מצ"ט שערי היתר וקדש עצמך במותר לך (עיין רמב"ן) אף מה שלא אסרה תורה והיא לעשות לעצמו גדר וסייג ומשמרת למשמרת לבלתי נגוע אף בקצהו בכיעור והדומה לו וע"כ במצות קדושים תהי' יגיע שכר אף בעוה"ז כי במה שהאדם עושה יותר מהחיוב מגיע שכר מצוה אף בהאי עלמא משו"ה פ' קדושים תהי' נאמרה בהקהל אם כי בשאר מצות משה לחלק יצא בין העם ליחד הדיבור לבני ישראל בפני עצמו בלשון זה הדבר ולהמוני עם בפ"ע בלשון כה שיהי' ע"י שליח פן יתבעו שכר תיכף בעוה"ז כנ"ל אבל במצות קדושים דהוי יותר מן החיוב מגיע שכר בעוה"ז הקהיל כולם כאחד וזה שסיים הכ' כי קדוש אני ד' ר"ל משה אמר כן והשכינה מדברת מתוך גרונו כאלו אמר אף דלפי עין הרואה משה אמר כן אבל הדברים המה כאלו מפי הקב"ה בעצמו וע"כ הקהיל את כולם כיון דע"י מ"ע זו יגיע שכר בעוה"ז כמו שנצטוו מפי הקב"ה בעצמו ובכבודו והבן:
דבר אל כל עדת בנ"י ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ד' במדרש הה"ד ישלח עזרך מקודש וגו' יתבאר ע"ד שכ' האוה"ח הטעם שכפל לומר ואמרת עפימ"ש ז"ל דפרשה זו רוב גופי תורה תלוין בה לזה עשה בה ג"כ כסדר נתינת התורה שדבר בה רכות וקשות כה תאמר וגו' ותגיד לבנ"י וגו' וע"כ אמר דבר לשון קושי ואמרת לשון רכה עכ"ל, והנה פרשתי מה שאמרו ישראל נעשה ונשמע והקדימו נעשה לנשמע עפי"ד הטו"ז באו"ח סי' א' לפרש דברי הטור אני מעורר את השחר ואין השחר מעורר אותי דהנה יש ב' מיני התעוררת תחלה מתעורר מלמטה ואח"כ בא עליו התעוררת העליון לסייע לו וע"ז שבח דוד א"ע שהי' במעלה כ"כ שהתעוררת שלו מלמטה אין כריך לסיוע התעוררת שלמעלה וע"כ אמר אני מעורר השחר ומעלה הזאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו עכ"ד:
ובזה י"ל דישראל הקדימו נעשה לנשמע ר"ל שיקבלו עליהם אשר התעוררת שלהם יבא אליהם מעצמם תחלה מלמטה ואח"כ יבא אליהם התעוררת העליון לסייע להם והיינו שאמרו נעשה מעצמינו מקודם ואח"כ ונשמע התעוררת העליון (כי על התעררותא דלעילא שייך לשון שמיעה כי הוא כמו שמיעה דהוא רק אור רוחני כמובן) ועיין מ"ש בפ' ו ויקרא:
וזש"ה קדשים תהיו כי קדוש אני ד' היינו כיון שבפרשה זו רוב גופי תורה תלויין בה וע"כ הזהיר הכ' כאן לזכור את יום אשר עמדנו לפני ד' בחורב בעת קבלת התורה וקדמנו נעשה לנשמע ולכן אמר הכ' קדשים תהיו מעצמינו תחלה ואח"כ יבא אלינו התעררותא דלעילא, וז"ש אח"כ תדעו כי קדוש אני ד' אח"כ יהי' קדושתינו מלמעלה לקדש אותנו, וז"ש המדרש הה"ד ישלח עזרך מקודש היינו באופן זה אם אנו מקדשים עצמינו תחלה אח"כ ישלח ד' עזרתינו מלמעלה לקדש אותנו קדשים תהיו כי קדוש אני ד' ובמדרש ילקוט זש"ה ואתם הדבקים בד' וכו' נקרא קדוש וקרא לישראל קדושים, יתבאר עפימ"ש א"ז ז"ל ביש"מ פ' אחרי עה"פ את משפטי תעשו וגו' אני ה"א דהנה אמרו רז"ל כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ויש להבין הלא אמרינן בכל המצות אשר קדשנו במצותיו רק הענין דאית קדושה בהשתלשלות רחוקה ואין נרגש ואית קדושה נרגשת והנה מי שבא דבר עבירה לידו ומתגבר על יצרו ועומד בנסיון ובפרט אם מוסר נפשו על הדבר רוח קדושה לבשתו וכמו שמצינו במס' שבת דף נ"ו בנתן דציצותא והנה בע"ז וג"ע וש"ד צריך למסור נפשו עליהם והיינו אתה מוצא דייקא שהוא קדושה נרגשת, וז"ש את משפטי תעשו בלי שום תנאי אפי' למות על ידם דהיינו גדר ערוה האמור בפרשה אז אני ד' א' שמייחד שמו ית' עליו עכ"ד, וזש"ה קדשים תהיו ופרש"י הוי פרושים מן העריות שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ר"ל כנ"ל שהקדושה תהא נרגשת לכן אני ד' א' שמייחד שמו ית' עלינו ואנו מרגישים הקדושה, וזש"ה ואתם הדבקים בד' ר"ל שאנו דבקים בו ית"ש כי על ידי הנסיון אנו דבקים בו והקדושה נרגשת בנו קדשים תהיו כי קדוש אני ד' א' והקשו הידמה יציר ליוצרו ובמדרש הה"ד ישלח עזרך מקודש, והנראה טעימ"ש אא"ז זצ"ל בס' ייטב לב פ' פנחס בשם מוזלל"ה והעולה מדבריו דאף האדם שהוא בעל תכלית עכ"ז אם עובד את ד' ורצונו לעבוד את בוראו במס"נ למסור עצמו ואת זרעו אחריו ע"ע אלא שהגוף שהוא בע"ת והגשם יעצרוהו מזה מלהביא הדבר מכח אל הפועל כי איננו חי לעד לכן ד' החוקר לב מעלה עליו כאלו עשהו ממש ויחשב לו כאלו עובד את השם עד אין סוף ותכלית עייש"ה, וזש"ה קדשים תהיו כ"כ עד אין סוף ותכלית לפי ערך הנעבד כי קדוש אני ד' וקדושתו גבוה מעל גבוה עד אין סוף כן ה"נ יש לעבוד את בוראו בקדושה יתירה להדביק במדותיו שיהא נחשב עבודתו באין סוף ותכלית והיינו דאמרי' בגמ' ג"כ קדש בעצמך במותר לך היינו בקדושה בלתי תכלית אף מה שלא אסרה תורה ורק הוסיף מדעתו כי רצונו לעבוד את ד' בלי סוף ותכלית, והנה ביש"מ סו"פ חיי הביא לפ' אמרם ז"ל אלמלי הקב"ה עוזרו לא יכול לו ר"ל כשהוא בגדר שלא הי' יכול לו אם לא עוזרו השי"ת היינו דכתיב ד' לא יעזבנו בידו כי בענין שיכול לעמוד נגד היצה"ר בכחו לא עביד הקב"ה ניסא למגנא רק כשעושה אדם כל מה שבכחו וכבר כלתה כחו אז השי"ת עזרו והבן עכ"ד ז"ל עיי"ש, ויתבאר דברי המדרש קדשים תהיו כי קדוש אני ד' והיינו בבחי' זו לפי ערך הנעבד שיעבוד את השי"ת בלי סוף ותכלית לפי כחו אלא מה שהגוף יעצרהו מה לו לעשות עוד ובזה יבא אל הקודש לחשוב לו כמדתו העולה במחשבתו עד אין סוף ותכלית ובזה האופן כן גם ד' יעזרהו כי כשאדם עושה כל מה שביכלתו אז השי"ת עזרו וע"כ סמך לכאן הפ' ישלח עזרו מקודש היינו שהקב"ה עוזרו אם יעשה כפי יכולתו:
ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם וגו' ואומר לכם אתם תירשו את אדמתכם וגו' אני ד' אשר הבדלתי אתכם מן העמים, ויל"ד דלא ביאר הכתוב מה חקת הגוי אשר בעבור זה קאה הארץ את הגוי ההוא וגם מדוע תלה זאת בהארץ ומה איכפת להארץ האיך הגוי היושב עלי' באיזה חוקה תלך וגם במה הבדיל ד' אותנו מן העמים, ונראה עפי"מ שכ' בנזה"ק ריש פ' ויצא ההבדל שבין עושי מצות ללומדי תורה שתורתם אומנתם שעל בעלי מצות נאמר חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם כלומר שמשגיח עליהם ע"י מלאך אבל בעלי תורה שזכו לכתר תורה כראוי הקב"ה משגיח עליו בכבודו ובעצמו, ועפי"ז פרשתי משחז"ל בבא מציעא דף פ"ה על מה אבדה הארץ דבר זה וכו' עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר על עזבם את תורתי עיי"ש ויש להבין מדוע בעונש ביטול תורה חרבה הארץ וכבר נאמרו ונשנו שזה פירושים רבים, וי"ל דהנה ידוע דכל שארי הארצות ניתנו תחת שרי מעלה אבל א"י הוא תחת יד הקב"ה לבדו ודורש אותה תמיד לא ע"י מלאך כ"א הקב"ה בעצמו ובכבודו ועי' בשל"ה שפי' הכתוב התחת א' אנכי וכי אני בא"י שהוא תחת יד הקב"ה עיי"ש וזש"ה על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי דהנה כל זמן שעסקו בתורה והקב"ה השגיח עליהם בעצמו לא ע"י מלאך ע"כ הי' ראוי לישב בא"י כי גם הארץ ההוא היא בבחי' זו שהשגחת הש"י עלי' הוא רק משכינת עוזו ית"ש אבל לא כן כשעזבו את תורתו אבדה הארץ כי מה להם לשבת בה אם אינם כדאי להשגחת תשי"ת לבדו כמו הארץ הלזו לכן ויאמר ד' דייקא שהארץ נתונה תחת ידו לבדו ולא לזולתו על עזבם את תורתי ואינם מושגחים עוד ח"ו מאת השי"ת לבדו, ויתבאר בזה דברי הכתוב ולא תלכו בחקת הגוי דהנה מכלל לאו אתה שומע הן דלא תלכו בחוקות הגוי כ"א תלכו בחוקות השי"ת כמשה"כ להלן אם בחקתי תלכו ופרש"י שתהי' עמלים בתורה וע"ז הזהיר אותנו הכ' ג"כ כאן ולא תלכו בחקת הגוי כי אם בחקותי תלכו דהיינו שתהי' עמלים בתורה ולכן ואומר אליכם אתם תירשו את אדמתכם דאם תהי' עמלים בתורה ויהי' מושגחים מאת השי"ת ע"כ תהי' כדאים להיות בארץ ולירש את אדמתם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כאשר ידוע בהנחל עליון גוים כל האומות מסרם ד' תחת שר ומלאך והאומה ההוא מושגח ע"י אבל אנחנו בני ישראל המה תח"י הקב"ה והם חבל נחלתו לא ע"י שום מלאך ולכך ראוים הם לישב בארץ ישראל כנ"ל כיון שהם מובדלים מן העמים וכמו א"י שהוא תח"י הקב"ה כן בנ"י עם קרובו מה שלא עשה כן לכל גוי: והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין וגו' פירש"י אין צריך לומר בין פרה לחמור שהרי מובדלין וניכרים הם אלא בין טהורים לך לטמאים לך בין נשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכו' והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ופירש"י ר' אלעזר בן עזרי' אומר מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר וכו' אבל יאמר אפשי בה ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי ת"ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שתהא הבדלתם מהם לשמי פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים:
ונראה לפרש עפי"מ שחקר מוהר"י אלבו בס' העקרים מאמר ג' פ' כ"ח איך יהי' שלימות לנפש מחלק המשפטים שבין איש לרעהו הלא אינם אלא תיקון המדיני וישוב העולם והעלה כי הם נותנים שלימות לנפש מצד המחשבה והכוונה שמכוין בשמירתם לקיים מצות השם לא בשביל תיקון המדיני לבד עכת"ד:
ועפי"ז פירשתי דברי המד' ילקוט שמעוני זאת החי' אשר תאכלו רשב"י פתח עמד וימודד ארץ מדד הקב"ה את העולם ולא מצא אומה שיהא ראוי' לקבל התורה אלא ישראל בלבד:
והיא פליאה מה שייכות יש לזה דייקא עם להפסוק זאת החי' אשר תאכלו: ולהנ"ל י"ל עפ"י המבואר בס' החינוך פ' משפטים בטעם איסור נבילה וטריפה כי הטריפות וכ"כ הנבילות מולידים הפסד אל הגוף האוכלים עיי"ש וא"כ קשה כנ"ל איך יתכן אשר קיום מצוה זו יתן שלימות לנפש ועכצ"ל כי עיקר השלימות לא בשביל המעשה ר"ל שמקיים בפועל לבלי לאכלו כ"א מהכוונה שאינו אוכל רק בשביל מצות השם אשר צוה שלא לאכלם:
ועי' בייט"ל ממוזלה"ה פ' שמיני שפי' בזה המדרש אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים על הפ' זאת החי' הנ"ל:
והנה זה ניחא בישראל דוקא דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה וא"כ אף שקיום המצוה בפועל אינו נותן שלימות לנפש עכ"פ מקיים המצוה במחשבה אבל באוה"ע המחשבה טובה אינו מצטרף למעשה וא"כ לא שייך גבי' שום מצוה כגון זו:
(והטעם דגבי ישראל מחשבה טובה מצטרף למעשה ולא כן באוה"ע מבואר במפו' משום דישראל מקורם טוב ואיקו אחזקי' חזקת אבהתא ולא כן באוה"ע זנתה אמם הובישה הורתם כידוע) וז"ש המדרש זאת החי' אשר תאכלו ודרשו רבותינו חי' אכול שאינה חי' לא תאכל ור"ל דנבילה או טריפה שאינה יכולה לחיות אסור לאכול והטעם כמבואר שהם מולידים הפסד בהגוף וא"כ קשה קי' העיקרים הנ"ל האיך נותנים שלימות לנפש מצוה כזו וע"כ כנ"ל דהעיקר בהמצוה זו רק המחשבה והכוונה לבד וע"כ אמר ע"ז המדרש עמד וימודד ארץ שלא מצא אומה שתהא ראוי' לקבל התורה אלא ישראל כיון דלדידהו מחשבה טובה אינו מצטרף למעשה וא"כ מצוה זו מה זה עושה משא"כ בישראל שפיר יוכלו לקיים עכ"פ במחשבה והבן:
ובזה יתבאר והבדלתם בין הטמאה לטהורה בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו:
כמו שכתבתי לעיל דעיקר מצוה זו מצד המחשבה לבד לשם ד':
וזש"ה ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי:
ופירש"י שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר כלו' מניעת בשר חזיר שלא אוכל לא יהי' מצד עצמו וגופו שקצה בו כי אם המניעה יהי' יען אשר ד' צוה שלא להתגאל בו ואבי שבשמים גזר עלי וזהו טהרת המחשבה ואבדיל אתכם מן השמים להיות לי שבשביל זה נתן הקב"ה תורה לעמו ישראל דייקא ולא לאוה"ע יען כי באוה"ע אין מחשבה טובה מצטרף למעשה לא שייך גבי' כגון מצוה וו שמקיימין מצד המחשבה דייקא ומשו"ה הבדלתי אתכם מן העמים כיון שישראל יוכלו לקיים המצות כגון נבילה וטריפה וכדומה שקיומן תלוי ועומד רק בהכוונה זכה בלתי לד' לבדו פורש מן העבירה שלא לעבור פי ד' ח"ו ומקבל עליו עול מלכות שמים והבן: