אור ברסלב
עצי בשמים סדר קדשים › מנחות

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

סדר קדשים · מנחות

זבחים

פרק ב

(משנה א) בה יבואר אם קמץ את המנחה ע"מ לאכול שיריה למחר דעת רש"י דהוה פיגול. ולא ה"ל חצי מתיר כיון דקמיצה ל"ש בלבונה ה"ל הקמיצה אף בלא לבונה עבודה שלמה. ושיטת הרמב"ם דהו"ל חצי מתיר כיון דליקוט לבונה הו"ל כמו קמיצה ואין מפגלין בו (והא דתנן דמודה רבי יוסי בזה היינו דמודה לר"מ דס"ל דמפגלן בחצי מתיר עיין תוי"ט):

אם קמץ את המנחה להקטיר לבונה למחר פלוגתא דר"י וחכמים. ר"י ס"ל דלא הוה פיגול דאין מתיר מפגל מתיר אחר (דע"כ אינו פיגול רק אם הדבר שחישב עליו תלוי התירו באותה עבודה שמורגל בו כגון קומץ ע"מ לאכול שירים. דכמה דלא קמץ והקטיר לא מתאכלי שירים משא"כ הקטרת לבונה אינו תלוי בהקומץ (עיין גמרא י"ג אות א') וחכמים ס"ל דהוה פיגול אף בכה"ג כיון ששניהם בכלי אחד:

עתוי"ט דהקשה על מה דס"ל לחכמים דהוה פיגול לו יהא דמתיר יכול לפגל מתיר אחר מ"מ הא הקמיצה הוה חצי מתיר לדעת הרמב"ם. וחכמים ס"ל במשנה ה' דאין מפגלין בחצי מתיר ותי' סברא דחריפי דפומבדיתא. דכיון דחישב בלבונה כמה דחשב ליה בכולא מתיר דמי משום דקיי"ל דאין הקטרה מפגלת הקטרה (גמרא י"ז אות א') מ"מ בקמץ וחשב להקטיר י"ל דלא פליג רב חסדא:

ולבונה אינה מן המנחה. עיין בגמרא דהטעם דר"י משום דאין מתיר מפגל את המתיר. ומאי אינה מן המנחה אינה בעיכוב מנחה. ועיין בפרש"י ואין הקומץ מעכב הלבונה מהקטיר וכו' ועיין י"ד תוס' ד"ה והלבונה וצ"ע דהא באמת קודם הקמיצה אינו יכול להקטיר הלבונה וא"כ דמי לשירים וצ"ע:

עיין בפרש"י והר"ב דכמו דאין מפגלין בחצי מתיר ה"ה דאין מפגלין על עבודת חצי מתיר. ויש לעיין דלפי"ז יוקשה על חכמים דס"ל דלהקטיר לבונה הוה פיגול הא אין מפגלין על חצי מתיר ויקשה גם על שיטת רש"י ודוק. ואפשר לומר כיון דקמץ וחישב על הקטרת לבונה כמאן דחשיב בכוליה מתיר דמי וכמ"ש התוי"ט ויש לחלק ודוק:

פרק ג

(משנה ב) נתערב קומצה וכו' עיין בפי' הר"ב שכולן כליל כמוהו. לאפוקי אם נתערב במנחה הנקמצת. הקומץ שוב אינו יכול לקמוץ כיון דיש בתוכה הקומץ. ופשוט:

רבי יהודה אומר וכו'. עיין רש"י ועיין גמרא דהטעם דסולת דמנחת נדבה מבטל להשמן דמנחת נסכים. ופסול משום דמנחת נסכים חסר שמנה. ועיין תוי"ט שהוקשה מה זה ענין לביטול הא אף אי אמרינן דלא בטיל מ"מ חסר שמנה וי"ל לפמ"ש התוס' ד"ה חיוב וכמ"ש לקמן. וא"כ לפי"ז י"ל טעם דחכמים דס"ל דכשירה בכל המנחות משום דס"ל דעולין אין מבטלין וא"כ אין לפסול משום חסר שמנה. דחיבורי עולין בעולין דמי ואין לפסול משום ריבוי השמן וכמ"ש באות וא"ו ודוק:

רבי יהודה אומר וכו'. א) שיטת רש"י ותוס' דטעמא דר' יהודה הוא משום ריבה שמנה וחסר שמנה הוא (דהקומץ שבלילתו עבה בולע מהרכה והוה רובה שמנה. והרכה פולטת ואינה בולעת מהעבה לפי ערך שפולטת והוה חסר שמנה. ובשתיהן שוות לא ריבה ולא חסר איכא. (ולפי"ז יש לעיין מ"ט דחכמים דפליגי עליה משום דעולין אינן מבטלין זא"ז הא אעפ"כ ריבה שמנה וחסר הוא ועיין בתוי"ט) עמ"ש באות ה' תי' על קושיתו:

ב) דעת התוי"ט דלשיטת הסוברים דריבה שמנה ל"ש אלא בלוג. אם כן אין לפסול בכאן את העבה משום ריבה שמנה. ודעת הרע"ב דריבה שמנה שייך אפילו בכ"ש. ואעפ"כ אין לפסול משום ריבה שמנה. רק בריבה מדעת משא"כ הכא דנתערב שלא מדעת (ואפ"ה יש לפסול את הרכה מטעם חסר ועיין בסמוך):

ג) בסוגית הגמרא הטעם משום דמבטלין זא"ז (ועיין בפרש"י דהסולת דקומץ מבטל להשמן דנדבה. ושיטת הר"ב איפכא דשמן דרכה דהוא נסכים מבטל להסולת דקומץ ויש לעיין במאי קמיפלגי). וטעמא דביטול לא שייך אלא ברכה ועבה ועיין בתוי"ט מ"ש הא לטעם זה אף בבלילתן שוה יש לפסול מטעם זה. וזו תימה דמשום דבלילתן שוה אין זה בולעת מזו. וטעמא דחכמים דפליגי משום דעולין אין מבטלין זא"ז:

ד) לשיטת הר"ב דביטול הוא משום שהשמן מבטל את הסולת אין לפסול רק העבה. אבל הרכה אין לפסול משום טעם דחסר שמנה. וי"ל כיון דהקומץ נתבטל הוה כמאן דליתא. ונמצא שכל השמן הוא קיים עם סולת הנסכים. והוה ריבה שמנה ולא חסר. ומטעם ריבה אין לפסול כיון דנתערב שלא מדעת (תוי"ט):

ה) עיין ברש"י דהסולת דקומץ מבטל לשמן דנדבה הנבלע בו. אבל איפכא לא מצי למימר. דהא לר"י צ"ל דאף בשתיהן שוות בבלילתן כ"א אינו בולע וכמ"ש התוס' מכ"ש דהרכה אינה בולעת מעבה וק"ל. והפסול הוא משום חיסר שמנה דמנחת נסכים. ועיין בתוי"ט דלפי"ז אין הפסול תלוי בביטול כלל. ומסוגיא מוכח דהכל תלוי בביטול יעוי"ש. אך די"ל לפמ"ש התוס' דאין לפסול משום חסר שמנה דחבורי עולין כעולין דמי (עיין תוס' ד"ה חרב שנתערב) אך היכא דנתבטל והוה כמאן דליתא וכסברת רש"י א"כ שפיר יש לפסול משום חסר שמנה דל"ש הסברא דחבורי עולין כיון דאמרינן דהוה כמאן דליתא ודוק:

ו) הנה לשיטת רש"י הפסול דקומץ אינו משום ביטול רק משום ריבה שמנה (עיין ברש"י ד"ה ר"י ד' כ"ג דאי אמרינן דעולין אינן מבטלין דאיתא ואומרת נדבה שדינין דמוכח דא"א דל"ש ביטול אין לפסול משום ריבוי שמנה דשדינן השמן אמנחת נסכים. ומהתימה על התוי"ט שלא הרגיש בדברי רש"י הנ"ל) ועיין בתוס' ד"ה והן בולעת דהקשו לשיטת רש"י דכמאן דליתא דמי א"כ מה"ט דלא יפסול משום ריבוי שמנה דהא הקומץ מבטל להשמן. וא"כ כמאן דליתא דמי והיה הדין לר"י דהקומץ יוכשר והנסכים יפסל:

והנה המורם מדברינו אלה דשיטת רש"י אינו סותר לסוגית הגמרא ומתורץ קושית התוי"ט אות ד' אך דיש לעיין מ"ט דחכמים דהא הם ס"ל דעולין אינן מבטלין וא"כ לא נתבטל הקומץ והו"ל חסר שמנה במנחת נסכים ועמ"ש לקמן:

פרק יא

(משנה א) לישתן ועריכתן מבחוץ. (וצ"ל דהלישה והעריכה א"צ שיהיה בכלי שרת דוקא דאל"ה הוה בעי פנים דקיי"ל כל היכא דצריך כ"ש בעי פנים עיין מנחות ד' ט' ור"י אמר פסולה) עיין בגמרא אי אמרינן דמדת יבש מקדשה אז הלישה צריך שיהיה פנים דאל"ה מיפסלא ביוצא כיון דכבר נמדד בעשרון (וא"ל דהא אין כ"ש מקדשין אלא מבפנים וא"כ יכול למדוד מבחוץ ג"כ. ז"א דהא מדידת עשרון בעי כלי שרת וכ"ש בעי פנים וק"ל). ושיטת תוס' דבקידוש כלי לא מיפסל ביוצא כי אי אמרינן דנתקדשה מיגני מילתא (תוס' ד"ה לישתו ובמנחות דף ט' תוס' ד"ה ריש לקיש):

עיין מ"ש על הרמב"ם דפסק דמדת היבש מקדש ואעפ"כ פסק דלישה מבחוץ:

ואפייתן מבפנים. משום דהתנור מקדש (וא"כ י"ל דהקפידה תורה על האפיה שיהיה על ידי כלי המקדש וא"כ צריך שיהיה מבפנים דהא אין כלי שרת מקדשין אלא מבפנים עיין משנה למלך ודבריו צ"ע מעט):

עיין משנה למלך שהוקשה הא י"ל שהאפיה יהיה בתנור של חול כמו בלישה וא"כ אינו מקודש כלל וע"ש מה שתירץ דהא דאמרינן תנור מקדש היינו שהתנור יקדש את הלחם בעינן יעוי"ש ולפי"ז א"צ לטעם פירש"י ותוס' דמיפסל משום יוצא דהא י"ל דאפיה מבפנים משום קידוש לחם בעינן דהא אין מקדש אלא מבפנים ודוק:

ואינן דוחין את השבת. עיין גמרא אמאי אינו דוחה הא איפסלא בלינה והוה כל מלאכה שא"י לעשותה מע"ש ועיין בתוס' מנחות דף נ"א ד"ה אפי הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן. וא"כ אין התנור מקדש כלל בערב שבת ותי' כיון דלא דחי שבת א"כ מאתמול נמי הוה זמנן יעוי"ש עיין תוי"ט ועיין לח"מ מה שהמליץ בעד רבינו:

פרק יב

(משנה א') עיין תוי"ט דלא דמי לשאר קדשי ב"ה דיש להם פדיון והכא אין פודין משום דראוי למזבח ולאפוקי משמואל דאמר אפילו טהורין נפדין:

משקדשו בכלי וכו'. ול"ד למום דאף בקדושת הגוף יש לו פדיון וה"נ בטומאה מהני פדיון. דדבר שנתקדש בכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק. משא"כ מום דמהני דמחיים הוא ועדיין לא נתקדש בכ"ש:

העופות. עיין בר"ב הטעם:

העצים ולבונה. שיטת רש"י והר"ב כיון דהם קדושת הגוף גם נתקדשו בקדושת כ"ש אין להם פדיון כמו במנחות ונסכים לאחר שנתקדשו. ומסוגית הגמרא מוכח דהם רק מכשירי קרבן ואין להם קדושת הגוף. והטעם דאין להם פדיון שכל שאי בהמה אין בו פדיון (עיין תוי"ט) וצ"ל דל"ד למנחות ונסכים שנטמאו עד שלא קדשו דמהני בהו פדיון דש"ה דיש להם מעלה שנתקדשו בכ"ש מהני הקידוש שלהם לאפקעינהו מידי פדיון אף שאין קדושים בקדושת הגוף משא"כ בלא נתקדשו כלל אז דינן כשאר קדשי ב"ה דמהני פדיון והכא אין ראוי למזבח:

ב) אם לא נתקדשו בכלי שרת. כגון עצים קודם ביקוע וכו' לא שייך בהם טומאה כלל (עיין תוי"ט) מיהו אם נפסלו בפסול אחר מהני בהו פדיון דלא עדיפי מנסכים שנטמאו קודם שקדשו וכו':

ג) וכלי שרת. ודע דאם נטמא הכלי שרת קודם שנתקדש ג"כ אין לו פדיון מטעם דיש לו טהרה במקוה והוה ראוי למזבח. מיהו אם נפסל בפסול אחר קודם קידוש יש לו פדיון:

ד) עיין לחם משנה מ"ש אמאי לא חילק בעצים ולבונה כמו במנחות ונסכים יעוי"ש. וי"ל דהתנא איירי מפסול טומאה דל"ש קודם קידוש ולכך סתם דלעולם אין להם פדיון אבל באמת בפסול אחר יש לחלק. וק"ל:

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה