עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
לקוטים
זאת מצאנו אצל הרבני הנגיד המופלג מוהר"ר ר' יצחק משה בראדער נ"י בהמנוח הרבני המופלג מוהר"ר ר' נפתלי בראדער ז"ל, אשר נמצא בין אמתחת כתבים שלו איזה עלים לתרופה מרגניתא דלית ביה טימא חידושים ופלפולים מהגה"מ זצוקללה"ה להדפיסם אידרא:
(נדה פ"א משנה א') (א) ב"י דחכמים תיקנו לבנות ישראל שיהיו בודקות שחרית וערבית. הבדיקה דשחרית להכשיר הטהרות שנגעה בלילה והבדיקה דערבית להכשיר טהרות דיום (וצ"ל דכך היה שיעורן של חכמים לחשוש לעונה אחת שמקודם). אשה שלא בדקה עצמה ימים רבים ואח"כ בדקה שחרית ומצאה טמאה כל הטהרות שנגע במעל"ע טמאים. עונה אחת מן הדין ועונה אחת משום קנסא משום שלא בדקה כדין דחכמים ואם בדקה ערבית ונמצאת טהורה ואח"כ בדקה בצהרים הטהרות שנגעה בלילה טמאים. דמן הדין מפסדת עונה א' ומשחרית וצהרים. (אבל הטהרות שנגעה בלילה ל"ש בהו. ומשום קנסא שלא בדקה שחרית מפסדת עונה יתירה היינו הטהרות שבלילה. אם לא בדקה ימים רבים ובדקה בצהרים ומצאה טמאה ג"כ הטהרות שנגעה במעל"ע טמאים. (ואף שמצד הקנס אינה מפסדת רק עונה אחת והכא כבר הפסידה עונה א' היינו הטהרות שבלילה וא"כ הדין נותן שהטהרות שנגעה באותו יום שלפניו. שיהיו טהורים מ"מ טמאים משום השוואה או משום שלא יהא חוטא נשכר עיין גמרא):
(ב) עיין במהר"ם דפקידה אינה ממעטת ממעל"ע רק בדיקה דשחרית או ערבית אבל בדיקה דחצי יום לא חשיב בדיקה (עיין משנה למלך פ"ג דין ד'):
(ה) עיין מש"ל דכתב בשם הירושלמי דבספק טומאה לא גזרו על טומאת מעל"ע כגון באנדרוגינוס:
(ו) אי גזרו על טומאת מעל"ע בר"ה ג"כ (ע"ש במשנה למלך) צריך שיהיה בו דעת לישאל ונ"מ בשוטה יעו"ש:
לפי' הר"ב ואם שמשה בצהרים בעדים וכו' לא מטמאינן טהרות וכו' וי"ל אף לדעת מהר"ם דבדיקה דחצי יום אינה מועלת להכשיר שאני הכא כיון דצריך בדיקה לאחר תשמיש בודאי מהני וק"ל. ויש לעיין לשיטת הסוברים דא"צ בדיקה רק בעסוקה בטהרות ויש לחלק ודוק:
(ב משנה א') והמשמשת בעדים. יבואר דעד של אחר תשמיש מהני להכשיר הטהרות למקודם (ול"א דשמא ראתה ותיפהו ש"ז). עד שלפני תשמיש לא מהני מתוך שהיא הומה לביתה וכמ"ש הרב. (והא דתני והמשמשת בעדים דמשמע דעד שלפני תשמיש ג"כ מהני דאל"ה ליתני והמשמשת בעד ה"ז כפקידה דהא עד דלפני תשמיש לא מהני תני ומשמשת בעדים ותרתי קתני עיין רש"י:
(ג משנה ה') עיין תוי"ט ד"ה רבי יוסי ולא הבינותי מה קשיא ליה הא יש נ"מ כגון שראתה בתחלת ימי עיבורה קודם שראשה ואיבריה כבדין דלת"ק אם ראתה אח"כ טהורה ודיה שעתה ולר"י דמצריך ג' עונות לא אמרינן דדיה שעתה:
(ד משנה ז') עתוי"ט ובתולה וכו' ומסיים רש"י ולפני עיין מהרש"א. ובאמת יש לעיין מ"ש דעד לפני תשמיש לא בעי לטהרות כיון דלא מהני הא בל"ז מה נשתנה בדיקה זו מכל הבדיקות שהצריכו חכמים רק בדיקת שחרית וערבית רק לאחר תשמיש הוצרכו בדיקה משום שמא ראתה מחמת תשמיש לענין טהרות. אבל קודם תשמיש בודאי א"צ בדיקה אף לטהרות וק"ל. וע' תוי"ט פ"ב ד"ה דרך (וכמ"ש רש"י ז"ל שם בלשונו הטהור):
(ה משנה ז') ב"י דצריכה לבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש. בד"א כשהיא עסוקה בטהרות דמיגו דבעי בדיקה לאחר תשמיש לענין טהרות דחיישינן שמא ראתה מחמת תשמיש בעי בדיקה לבעלה לפני תשמיש. (אבל לענין טהרות לא בעי בדיקה לפני תשמיש. חדא דמתוך שהיא הומה לביתה לא תועיל הבדיקה לענין טהרות ועוד דלמה ישתנה חיוב הבדיקה לפני תשמיש משאר הנשים. דבשלמא לענין בעלה בעי בדיקה כדי שלא תבוא לידי איסור אבל לענין טהרות אין טעם שתבדוק יותר משאר הנשים). אבל באינה עסוקה לא בעי בדיקה בין לפני תשמיש בין אחר תשמיש. ועיין בתויו"ט פ"ב שיטת הר"מ בזה:
עיין תוי"ט. ומסיים רש"י יעו"ש ויש לעיין לשיטת הר"מ דס"ל דלאחר תשמיש בעי בדיקה לבעלה אף אינה עסוקה בטהרות. רק בלפני תשמיש יש חילוק דבעסוקה צריכה לבדוק וא"כ הבדיקה דלפני תשמיש אינה תלויה בלאחר תשמיש א"כ יקשה לדידיה אמאי בתולה א"צ לבדוק לפני תשמיש שמא תראה שינוי דמים ודוק ויש ליישב:
(פ"ב) כל היד. בנשים משובחת. עיין תוס' ד"ה נשים דכתבו דנשים מפקדי על השחתת זרע אף דלא מיפקדי אפ"ו יעו"ש:
משנה ד' ע' ר"מ פ"ד מהא"ב הי"ז. ועתוי"ט והעולה לשיטת רש"י הוא דלב"ה א"צ עד לקנח אחר כל תשמיש. רק דבקנוח האחרון סגי ואם ראתה דם בהביאות. על העד בעי לאשכוחי והוי מוכיחה קיים. וב"ש ס"ל דצריך קינוח אחר כל תשמיש משום דיש לחשוש שמא ראתה בביאה ראשונה וכותלים העמידוהו. ובביאה שניה יהיה נימוק ולא יוכר בבדיקה האחרונה ולכך צריך קינוח אחר כל תשמיש וגם צריך עד חדש. דיש לחוש שמא יחפה הש"ז של ביאה שניה לדם שעל העד. (אך דטעם זה לחוד לא סגי להצריך קינוח אחר כל תשמיש דהא לטעם זה היה סגי בקינוח אחרון בעד חדש והוא ראיה שלא ראתה בכל הביאות (ואדרבה אם לא תקנח בו). אך דלטעם הראשון צריך קינוח לאחר כל ביאה וממילא צריך עד חדש. והנה התוס' הקשו על רש"י ז"ל עי' תוי"ט כיון דלב"ה אינה בודקת עד תשמיש אחרון. וא"כ עיקר הקושיא הוא על הא דלא הצריכו קינוח כלל א"כ הל"ל שמא ימוק ומה"ט הוצרך וא"כ תלי תניא בדלא תניא דהקושיא היא בלשונם על הא דלא הצריכו עד חדש ובאמת לשיטתם דלא בעי קינוח אין זה קושיא רק על תשמיש האחרון:
ושיטת התוס' היא דגם לב"ה צריך קינוח אחר כל ביאה רק דבהא פליגי דב"ש ס"ל דצריך עד חדש וב"ה ס"ל דאין ריוח בעד חדש וא"כ שפיר מקשי ב"ש לב"ה שמא יחפנה בש"ז של ביאה שניה כיון דגם לב"ה צריך קינוח א"כ מה"ט דחיפוי צריך עד חדש. (ובאמת י"ל דאי אמרינן דב"ה בעו ג"כ קינוח וע"כ מטעם נימוק א"כ מה קאמרי ב"ה לב"ש לדבריכם שמא ימוק בעד וכו' הא לב"ה ג"כ ס"ל טעם דנימוק דאל"ה למה צריך קינוח כלל ויש ליישב (דאפשר משום לא פלוג וק"ל). אך דז"א דהא העלה בקצרה לשיטת רש"י. לב"ה א"צ בדיקה אחרת דבבדיקה אחרונה הוה מוכיחה קיים (והא דצריך קינוח לפני תשמיש אף דאין נ"מ כיון דמותר לשמש אף בלא ראתה את הבדיקה עד למחר ומוכיחה קיים בבדיקה אחרונה דאם ראתה אף לפני תשמיש על העד בעי לאשכוחי י"ל דבזה אף ב"ה מודים די"ל דכותלי ביאה הראשונה העמידוהו ובביאה יהיה נימוק משא"כ כשבדקה לפני תשמיש שוב לא תועיל הבדיקה בין כל ביאה וביאה. דאם באת לחשוש שנימוק אז יש לחוש שבביאה עצמה יהיה נימוק וכמ"ש בגמ' בא"ל ב"ה לב"ש לדבריכם וב"ש ס"ל כמש"ל ז"א. עיין בגמ' דאם אבד העד אסורה לשמש עד שתבדוק לפי' הר"ב ורש"י א' לפני תשמיש ראשון כדין כל הנשים דצריכה בדיקה גמורה ולא סגי בקינוח וא' לאחר תשמיש אחרון בקינוח ולמחר תראה. רק דבין כל ביאה א"צ קינוח. ויש לעיין לשיטת רש"י מהא דאמרינן דאם אבד העד קודם תשמיש אסורה לשמש עד שתבדוק הא לב"ה א"צ בדיקה וקינוח בין כל ביאה ועכצ"ל דקאי על בדיקה דלפניו וא"כ כיון דלפני תשמיש הוא. בודאי בדקה בראיה שתראה אם יש דם על העד וכדין דבשעה שהיא עוברת לשמש ביתה. וא"כ אמאי אסורה לשמש עד שתבדוק הא כבר ראתה שאין דם על העד וצ"ע:
מה שיש לעיין לשיטת התוס' ור"מ וש"ע דאף לב"ה בעי קינוח בין כל ביאה וע"כ מטעם דנימוק א"כ מה א"ל ב"ה לב"ש אף לדבריכם ליחוש עד שהרוק בתוך הפה שמא נימוק והולך לו הא הם ג"כ מודים דבעי קינוח בין כל ביאה. וע"כ מטעם דאינו דומה נימוק פ"א וכו' וצ"ע ליישב:
עיין בגמרא. בדקה בעד ואבד אסורה לשמש מתקיף לה ר' אילא וכו'. ויש לעיין סברת ר' אילא דמה"ט לא תצטרך קינוח כלל אחר כל ביאה וא"כ מה מקשה על דין דרב דבדקה ואבד הא לסברא הנ"ל ל"צ בדיקה כלל ועכצ"ל הא דמצריך קינוח הוא בשביל שיהא מוכיחה קיים והוא לא ס"ל הסברא דמוכיחה קיים דאל"ה מה מקשה. וי"ל דר' אילא ס"ל דהקינוח בין כל ביאה הוא משום לא פלוג. וכיון דבדקה ואבד ל"ש לא פלוג כיון דהבדיקה הוא רק משום ל"פ וא"כ אין נ"מ במה שאבד והתרצן חידש לו הסברא דהקינוח הוא שיהיה מוכיחה קיים וק"ל.
עיין בתוס' ד"ה בדקה. והעולה דהא דצריך בדיקה וקינוח לאח"ת ולא תסמוך על בדיקה דלפני תשמיש שאח"כ דאז לא שייך הסברא דאינו דומה נימוק פ"א כיון דהבדיקה יהיה לפני תשמיש אך די"ל דילמא לא ישמש לכך צריך בדיקה וכמ"ש התוס'. ולפני תשמיש י"ל דצריך לעולם בדיקה חדא דשמא תמצא דם ותביא חטאת כפרתה כמ"ש רש"י וכשלא תבדוק רק לאחר תשמיש שאח"כ י"ל שבביאה יהיה נימוק ודוק.
(מכשירין) שורש הכשר מים. כל האוכלין אינן מקבלין טומאה עד שיבלל תחלה במים או בשאר משקין המכשירן (ר"מ פ"א מהל' ט"א דין א'. ב) איזהו משקין המכשירן (ע"ש ה"ב). אין מקבלין הכשר בעודן מחוברין עד שיתלשו (חולין קי"ח ע"ב). המים כשהן מחוברין אינן מכשירין (פרק ד' משנה י"א). אם נפלו הפירות למים מחוברים ואחר כך הוציאן משם דינן כמו שנבללו במים תלושין וכן אם נפל מים על אוכלין המחוברין ונתלשו ומשקה טופח עליהם הוכשרו ועיין תוס' חולין דף ל"א ד"ה ופירות מיהו צריך שיהיה ניחא ליה בהכשר דלאחר תלישה ולא סגי במחשבה דתחלתן כשהיו מחוברין (פ"ק משנה ג' בתוי"ט ד"ה המרעיד). הכשר לא מהני רק כשחושב עלי' קודם להחשיבו לאוכל (עוקצין פ"ג תוי"ט ד"ה והחלב בכפרים). כל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר (טהרות פ"ק משנה א' ועוקצין פ"ג משנה ג'):
(מכשירין פ"א משנה א') או שסופו לרצון וכו' עיין פ"ג משנה ת' בפי' המשניות ועיקר הענין וכו' כיון שהבלילה הזאת מעיקרא לא היתה ברצון וצ"ע דהוא היפך מדין דסופו לרצון ועיין בפרק י"ב מה' טומאת אוכלין דין ה' מ"ש מים שנתלשו מן הקרקע וע"ש וצריך לומר דהרצון צריך להיות להוציאן מידי מחובר ומשום כי יותן דניחא ליה ולענין להוציאן מידי מחובר לא מהני רק כשנבלל בתחלה לרצון ולענין כי יותן דניחא ליה מהני סופו לרצון. ואף דמה נ"מ בסופו לרצון הא צריך שיהיה בתחלה רצון לאפוקי מידי מחובר י"ל דהתם מהני אפילו שלא מדעת בעלים כמו במי גשמים ודוק ובניחא ליה לא מהני רק דעת בעלים לדעת הר"מ. ובזה ניחא לתרץ קושיית תוס' על שיטת הרמב"ם דמצריך דעת בעלים מהא דפ"ד משנה ז'. ואם מתכוין שיודחו ידיו דמשמע אפילו אחר. ובזה ניחא דאם מתכוין שיודחו ידיו מכשירין ועמש"ל ודוק:
משנה ב') המרעיד להשיר ממנו משקין. ויש לעיין אמאי מכשירין הא הוה כמו שלא ילקה הכותל דבפ"ג ועיין במשנה ה' בתוי"ט ד"ה היוצאין וה"נ דכוותיה ויש לעיין אמאי לא הביאו תוי"ט משנה זו דהמרעיד. עוד יש לעיין אם המים שעל האילן הם כמחוברים (וכן משמע מדברי הרב דכחלושים דמי ובתוי"ט למשנה ז' דשם איירי במחוברים) א"כ למה הוצרכו לומר מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו הא אפילו נימוק לא מהני דהא המחשבה בעודן מחוברין לא מהני. וכמ"ש התוי"ט במשנה ג' דעם ההוצאה בעינן שחישב והדיח וצ"ע
(אבות פ"א) הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה ואמר אדמו"ר זלה"ה המשך השלשה דברים הוו מתונים בדין לחקור ולפלפל בדין ולזה תעמידו תלמידים הרבה ובאם תיראו ממחלוקת התלמידים הרבה כמו שהיה לר' עקיבא עם שנים עשר אלף זוגות תלמידים שמחמת מחלוקת שהיה ביניהם מתו מפסח עד עצרת. עשו סיג לתורה כמאמר הגמרא (יבמות ס"ב) ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום וכי משוא פנים יש ואמר הקב"ה וכי לא אשא פני כתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם החמירו על עצמם עד כזית ועד כביצה ונמצא שסייג תיקון לשלום כמו שנאמר ישא ה' וכו' וישם לך שלום ע"כ לא תיראו ממחלוקת הרבה תלמידים:
בגמ' והרי מריש דהוי שינוי השם וצריך להחזיר מדאורייתא ותירץ דהוי שינוי החוזר ופירשו בתוספות דשינוי השם לבד נמי קנה והא דצריך ליאוש היינו דווקא גבי הקדש דע"י דבורו נעשה שינוי לכך צריך יאוש אבל גבי מריש דממילא נעשה מהני אף בלא יאוש ותימא אמאי לא מוכח מצוה הבב"ע מאתנן זונה דחזינן דאסרה תורה אתנן דוקא להקרבה אבל הקדש הוי א"כ אמאי פסול להקרבה הא הוי לעולם שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש ואמאי פסול להקרבה אע"כ משום דהוי מצוה הבאה בעבירה משום דע"י המצוה מתירו וצ"ע:
עוד תמיה לי על מה דמקשה למ"ד יאוש קני מגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומר לו הרי שלך לפניך הא קני ליה ביאוש דמסתמא כיון דמטי עדן איסורא ודאי מיאש ואמאי אומר לו הש"ל הא דמים בעי שלומי ע"כ. וקשה הא הגונב חלבו של חבירו היכי דלא נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור חלב פטור משום דק"ל בדרבה מיניה א"כ כי מטא עידן דמיאש עבר הגזלן על בל יראה וקנה חמץ ס"ל להרמב"ם דלקי נמצא בעידן דמחייבין אותו ממון מחויב ממילא מלקות וק"ל בדרבה מיניה ולפיכך פטור מממון אבל גוף החפץ צריך להחזיר משום דנתחייב מקודם לכן להשיב את החפץ קודם איסורא דחמץ וי"ל משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואף דקני מ"מ לא עביד מעשה:
התוס' הקשו על רבה דאומר יאוש קונה מאבידה הא אבידה ל"מ אחר דאתי לידיה הגם שתיל עכ"פ לא מיושב למאי אמר רבה מידי דהוי אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמיאש מריה מקמא דאתי לידיה קני ה"נ קני הול"ל דחזינן דיאוש קונה באבדה ומאי נ"מ לכאן אם מקמי דאתי לידיה:
לרמב"ם (ה"ש פ"א ה"י) ד' מיני שבועות שבועת ביטוי במזיד לוקה (אם עבר בענין דיש בו מעשה) בשוגג מביא קרבן עולה ויורד וע' ויקרא נפש כי תשבע לבטא בשפתים ובפ' קדושים ולא תשבעו בשמי לשקר), שבועת שוא לוקה ובשוגג אינו מביא קרבן:
(ה"ג) במזיד לוקה. עיין פ"ב הלכה כ' וכ"א. עיין בכ"מ דבאוכל ולא אכל עבר בבל יחל ג"כ. ומה שהשמיט רבינו וכו' ויש לעיין ממה שכתב רבינו בה' נזירות ה"ב אחת משום לא יחל ולוקה שתים וצ"ע (ה"ז). ואם היה שוגג פטור. ועיין פ"ג משנה ז':
(פ"ג ה"ב) דעת רבינו בשבועה בלא שם לא מהני אף לקרבן. ודעת הראב"ד דלקרבן מהני רק אינו לוקה. (ויש לעיין הא לוקה משום בל יחל:
(הי"ד) עיין תוס' ד"ה גמר וברא"ש דין י"ד. ובש"ך סימן רל"ב אות רל"ד (אך דעדיין יקשה קושית הלח"מ מאי דאמרינן חדא תורה הא באמת גמרו בלבם לומר תורה דמשמע כל התורה כולה. וא"כ לא מהני מה דחשבו בלבם תורה אחת כמו באומר יאסרו כל פירות העולם דלא מהני מחשבתו רק לענין אונס. ור"ל כמ"ש הלח"מ דהתם ג"כ הוה כמו אונס דכפה עליהם וכו'.
וא"כ הכא איירי דגמר בלבו ולהוציא בשפתיו פת חטין אבל בנתכוין לומר פת סתם אסור אפילו בפת שעורים ולא מהני מחשבתו בדבר שלב"ל:
(פ"ט מה"ש ה"א) ב"י דשבועת העדות חייב בקרבן בין בנשבע מפי עצמו בין מושבע מאחרים. מושבע מפי אחרים היינו כשמשביעים שיעידו לו. אם ענה אמן הוה כמושבע מפי עצמו. השבועה א"צ שתהיה בב"ד. במושבע מפי עצמו ומפי אחרים. השבועה שאינו חייב עד שישביעם בב"ד על הכפירה אינם חייבים רק בכפרו בב"ד אפילו מפ"ע. דעת הר"ן דאם כפרו בב"ד ואח"כ נשבע חייבים משום דיכולין לחזור להגיד. דבא"י ל"ש כיון שהגיד (ועיין בסימן כ"ט בח"מ) ולדעת הפוסקים ה"ל ספק מה דתנן במתני' בכפרו היינו חוץ לב"ד ואתיא כר"מ. ומדברי רבינו אין הכרע די"ל מה שכתב יכפרו בעדותן ונשבע היינו דאמרו שבועה שא"י עדות. ועיין בפ' יו"ד הי"ח:
(ה"ו) אם ענו אמן חייבים. דהוה כמושבע מפי עצמו וא"צ שתהיה השבועה בב"ד משא"כ בלא ענה דצריך שישביעם בב"ד ויש לעיין הא עניית אמן לא עדיף מאלו הוציא השבועה בפיו שיעיד לו והא נשבע לקיים המצוה דאינו חל דהא הוא מחוייב להגיד עיין בפ"ה הי"ו, וי"ל דמטעם שבועת ביטוי אימעוט דכתיב ביה להרע או להיטיב ולא מטעם שבועת העדות ועדיין יש לעיין דהא בעדות ע"א אינו עובר בלא יגיד (ע' ב"ק פ' הכונס עיין בר"מ פ"א מהלכות עדות ובכ"מ שם) וא"כ אמאי פטור משום שבועת ביטוי ויש ליישב וק"ל:
(הי"ד) והעולה אם נשבע שא"י לו עדות. ובזדון בקרבן אז חייב משום שבו"ה ואינם לוקים משום שבועת ביטוי (ועיין פ"א ה"ג). והכלל כל שחייב משום שבועת העדות פטור משבועת ביטוי מדרשא דאחת מהנה. היכא שפטור מקרבן שבועת העדות חייב בביטוי ועיין בגמרא דרבא ס"ל אף היכא דליתא לשבועת העדות כגון שלא בב"ד ופסולי עדות פטור מביטוי משום דהוה דבר שבכלל ודעת רבינו (בפ"י הי"ט) דחייב:
(הי"ח) אלא בדבר שיש בו לאו והן. ואף דיש בה לאו בפסולין ושלא בב"ד מ"מ ס"ל לרבינו דפטור (ועיין בכ"מ):
(הל' מקואות פ"א ה"ד) המפץ עיין פכ"ג מהל' כלים ה"א ועיין פ"א הלכה ח'. ובתוס' ד"ה מפץ טעם למה פשוטי כלי עץ דטמאין מדרס ויש להן טהרה במקוה. עיין בגמרא דהא דמפץ מקבל טומאת מדרס אף שאין לו טהרה במקוה ול"ד לכלי חרס דאין מטמא מדרס משום דאין לו טהרה במקוה שאני מפץ דיש במינו דבר שיש לו טהרה ולשיטת תוס' דלא קאי על פשוטי כלי עץ צ"ל דיש במינו בגידולי קרקע. וכמ"ש התוס' ד"ה לאפוקי לענין כופת שאור):
לח"מ סי' כ"ט ס"א בהג"ה. דמא"י ליודע לא מקרי חומ"ג ועיין בר"ן בשבועת העדות דהא דהשביע עליהם ה' פעמים בב"ד דאינו חייב אלא אחת הוא משום דאאמע"ר. דעבר על כפירת שבועת העדות ולא מטעם דאינו חוזר ומגיד. ויש לעיין מה דאמרינן (בשבועות דף ל"ב) מנלן דאכפירה בב"ד הוא דמחייבי אחוץ לב"ד לא מחייבי ואמאי לא נפקא ליה מלאחת וכמו דהשיב אביי על שבועה בב"ד דאי חייב על כפירה חוץ לב"ד א"כ אמאי חייב על כל כפירה הא א"י לחזור ולהודות משום דאאמע"ר כיון דחייב על כפירה חוץ לב"ד. ובשלמא לשיטת רש"י ניחא דס"ל דהטעם הוא משום דאינו חוזר ומגיד וא"כ בחוץ ל"ש אחומ"ג וי"ל דחייב על כל אחת. אבל לשיטת הר"ן דס"ל דל"ש חומ"ג רק משום דאאמע"ר כיון דעבר על שבועת העדות וא"כ אי אמרינן דחייב על כפירה דחוץ לב"ד א"כ ל"ש לחייב על כ"א וצ"ע (וזו ראיה נצחת לדין דה"ר מנחם הארוך (עיין סימן כ"ח) דבשבועה דחוץ לב"ד יכול לחזור ולהגיד ועיין בתומים:
ב) והנה בדברי הר"ן הנ"ל יש לעיין על הא דאמרינן שם ואי ס"ד שבועה בב"ד וכו' והא אביי ס"ל דאף בשוגג בלאו עובר על שבועת ביטוי וה"ה לשבועת העדות רק דידע ליה בעלה ס"ג (עיין שבת עלה ס"ט) וא"כ בודאי לא נפסל כלל וא"כ י"ל דקרא דאיירי בכה"ג ול"ש אמע"ר כיון דלא נפסל ועיין תומים בסי' ל"ה מ"ש בשם הרשב"א דהיכא דאינו נפסל ל"ש אמע"ר. ואין לומר דהר"ן ס"ל דאף בלא נפסל שייך אמע"ר. ז"א דא"כ אף בלא שבועה עבר על אם לא יגיד. ואעפ"כ ס"ל דחוזר ומגיד ול"ש אמע"ר כיון דלא נפסל (עיין בב"י דהביא ראיה ממרי בר איסק דלא נפסל. וא"א דאמע"ר אף היכא דלא נפסל. א"כ אינו חוזר ומגיד מטעם דאין מע"ר. ועכצ"ל דס"ל דבכה"ג ל"ש אמע"ר וא"כ מה השיב לו אביי וצ"ע. ולדידן ל"ק די"ל דצריך שיהיה מזיד בלאו וא"כ נפסל ואף דהא הוא עבירה שאין בו מלקות ובשבועת העדות אין בו מלקות) ולא נפסל לעדות כיון דנפסל לשבועה וא"כ אינו מע"ר דהא הוא חובתו דנפסל לשבועה. ומ"ש דהא חובתו שנפסל לעדות או לשבועה משא"כ לאביי יוקשה כנ"ל:
אך מדברי הב"י שהבאתי מוכח דהיכא דאינו נפסל ל"ש לומר אמע"ר וכדברי התומים בסימן ל"ד. אך די"ל דעכ"פ דהיינו דוקא בהודה דרך תשובה ועיין תשו' הב"ח סימן צ"ח דס"ל דבכל גווני נאמן היכא דהודה דרך תשובה ובאמת מדברי הר"ן מוכח דלא כוותיה. וי"ל דאף לשיטת הפוסקים דהודה דרך תשובה אמע"ר היינו דוקא היכא דנפסל אבל היכא דא"נ בודאי לכ"ע מהני כשהודה דרך תשובה:
(סי' ר"ז ס"א בהג"ה) פטומי מילי עיין איזהו נשך דף ס"ו אות א':
(ס"ב) עיין בהרב המגיד דין ב' דכוונת רבינו הוא דאין אסמכתא בדבר שהוא מוחזק ביד הקונה לקנין ואף בלא מעכשיו. ועיין ב"י דף ר"א ע"ב ד"ה ואם קנו בבד"ח י"ל דהוה כמו החזיק את הקונה בשדה או במטלטלין אעפ"י שלא אמר מעכשיו. (ויש לעיין על מה שהקשה הב"י מדין ב' דל"צ מעכשיו על דין ז' דצריך מעכשיו וי"ל דהכא איירי כשהחזיק את הקונה וכמ"ש ה"ה ואפשר דקשיא ליה על לשון המשנה בשקנה בא' מהדרכים משמע אפילו בקנין כסף ושטר וא"כ איירי בלא החזיק דאי איירי בהחזיק א"כ קונה בחזקה וק"ל:
עיין סמ"ע אות ה' דמשמע דבכל ענין צריך מעכשיו ועש"ך שדבריו צ"ע:
(ס"ט) הלוהו על שדהו. הוה אסמכתא ואפילו לשיטת הרמב"ם דס"ל דבמה שתירץ לא הוה אסמכתא ש"ה שלא היה רק למשכון (כ"מ דין ב' ועיין בה"ה שם) ועיין בנ"י פ' הזהב דהביא בשם הרמב"ן דבמשכן לו מטלטלין לא הוה אסמכתא והוא תוספתא עיין בב"י. עיין סמ"ע אות י"ח והוא מדברי הרא"ש פ' א"נ דין כ"ט:
(סי"א) יבואר אי במחילה שייך אסמכתא. ועיין בר"ן פ' אלו נדרים מה שהקשה על הר"מ מדין מי שפרע מקצח חובו ובה"ה דין ה' מה שהמליץ בעדו:
(סי"ד סמ"ע אות ל"ח) ועיין בכ"מ בדין אם קנו בב"ד חשוב מ"ש בזה ובב"י דף ר"ב ע"ב ד"ה וכתב בעל העיטור שכתבו טעמים שצריך מעכשיו אף בק"ס לדעת הר"מ (י"ח) והרא"ש פ' א"נ דין כ"ט):
סמ"ע והוא מוכרח דהא הרא"ש ס"ל דסתם ק"ס הוא במעכשיו סמ"ע ועיין בר"ן פ' ואלו נדרים עלה כ"ד דבתנאי ל"א דקנין הוה כמעכשיו ולהכי צריך ב"ד חשוב דהוה כמעכשיו משום דלא מחייב בב"ד יעו"ש ויש לעיין דלפ"ז מה צורך לענין אסמכתא לסלק בב"ד חשוב הא בל"ז לא מהני קנין על תנאי משום דהדרא סודרא וצ"ע:
(סט"ו) ב"י דעת הח"מ דב"ד חשוב בלא אמר מעכשיו בפירוש לא מהני רק במתפיס זכיותיו ודעת הרא"ש ור"ן דקנין ב"ד חשוב א"צ להתפיס זכיותיו ומשום דקנין בב"ד חשוב הוה כמעכשיו בין לשיטת הרא"ש דק"ס הוה כמעכשיו ובין לשיטת הר"ן דב"ד חשוב הוה כמעכשיו ועיין בד"מ אות י"ב. דעת ה"ה בר"מ דקנין דב"ד חשוב לא מהני רק באסמכתא שהב"ד מכריחין אותו אבל בשאר אסמכתות הקנין דב"ד חשוב לא מהני אפילו בצירוף התפסת הזכיות ודעת הכ"מ דמהני לדעתו בכל האסמכתות. עיין ברא"ש נדרים פ"ד דין יו"ד:
(סי"ט) עיין סמ"ע נ"ג דשבועה מהני לסלק האסמכתא כמו קנין בב"ד חשוב ואם הוא בקנין ושבועה א"י לשאל על נדרו ואם מת מחוייבין היורשים לשלם והש"ך חולק:
עש"ך בשם מהרי"ו דבר חדש דהת"כ לא מהני רק לבע"ד דהוה כעין כריתת ברית:
(לסט"ו) עיין ברא"ש נדרים דהא דמהני קנין בב"ד חשוב היינו מטעם הפקר ב"ד ועפי"ז יש לעיין מה שהוצרך בסי"ב בהג"ה מעכשיו הא הוא מטעם הפקר ב"ד ועיין בר"ן דדחה טעם זה רק דבבד"ח הוה כמעכשיו:
(לסי"ד) ודעת הר"ן פ' אר"נד ג"כ במעכשיו לחוד מהני לסלק א"ס והא דאמרינן והוא דקנו מיניה בבד"ח היינו משום דקנין על תנאי ל"א דסתם קנין ס' הוא מעכשיו ולהכי צריך בד"ח דאז הוה כמעכשיו אבל במעכשיו א"צ בד"ח:
(לסט"ו) דיש דעות דס"ל דמעכשיו וב"ד חשוב ג"כ לא מהני רק בצירוף מתפיס זכיותיו והרא"ש בנדרים דחה דבריהם:
(סי"ג) וכן תנאים עיין ב"י דהביא פוסקים דל"ש אסמכתא רק כשהוא בדרך קנס. ובגיטין וקידושין אם שייך אסמכתא:
הג"ה והעולה דדבר שאינו בידו במקצת כגון קנית יין שייך אסמכתא אפילו בלא גזים:
ובדבר שבידו לגמרי יש חילוק בין גזים. ובמשחק בקוביא דאין בידו כלל קנה אפילו בגזים:
ויש עוד דעה דדבר שאינו בידו במקצת ג"כ קנה אפילו בגזים ול"ש אסמכתא רק בידו לגמרו וגזים:
אסמכתא לא קניא (סי"ג) מדאורייתא אם אסמכתא קניא עש"ך אות י"ז ובד"מ אות ז'. בגטין וקידושין אי שייך אסמכתא. עיין ב"י דף ריש ע"א ד"ה כתוב לתלמיד א' של הרמב"ן דאסמכתא ל"ש רק בד"מ ולא בגטין וקידושין דבר שהוא בידו ולא גזים ל"ש אסמכתא (סמ"ע למ"ד ט"ז). דבר שאינו בידו לגמרי כגון משחק בקוביא אפילו בגזים ל"ש אסמכתא (אות י"ז). במחילה אם יש דין אסמכתא (סי"א ועיין בר"ן נדרים מ"ש על הרמב"ם מה שהקשה ממי שפרע מקצת חובו ועש"ך אות ט"ז). במשכון שדה (ס"ט ועיין נ"י פ' הזהב) מעכשיו מסלק האסמכתא וסי"ד אף בק"ס צריך מעכשיו (אות ל"ח). אי מהני מעכשיו לחוד בלא ב"ד חשוב (שם). אי מהני ב"ד חשוב לחוד בלא מעכשיו (אות מ"ם). בהלוהו על שדהו א"צ ב"ד חשוב (סמ"ע י"ח). קנין דב"ד חשוב מאיזה טעם מהני (עיין בנדרים ברא"ש ור"ן). בשדוכים ובמלמד ל"ש אס' סט"ז וא"צ קנין עש"ך כ"ד. בשבועה ל"ש אסמכתא סי"ט ועיין בסמ"ע אי שבועה. דינו כבד"ח לסלק האסמכתא ומהני הקנין ועש"ך שחילק. דין אם נשבע לקיים המקח ובקנס ונותן הקנס אם נפטר משבוע ש"ך אות כ"ז דין גילוי דעת במכר ויש חילוק בין מקרקע למטלטלים (ס"ג) בגילוי דעת אין צריך משפטי התנאים עיין משל"מ. דין דברים שבלב במכר ומתנה (ס"ד). דין אם אכל הלוקח הפירות במקום דלא קנה להחזיר משום מחילה בטעות ועיין בסימן ר"ט בש"ך ז' (סמ"ע כ"ב). דין אם התנה המוכר כשיחזיר לו המעות שיחזירנו לו דאסור הלוקח לאכול פירות ושיש חילוק באמר לו הלוקח מדעתו תנאי זה דמותר (סמ"ע אות י"ג):
לסמ"ע אות ל"ט ועיין בר"ן בנדרים כ"ד דבק"ס על תנאי ל"א דסתם הוה כמעכשיו ובזה נדחה ראיות הרא"ש ודוק:
דין שנים שלוו ביחד לא נעשו ערבים קבלנים רק ערבים סתם (סמ"ע אות ג'). אם פרע א' מהם כל החוב חוזר וגובה מחבירו (אות ו'). שנים שערבו לאחד יפרע מאיזה ערב שירצה (אות ג' ואות י"א עיין סימן קל"ב דיש חולקים) וחוזר הערב וגובה חלקו מחבירו (אות י"ג) אם ג' ערבו למלוה ופרע א' מהם אם יכול לפרוע מא' לבד כל חלקו (אות י"ד). שנים שלוו מאחד ומחל לא' מהם אם כל החוב מחול עש"ך י"ז שיש חילוק בין ע"י פיוס מחל:
שנים שערבו לא' ומחל לא' יכול לגבות מהשני ול"ד לשנים שלוו בע"ק (אות כ') ויש לעיין אם הערב השני יכול לגבות לחלקו כמו בס"א. דין אחד שלוה משנים ומחל א' מהם (ס"ז). דין איש ואשה שלוו בשטר אחד שאינה נאמנת לומר שבעלה לקח המעות אלא שהיא חתמה לערב (סמ"ע אות כ"ה). דין שנים שהלוו לא' ובא א' מהן ליטול חלקו (ס"ט) ועש"ך אות כ"ה:
דין אם הערב פרע ולקח השטר בידו וחוזר ותובע חלקו מהמלוה אם המלוה נאמן לטעון פרעתי, דין שותפין שלוה א' מהן לצורך השותפות (ש"ך אות ט'). עיין סמ"ע אות כ"ו ובט"ז שם ועיין סימן ס"ב סמ"ע אות י"ב דאם היו שטר ממרים בידו וצ"ע:
ע"ח בחזקה דאין פורע בת"ז גובין אפילו מיתומים קטנים ובלא שבועה:
בלקוחות דעת הרא"ש דצריך לישבע עש"ך אות י"ד הטעם) ויש לעיין הא דעת הרא"ש בלוה חי צריך לישבע ועכצ"ל דהא דגבי מיתמי בלא שבועה משום דלא שכיחא וכמ"ש הסמ"ע באות י"ג וא"כ אמאי צריך שבועה בלקוחות הא קיי"ל דלא טענינן ללקוחות ג"כ מילתא דל"ש וצ"ע:
ג') באיזה אופנים דל"ש סברה דת"ז. אם השטר יוצא מת"י אחר בסתם הלואה (ס"ו ס"ז). באין לו הנאה מן המעות (ש"ך ט'). בקונטרסים (עש"ך י"ב). בכתובה (עיין תוס' כתובות) דאי אמרינן מיגו נגד חזקה דתוך זמנו (עש"ך י"ט). עביד אינש דפרע ביומא דמישלם זמניה ואם טוענין ליתמי (עש"ך אות י"ז). לענין שבועה לאחר הפירעון (עש"ך ט"ו ואות י"ט):
ע"ט דין האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי. ואין המלוה חייב שבועה אפילו לאחר הפרעון (ש"ך ד'):
מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והלוה נשבע היסת. אם הלוה טוען שאינו רוצה לשבע עד שיחזיר לו השטר (עש"ך ד') אם נתקיים אח"כ גובה בו ודעת הב"ח דלאחר שבועת הלוה אינו גובה. אם טוען הלוה מזוייף אם דינו כאומר לא לויתי (ש"ך ו'):
בטענת אישתבע לי דלא פרעתיך צריך הלוה להשליש מעות (ש"ך אות י"ב). אם טוען הלוה שאין לו צריך לישבע קודם שישבע המלוה (עש"ך מה שחילק בין שבועת נוטלין דמדין א"נ כלל יעו"ש אי תפס המלוה ואינו רוצה לישבע אי מפקינן (עסמ"ע כ"ב). בתלמיד חכם (ס"ו). בהיה המלוה חשוד (ס"ח). לענין היפוך אם יכול להפך השבועה על הלוה (ס"ט). באיזה טענות שא"צ המלוה לישבע (סיו"ד). אם המלוה אומר שהיה בו ריבית ובהיתר (עש"ך כ"א). בטענת מחילה ותנאי אם צריך לישבע אם ע"א אומר היה תנאי ואם ע"א אומר פרוע (עש"ך אות ל"ז):
עיין סי"ג נשבע הלוה וגובה מחצה. ויש לעיין הא נאמן במיגו דכופר הכל ול"ש העזה כיון דהעדים מסייעים לו וק"ל (עש"ך אות ל"ז):
פ"ג דין מי שיש לו שתי הלואות והלוה רוצה לחשוב אותם בפרעון המלוה שיש לו בה ערב והמלוה אינו רוצה לקבלם על חוב אחר הברירה ביד המלוה. וגם נאמן לומר שקיבלם בשביל החוב שאין לו ערב
(ס"ב) ב"י דאפילו אם פרעו בעדים נאמן המלוה לומר שקיבלם בשביל החוב שלא היה ערב ויפרע מן הערב. ובאמת יש לעיין איך יוכל להוציא ממון מהערב בטענה זו ואפשר לומר דלגבי הערב ה"ל כא"י אם פרעתיך:
(ס"ג) ב"י דל"א מיגו היכא דמשקר תחלה ועש"ך שחולק: