עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט
חידושים להרמב"ם
הלכות איסורי ביאה
(פ"א ה"ב) ואפילו היה העובר תלמיד חכם. עיין בה"ה ועיין בהלכות עדות [פי"ב ה"א] דאף לענין פסולי עדות י"ל שמא שוכח הוא אם הוא שבת וי"ל כמ"ש תוס' בסנהדרין דף מ"א ד"ה מנין להתראה. א"נ שהומת בתוך כ"ד בעינן וע"ז הוא גזה"כ דיש לחוש שמא שכח בזמן מועט ועפי"ז אין צריך לומר בסברת רבינו לחלק בין לשון הגמרא ללשונו כמו שכתב ה"ה רק די"ל כיון דאנן קיימ"ל בעלמא דהתראה מן התורה חיישינן שמא שכח בזמן מועט וא"כ אף בחבר י"ל דשמא שוכח הוא דלא עדיף החבר דהוא בחזקת יודע מהתראה קודם כ"ד וק"ל:
ובזה ניחא נמי מ"ש הא רבינו פוסק דאף בהתראה בעינן שיתיר עצמו למיתה וא"כ צריך התראה שיתיר עצמו למיתה (וא"ל כמ"ש התוס' שם וריב"י דחבר כיון שיודע הוה כהתיר עצמו למיתה ז"א דהא רבינו פוסק דאף בהתראה בעינן שיתיר עצמו למיתה ודוק). ועפ"י מ"ש ניחא דכוונת רבינו דהתראת תוכ"ד הוא כדי להבחין בין שוגג למזיד אבל משום התיר עצמו למיתה לא בעינן תוכ"ד ודוק:
עוד יש לעיין לשיטת ה"ה דהתראה היא להבחין בין שוגג דמעשה א"כ יוקשה מ"ד בכתובות ל"ג עדים זוממין א"צ התראה יעו"ש ולשיטתו יוקשה הא לא משכחת התראה רק היכא שהעדים יודעים שהמעשה הוא באיסור ובעדים זוממין לא שייך זה כיון שבשעת עדותן אינו מבורר להמתרים אם שקר מעידים עיין בתוס' שם שהקשו הא הוי ה"ס ותירצו ולשיטתו נסתר תירוצם וצ"ע ליישב:
(הלכה ט) עיין ה"ה והעולה מדבריו. דלדעת רבינו אין אונס לערוה ואף באנסוהו להתקשות בפחד מיתה ל"ש אונס ונ"מ דיענש עליו דל"ש אונס רחמנא פטריה משא"כ בע"ג וש"ד אף דמחוייב למסור עצמו למיתה מ"מ אם עבר אינו נענש משום אונס וכמ"ש בהלכות יסודי התורה ודעת הי"מ (והוא דעת התוס' בסנהדרין וביבמות נ"ג ד"ה אין) דגם בערוה שייך אונס רק דנ"מ בין ערוה לע"ג וש"ד דבדבר שאין בו מעשה אינו מחוייב למסור עצמו למיתה כמו בקרקע עולם ובערוה היכא דהדביקוהו בענין דל"ש בו מעשה מ"מ כיון דאין אונס לערוה הוה כיש בו מעשה ומחוייב למסור עצמו וזו שאמרו אין אונס לערוה. ובדיעבד פטור באנסוהו עיין בתוס' דנעבד אסור אף באונס דאינו חייב מ"מ כיון דמחוייב למסור עצמו לכתחלה הוה נעבד ואסור (תוס' יבמות שם):
אונס פטור מכלום. יש לעיין למה צריך קרא דוחי בהם דעל כל העבירות יעבור ואל יהרג הא תיפוק ליה דהו"ל אונס. ויש לחלק דאונס רחמנא פטריה הוא על העונש אבל לא לכתחלה (ועמ"ש ברמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש ה"ו יעו"ש). (ובזה יש ליישב דברי רש"י ביבמות ט' דפירש מה להנך שכן הכשר מצוה דעקירת לאו הוא קיום העשה משא"כ ביבמה אפשר בחליצה יעו"ש בתוספות שתמה על פירושו הא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולדברינו י"ל כיון דעשה דוחה ל"ת הוה כאונס ולא איכפת לן במה שיש בהל"ת כרת משא"כ ביבום לא הוה כאונס כיון דאפשר בחליצה ואף לענין שיכול לקיים שניהם ל"א דהוה אפשר בחליצה מ"מ לענין אונס כיון דאפשר בחליצה לא הוה כאונס א"כ להכי י"ל דלא דחי ודוק):
שנאמר ולנערה ל"ת דבר. יש לעיין למה צריך קרא הא בעינן שיתיר עצמו למיתה ובאונס לא התירה עצמה ויש לחלק:
(הלכה י"ז) וכן קטנה עיין בגמ' דיש תקלה כיון דמזידה היא ורחמנא הוא דחס עליו ופטור מעונשין (א"ה עיין פ"ג ה"ב ובה"ה שם ולכאורה יש לרבינו מקום לסמוך ע"ז דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא דאל"ה אמאי הבהמה נסקלת דהא אונס לא גרע משוגג דאין הבהמה נסקלת ודוק):
(להלכה כ') עיין ש"ע אה"ע סי' י"ט ובב"ש מ"ש בזה:
(הלכה כ"א) עיין תשובת מהרי"ק שכתב דלענין מלקות לא בעינן ראיה עם החזקה אבל לענין מיתה בעינן ראיה עם החזקה כגון שנוהג עמה כאיש עם אשתו או בנה כרוך אחריה. ומדברי רבינו לא משמע כן דכתב סתם דהורגין אותו עליה:
(הלכה כ"ב) האשה שהוחזקה נדה בעלה כו' ומיירי במעשה וכמ"ש רש"י ולא בעינן למ"ד יום ובלא מעשה אין בעלה לוקה עליה אא"כ הוחזקה שלשים יום וכמש"כ בהכ"א (עב"ש שם אות ב'):
א) עיין תשובת רמ"א דצידד לומר דבעלה לוקה עליה ולא הוא דע"כ לא מהני חזקה דשכנות רק למי שמסופק בדבר אבל מי שיודע בבירור יכול לחזור באמתלא. שוב דחה סברא זו מדקיי"ל מהוחזק בעיר שלשים יום דמהני חזקה לגבי עצמו ולא מהני אמתלא דאל"ה הוה התראת ספק ועוד דהוה כנהרג מפי עצמו כיון שיכול להכחיש וא"כ מוכח דאף למי שיודע מהני החזקה ולא מהני אמתלא:
ב) עיין תשובת חה"ש דכתב כיון דבמיתה בעינן שיתיר עצמו למיתה לכך לא מהני הכחשה ואמתלא ועיין ברמב"ן שכתב דבהוחזקה נדה בשכנותיה לא מהני אמתלא מדלוקין עליה כודאי חשבינן לה. ולפי דברי התשובה הנ"ל אין ראיה מעונש לאיסור כיון דבעונש התיר עצמו למיתה ולכך לא מהני אמתלא משא"כ איסור. ולדינא קיי"ל דלא מהני אמתלא במעשה:
ג) עיין במהרש"א יבמות פ"ת דחזקה דמעיקרא לא מהני רק למי שמסופק בדבר יעו"ש. גבי שניסת לאחד מעדי'. ועיין בכתובות בסוגיא דשנים אומרים מת ובפ"י שם שהביא סברא זו בשם הרשב"א וסוגיא דסוקלין על החזקות יש לחלק בין חזקה דמעיקרא לחזקה דהשתא (עיין סדרי טהרה אות א' קפ"ד):
שייך לאות ב' ולפי דברי התשובה הנ"ל י"ל דלענין איסור מהני אמתלא למי שיודע בדבר ומסוקלין על החזקות אין ראיה די"ל דשאני התם שהתיר עצמו למיתה (אך הב"ש העלה דאין חילוק). ויש לעיין לדעת רבינו בה"ס פט"ז דכל עדות שהוחזק בע"א נענש. א"כ למה צריך להוחזק הא באמרה סגי ליה דהכא נאמנת בתורת עדות דילפינן מוספרה לה וע"כ לא בעינן הוחזק שלשים יום רק היכא שאין הנאמנות מתורת עדות אבל הכא דנאמנת בתורת עדות א"צ להוחזק ואפשר לומר דהכא איירי שלא בב"ד וכל שלא בב"ד קיי"ל דיכול לחזור ולהגיד ולומר מבודין היינו עיין אה"ע סימן י"ז ס"ח בח"מ וב"ש שם וא"כ ל"ש לומר דלוקה כיון דיכול לחזור ולהגיד וא"כ ה"ל התראת ספק ועוד דלא איתחזק כלל כיון שיכול לחזור ולהגיד ולהכי צריך להוחזק (וא"ל דלפי"ז למה צריך לאמתלא כלל י"ל דמטעם שוותה נפשה חד"א צריך לאמתלא באמרה טמאה אני לך) ועמ"ש בהכ"ג. ועוד יש ליישב דבאמרה מהני אמתלא וכמ"ש בפ"ד יעו"ש:
ד) אעפ"י שעיקר העדות בעד אחד וכו'. עיין ברבינו פ"ט מהלכות נזירות ובפ"ג משגגות ופט"ז מהלכות ממרים. ועיין בנ"י פ' ח"ה גבי שלש אחין דעדות אחת הוא להזמה וא"ל דהא היכא דמעיד על אשה שהיא מקודשת נמצא זה נהרג בעדות עצמו והיינו כסברת רבינו דכיון שהוחזק באיסור נהרג ואעפ"י שהוא בע"א והתורה אמרה לא יקום ע"א באיש לכל עון מ"מ כיון שבשעה שבא להעיד אינו בא על עונש רק על איסור והתם נמי ודוק. ועיין בש"מ שהביא בשם הירושלמי דלהכי עדים פסולים בקרובים לזה דכשיוזמו נמצא זה נהרג בעדות אחיו וזה סותר לדברי הנ"י. ויש לחלק:
ה) ויש להוכיח מדברי רבינו דבע"א לא מהני אמתלא דאל"ה אמאי לוקה הא ה"ל ה"ס וכמ"ש הרמ"א בתשובה סימן ב' יעו"ש וע"כ לא מהני אמתלא רק היכא שא"נ בתורת עדות והא דמהני אמתלא בטמאה אני לך (בפ"ד ה"י) והתם נמי נאמנת בתורת עדות י"ל דהתם איירי חוץ לב"ד אבל בב"ד יש לומר דלא מהני אמתלא כמו דקיימ"ל בחו"מ סימן כ"ט בע"א בממון דלא מהני אמתלא. אך דבאמת י"ל דרבינו לשיטתו דס"ל דהתראת ספק שמה התראה וא"כ י"ל דמהני אמתלא. (ובזה יש ליישב קושית ה"ה והכ"מ מה שהניחו דברי רבינו בצ"ע אמאי לא כתב דלוקה משום טומאה ולפי מ"ש י"ל דהא ברפ"ה מהלכות שבועות כייל רבינו דבלאו שאינו מפורש בתורה אינו לוקה על ה"ס וא"כ סוטה דלא הוי לאו המפורש בתורה וכמש"כ ה"ה דנפקא ליה מאשר הוטמאה לכך ס"ל לרבינו דאינו לוקה בע"א דהוה התראת ספק דיכול לחזור באמתלא ודוק ועיין באה"ע סימן ל"ז באב שאמר קדשתי אי מהני אמתלא יעו"ש בט"ז ובב"ש וצ"ע:
ו) אך דכבר הוכחנו באות ג' דס"ל לרבינו דכל שיכול לחזור אינו לוקה וי"ל דלא מקרי איתחזק כלל וא"כ מוכח דבע"א לא מהני אמתלא ודוק דאל"ה למה צריך להוחזקה נדה בשכנותיה לדעת רבינו באמרה סגי ועכצ"ל כיון דיכולה ליתן אמתלא ודוק. ומה שמקשה הכ"מ על רבינו יש לתרץ עפ"י מ"ש המשנה למלך בפ"ג מהלכות סוטה הכ"ג דע"כ לא מהני ע"א קודם שתיה דגזה"כ דלא תשתה כל שיש עד בטומאה וכיון דליכא שתיה להיתרא נשארה באיסורא דומיא דנשים שא"ר לשתות. וא"כ להכי אינו לוקה בטומאה בע"א דהא קיימ"ל בנשים שא"ר לשתות דאם בא עליה אינו לוקה (ועיין בפי"א מהלכות גירושין הי"ד) וע"א אינו עושה פעולה רק להחזיקה כנשים שא"ר לשתיה. אך דהא דלוקה על זונה י"ל כיון דסוטה הוה ספק ולא איתחזק לאיסור ולא להיתר דקיימ"ל דע"א מהימן וא"כ י"ל דנאמן להחזיק כודאי זונה משא"כ על טומאה דהוה דבר שבערוה ודבר שבערוה א"נ אף היכא דליכא חזקה כלל (וכמו שהאריכו הפוסקים בדין זה' וא"כ א"נ מטעם נאמנות כודאי רק כנשים שא"ר לשתיה ולהכי אינו לוקה משום טומאה משא"כ זונה לא הוה דבר שבערוה כלל וכמש"כ הפוסקים ודוק:
האשה שהוחזקה נדה כו'. והנה אם אמרה כן טמאה אני לך יש להסתפק אם בעלה לוקה עליה והנה לדעת רבינו י"ל דלא גרע מע"א דקיי"ל דכל שהוחזק לאיסור הוחזק לעונש. אך דבאמת י"ל דבחוץ לב"ד לא מהני עדותה ויכולה לחזור ולהגיד ולכך אינו לוקה. אך דלפי"ז יש לעיין כיון דמטעם עדות א"נ חוץ לב"ד רק מטעם חד"א וא"כ אמאי בעלה לוקה עליה בהוחזקה. אך דבאמת י"ל דבאמת עדות מהני חוץ לב"ד רק שיכולה לחזור וכיון שא"י לחזור מטעם חד"א ובמעשה לא מהני אמתלא ולכך לוקה עליה ודוק. עוד י"ל דהא דהוחזקה נדה הוה כהוחזק שלשים יום. אך דאינו נייח לי דחזקה דמעשה יהיה מהני כשלשים יום ולא מהני החזקה אף לענין עדות וק"ל עיין פ"ד ה"י:
(הלכה כג) עיין פ"י ובקו"א אות צ"א דאמאי אינה נסקלת עפ"י האב היכא שבא האב מקודם ואתחזק א"א על פיו ומ"ש מעדות א' דס"ל לרבינו דלוקה באתחזק מקודם וכמ"ש בהכ"ב וכתב כיון דחידוש הוא שחידשה תורה בנאמנות האב אין לך בו אלא חידושו (עיין בר"ן בקידושין ס"ד דכתב ג"כ כעין סברא כיון דחידוש הוא אין להאמינו במיגו יעו"ש. (ועפי"ז יש ליישב ג"כ קושית הכ"מ בהכ"ב על רבינו דלענין סוטה חידוש הוא שהאמינה תורה דאין דבר שבערוה פחות משנים משא"כ לענין זונה לאו חידוש הוא דהא ע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק ודוק:
ב) שוב ראיתי בשער המלך פט"ז מהל' עדות דחולק על הפ"י וס"ל היכא דבא האב מקודם נאמן אף לקטלא ודברי רבינו אמורים בבא האב לאח"כ (והתראה היה על ידי קול יעו"ש). והנה לפי מ"ש הב"ח והביאו החו"מ בסימן ל"ז אות מ"ח דהאב נאמן לחזור ולפסול הקידושין אף לאחר כ"ד דהתורה האמינתו בכל אשר יאמר בקידושי בתו א"כ י"ל דל"ש לומר דאיתחזק כיון שיכול להחזיר ולהגיד לא איתחזק כלל וכמ"ש באות ד' בהכ"ב, ול"ד לע"א דלא מהני אמתלא וכמש"כ לעיל. (וההוא דטבח ביו"ד י"ל דאיירי חוץ לב"ד ועיין בספר ח"ד בסימן קפ"ז):
ג) שוב מצאתי בשפתי דעת ביו"ד סימן א' אות ל"ט דהביא בשם הכה"ג דהא דאב נאמן לאסור את בתו הוא מטעם שווי חד"א דהתורה האמינתו לאב ולהכי מהני אמתלא כמו בטמאה אני לך ולהכי לא הוה איתחזק (ובאמת י"ל דזו סברת הט"ז שם דמהני אמתלא באב כיון דמטעם חד"א קאתינן עלה ובחד"א מהני אמתלא וא"כ י"ל ג"כ דרבינו איירי אפילו בבא האב מקודם) ומיושב קושית הפ"י ודוק:
ד) וכן האשה שאמרה מקודשת אני וכו' דבשוויתה חד"א ל"א הסברא כיון דאיתחזק כמו בע"א. ועיין ברבינו פ"כ הי"ג דכתב אם נשאו או נטמא לוקה. ודוחק לומר דאיירי בהוחזק שלשים יום דא"כ אמאי כתב והנבעלת לו ספק חללה ומ"ש מהוחזק דבה"כ. ועיין משנה למלך שם מ"ש בזה והניח בצ"ע ולפי מ"ש לעיל י"ל דמיירי בלא הוחזק שם ואעפי"כ לוקה דהא י"ל טעם דבחד"א אינה נסקלת די"ל כיון דיכול ליתן אמתלא בחד"א משא"כ בעדות דלא מהני אמתלא. והנה בכהן מדאורייתא נאמן בע"א דלא איתחזק לומר שהוא כהן רק משום דמעלה עשו ביוחסין לא האמינו (ועיין ב"ש סימן ל"ג אות ז') וא"כ כיון דלגבי עצמו נאמן מצד חד"א וא"כ ל"ש מעלה עשו ביוחסין ונאמן מתורת עדות ובעדות שייך הסברא כיון דהוחזק עפ"י לאיסור הוחזק ג"כ לעונש ודברי רבינו עולים כהוגן (ובאמת י"ל כסברת המשנה למלך דס"ל דבעי הוחזק דכמו בשוותה חד"א ס"ל לרבינו דאינה נסקלת ול"ד לע"א דהתם איתחזק לכ"ע והתם נמי בכהן אף דנאמן לגבי עצמו בתורת עדות מ"מ לא מהני כיון דלא איתחזק לכ"ע וק"ל):
ה) ובדרך פלפול יש לתרץ קושית הפ"י הנ"ל דלפי מש"כ הפ"י בהאומר דף סד דלהכי בנשואין הימני' רחמנא ולא בשבויה והוא מטעם כל שבידו וכמ"ש שם דכל שבידו לאיש מיוחד ל"א רק דהא יכול למצוא אחד שיקדשה לו ברצונו וא"כ שייך כל שבידו. והנה אמרינן ביבמות פ' החולץ במי שבא ואמר נתגיירתי ביני לב"ע מטעם דלדבריך כותי הוא ואין עדות לכותי וה"נ דכוותיה כיון דלדבריו שקידשה לאחד שוב אין בידו לקדשה לאחר דהא אין קידושין תופסין וא"כ כיון שאינו בידו לקדשה שוב א"נ (וא"ל שבידו לקדשה לזה שאומר ז"א דהא לאיש מיוחד ל"א דהוה בידו) עוד לפי מ"ש הטעם דלהכי בנשואין הימניה אף דאמרינן דלא הוה בידו דדילמא לא יתרצה מ"מ. (אך דבאמת י"ל כיון שהאמת הוא שקידשה לזה א"כ בידו שקידשה לזה ול"ש שמא לא יתרצה כיון דבאמת כבר קידשה לזה. ובזה אמרתי לישב קושית הפ"י מה שהקשה על הא דאמרינן בנשואין הימיני' רחמנא ובשבוי' לא הימני' ואמאי ילפינן בכותי מנאמנות האב לכל מילי יעו"ש. ובאמת י"ל לפי מ"ש הש"ך גבי קיום בע"א דהא דאין ע"א נאמן לאו משום שהוא משקר רק משום גזה"כ והנה בכל שבידו לא הוה גזיה"כ וא"כ י"ל כיון דבאמת הוה כל שבידו רק משום שמא לא יתרצה וכמו דאמרינן שם גבי נשבית משא"כ כשאומר שקידשה א"כ אי אמרינן דהאמת אתו וא"כ שפיר בידו לקדשה לזה ול"ש לומר שמא לא יתרצה כיון דבאמת הוא קידשה וא"כ בידו לברר וליכא כלל גזה"כ ודוק). אך דבאמת י"ל דגם בזה שייך שמא לא יתרצה ועוד דכל שבידו הוא שבאמת יכול לאסור ולפי דבריו א"י לאסור ודוק. אך לפמ"ש הפוסקים דהיכא דאינו חייב מיתה על עריות י"ל דקידושין תופסין (עיין באבני מלואים מ"ש על שיטת ר"י ברזילי בקידושי קטן יעו"ש) וא"כ ה"נ כיון דלאיסורא הימיני' לקטלא הימניה וא"כ ל"ש לומר דאי מהימנינן ליה א"כ אינו בתורת עדות דלא הוה כל שבידו דהא שפיר יש להאמינו לאיסורא ולא לקטלא ושפיר יכול לקדשה דהא הקידושין תופסין היכא דאינו חייב מיתה ודוק. וא"כ מיושב שיטת רבינו דבאב ל"ש כיון דהוחזק לאיסור שיוחזק לעונש דאי מחזקינן ליה לעונש שוב אין עדותו עדות כלל דהא אז לא הוה בידו לקדשה כיון דאין קידושין תופסין בעריות והוה כמו בכותי דא"נ משום דאם אנו מקבלין דבריו שהוא כותי שוב אין עדות לכותי וה"נ דכוותיה דאם אנו מקבלין דבריו שקידשה שוב אין בידו לקדשה כיון דאין קידושין תופסין בחייבי מיתה ודוק. ועיין בדין דנאמן האב לומר על בנו שהוא ממזר והארכנו בזה ואכ"מ:
ו) עוד מה שנראה לישב בזה די"ל דסברת רבינו הוא דכיון שהוחזק לאיסור ממילא הוחזק לעונש דלא פלגינן דבורא וכמש"כ התוס' ביבמות מ"ז. ועיין בקידושין בסוגיא דיכיר (עיין בס' המקנה שם) אך דבאב ע"כ דאמרינן פלגינן דבורא דהא נאמן לאיסורא ולא לקטלא אף אם זנתה מקודם שהעיד וע"כ די"ל דגזה"כ הוא דפלגינן דבורא וא"כ ניחא דבאב כיון דאמרינן פ"ד א"כ אין ראיה מאיסור לעונש ודוק. אך דבאמת יש להבין טעמא דקרא דלאיסורא האמינו ולא לקטלא הא קיי"ל דל"א פ"ד ומכ"ש היכא דליכא למיפלג דבורא (ע' בתו' כתובות וביבמות כ"ה) בודאי ל"א פ"ד. אך דבאמת י"ל דגבי בע"ד אמרינן פלגינן דבורא וכמ"ש הראב"ד וא"כ ה"נ יש לומר כיון דבקידושין יוצאה מרשות האב (לענין הפרת נדרים) וא"כ י"ל דהוה כבע"ד ובבע"ד אמרינן פ"ד. (ואף היכא דליכא למיפלג דבורא כמ"ש רבינו בפי' המשניות בסוף נדרים דאף היכא שאין מציאות לחילוק הדברים אמרינן פ"ד בבע"ד. אך דבעדות ל"א פלגינן דבורא וא"כ להכי סובר רבינו דבע"א כיון שהוחזק לאיסור הוחזק לעונש כיון דבעדות ל"א פ"ד ודוק היטב:
ז) ובזה יש ליישב ג"כ מה דאמרינן בעלה לוקה עליה משום נדה ולא היא די"ל דהא דהוחזקה נדה בשכנותיה דלוקה עלי' היינו כסברת רבינו דכיון שהוחזק לאיסור הוחזק לעונש דל"א פ"ד משא"כ לגבי עונש עצמה דהיא כבע"ד שפיר י"ל דפלגינן דבורא ודוק:
איברא דהארכנו במקום אחר לבאר אי שייך בע"א עדות שבטלה מקצתה כיון דכל הפסולים נאמנים בע"א אף זה הפסול לא גרע בו. וע' בתוס' שכתבו דבדרבנן ל"א פלגינן דבורא (ע' תוס' כתובות ל"ש אלא דאמרו אנוסים היינו) וביבמות ק"ה קיי"ל דבהרגנוהו אמרינן פ"ד והא עד מיתה הוא דרבנן ועכצ"ל דבע"א ל"ש כלל הסברא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ועיין בר"ן בעבד שהביא גיטו דחילק שם בעניני פ"ד ומוכח לכאורה דאף היכא דפסולי עדות כשרים (בשחרור) מ"מ שייך בהו עדות שבטלה מקצתה והארכנו בזה בחידושינו ואכ"מ להאריך:
האשה שהוחזקה נדה בעלה לוקה וכו'. עיין בגמרא דילפינן מוספרה לה דנאמנת בתורת עדות ולכך בעלה לוקה עליה. ויש לעיין לפי מה דקיי"ל דעדים שאמרו באיסור חוץ לב"ד יכולין לחזור ולומר מבודין היינו א"כ אמאי בעלה לוקה עליו. ועיין בתשובת רמ"א דכתב דהיכא דיכולה לחזור באמתלא אין בעלה לוקה עליה. ואפשר לומר דכמו דמהני המעשה ולא תוכל לחזור בחד"א כ"כ מהני לענין העדות כיון דעבדה מעשה א"י לחזור ופשוט. ועיין מ"ש בפ"ד ה"י יעו"ש:
מהדורא בתרא הוחזקה נדה. והנה לדעת רבינו ניחא דכל שהוחזק לאיסור הוחזק לעונש וה"נ כיון דהיא נאמנת בתורת עדות הוחזק לעונש. אך דלדעת תוס' בחולין (עיין פסקי תוס') דל"א כל שהוחזק לאיסור הוחזק לעונש א"כ אמאי לוקה עליה ודוחק לחלק כיון דעבדה מעשה אף תוס' מודים בזה וצ"ע:
הכללים בקצרה מהכ"א. א) חזקה דשלשים יום מהני לסקול עלי' (הכ"א). ב) דעת המהרי"ק דחזקה בלא ראיה לא מהני לד"נ ולמלקות מהני. והב"ש דחה דבריו (ב"ש סי' י"ט). ג) הרמ"א בתשובה נסתפק אי מהני החזקה אף למי שטוען ברי נגד החזקה ולבסוף העלה דמהני. ד) המהרש"א ביבמות פ"ב כתב דחזקה דמעיקרא לא מהני למי שטוען ברי נגד החזקה ועיין ברשב"א שהביא פ"י דכתובות דהוא ג"כ כדבריו. ויש לחלק בין חזקה דמעיקרא להוחזק שלשים יום דהיא חזקה ברורה יותר ומהני אפילו נגד החזקה ה) בעדות אפילו בעד אחד כל שהוחזק לאיסור הוחזק לעונש ולא בעינן הוחזק שלשים יום. ו) בשוותה חד"א לא אמרינן כל שהוחזק לאיסור הוחזק לעונש ואינה נהרגת ע"פ רק בהוחזק שלשים יום. ז) בעדות חוץ לב"ד י"ל דדודאי לא הוחזק לעונש כיון שיכולין לחזור. (והא דהוחזקה נדה בשכנותי' דבעלה לוקה עלי' יש לעיין כיון דהוא חוץ לב"ד. א"כ לא מהני מתורת עדות ומטעם חד"א אין לענוש בעלה עפ"י ואף היא עצמה וכמ"ש באות ו'. ויש לומר חדא כיון דעשתה מעשה הוה כהוחזק שלשים יום. אך דזה הוא דין חדש דבמעשה לא בעינן הוחזק שלשים יום אך די"ל דבאמת נאמנת מתורת עדות ואף דיכולה לחזור מ"מ י"ל כיון דמטעם חד"א א"י לחזור שוב א"י לחזור ג"כ מתורת עדות. ועוד אפשר לומר דע"כ א"י לחזור בחוץ לב"ד רק שלא במעשה אבל במעשה א"י לחזור אף היכא דל"ש חד"א. ת) בעדות האב דנאמן לאיסור ולא לעונש על למפרע דעת הפ"י דאף להבא לא הוחזק לעונש עפ"י וגרע מע"א כיון דחידוש הוא. ודעת שער המלך דלא גרע מע"א דהוחזק לעונש (ועיין מש"ל סיוע לדברי הפ"י). ט) מה שיש להסתפק אם שייך בעדות אמתלא עיין פ"ד ה"י:
(פ"ד ה"ו) כל חייבי טבילות עיין פ"ו הי"א
(ה"ז) נתאחרה עיין הגה"מ ועיין בפ"ו מהל' יסודי התורה ה"ו נזדמנה לו טבילה של מצוה ובלחם משנה שם
(ה"ט) כל הנשים שיש להן ווסת. דעת רבינו דבאין לה ווסת אסורה דאימור חזאי וכדאמרינן שם בגמ' (ורבינו לשיטתו דס"ל בהי"ג דאשה שאין לה ווסת אסורה לשמש בלא בדיקה) ודעת הרשב"א דבאין לה ווסת ג"כ מותרת רק דמחשב לעונה בינונית והיינו כריש לקיש ע' ה"ה:
אין צריך לשאול לה. היינו כשמחשב ימי ווסתה די"ל דטבלה (כ"מ) ועיין בה"ה דמפרש דברי רבינו דא"צ לחשוב ימי ווסתה כלל רק כיון שיש לה עונת ווסת ועברה עונת הווסת מותרת לו והכ"מ חולק עליו:
אין צריך לשאול לה. ע' תוס' ד"ה אפילו הגיע ובראש פ"א דין א' דאי הוה ווסתות דאורייתא כודאי ראתה חשבינן לה ואסורה. ובזה פליגי ר"ה ור"י דר"ה ס"ל ווסתות דאורייתא ולכך אסור אפילו אם יש לאחר ווסת כשיעור ראיה וספירה וטבילה יעו"ש (ובאמת דיש לעיין לדעת רבינו דס"ל דבאין לה ווסת אסורה וא"כ עיקר ההיתר הוא משום דיש לה ווסת וא"כ ע"כ כודאי ראתה חשבינן לה. דאי אמרינן דלאו אורח בזמנו בא א"כ אפילו ביש לה ווסת אסורה לשמש וי"ל דע"כ לא אמרינן דווסתות דרבנן רק משום חזקה דטהרה המנגדתו אבל לענין שנאמר שלא ראתה שלא בימי ווסתה ע"ז ליכא חזקה המנגדת דלענין זה ודאי ווסתות דאורייתא ודוק. ועיין בש"ע באם יש לה ווסת דתולין בווסת ואף דווסתות דרבנן מ"מ כיון דלאוקמי בחזקת טהרה י"ל דווסתות מדאורייתא ודוק):
עיין בירושלמי דזה דספק דאימור טבלה הוא רק למ"ד דטבילה בזמנה מצוה וא"כ יש לעיין על רבינו דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה וא"כ יש לומר דלא חשבינן ליה לספק דטבלה (ויש לדחות):
ואם הניחה נדה אסורה. דאין ספק מוציא מידי ודאי:
(ה"י) עיין כתובות דף כ"ב ע"ב תוס' ד"ה אפילו הגיע. ובאמת יש לעיין לפי מה שכתב באה"ע סימן י"ז ס"ח דבחוץ לב"ד יכולין לחזור וא"כ אמאי א"נ בלא אמתלא. ויש לחלק דהכא לא מתורת עדות נאמנת רק מטעם חד"א ולכך א"צ ב"ד. אך דיש לעיין לפי מ"ש הר"ן בנדרים דאשה א"י לשוות חד"א בדבר שהיא משועבדת לבעלה וא"כ עכצ"ל דמטעם עדות נאמנת. ואפשר כיון דיש לה נאמנות ע"ז בב"ד יכולה ג"כ לאסור על עצמה. ואם אמרה בב"ד טמאה עיין פ"א הכ"ג מ"ש אם בע"א יכול לחזור באמתלא יעו"ש וה"נ נאמנת בתורת עדות דילפינן מוספרה לה. ובדין אמתלא עיין בה"ה דבמעשה ל"ש אמתלא ועיין בהכ"ג מ"ש בזה. אם הוחזקה שלשים יום לא מהני אמתלא (ב"ש סימן י"ט). עיין בה"ה מ"ש דבמעשה לא מהני אמתלא ועיין בש"ע ממ"ש מטבח שעשה סימן בראש הכבש ומה שנראה בישובו די"ל דבעדות לא מהני אמתלא רק היכא שא"נ בתורת עדות רק מטעם חד"א בזה מהני אמתלא והכא דמהני אמתלא בלא מעשה אף שנאמנת בתורת עדות י"ל כיון דהוה חוץ לב"ד ואף בלא אמתלא יכולין לחזור וכמ"ש רק דמטעם חד"א א"י לחזור רק באמתלא. והנה במעשה י"ל דל"ש חזרה בחוץ לב"ד אף לענין עדות וכבר הוכחנו דין זה מהא דהוחזקה נדה דבעלה לוקה עליה דמטעם עדות הוא וכמו דאמרינן בהמדיר לה. והתם ג"כ חוץ לב"ד הוה ומוכח דבמעשה א"י לחזור ולומר מבודין היינו וכמש"ל בפ"א הכ"ב. וא"כ כיון דעבדה מעשה אז א"י לחזור אף באמתלא כיון דנאמנת מתורת עדות ובעדות ל"ש אמתלא. אך דבאמת הוכחנו הדין דע"א דא"י לחזור באמתלא הוא דאמתלא לא מהני בעדות לעקור עדות הראשונה לגמרי רק דנשאר עדות הראשונה והוא מכחיש לעדות הראשונה. וראיה לזה מדברי התוס' באנוסים היינו מחמת נפשות דנאמנים דכתבו התוס' דהוה תרי ותרי ואנוסים היינו היינו אמתלא וא"כ מוכח דחזרת אמתלא הוה כחד לגבי חד וקיי"ל בכ"מ שהאמינה תורה לע"א הרי הוא כשנים וא"כ שוב א"נ לחזור באמתלא דאין דבריו של ע"א הרי הוא כשנים. אך דבאמת י"ל היכא דמעיד בב"א בהכחשה ל"ש כ"מ שהאמינה תורה דל"ש כל מקום שהאמינה רק בנתקבל עדותו בב"ד וא"כ ה"נ י"ל דהא אמרה חוץ לבית דין ול"ש כ"מ שהאמינה ואף דמהני עדותה מ"מ כל מקום שהאמינה ל"ש רק בב"ד:
אך דהא כתב שם הש"ך ביו"ד סימן קכ"ז דהיכא שהאמינה תורה בפירוש נאמנת אפילו בבאו בב"א וא"כ ה"נ י"ל כיון דוספרה לה הוה כהאמינה תורה בפירוש וא"כ שייך כל מקום שהאמינה אפילו בב"א וא"כ י"ל דשייך בכה"ג כ"מ שהאמינה תורה בפירוש משא"כ בההוא דטבח דלא האמינתו תורה בפירוש לאיסור רק מצד הסברא ל"ש כל מקום רק היכא שנתקבל עדותו מקודם בב"ד ודוק. וא"ל דהא על טהורה אני ג"כ נאמנת בפירוש י"ל דבכה"ג בחזרה אינה נאמנת בפירוש ודוק ומיושב קושייתם:
כללי אמתלא. א) הנה בשויתה נפשה חד"א א"י לחזור רק באמתלא והיינו דטמאה אני לך דהכא. ועיין בפ"ט מהלכות אישות הלכה ל"א. ב) במעשה אי מהני אמתלא ע' בש"ע יו"ד סימן קפ"ה סעיף ג'. ג) היכא דהיא מפקיע עצמה מבעלה א"נ לחזור באמתלא (ש"ע אה"ע סימן מ"ז ס"ד בהג"ה. ד) בהוחזק שלשים יום עפ"י לא מהני אמתלא (ב"ש סימן י"ט). ה) בעד אחד אי מהני אמתלא עיין בחידושינו שיש להביא ראיה מדברי רבינו (פ"א הכ"ג) דכל שהוחזק לאיסור עפ"י ע"א הוחזק לעונש וא"כ מוכח דלא מהני אמתלא דאל"ה אין עונש דהא הוה ה"ס יעו"ש. ו) עיין בש"ע אה"ע סימן ל"ז דס"ל לרמ"א דבאב ל"מ אמתלא ויש ג"כ סיוע לדין דבעדות לא מהני אמתלא. ועיין בב"ש אות נ"ב מ"ש בשם הט"ז דמהני אמתלא באב וא"כ מוכח דבע"א מהני אמתלא. אך דיש לדחות דדין דאב כיון דחידוש הוא וכמ"ש הפ"י באות צ"א בקו"א גרע משאר ע"א וה"נ דכוותיה יעו"ש. ז) ועיין עוד מדיני אמתלא בפי"ח מהא"ב ובש"ע אה"ע סימן וא"ו סי"ג וס"ה שם ותשובות נו"ב:
(הלכה י"ב) עיין בר"ן פ"ב דשבועות ובתוס' שם וביבמות דף ס"ב ועיין מ"ש דקרא אסמכתא בעלמא דווסתות דרבנן. ועיין בתשובות נו"ב די"ל דהוא דאורייתא דשמא ימות חיישינן. ובאמת דיש לחלק דווסתות דרבנן י"ל מדלא ארגשה משא"כ עונה הסמוכה לווסתה י"ל שמא תראה בהרגשה. ועיין בהי"ג. (אך לפי מ"ש תוס' והבאתי דבריהם בהלכה ט' דלכך מחשב ימי ווסתה משום דווסתות דרבנן והא התם י"ל דראתה בהרגשה ודוק ויש לחלק):
(הי"ג) עבר ווסתה ולא ראתה. עיין פ"ח הלכה י"ג:
מותרת לשמש. עיין בגמרא דווסתות דרבנן אבל אי הוה ווסתות דאורייתא אסורה אפילו בבדיקה. ועיין בש"ע דאסורה לי"א עד שתבדוק. ובאמת י"ל הסברא דבתחלה חיישינן שמא תראה משא"כ לאחר עונת הווסת אמרינן דלא ראתה מדלא ארגשה. וע"כ צ"ל כן דהא בווסת שא"ק לכ"ע הדין כן דבתחלה צריך לחשוש ובעברה עונת הווסת א"צ בדיקה ועכצ"ל כמ"ש. (ובאמת דיש לעיין לדעת רבינו דס"ל דבאין לה ווסת אסורה לשמש וא"כ כיון שלא ראתה אסורה לשמש. אך דז"א דבפ"א לא נעקר הווסת):
(הי"ד) דעת רבינו דמדינא אפילו ביש לה ווסת צריכה בדיקה לאחר תשמיש והא דאמרינן דאין בודקת לבעלה כדי שלא יהא לבו נוקפו דווקא בבודקת תוך הזמן שהן חייבין בקרבן אבל אחר מכאן לא אמרו (ה"ה בשם הרמב"ן) ודעת הראב"ד ורשב"א דא"צ בדיקה רק לטהרות:
(הט"ז) ואשה שאין לה ווסת. זו דעת רבינו דהלכה כר"ח ב"א דאסורה עד שתבדוק ודעת הרשב"א דלטהרות עסקינן ולא לבעלה ועיין בה"ט ועיין בר"ן דמתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן משמע כדבריהם, ורבינו מפרש מתניתין הנ"ל ג"כ ביש לה ווסת וכמ"ש בה"ט. ושיטת הרי"ף עיין בש"ע (עש"ך שם שכתב דשיטת הרי"ף גם כן מסכמת לדעת הראב"ד ורשב"א ועיין בה"ה מ"ש בשם הרמב"ן ולא ידעתי הסברא דלפני תשמיש דצריכה בדיקה עש"ך סימן קפ"ו אות א':
(הי"ח) אם משוך טמאה נדה (ול"ד לשאר כתם דהוא רק דרבנן) ודוקא הכא כשבדקה טמאה במשוך אבל בשאר כתמים לעולם תולין להקל בפחות מכגריס (ש"ך סי' ק"צ אות מ"ב) ועיין באחרונים דתוך ג' ימים הראשונים יש לאסור אפילו בעגיל יעו"ש ובדגול מרבבה:
(הי"ט) וטחתו בירכה ה"ז טמאה. ול"ד להניחתו תחת הכר דשם מאכולת מצויה יותר (ש"ך שם) וט"ז כתב דרבינו לשיטתו דס"ל דבבשרה לא תלינן במאכולת ולהכי טמאה בטחתו בירכה. עיין בה"ה דעת הרשב"א ועיין בב"י שכתב דהרשב"א הביא ראיה דאפילו בבדיקה תלינן במאכולת מדאמרינן דאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת (ויש לדחות דרוב וקרוב כאן ולהכי תלינן יותר במקור דהוא קרוב לבדיקה ולהעד משא"כ כשתולין במאכולת בא"מ יש לתלות אפילו בבדיקה וק"ל:
(ה"כ) בדקה בעד שאינו בדוק. ומהו אינו בדוק דעת תוס' ורמב"ן דכל שלא בדקה העד סמוך לבדיקתה הוה בכלל שא"ב. ושיטת הרשב"א דכל שבדקה העד ולא הניחתו במקום שיש לתלות בו הוה בכלל בדוק. ואינו בדוק היינו בעד בינוני שלקחתו ממקום שמצניעין שם הנשים עידיהן ואם לקחתו מן השוק או מן העד המזדמן לה בבית אינה טמאה אפילו ביותר מכגריס כמו בכתמים דהיכא שלקחתו מן השוק לא חיישינן לכתמים (עיין סימן ק"ץ ובט"ז אות ל"ז ול"ט):
ועיין בגמרא דיש בזה פלוגתא. ולכ"ע פחות מכגריס טהורה וביותר מכגריס ס"ל לרבי דטמאה משום נדה דכיון דנפק ליה מתורת דם מאכולת ודאי מגופה אתי וטמאה נדה. ור' חייא ור"י מטהרין. ודעת רבינו לפסוק כרבי ורא"ש פוסק כר"י וכר' חייא דטמאה רק משום כתם (וכן פסק בש"ע) ודעת הרשב"א דטהור לגמרי דס"ל דרבי יוסי מטהר לגמרי. ולדעת הרשב"א ל"ש בכתמים מכ"ש בעד בינוני ול"ש כתמים רק ביש לה ידיעה בבדיקת העד (עיין ט"ז אות ל"ט):