אור ברסלב
עצי בשמים חידושים לשו"ע יו"ד › סימן קכז

עצי בשמים· רבי ישעיה מושקט

חידושים לשו"ע יו"ד · סימן קכז

סימן קכו

א האומר לחבירו. שיטת התוס' ורא"ש דאין עד אחד נאמן באיסורין במקום חזקה הן להתיר הן לאסור חוץ מדבר שבערוה כל שהוא נגד החזקה רק מטעם כל שבידו נאמן. ושיטת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות נזירות) ורשב"א בתשובה ונ"י דעד אחד נאמן באיסורין רק דבשומר ופועל דאינו נאמן בפעם השני דחזקה מיזהר זהיר ולא נתנסך עיין שם בש"ך אות ט"ז ואות ג':

ב אם הוא בידו. עיין ש"ך דלדעת הרא"ש הטעם משום דהוה כבעלים וא"כ בעלים נאמנים אף שלא היה בידו מעולם כגון ביין מבושל והיינו דוקא לאיסור נאמנים אבל להיתר אינו נאמן רק מטעם בידו וכמ"ש הרא"ש בחילוק ד' יעו"ש. והסברא דלאיסור נאמנים הבעלים מטעם דשויתה אנפשא חד"א וא"כ יש לומר דנאמן לאסור לאחרים גם כן דמתוך שנאמן על עצמו אבל להתיר אין חילוק בין הבעלים לאחרים להכי א"נ רק מטעם כל שבידו. עש"ך אות כ"ת ודוק. ועוד יש לומר נפקא מינה בין רש"י להרא"ש דלהרא"ש יש לומר דלהתיר לא שייך טעם דבעלים וא"כ אינו נאמן רק מטעם כל שבידו א"כ יש לומר דלא מהני רק אם עכשיו בידו ואף דקיימ"ל דמהני אפילו אינו בידו עכשיו יש לומר מטעם בעלים מהני אבל מטעם מיגו אין ראיה ולרש"י יש לומר דנאמן אפילו להתיר כיון שהיה בידו ועיין ביו"ד סימן י"א גבי שחיטה בשם רבינו ברוך:

ג אפילו אם הבעל מכחישו. ושיטת הרמב"ם הוא דכשהבע"ד מכחישו אינו נאמן אפילו אם הוא בידו עבש"ך. (ואפשר לומר היכא דיש לו מיגו ועדיין בידו נאמן אף לדעת הרמב"ם אף כשהבע"ד מכחישו). ויש לעיין היכא שאחר מכחישו יש לומר דנאמן לכ"ע דהא הוא בכלל כל מקום שהאמינה לא אמרינן רק היכא דגלי קרא בפירוש א"כ י"ל דאינו נאמן אך לשיטת רבינו ברוך דהא דעד אחד נאמן בשחיטה הוא מטעם כל שבידו א"כ גלי קרא בפירוש ושוב אינו נאמן להכחישו כיון דכתיב ושחט את בן הבקר וכמ"ש רש"י בריש גיטין דעד אחד נאמן באיסורין א"כ יש לומר דלא גלי קרא בפירוש וה"ה אם אחר מכחישו דבעלים לא גרע מעד אחד המכחיש ודוק (מגומגם קצת וצריך תיקון):

ד או אומר א"י ואז מותר לכל העולם. ש"ך ועיין בב"י מ"ש בשם המ"כ דלכל העולם אסור וצ"ל דסברתו דס"ל כשיטת הרמב"ם דעד אחד נאמן באיסורין רק דלבעלים א"נ כיון דמפסיד ממונו וכמו שכתב השפתי כהן באות ג' ודוק:

ה אם שתק שתיקה כהודאה דמיא. ע' ש"ך אות יו"ד דהטעם הוא מטעם דסומך על העד. והר"ן כתב דגזירת הכתוב הוא דבמקום עד אחד יהיה שתיקתו כהודאה יעו"ש. ויש לעיין אמאי אסור לכל העולם מטעם שתיקתו. ויש לומר לשיטת תוס' והרא"ש כיון דהבעלים נאמנים על שלהם א"כ אם היו הבעלים אומרים בפירוש שנתנסך היו נאמנים ולהכי בשתיקתו ג"כ נאמנים. ועדיין צ"ע דהא השומר ג"כ נאמן מטעם בעלים ומטעם כל שבידו ומ"מ בפעם שני א"נ מדלא אמר בפעם הראשון א"כ מה מהני כשהבעלים אומרים בפי' מ"מ הסברא במקומה עומדת מדלא אמר בפעם הראשון ויש לחלק ודוק יעש"ך דתראה דלק"מ כיון דמפסיד. אך דבאמת צ"ע כיון דבאמת הבעלים אינם אומרים בפירוש רק שסומך על העד. א"כ לו יהא דלגבי עצמו מהני שתיקתו מ"מ אמאי יאסר לכל העולם ואין לומר דהבעלים נאמנים על שלהם זה אינו דהא אינם אומרים שנתנסך. ולטעם הר"ן והרא"ש כיון דגזה"כ שיהיה שתיקתו כהודאה והוי ליה כאלו אומרים בפירוש ודוק:

דין נאמנות בדבר שבערוה [דבר זה שייך לאהע"ז]

הנה היכא דלא איתחזיק לא איסור ולא היתר אם עד אחד נאמן בדבר שבערוה נסתפקו בו גדולי חקרי לב ואבאר כיד ה' הטובה עלי. הנה המהר"ם בחידושיו לגיטין על תוס' ד"ה הוי דבר שבערוה הקשה כיון דעד אחד אינו נאמן אפילו באיסורין היכא דאיתחזיק א"כ למה לי הגזירה שוה מממון יעו"ש וזו לכאורה ראיה נצחת. לדברי הסוברים דעד אחד אינו נאמן בדשב"ע אפילו היכא דלא איתחזיק.

א) אך דבאמת לפי מ"ש הר"ן בפרק האומר בסוגיא דאשתו זינתה בע"א. דכתב שם דהא דשותק מהני בעד אחד היינו משום דגזה"כ הוא שיהיה שתיקה כהודאה באיסורין לגבי עד אחד מקרא דאו הודע אליו. משא"כ בממון לא אמרינן סברא זו יעו"ש. וא"כ כיון דדבר שבערוה ילפינן מממון אמרינן דאשתו זינתה בע"א דלא מהני שתיקתו כהודאה ואם כן שפיר הוצרך לגזירה שוה דדבר בכה"ג ופשוט ודוק:

ב) עוד נראה לפי מ"ש הט"ז ביו"ד סימן קכ"ז דהקשה אמאי באומרת קידשתני דקיי"ל דהיא אסורה בקרוביו ואמאי לא אמרינן דנאמנת מטעם מתוך שנאמן להפסיד שכרו יעו"ש. ובאמת יש לתרץ קושייתו דהא דבר שבערוה ילפינן מממון ובממון קיי"ל דאף היכא שמחייב עצמו בהודאתו אינו נאמן לחוב לאחרים כמו בשותף שהודה וכן בכמה דוכתי להכי א"נ לאסור קרובותיה עליו אף שהיא מחייבת עצמה במה שנאסרה לקרוביו משא"כ באיסורין ובזה מתורץ ג"כ קושיית הרב המנהיר:

ג) אך לפי תירוץ הט"ז דמחלק בין היכא דיש חזקה א"נ מטעם מתוך ושאני בס"ת דשם לא אתחזיק יעו"ש. יש לתרץ קושיית הרשב"א ופ"י מ"ש בסוגיא דאפילו שניהם מודים (בקידושין ס"ד) הא מה דאמרינן התם לא חב לאחרים והקשו הם מנ"ל דא"נ לחוב לעצמם כמו בממון כיון דעיקר ילפינן מממון וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולפי מ"ש ניחא דיש לומר דע"כ מוכח דאינו נאמן לגבי עצמם דאל"ה אמאי אינם נאמנים לגבי אחרים מטעם מתוך כמו באיסור וע"כ צ"ל דאינם נאמנים כלל (וא"ל דהתם יש חזקה בפנוי' יש לומר כמ"ש מהרי"ט בחידושיו דבשויתה נפשה חתיכה דאיסורא איתרע חזקת פנויה וה"נ כיון שנאמנים לגבי עצמם איתרע חזקת פנויה והא דקידשתני דמותר בקרובותיה יש לומר משום דיש לקרובותיה חזקת היתר בעצמם וחתיכה דאיסורא דידה לא מהני שיתרע חזקת היתר שלהם ודוק)

אך דבאמת לפי מ"ש דבממון לא מהני במה שמחייב לעצמו שיהיה נאמן לחוב לאחרים א"כ הדרא קושייתם לדוכתה דהא יש לומר דילפינן משם דא"נ לחוב לאחרים אף במקום שמחייב לעצמו ובאמת לגבי עצמם יהיו נאמנים מטעם הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אך אי אמרינן דדבר שבערוה הוא דוקא דאתחזיק יש לתרץ קושייתם בפשטות דהא יש לומר דלמה ליה הגזרה שוה וכקושיית מהר"ם וע"כ צ"ל דהגזרה שוה אתיא לקיום הדבר דצריך שיהיה בעדים ואפילו שניהם מודים לא מהני ומיושב קושיית מהר"ן הנ"ל ורשב"א לשיטה זו ודוק. (וזו לכאורה ראיה לדעת הסוברים דנאמן בדבר דלא אתחזיק. ומוכח דילפינן לקיום הדבר דצריך שיהיה בעדים ודוק):

ד) ובדרך פלפול יש לתרץ קושיית הרשב"א ופ"י הנ"ל דהא לכאורה יש להקשות קושיא עצומה אמאי דאמרי' אפילו שניהם מודים לא מהני לחוב לאחרים הא קיי"ל דכל שבידו נאמן כמו בבעל שאמר קידשתי את אשתי דנאמן ואף דהוה דבר שבערוה והכא אמאי אינו נאמן לחוב לאחרים הא בידו לקדשה וא"ל כמ"ש בקידושין בנשבית ופדיתיה דאין בידו לקדשה שמא לא תתרצה ז"א דהא היא ג"כ מודית. אך דבאמת יש לומר כיון דאין בידו לחוד בלא ריצוי דידה וא"כ הוי ליה כמו מיגו בשנים דלא אמרינן כיון דכל אחד צריך לחבירו לא אמרינן מיגו בכה"ג. אך דאי אמרינן דנאמנים לגבי עצמם א"כ כיון שהיא מודה ואינה יכולה להפקיע עצמה ממנו א"כ יש לה להאמינו עכשיו במה שאומר ומחזיק בדיבורו דקידשה מטעם בידו. ואין לומר שמא לא תתרצה ז"א דהא א"י להפקיע עצמה ממנו משא"כ אליבא דאמת דלא מהני הקידושין שפיר לא הוה בידו דיש לומר שמא לא תתרצה והוה מיגו בשנים וא"כ ע"כ מוכח דאינם נאמנים לגבי עצמם ודוק. ובזה דנדחו דברי הרב בע"פ שכתב לתרץ קושיית הרשב"א הנ"ל דלהכי אינם נאמנים על עצמם משום דאין קידושין לחצאין וכיון שאינם נאמנים לגבי אחרים לא מהני הקידושין אף לגבי עצמם. ולפי מ"ש אדרבה יש לומר דמהני לגבי עצמם ואז יהיה נאמן מטעם כל שבידו ודוק היטב:

ה) והנה הר"ן בפ' התקבל כתב דבר שבערוה אין עד אחד נאמן אפילו היכא דלא אתחזיק. ובמס' קידושין בסוגיא דקידשתי כתב דלהכי נאמן לומר קדשתי ואף דהוה דבר שבערוה שאני התם דאינה בא להוציא מחזקתה ומעמידה על חזקתה ולכאורה דבריו סותרין זה את זה. ומה שנלע"ד לפי מה שכתבו הפוסקים דלא שייך דבר שבערוה רק היכא שאין קידושין תופסין (ועיין בתשובת נו"ב אה"ע תשובה נ"ה) והיכא דאינו חייב מיתה קידושין תופסין בה וכמ"ש הפ"י וא"מ בשפחה חרופה וא"כ באב שאומר קידשתי דאינו נאמן לקטלה וקידושין תופסין בה וא"כ לא הוה דבר שבערוה כלל. וא"כ לא שייך כלל בכה"ג שלא יהיה נאמן להתירה והא דכתב הר"ן דהוה דבר שבערוה יש לומר דהיכא שהיא בעצמה אומרת נתקדשתי דשויא נפשה חתיכה דאיסורא וא"כ לדבריה שנתקדשה לא מהני עדותו דהוה דבר שבערוה כיון שהיא בעצמה יודעת שנתקדשה והוה דבר שבערוה. אך לפי מ"ש דבקידושין יש שני דברים אחד כדין ממון דהיא משועבדת ב' דבר איסור ומה"ט לא מהני אמתלא באומרת מקודשת לפלוני וכמ"ש הרא"ה כיון דבממון לא מהני אמתלא עיין תשובת נו"ב דכתב כן להדיא ואם כן לענין זכות הממון שתהיה משועבדת לו מהני ברי דידיה מטעם ברי ושמא כל היכא דליכא חזקת ממון כנגדו וכיון דהיא משועבדת לו לא שייך כלל אצלה מה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא כיון דהיא משועבדת לו כמ"ש הר"ן בסוף נדרים ודוק כיון דבמשועבדת לא שייך חתיכה דאיסורא דע"כ יכולה לשוות נפשה חתיכה דאיסורא רק היכא שאינה משועבדת וזו שכתב הר"ן כיון שאינו מוציא מחזקה לא הוה כלל דבשב"ע ודוק:

תוכן העניינים

עצי בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה