אור ברסלב

עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה ד · פרק יב

פרק יא

מיחו. לשון מחאה, כזה שעושה מחאה בחבירו לאמר אין לך רשות בשדה זו, כך הוציאו את עצמם מרשות אביהם:

וסימנטרין. הנה הערוך פירש סמנטרין מצנפת, אבל המוסף הערוך פירש סמנטרין חותם, והביא סעד לדבריו ממדרש שמות רבה פרשה י"ט (סימן ה) דאיתא שם אמר המלך אם אין סמנטרי על כל המסובין אל יכנס אחד מהם לכאן, כך האלהים עשה משתה להם צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלן מן הצרה, אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו עד כאן לשונו, הרי שסמנטרין הוא חותם. ולפי זה צריך לומר שתיבות חותם של בעלה שכתוב כאן בפנים המדרש היה כתוב על גליון המדרש, ובפנים לא היה כתוב אלא נוטלין סימנטרין של בעלה ועל הגליון נכתב פירוש על סימנטרין של בעלה חותם של בעלה, והכניסוהו אחר כך המדפיסים בפנים המדרש, ושלא במקומו, שהיה להם להכניסו אחר תיבת סימנטרין, והם הציגוהו קודם והוסיפו תיבת שלו אחר תיבת סימנטרין:

יפקון. יצאו:

לקמפון. בלשון רומי הוא שדה מרווח הן לטייל הן לצחוק (מוסף הערוך):

בפדוזדור. פירושו מקום בלשון יוני, מקום לפני פתח הבית ואולם השער (מוסף הערוך), ועיין בויקרא רבה פרשה י"ט (סימן ו), ורצה לומר שישב עליהן בדין במקום מרווח לעיני כל:

בעשותן. על שם (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, אבל האות אמת גרס אם בגופן, ונוסח אחר אם בנפשותן היו שולטין כל שכן בנשותיהון:

וצור אותם כו'. וצייר את צורת פניהם בכל קשרי אבותיהם, כלומר בדמותן ובצלמן:

הדא הוא דכתיב (במדבר כ״ו:ה׳) בני ראובן וגו' אלה משפחות הראובני וגו'. כן צריך לומר, ועיין שם ברש"י:

ראובן הראובני. רצה לומר שהיה לו לכתוב אלה משפחות ראובן אלה משפחות שמעון, וכתיב הראובני השמעוני על כרחך לומר שיצאו יחוסן דומין להגדולים ראשי המשפחות ראובן שמעון עצמן, ור' מרינוס סותר זה דהא דרך לקרוא כן כמו שקורין ברוני סברוני לאיש שבא מעיר ברון או מעיר סברון ואמר רבי הונא בשם רב אידי שעיקר הדרש הוא מדכתיב שם יה בשמותם כדמסיק והולך:

גן נעול אלו הבתולות גל נעול אלו הבעולות. וכן הוא בבמדבר רבה פ"ג (סימן ו), וקמפרש גן שאין בו פתח כלל ונעול לגמרי, וגל נעול פירושו שער ופתח נעול היינו הבעולות שפתחן פתוח אלא שנעול, אבל בויקרא רבה פל"ב (סימן ה) ובילקוט שם גרס גל נעול אלו הבתולות גן נעול אלו הבעולות ועיין שם בעץ מה שכתבתי ביאורו:

מעין חתום אלו הזכרים. שזרעם מושך כמעיין, וכגרסתינו הוא גם כן בויקרא רבה הנזכר לעיל, אבל בבמדבר רבה הנזכר לעיל גרס מעיין חתום אלו הפנויות, ועיין שם בעץ:

ולא שינו את לשונם. הנה בסגולת הלשון ורב יקרתו יש הרבה דברים, ואחד ממנו שמשמר את ישראל מדבר ערוה חס ושלום, כי בכל הלשונות אף שיש חילוק בין לשון זכר לנקבה, אם ידבר לנוכח אין הבדל, וא"כ יכול הזכר והנקבה להיות במחשך מעשיהם ולדבר, והשומע בחוץ לא ירגיש, ויחשוב כי שני זכרים מדברים זה עם זה, אבל בלשון הקודש אפילו לנוכח יש הבדל בין את לאתה, לך ולכי, וכהנה רבות שינוים, וא"כ השומע בחוץ יבחין וירגיש תיכף אם מדבר ומתייחד עם איש או אשה, ולכן נקרא לשון הקודש שמשמר מדבר ערוה חס ושלום וכדומה, וזה הוא שלא שינו את לשונם ושמרו חוק הלשון (יערות דבש ח"ב דרוש שני דף י"ב). אבל קשה דכאן אמר שלא שינו את לשונם ובילקוט רמז רפ"ז איתא אנכי ה' אלהיך אמר רבי נחמיה מהו אנכי לשון מצרי הוא משל כו' כך הקדוש ברוך הוא עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כו' אמר הקדוש ברוך הוא הריני משיח עמהם בלשון מצרי אנכי אנוך עד כאן לשונו. ויש לומר שביניהם היו מדברים לשון הקודש אבל עם המצרים על כרחם היו מדברים בלשון מצרי:

לראובן רופיס כו'. ובויקרא רבה גרס ליהודה רופס ולא לראובן לוליאני, וכתב היפה תואר שם נראה דרופיס ענין הודאה ולכן אילו שינו שמותם ללשון מצרי היו קורין ליהודה רופוס, וכן לוליאני לשון ראיה, ולזה יקראו לראובן כן, וכן השאר, עד כאן לשונו:

ולבנימין אלכסנדריא. שמעתי שצריך לומר אלוסנדרי, ופירושו ימיני, כי דרום בלשון רומי אוֹסְטֶער וימין בלשון רומי דעקסטער, והאותיות הנוספות כדרך שימוש לשון הערבי:

ויגד לאברם העברי. ופירושו שהוא משיח ומדבר בלשון עברי, כרבנן בבראשית רבה (מב, ח), ומשום דאפשר לפרש שהוא מבני עבר או מעבר הנהר כדאמר התם מייתי סמך מפי המדבר אליכם דמשמע שהיה לשון מיוחד לבית אברהם, והוא לשון עברי (יפה תואר):

מופקד אצלם כו'. דאף על גב דדבר נא באזני העם נאמר לבסוף כשהודיעו מכת בכורות, מכל מקום בתחלת שליחות משה רבינו עליו השלום נאמר לו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כו', והא דנקט הכא דבר נא באזני העם לאשמועינן דאף על גב דזה נאמר לבסוף מכל מקום הדבר היה ידוע אצלם מתחלה (יפה תואר):

שרה ירדה למצרים כו' יוסף כו'. דע כי עיקר טומאת קליפת מצרים היא בדבר הזנות בבחינת גילוי ערוה שעל כן נקראת ערות הארץ, ולכן היו המצרים שטופי זימה למאד כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ג, כ) וזרמת סוסים זרמתם וגו', כי שם נתגבר חיות קליפה זו, ולכן שלח הקדוש ברוך הוא שרה ויוסף לשם לפני בוא בני ישראל לשם כדי שהם יכניעו הקליפה ההיא ערות הארץ הממשיך לתאות חמדת רע, כי הם בבואם שם לרב הטומאה שם בבחינה ההיא נתגרה פרעה בשרה ופוטיפרע ביוסף, והם בכחם כאשר לא חפצו לשמוע לפרעה ולפוטיפרע ושמרו הברית והחסד ונשארו תמים, בצדקתם הכניעו הקליפה ההיא ונשאר לדורות צדקתם שהיו יכולים על ידי זה בנות ישראל ובני ישראל בכחם להשמר מן הערוה טומאת מצרים, על דרך שאמרו (עיין תנחומא לך לך סימן ט) מעשה אבות סימן לבנים, ורצה לומר שהאב כשמושך הקדושה גורם לזרעו שיוכלו בקל להתדבק במדה ההוא לפי שכבר פתחו האבות פתח, אף כאן כי לולא שרה שירדה למצרים ושברה שם כח התאוה לזנות שרבה שם, לא היו יכולים הנשים הפשוטות לעמוד נגד יצרם, וכן יוסף לזכרים, שלעולם על פי הרוב, טבע הבן והאב שוים, הן בעניני הגוף, הן במעלת הנפש וחסרונה:

וגדרה עצמה. שכשנלקחה לפרעה פירשה ממנו והיתה אומרת למלאך שיכה בו, וכל הנשים נגדרו בזכותה מהטעם שכתבתי לעיל, ועוד שלמדו הימנה קל וחומר שאם זו למלך מצרים לא נשמעת כל שכן להדיוטות, וכן למדו קל וחומר מיוסף שאם למטרונה זו לא נשמע כל שכן לנשים אחרות (יפה תואר):

שלחיך פרדס רמונים. ופירוש פרדס רמונים היינו דהוו דמי לפרדס רמונים ברבוי אנשיהם וחכמתם כדאיתא בבראשית רבה פ"ה (יפה תואר). ופירש שבשביל שגדרו עצמן נשתלחו ממצרים דהוו דמו לפרדס רמונים:

סימה. אוצר הסמוי מן העין:

שקנה בה. בסימה ההיא קנה את העבדים:

בטקסים. תרגום דגל מחנה (במדבר ב) טיקס משרית, והוא תכסיסי המלכים:

ויהי בשלח. דקשה מאי ויהי שהוא לשון צרה, ועוד למה תלה השליחות בפרעה הלא אֵל הוציאם ממצרים, אלא על כרחך דאתא למימר שאמר וי על הים על מה ששלחם, ובי"ת בשלח במקום בעבור, ולאו למימר שבעת יציאתם ממצרים היתה צעקתו, דהא הדגלים לא היו אז רק על הים ואף על גב דהשילוח לא הוה השתא צעק וי משום דעסק בשליחותם (יפה תואר):

קצצה. אילן או יער שקוצצין ממנו ארזים:

דבר אחר שלחיך כו'. בנוסח אחר דבר אחר שלחיך פרדס רמונים שילוחיך, היך דאת אמרת ויתנו שילוחים, לשון בני אדם הוא מה שלח פלן לארוסתיה (אות אמת). וגירסתינו גם כן פירושו דמייה מתנתך לפרדס רמונים:

היא הכניסה לו שלש עשרה. עיין בתנחומא סדר תרומה (סימן ה) ובפסיקתא דאנכי ובילקוט יחזקאל סימן ט"ז:

פורפירה. פירושו בלשון יוני ורומי בגד תכלת (מוסף הערוך):

איפליקטא. פירושו בלשון יוני בגד ארוג מעשה רקמה:

ממש בעולם. פרוש עשאן ממשות של אלהות כמה דאת אמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם, ודרש משי מלשון ממשות וכן הוא בילקוט ישעיה:

זין שנתן להם כו'. נתבאר לעיל (ג) ריש פסוק (ה) מי זאת עולה:

זה נזר הקודש כו' זה הציץ. תימא דציץ ונזר הקדש הכל דבר אחד כפרש"י ז"ל בפרשה תצוה (אות אמת). והרד"ל כתב נראה דנזר זהו מה שהיה כתוב עליו קדש לה', והיה זה כבין עיניו נגד החוטם לכן קרי ליה על אפך, ומה שנשאר ממנו לסבב מאזן לאזן קורא ציץ עגילים על אזניך כדלקמן. ומדרש זה נעלם מהרב ר' וואלף היידנהיים שהפייטן רבינו שמשון הגדול שכתב בפייט (אתה הנחלת במוסף) של יום ראשון דשבועות וציץ הזהב ונזר הקודש, הרי שחשב לשנים, ועיין שם שמתרץ הטיב למה נחשב לשתים, ויתורץ המדרש דכאן גם כן בדבריו, והפייטן סמך על מדרש דכאן ובמדרש מסכת כלים של בית המקדש משנה א' איתא גם כן ציץ הזהב ונזר הקודש:

תלתי אחרנייאתא כו'. שלשה האחרים שחסרים עדיין משלש עשרה מה המה:

ששה ועשרים. שלעתיד נאמר (ישעיה ד, ה) וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם וגו', כן הוא בילקוט ישעיה (מתנות כהונה):

כתובה. נדוניא שהיא מכנסת לו הוא כופלה:

היא הכניסה לו כלים ובשמים על ידי משה והוא הכניס לה כלים ובשמים על ידי שלמה. כן צריך לומר. פירוש הכניסה לו כלים של משכן, ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים, על ידי משה, והוא הכניס לה כלים ובשמים על ידי שלמה שהביאו לו לשלמה כלים של זהב ובשמים כדכתיב (מלכים א' י, ב) גמלים נושאים בשמים וזהב:

כפרים עם נרדים. עם כל ראשי בשמים, וזהו שלא במנין:

ואיזה זה זה הבאר. שכמו במדבר היה מעלה לכם כל מיני אילנות אצל הבאר, כך לעתיד לבא יעשה, שיעלה פרדס רמונים:

מאן. פירוש מֵאָנָה ומהיכן:

מנטרים. צריך לומר מתפרנסים (מתנות כהונה). ואות אמת כתב שצריך לומר מנסכין. והנה על ועשית את מעיל האפוד (שמות כח, לא) תרגם ירושלמי ותעביד ית מנטר מעילא, וכתב הערוך ערך מנטר וזה לשונו אם זו מלה ארמית שרשה נטר, שהמעיל שומר גוף האדם, ואולי יונית היא עד כאן לשונו, וא"כ יש לפרש דכוונת המדרש מהיכן היו ישראל שומרים גופם כל ארבעים שנה כו' כלומר במה היה להם להשיב נפשם על דרך שאמר משה (לעיל פ"א סימן מ"ד) כמה מיני אנונות התקנת להם לחיות שבהם כמה מיני רכיכין התקנא למעוברות שבהן כו':

מעלה להם מיני דשאים כו'. עיין במדבר רבה פרשה י"ט (סימן כו):

אפשר כן. שיסתפקו מאשכול אחד כל ארבעים שנה:

פירות היו גסים כו'. וכדאיתא בבעל הטורים סדר שלח (יג, לג) בשם מדרש שענק אחד אכל רמון וזרק הקליפה וכל שתים עשרה מרגלים נכנסו לישב בתוכה מפני הצל:

יינן של גוים. מזה ראיה לגירסת האות אמת שגרם מנסכין:

שלוחיך. בית השלחין שלך, או רצה לומר שהוא נעזב ומשולח ואינו מוציא פירות (מתנות כהונה):

ועל הנחל יעלה על שפתו וגו'. ורצה לומר וגו' מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עליהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר:

לתרפיון. פירוש למזון, מלשון (תהילים קיא, ה) טרף נתן ליראיו בחילוף התי"ו בטי"ת (יפה מראה). ועיין כל זה בירושלמי פ"ו דשקלים (ה"ב) ובחלק דף ק, א':

מציץ עליה ותרף מזוניה. פירוש שמשעה שפורח עליהו מיד נותן מזונו, כלומר שמוציא פריו שלא כדרך האילנות שהפרי אינו יוצא אלא אחר פריחת העלין ימים רבים (יפה מראה):

להתיר פה. דריש לתרופה התר פה בנוטריקון:

להתיר פה שלמעלן. שכשמשים אדם בפיו מעליהו פותח לבו למאכל, ופה של מטה שמשלשל (ערוך):

להתיר פה אלמים. שיהיו מדברים:

להתיר פה עקרות. היינו פה של מטה רחם, שכל העקרות האוכלות מן העלין נפקדות, ואפשר שגם רב ושמואל כיונו גם כן למה שאמרו רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי, אלא לפי שרב ושמואל לא פירשו כוונתם לכן הביא המדרש דברי רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי שהם פירשו דבריהם, שמזה למדנו שגם כוונת רב ושמואל כך, וכן נראה ממה שאמרו בחלק דף ק, א' וזה לשונם ועליהו לתרופה רב יצחק בר אבדימי ורב חסדא חד אמר להתיר פה של מעלה וחד אמר להתיר פה של מטה, איתמר נמי חזקה אמר להתיר פה אילמים, בר קפרא אמר להתיר פה עקרות עד כאן לשונו, ומדאמר שם איתמר נמי מוכח שזה שאמר להתיר פה של מעלה היינו פה אלמים, וזה שאמר פה של מטן היינו פה עקרות:

שילוחיך. דרש המשולחים והמרוחקים בזרוע וכדמפרש ואזיל:

זה אליהו. כלומר על ידי אליהו יעשה הקדוש ברוך הוא זאת:

דתנינן תמן. משנה סוף עדיות:

בן ציון. גברא אלמא הוה:

רבי יהודה אמר לקרב. את הכשרים שנתרחקו ולא ירחק את הפסולים, דאף על פי שקרבום בזרוע השתא מיהא נתערבו בכשרים וכיון שנטמעו נטמעו:

להשוות את המחלוקת. במשפחות מתגרות זו בזו כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עא, ב) אמר רבי יהושע בן לוי אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו שמץ פסול יש באחד ואין מניחים אותם לידבק בחברתה, ואליהו יפייס וישלים ביניהם:

אלא לעשות שלום. לפי שיש לפעמים שהאב יש לו לב על בנו לומר שנשא אשה שאינה הוגנת לו ופוגם את משפחתו, ובדבר זה והשיב לב אבות וגו', וכן בהיפך לפעמים שהבן יש לו לב על אביו לומר שנשא אשה על אשתו שאינה הגונה לו ופוגם כבוד המשפחה, או שנושא לבנו שני אשה שאינה הוגנת לו, ובדבר הזה אמר והשיב לב בנים על אבותם לעשות ביניהם שלום (רש"א עדיות שם):

תוכן העניינים

עץ יוסף על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה