אור ברסלב

עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה ד · פרק ה

פרק ד

כך משה ואהרן שוין. היינו בצדקות וחסידות, אבל הוא פשוט שמשה גדול יותר מאד בנבואה (יפה תואר בבראשית רבה פ"א סימן כ"א):

מקרית. לשון קרירות, ובנוסחאות אחרות איתא מקררת (אות אמת). כלומר בשרם היה קר בטבע והאחרת היה בשרם חם בטבע, ולכן עשו מהם הטריאקי, שצריך להיות ממוזג בשוה, וצריך לומר שנטלו מהם החלב כההוא דרבי אלעזר ברבי שמעון בפרק הפועלים במסכת בבא מציעא [פג, ב] (מתנות כהונה). והרד"ל גרס שתי משפחות של חכנים היו, ופירש חכנים נחשים, שמבשרם נעשה הטריאקה כמו שכתוב בלשון רב האי גאון שבפסקי הרא"ש פסחים פ"ג סעיף ד' (ועיין במוסף הערוך ערך חכן א' שכתב חכינא בלשון גריקיש מין נחש שמבשרו נעשה הטריאקה). ולגירסת ספרים ישנים שהביא המתנות כהונה צבעים נראה דגרסינן צפעים והוא גם כן נחשים. וענין המאמר נראה שהוא משל על משה ואהרן שאהרן אוהב שלום ורודף שלום בין אחד לחבירו, ומשה היה מקנטרן תמיד ומשניהם יחד נתמזגה ההנהגה על ישראל כענין שני הנחשים אחד מקרית ואחד מרתחת שנעשה מהם רפואה (ועיין שבת דף ע"ז ע"ב חדא אוכמא וכו') ולשון משפחות שייך בבעלי חיים גם כן כדאיתא בכמה מקומות וגם במקרא:

הנני מעלה לה ארוכה כו'. הרי שקודם החורבן הכין להם רפואה והבטיח להם להשיבם לארצם:

וכתיב כרפאי לישראל כו'. כרפאי לישראל שאקדים להם הרפואה, אז נגלה עון אפרים, שאף על פי שאח"כ נגלה עון אפרים לא יהיה זה מונע או מעכב הרפואה כיון שכבר היא ברואה, אבל באומות העולם אינו כן אלא מכה אותן ואח"כ מרפא אם יהיה להם זכות דוקא, והפסוק עצמו הורה כן באומרו ונגף ה' את מצרים נגוף ורפא ושבו עד ה' ונעתר להם ורפאם, ירצה מכיון שדרך ה' עם האומות לנגוף תחלה ואח"כ לרפאות מזה נמשך שעל כל פני צריך שישובו אל ה' ואז יעתר להם וירפאם אבל בלאו הכי לא, אבל בישראל לא יתעכב הרפואה עד שישובו תשובה גמורה, אלא ימרק עונם מעט מעט עד שיעשו תשובה (בינה לעתים ח"א דרוש ח'):

באתי לרפאות כו'. הכוונה כשבראתי הרפואה לעונות של ישראל אח"כ נגלה עונותיהם, ועיין באיכה רבתי פ"ב סימן ג', וצריך עיון, ועיין שם מה שכתבתי לתרץ:

נגוף על ידי אהרן. שמקצת המכות היה על ידי אהרן, והרפואה נעשית על ידי משה, כגון מכת צפרדע שנעשה על ידי אהרן, ומשה התפלל אח"כ ונתרפאו:

אשר עשה את משה ואת אהרן וגו'. אשר העלה את אבותיכם מארץ מצרים, הסמיכות בא להורות שהקדוש ברוך הוא גדל למשה ובאהרן בשביל כבודן של ישראל להוציאן ממצרים:

מה התאומים כו'. כתבו חכמי הטבע כי דרך התאמי צביה כי נפש כל אחד קשורה בנפש אחיו עד גדר שלא יחיה האחד כמו רגע אחרי מות אחיו, כי אם כמות זה כן מות זה לרוב דבקותם (אלשיך). ובשמות רבה פ"ב סימן ז' איתא מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש כו', יש שפירשו שם דהיינו כשהן בבטן עדיין, ויש שכתבו שהכוונה על הנולדים תאומים יחד צמודים ודבוקים העור והבשר שלהם צלע לצלע, וכמו שהובא במעשה טוביה, והם שמרגישים כל אחד מה שמרגיש חברו, וכן דבוקינו בו יתברך דיבוק עצמי כל רגע:

מדדיהן. פירוש מדדי אמן:

דדן נסתם. פירוש דדן של אמן:

אלא בשנה אחת. בשנת הארבעים, וכן כתב רבינו בחיי בפרשת חקת, אבל לא בירח אחד, שהרי מרים מתה בניסן ככתוב בפרשת חקת (במדבר כ, א) ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם, בפרשת פרה אדומה, ואהרן בחדש אב ככתוב בפרשת מסעי (שם לג, לח), ומשה באדר (מגילה יג, ב), וכן הוא בהדיא בפרק קמא דתענית (ט, א) ובסדר עולם פרק י:

הבאר. הוא הסלע שהיה זב ממנו מים, והיה מתגלגל והולך עם ישראל:

ופסקה הבאר. שלא היה רוצה לזוב מימיו:

והיו אומרים לא מקום זרע. שכשחנו היה הבאר מעלה להם אילנות וזרעים כדאיתא ברבה סדר חקת (סימן כו):

וחזרה בזכות משה ואהרן. וכיון שחזרה בזכות שניהם כל שכן שלא היתה להסתלק כלל בזכותם, אלא שנסתלק להורות ולהגיד לישראל שבזכותה היה עד היום, וכן כשחזרו שניהם בשביל משה לא נסתלקו אלא להגיד שבזכות אהרן היו ענני כבוד עד היום. אבל קשה כיון שחזרה בזכותן למה מתחלה לא ניתן בזכותם, וי"ל שיש חילוק בין מה דהוה ונתעלם להיות חוזר, ובין מה דלא הוה ועתה נתהוה, כי לזה צריך זכות גדול יותר, ולכן אף שחזר הבאר בזכות משה ואהרן, מכל מקום לא המציא הקדוש ברוך הוא יש מאין לגמרי אם לא מכח זכות מרים, וכן בענני כבוד (של"ה):

וחזרה כו'. שכן כתיב (במדבר כ, ח) ודברתם שניכם אל הסלע ונתן מימיו:

אלא וייראו. עיין בפרק קמא דראש השנה (ג, א) ובפרק קמא דתענית וברבה סדר חקת:

מת משה נסתלקו שלשתן. שבז' באדר שמת משה נסתלק המן, והא דכתיב (יהושע ה, יב) וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ דהיינו בט"ז בניסן, מפורש במכילתא דמ' יום אחרי שמת משה נסתפקו ממן שבכליהם שלקטו בו ביום שמת משה:

והצרעה כו'. כתב הבחיי סדר עקב הצרעה הוא מין זבוב ומטיל ארס, ואמרו חז"ל (סוטה לו, א) שתי צרעות היו, אחת בימי משה, ואחת בימי יהושע, והיתה מכה בפניהם ומסמא עיניהם ולא היו יכולים להלחם, ובאין ישראל והורגין אותם, ובמקום אחר (עיין שם) דרשו היתה הצרעה מסמאת עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה כדכתיב ואנכי השמדתי האמורי בפניכם ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, וכן תרגום אונקלוס צרעה ערעיתא ודרשו חז"ל למה נקרא שמה ערעיתא שעומד לקראתם, תרגום אשר קרך (דברים כה, יח) דערערך, עד כאן לשונו הבחיי (דברים ז, כ). ובתנחומא סדר משפטים (סימן יח) איתא אמר רבי לוי שתי צרעות היה הקדוש ברוך הוא מזווג לכל אחד ואחד, וכל אחת ואחת הולכת ושופכת ארסה לתוך עיניו והעין מתבקע ונופל מלא קומתו ומת, ר' אחי ברבי אמר החלחול היה נכנס בהם והיו מתרפין לפני ישראל והורגין אותם (ופירושו שלשול ורפיון נקבים כמו ותתחלחל המלכה). ואמרו ז"ל היו נעשים פניהם כמו סקות (פירוש כמו שהוסקו ונשרפו) מכבשן האש והיו מתרפין לפני ישראל והורגין אותם, עד כאן לשונו:

לא עברה עמם את הירדן. דזה דכתיב ושלחתי את הצרעה לפניך לא ממש לפניהם אלא הצרעה עומדת בעבר הירדן וזורקת בהם מרה להלן ומסמא את עיניהם מלמעלה ומסרסתן מלמטה כדאיתא במסכת סוטה וכמו שפרש"י בפרשת משפטים ובפרשת עקב:

מרים ויוכבד כו'. עיין פרק קמא דסוטה (יא, א) ובריש שמות רבה:

במצרים על ים סוף. רצה לומר במצרים ועל ים סוף, שהן היו המיילדות במצרים (שמות א, יז) ותחיינה את הילדים וגו' ובים כתיב (שם טו, כ) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו' ותצאנה כל הנשים אחריה וגו' (רד"ל):

תוכן העניינים

עץ יוסף על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה