אור ברסלב

עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה ד · פרק ד

פרק ג

לגוזר ים סוף לגזרים. וגומר והעביר ישראל בתוכו. והזרע אברהם כתב וזה לשונו שמעתי שהוא טעות והכי גרסינן, בספרו ואמר למכה מלכים וגו' ועיין בו מה שכתב ביאורו של הגירסא החדשה:

אדם הראשון. כגון (תהלים קלט, טז) גלמי ראו עיניך, ולי מה יקרו רעיך אל (שם פסוק יז) אדם הראשון אמרו (רש"י בבא בתרא דף י"ד, ב) גם מזמור שיר ליום השבת (שם צב) איתא בבראשית רבה (כב, יג) ובשוחר טוב שאדם הראשון אמרו:

ואברהם. דאיתן האזרחי (שם פט) זה אברהם (רש"י):

משה. תפלה למשה איש האלהים (שם צ) וכל אחד עשר מזמורים כסדרן (רש"י):

ושלמה. דכתיב (שם עב) לשלמה אלהים משפטיך למלך תן:

לא אתפלגין. אין חולק בהם, דאליבא דכולי עלמא אלו חמשה הם מאותן עשרה שאמרוהו:

רב אמר אסף והימן וידותון שלשה, ושלשה בני קרח אחד, ועזרא. ר' יוחנן אמר אסף והימן וידותון אחד ושלשה בני קרח שלשה ועזרא. כן צריך לומר. ורצה לומר שרב סבירא ליה שאסף המשורר הנזכר בדברי הימים (א' טו, יט) הוא מבני גרשון, ועליו נאמר (תהילים נ ועוד) מזמור לאסף, אבל בן קרח אביאסף שמו ברוב המקומות, וידותון דכתיב (שם לט) למנצח לידותון שם נביא, ושלשה בני קרח דכתיב (שם פח) שיר מזמור לבני קרח נחשבים לאחת, ועזרא אחד (ועיין מה שאכתוב לקמן). ורבי יוחנן אמר אלו השלשה אסף הימן וידותון שחשב רב לשלשה אינו נחשב אלא לאחת, משום שאסף בן קרח היה, ואף שבן קרח נקרא אביאסף, יתכן שקצר כאן וקראו אסף, ואף על פי שבני קרח נזכרים יחד ברוב המקומות, סבירא ליה לרבי יוחנן על ידי שהיה בן תורה זכה לומר שירה עם אחיו וזכה לומר שירה בפני עצמו. והא דדחקו לרבי יוחנן לומר כן משום דכתיב במזמור לאסף (עג, ב) ואני כמעט נטיו רגלי וגו' שרצה לומר כבר הייתי משרה עם אבי בגיהנם כדאיתא בויקרא רבה פרשה י"ז (סימן א) כלומר כמעט הייתי נופל לגיהנם אצל אבי, הרי שבן קרח היה, ולא סבירא ליה לפרש שהוא דרך משל על נפילתו בטעות המינות, וידותון סבירא ליה לרבי יוחנן דלאו שם נביא הוא כדלקמן, א"כ הימן ושלשה בני קרח ועזרא הרי חמשה, ועיין בשוחר טוב מזמור א' ובקהלת רבה פ"ז סימן ל"ט ובבבא בתרא דף י"ד, ב':

ועזרא. בספר אות אמת כתב הא דחשיב עזרא הוא שיבוש מפורסם עד כאן לשונו. ולי אפשר שצריך לומר במקום עזרא מלכי צדק, כדכתיב (תהילים קי) נאם ה' לאדוני שב לימיני וכל המזמור כדאיתא בבבא בתרא ובריש שוחר טוב:

רב אמר לידותון ממש. ור' יוחנן אמר. כן צריך לומר וכן הוא בקהלת רבה:

הימנין. פירושו בלשון יוני ורומי שיר של שבח (מוסף הערוך):

למה שקולו ערב הדא הוא דכתיב נאם דוד בן ישי וגו' ונעים זמירות ישראל. כן צריך לומר:

בזכות אותו שבא לאלף דור תלוי עליו כל שלטי. כן צריך לומר:

שדיך אלו הם משה ואהרן. שהיו מניקים לישראל כשדים:

פתר קרייה כו' הר סיני. וכך פירוש הכתובים לפי דרש זה, הנך יפה רעיתי אשר אתה קבלת את התורה בהר סיני, עיניך יונים אשר כמו יונה מכיר בן זוגה כך אתה מכיר אותי שלא להחליף באלהים אחרים, מבעד (לשון עדי) אשר עדי ותכשיט התורה והמצות לצמתך להתחברותיך אשר היא מחוברת בך, וכמו שפירש השירה לדוד:

לפני הר סיני שערך כעדר העזים עדר שעמדו על הר סיני לא היו עומדים באלירא. שהיו מצמצמין. כן צריך לומר. שמפרש שערך כינוי לישראל, וקאמר שישראל שעמדו לפני הר סיני לא היו עומדים באלירא פירוש בקלות ראש ומבולבל, אלא היו עומדים ביראה ורתת וזיע ומצמצמין עצמן מחוברים יחד כמו עדר העזים שהולכים מחוברים יחד, ולא עברו על מאמר הקדוש ברוך הוא (שמות יט, יב) השמרו לכם עלות בהר וגו', וכן (שם פסוק כא) רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות וגו', אבל האומות שלא יראו מן הקדוש ברוך הוא ולא קבלו את התורה נגזר עליהם (דברים כ, טז) לא תחיה כל נשמה, וזה שאמר, ר' אבא בר כהנא בשם רבי יוחנן מייתי לה מן הכא כו' מחורב נחרבו רצה לומר על שלא קבלו התורה מחורב, לכן נחרבו נגזר עליהם החרב, וזהו שאמר נטלו אפופסים (פירוש גזר דין, וכן הוא בלשון יוני, מוסף הערוך) שלהם למיתה, על שמעם הדברות בקלות ראש ולא קבלו אותם:

למיתה הוי שערך כעדר העזים. שגלשו מהר גלעד ר' יהושע בשם רבי לוי אמר טורא. כן צריך לומר:

טורא דאתנהרתון מן גווה. מפרש שגלשו שנשקפו ואתנהרו. וקאמר ומה הגלשה הגלשתן מתוכו פירוש ומה אתנהרתם מתוכו, וקאמר שניך כעדר הקצובות מילין קצובים רמ"ח כו'. וקאמר שניך כי רב שינים באדם מרמזים על רב פליאות החכמה שזה כלל כל התורה ולכך נקראים ישראל שושנ"ה אשר ראשי תיבותיו שלשים ושתים נתיבות החכמה, ולכך השינים לבנים כי חכמה מרמז על החסדים בסוד לב"ן, כמו שכתב בספר שירה לדוד:

בעצרת אין כתיב חטאת. אלא שעיר עזים אחד ולא כתיב לחטאת:

שלא היה בידם כו'. וזה לשון הירושלמי ראש השנה פ"ד ה"ח ובעצרת אין כתיב חטאת אמר להם הקדוש ברוך הוא מכיון שקבלתם אתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם, עד כאן. וכתב היפה מראה שבכל שנה בעצרת הוא כיום אשר עמדנו לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש וכדאמר רבי יוסף אי לאו האי יומא כו' הילכך אין שם חטאת ביום הזה, עד כאן לשונו. וכן כתב הרוקח סימן רצ"ה שאף בזמן הזה בכל חג עצרת שמקבלים עליהם עול תורה נמחלים להם כל עונותיהם, עד כאן לשונו. וזהו שאמר שעלו מן הרחצה פירוש שעלו מן עוונותיהם ורחצו מהן כמו שכתוב (ישעיה א, טז) רחצו הזכו וגו':

שכולם מתאימות אמר רבי יוחנן כו' רבי אבא בר כהנא כו'. לדברי רבי יוחנן שאמר שנתנו לכל אחד מישראל עטרה אחת מתפרש שכולם מתאימות לשון מתום על דרך (תהילים לח, ד) אין מתום בבשרי, כלומר תמימות, שכל אחד מהם זכה לעטרה, ולדברי רבי אבא בר כהנא שכל אחד קיבל שתי מתנות מתפרש מתאימות לשון תאומים. או אפשר שלדברי שניהם מתפרש מתאימות לשון תאומים, ורצה לומר כמו העדר כשנולדים תאומים שוים בקומה, כך הם היו כולם שוים שלא נפל אחד מהם אלא כולם קבלו מתנות שוות, ועיין ביאור הגר"א בפירוש שני:

זונם. פירוש חגורות, ועיין מה שכתבתי בשמות רבה פרשה מ"ה (סימן ב):

כהטבת נרות. כך היו דבריהם מקובלים לפניו, ועיין מה שכתבתי לעיל פ"ב סימן ל"א:

ארץ רעשה וגו'. אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל שאין תלמוד לומר זה סיני שכבר נכלל הוא בארץ רעשה, וגם מיותר מה שסיים מפני אלהים אלהי ישראל שהרי כבר אמר מפני אלהים, וכן קשה בקרא דשופטים ה' הרים נזלו מפני ה' זה סיני מפני ה' אלהי ישראל, שאין תלמוד לומר זה סיני מפני ה' אלהי ישראל, שהרי סיני בכלל הרים נזלו וגם כבר אמר מפני ה', אלא בא לרמוז על מעלת ישראל שנתייצבו תחת הר סיני לפני ה' וזהו גדולה וכבוד להם:

לאלף דור. רצה לומר משה רבינו עליו השלום וכל גדולי הדור המקיימים התורה שנתנה לאלף דור (מתנות כהונה):

ולא אתם כו'. כלומר לאו דוקא אתם לבדכם קיימים בזכותו של משה רבינו עליו השלום אלא כל כו':

פתר קרייה במלחמת מדין. מפרש הנך יפה רעיתי במצות, הנך יפה במעשים טובים, עיניך יונים כמו עיני יונה כי אם אל בת זוגה כך ישראל שהלכו למלחמת מדין ולא תלו עיניהם בנשי מדין כדלקמן, מבעד לצמתך צמת הוא מצנפת האשה שעל שערה שאינה מסירה ממנה מחמת צניעותה, ומבעד הוא לשון מבפנים, והכוונה שהיו כולם צנועים במלחמת מדין כאשה צנועה שמצנעת שערה תחת המצנפת, ששער באשה ערוה. וקאמר שערך כעדר העזים עדרים שהלכו למלחמת מדין לא הלכו אלא בזכות משה. הכוונה לזה דאמרו (בבא קמא דף נ"ב ע"א) ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא (ופרש"י יש לבעל העדר עז חריף, ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם) כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא כד רגיז רעיא על ענא עבד לנגדא סמיותא (פרש"י לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה, כך כשהמקום נפרע מישראל ממנה להם פרנסים שאינן מהוגנין) וישראל שנכשלו בערוה (והוא כינוי לשער ששער באשה ערוה) בשטים ובפרט שבט שמעון שהלכו אחר מנהיגם זמרי ונפלו בשטים, אלולי זכות משה שהיה שקול כנגד כל ישראל ופנחס שקנא קנאת ה' צבאות אז בשיטים והיה שקול כנגד כל אנשי הצבא שהלכו למלחמת מדין כמו שאכתוב לקמן לא היו עולים משם בשלום, כי היה מתגבר עליהם הקטרוג של שטים שנכשלו אז מבנות מדין, וזהו שאמר שערך כעדר העזים שכשיש להם מנהיג טוב הם ניצולים כולם מבורות ופחתים, כן אף על פי שנכשלו בזנות בשטים ניצולו על ידי מנהיגיהם הטובים משה ופנחס:

הדא הוא דכתיב ויקח משה כו'. צריך לעיין איך יליף (אות אמת). והמתנות כהונה גרס הדא הוא דכתיב וישלח אותם משה אלף למטה אותם ואת פנחס, עד כאן. והכוונה לזה דאיתא בספרי סדר מטות (פיסקא קנ"ז) על פסוק זה, מגיד שהם שקולים כפנחס ופנחס היה שקול כנגד כולם, עד כאן. רצה לומר דאם לא כן אותם תנינא למה לי (הרא"ם):

שניך כעדר הקצובות מילין קצובין כו'. הענין ושנייך הן עורכי המלחמה וכמו שאמר הכתוב (תהילים ג, ח) כי הכית את כל אויבי לחי שיני וגו', נמצא נקרא מי שרוצה לאבד את חברו בלשון שן, וכן עורכי מלחמה קראן בכנוי זה שאוכלים את אויביהם (הגר"א). וקאמר שניך העם העורכים מלחמה שהלכו למדין היו קצובות במספר כל אחת לבדה שנים עשר אלף בנדבה ושנים עשר אלף במסירה, כעדר שקצובות במנין כל עדר לבדה:

שנים עשר אלף בנדבה כו' שנאמר וימסרו כו'. הכוונה מדכתיב שני פעמים אלף למטה אלף למטה משמע שמכל שבט היו שני אלפים והוי עשרים וארבעה אלף, וא"כ קשה לכתוב בהדיא שני אלפים למטה, ועוד קשה הא כתיב בקרא וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא משמע שלא היו אלא שנים עשר אלף, לכן קאמר דאותן שנים עשר אלף נמסרו בעל כרחם שלא רצו לילך ששמעו שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדין התחילו מתחבאים אף על פי כן נמסרו על כרחם, ושנים עשר אלף הלכו מרצונם, לכך פלגינהו קרא אלף למטה אלף למטה, וזה שאמר הפסוק וימסרו מאלפי ישראל פירוש מאותן האלפים שנאמר למעלה שני אלפים לכל שבט אלף למטה שנים עשר אלף בעל כרחם שהם שנים עשר אלף, ועיין בספרי שזו דעת רבי ישמעאל:

בשנים עשר אלף. הלכו למלחמת מדין, ושנים עשר אלף הלכו לשמור את הכלים, שהם הלכו ברצונם שאין מיתתו של משה תלויה בשמירת הכלים, ועיין בתנחומא (מטות סימן ג):

שלא הקדים כו'. פירוש שעלו מן עונותיהם ורחצו מהם כמו שכתוב (ישעיה א, טז) רחצו הזכו וגו' ושמרו את עצמם מכל דקדוקי מצות שלא הקדים כו':

זוגות זוגות. וזהו מתאימות:

מפחם פניה. שלא יתעורר לו תאוה מיופיה, ועיין מה שכתבתי על זה בתנחומא סדר מטות, ועיין לעיל (א) פסוק (ו) אל תראוני, ולקמן (ו) פסוק (ו) שיניך:

שלא נחשד אחד מהם. כמו שכתוב ולא נפקד ממנו איש שהוא מהיות צדיק הנקרא איש:

לעריה. פירוש לערוה:

אפשר שלא הזיע יצר הרע קימעה. היא הצפיה ראשונה שבא לאדם בהכרח כמאמר החכם אם ראית אל תסתכל. ועיין בענף:

שבא עבירה לידו כו' מצוה גדולה עשה. והא דאמרינן (עבודה זרה יט, ב) סור מרע יכול ילך אדם ויתגרה בשינה, תלמוד לומר ועשה טוב עד שיעשה טוב. ויש לומר דהתם מיירי שלא בא עבירה לידו, רק יאמר אלך ואישן ולא יבא לידי עבירה, על זה אמר תלמוד לומר ועשה טוב, שאינו יוצא בזה שלא יעשה עבירה, אבל הכא שבא עבירה לידם באותה אשה ובאותה עבירה גופא שחטאו פעם אחת ועבירה גוררת עבירה שהמשחית שנברא מאותה העבירה גורר אותם לידי עבירה זו פעם אחרת, ומכל מקום גברו על יצרם ולא עשו אותה לכן נחשב כעושה מצות:

סנדרנא. סנהדרין, ובמושב זקנים יהללוהו (תהילים קז, לב) תרגום ובסנהדרין דחכימיא ישבחון יתיה, נוסח אחר סיידנא וכן עיקר, ולשון ערבי הוא ופירושו אדונינו (מעריך):

פתר קרייה בירדן. מפרש הנך יפה רעיתי במעשיך, הנך יפה במעשה אבותיך, עיניך יונים כמו שאצל היונים העינים שוים כך מעשיכם שוים למעשה אבותיכם שאתם עושים מעשה אבותיכם, מבעד פירוש מבפנים לצמתך, צמת הוא המצנפת של האשה שעל שערה ומטמנת שעריה תחתיו כך ישראל זכות אבות מגין ומכסה עליהם, וקאמר שערך הם ישראל שמכוסים בזכות אבות, הם כעדר העזים שגלשו מהר גלעד שנאמר בו ביעקב (בראשית לא, כא) וישם את פניו הר הגלעד, ומרמז שלא עברו ישראל את הירדן אלא בזכות יעקב שנאמר בו ויעבור את הנהר וישם את פניו הר הגלעד:

כי במקלי עברתי כו'. בודאי אין המקרא יוצא מידי פשוטו וכדפרש"י בחומש שאמר לא היה עמי לא כסף וזהב ומקנה אלא מקלי לבד, ועל זה אמר ועתה הייתי לשני מחנות, אלא משום דלא קאמר סתם כי ריקם הלכתי ודקדק לומר כי במקלי עברתי את הירדן הזה דריש דרמיז ביה נמי שנתן מקלו בירדן ונבקע וכפרש"י בחומש בשם המדרש, ובודאי לא נעשה נס זה בחנם אלא להיות סימן לבניו לפי שבזכותו נבקע הירדן לבניו (נזר הקודש):

עבר ישראל את הירדן. ולא כתיב עברו בני ישראל על כרחך על ישראל סבא קאמר. והכי קאמר דכיון שעבר ישראל בלכתו אצל לבן הנה דבר זה הנעשה בזכותו של ישראל סבא זה יגרום קריעה מפני בניו של ישראל (כלי יקר על נ"ך):

מלפני אלוה יעקב. ומאי שנא דכתיב הכא אלהי יעקב מאלהי אברהם ויצחק, או אלוה סתמא, אלא לרמוז לזכות יעקב (יפה תואר). או דייק מדלא כתיב אלוה של יעקב משמע מלפני אלוה ומלפני יעקב, או הוא על דרך שאמרו חז"ל הקדוש ברוך הוא קרא ליעקב אל (מתנות כהונה):

ומה הגלשה כו' ביזת סיחון ועוג. מפרש שניך הן עורכי המלחמה שנקראים בכנוי זה על שאוכלים את אויביהם, ועדרים קצובות במספר, כן הם מילין קצובים ביזת סיחון וביזת עוג. וקאמר שעלו מן הרחצה ולא פירש על זה כלום משום שהוא סומך על מה שאמר לעיל שהיו מרוחצים מן העונות:

אמר רבי אלעזר בששים אלף כו'. שהוא מפרש כעדר הקצובות כמו שהעדרים קצובות במנין כך היו קצובים במנין ששים אלף כמו שאמר לקמן בסמוך כל מלחמה שהיא יתירה כו':

בששים אלף כו'. בששים אלף מבני ראובן וגו' וחצי שבט מנשה. ודרש הא דכתיב (במדבר ל"ב, כט) אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונכבשה הארץ לפניכם היינו על ידי בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה שהם החלוץ לפניהם, וכאן בא לומר שהואיל ועל ירם נכבשה הארץ מזה נלמד שהיו כולם צריקים נקיים מחטא שעלו מן הרחצה, וכמו שאמרו לעיל במלחמת מדין שאילו הקדים כו' (רד"ל):

היא דעתיה דרבי אלעזר כו'. קשה דאיך נתן טעם לדברי רבי אלעזר משום דאמר דכל מלחמה שהיא יתירה כו' אימא שהיה בפחות מששים אלף (אות אמת):

כל מקום שנאמר כעשר כו' או חסר כו'. ברות רבה פ"ב סימן ד' איתא וישבו שם כעשר שנים כשלשים כארבעים או חסר או יתיר, ועיין שם מה שבתבתי:

או חסר כו'. רצה לומר דלא קפיד קרא למנקט הענין בדקדוק שכן דרך המקרא:

והכא איתמר. (ד"ה א' ה'):

ארבעים כו'. קשה הא זה היה בימי שאול כדכתיב שם פסוק י' ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגראים וגו' ומאי הקשה המדרש מימי שאול לימי יהושע. אבל לפי מאי דאיתא בבראשית רבה פרשה צ"ח (סימן טו) שיהושע הוא שאול ונקרא שאול על שהיתה המלוכה שאולה בידו ניחא (רד"ל):

אלף שלם היו. אותן שבעה מאות וששים מתחילתן גם המה היו אלף אלא שחסרו מהם שני מאות וארבעים שכלו ומתו בדרכים. ושואל ועדיין חסרים חמשה עשר אלף מששים אלף והיכן הם, והשיב שהם היו שומרי הכלים ולכן לא מנאם הכתוב:

החלוץ. ראובן וגד וחצי שבט מנשה שעברו חלוצים לפניהם, ודן הולך מאחריהם והיה מאסף לכל המחנות, ושאר השבטים היו ממוצעים ביניהם:

ועל המצומתים שבכם. כלומר יושבי אוהל של תורה (נזר הקודש):

דבר אחר מבעד כו'. השתא פתר קרייה בבית המקדש הנך יפה רעיתי במצות הנך יפה במעשים טובים, עיניך יונים כמו עיני היונים כל אחת אל בת זוגה כן עיניכם אל ה' ועיני ה' עליכם, ומשרה שכינתו ביניכם על ידי אמצעית בית המקדש, מבעד לצמתך שערך כעדר העזים, הקילוס הזה דוגמת קילוס אשה הנאהבת להחתן, מבפנים לקישוריך שערך נאה ומבהיק בצוהר ולבנונית כשער עזים לבנות היורדות מהר גלעד ששם מקום מרעה טוב, ובנמשל כן ישראל נאהבים להקדוש ברוך הוא מהשכינה שמפנים בית המקדש, וקרא להבית המקדש הר דכתיב (דברי הימים ב' ג, א) ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה, וקראו גלעד על שם שהוא גל ועד לאומות העולם שהשכינה שורה בישראל, ומשם מורא יוצאה לעולם:

את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. וכדאמרו ביבמות דף ו' ע"ב מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם. ואגב שמביא המדרש פסוק זה מפרש ליה דמורא מקדש נוהג אפילו בחורבנו, ומסיים דרך אגב ומה אם למקדשו לא נשא לו כו':

מצנפת. בתורה נקרא של הדיוטות מגבעת, ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ועיין בתוספות יום טוב (יומא פרק ז משנה ה):

על שופכי דמים. בזבחים (פח, ב) אקשינן עלה דשפיכת דמים ניתן לו כפרה בעגלה ערופה, ומתרצים הא דידיע מאן קטליה, הא דלא ידיע מאן קטליה (עגלה מכפרת). ופרכינן אי ידיע מאן קטליה בר קטלא הוא (וכל כמה דלא מיקטלי לא מיכפרי אחריני דכתיב (במדבר ל"ה, לג) ולארץ לא יכופר וגו') ומשני במזיד ולא אתרו ביה (דלאו בר קטלא הוא, הילכך ציבור מתכפרים בכתונת, והוא נגעים באים עליו כדאמר בערכין [טז, א]):

ויטבלו את הכתונת בדם. אף על פי שאין זו כתונת דכהן, ולא כתיב הכא כפרה, כבר פרש"י בזבחים רמז היה לעתיד לבא שכפרת שפיכת דמים בכתונת, וטבילה היינו כפרה:

היך מה דאת אמר ועשה לו כתונת פסים. וכן הוא בויקרא רבה פ"י (סימן ו). וכתב היפה תואר שם משום דלאו כלי מילת הוה אלא רקום בפסים, וא"כ דמיא לכלאים, ואף על גב דכתונת דכהן לא הוה אלא כולו פשתן, מצו מימר שרמז היה לעתיד שהכתונת על הכלאים כדרך שפרש"י לענין שפיכת דמים. אף על גב דלא כתיב הכא לשון כפרה, הלא כתיב בה בתר הכי ויטבלו דהיינו כפרה כדברי רש"י הנזכר לעיל:

מכנסים מכפרים על גלוי עריות. היינו במזיד ולא אתרו ביה, בשוגג ולא איתידע ליה, והוא הדין בכפרת אפוד על עבודה זרה דקאמר בסמוך. וא"ת והא בר נגעים הוא כדאמר בפרק יש בערכין, וי"ל דלאו לכפר על החוטא קאמר, אלא לכפר על הציבור שלא יענשו בשביל ערבות, דהכא מפני חומר החטא היה הצבור נענש עמו אף לר' נחמיה שסבירא ליה בפרק נגמר הדין (סנהדרין מג, ב) שלא ענש על הנסתרות לעולם (יפה תואר):

לכסות בשר ערוה. לחפות על גילוי עריות (רש"י בזבחים):

ושמת המצנפת על ראשו. וכיון שמקומה בגובה הגוף תכפר על הגאוה, והכי אמרינן בזבחים יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה:

על העוקמנים. לשון עקום ומרמה, ובויקרא רבה הנזכר לעיל גרסינן עוקמנין שבלב, פירוש הרהורי הלב, ולפי שהם מעמיקים מה' לסתיר עצה קרי ליה עוקמנין:

לכאן ולכאן. פירוש לפניו ולאחוריו, ולכן מכפר על העוקמנין. ובגמרא איתא אבנט מכפר על הרהורי הלב אהיכא דאיתיה, ופרש"י שהיו חוגרין כנגד אצילי ידיהם והיינו כנגד הלב כדילפינן בפ"ב דזבחים דף י"ח, ב' מולא יחגרו ביזע:

ואין אפוד ותרפים. פרש"י אין אפוד, נגלה עון תרפים, הא יש אפוד אין תרפים:

שני דברים לא כו'. פירוש בקרבנות כדאיתא בגמרא (זבחים פח, ב) אמר רבי יהושע בן לוי שני דברים לא מצינו כפרה בקרבנות ומצינו כפרה ממקום אחר ואלו הן שפיכות דמים ולשון הרע כו'. וא"ת והא אמרינן בריש שבועות שעל כל עבירות שעיר המשתלח מכפר (דלאחר שילוח שעיר לא מצי לאוקמי, שהוא מכפר כל היום, ועיין תוספות שבועות סוף פרק קמא [יג, א ד"ה דעבד]). וי"ל דהכא בשאר יומי קאמר שיתכפר ולא יענש קודם יום הכיפורים (יפה מראה):

יבא קול ויכפר על קול. כי קול דבור הרע עושה מעשה ופעולה לברוא לו מקטרג אחד, וזה המעיל הוא בהפיך זה דכתיב ונשמע קולו בבואו אל הקדש וגו' שקול זה מבריח את המקטריגים לו בדרך בואו (רש"א). ובגמרא אמרו אם אמר לשון הרע בחשאי פירוש בצנעה קטורת מכפרת שהוא מעשה חשאי, אבל אם דיבר לשון הרע בפרהסיא שהוא דבר שבקול פעמונים מכפר עליו:

וההורג נפש בשגגה. פירוש בשוגג ולא איתידע ליה (ואף על גב דאפילו במזיד ולא אתרו ביה יש כפרה בכתונת כל שכן בשוגג ולא איתידע ליה, י"ל דהתם מכפר על הציבור מפני הערבות, וכאן מכפר עליו) אי נמי שהרגו דרך עליה דלאו, בני גלות נינהו, דאי באותן שגולין מאי קאמר זיל קרי (יפה מראה):

זו מיתת כהן גדול. קשה איך תהיה מיתת כהן גדול לכפר על ההורג בשגגה כי איש בחטאו יומת. וי"ל דלא קאמר ש כהן גדול ימות בעונו של זה, אלא שמיתתו מכפר עליו, וכדרך שאמרו שמיתתן של צדיקים מכפרת (יפה תואר), שלפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה בישראל, לכן הוי ליה כהן גדול כמשותף בחטא זה ואינו מתכפר אלא במיתתו:

וישב בה עד מות כו'. אף על גב דהאי קרא מיירי במי שגולה לעיר מקלטו, אינו מביא מקרא זה אלא לרמז שמיתת כהן גדול מכפרת:

על מצח אהרן. ואף על גב דבהאי קרא מפורש ונשא אהרן את עון הקדשים דהיינו שמכפר על שנקרב בטומאה, מכל מקום מדקבעי לו לציץ מקום המצח דרשו לכפר על עונות מצח (מהרש"א):

ולהלן הוא אומר. פירוש ובעזות פנים כתיב ומצח אשה זונה היה לך, וזה מורה על העזות דכתיב בסיפא דקרא מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם:

ומאן דאמר על הגודפנים. וזה מצי מיירי אפילו בשוגג דאתידע ליה, דהא לאו בר קרבן הוא אף על פי שזדונו כרת, דהא ממעטים ליה מחטאת בריש כריתות:

ולהלן הוא אומר ותטבע כו'. בגלית שחרף מערכות אלהים חיים כתיב זה, וילפי בגזירה שוה מה מצח דהתם מגדף מיירי אף מצח דהכא לכפרן על מגדף מיירי:

למה ויפול על פניו. אגב שהביא זה המקרא דורשהו, ורצה לומר כי כפי הטבע היה לו ליפול לאחור כי כן דרך המוכה בנופל מת או קרוב למיתה, וכל שכן זה שהיה טעון משא כבד משריון וכלים. עוד אפשר לומר ששייך קושיא זו כאן שלפי מה שאמר שהמצח רמז על גדופו היה ראוי שיפול לאחריו שיראה טביעת האבן במצחו אשר העיז לגדף, וישמח צדיק כי חזה נקם, ולא שיפול על פניו ויתכסה מצחו (יפה תואר):

בתחלה אתה דורש כו'. כלומר טעם זה פשוט, ובתחלה דרש זה, ומכל מקום המעמיק ימצא טעמים אחרים:

כדי שלא יצטער. וזה שכתוב (שמואל ב' כ"ב, מא) ואויבי תתה לי עורף:

ויהלך מלא קומתו. תימא דשתים עשרה אמות וזרתים נינהו, שהרי קומת גליות שש אמות וזרת נמצא שממקום ראשו שנפל לפניו עד המקום שהיה אילו נפל לאחריו איכא שיעור שתי קומות דידיה. ושמא יש לומר דהכי נמי קאמר, שלא יצטער אותו צדיק מה שהיה צריך להתרחק לפי קומתו שהוא שש אמות וזרת שהוא כפלים במרחק אילו נפל לאחריו (יפה תואר):

בתוך ישובו. רצה לומר כשישוב ויחזור יצטרך לילך בתוך ישוב משכנו כל אותו השיעור, ובויקרא רבה ובילקוט שמואל לא גרס ליה:

ואתה על במותימו תדרוך. פירוש במותימו הוא מקום הגובה שבגוף והוא גב האדם, דהיינו ערפו, וכשנפל על פניו ידרוך על ערפו:

מן הרחצה שמכפרין כו'. על דרך (ישעיה ד, ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, (שם א, טז) רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם:

נרתיקות. שלשלאות כמה דאת אמר (שם מ, יט) ורתוקות כסף צורף (מתנות כהונה):

נתאכלה. נשחק ונחלש עובי שלהם:

זה נזר הקודש. אלו הן הפתילים שבהם מהדקם בראשו שהיו עושים כמין כתר כדפרש"י בפרשת ואתה תצוה, ומכל מקום הנזר והציץ לא נחשב אלא לאחד (מתנות כהונה):

פלאטנוס. הוא הר גריזים שהכותיים והשמרונים מחזיקים אותו לקדוש ודמות יונה יש להם שם ועובדין אותה (יפה תואר). ועיין בבראשית רבה פ' ל"ב (סימן י) ובסדר עקב (סימן ו):

קיקלתא. פירוש אשפה, חבקו אשפתות (איכה ד, ה) תרגום גפיפה קיקלתן, שער החרסית (ירמיה יט, ב) תרגומו תרע קוקליתא, וקרא לבית המקדש קיקלתא על שהיה חרב:

דלא טף במוי דמכולא. פירוש שלא באו בו מים כלל (יפה תואר בבראשית רבה פרשה ל"ג) ועיין בזבחים פרק פרת חטאת (קיג, א):

ארעא דישראל לא טפת כו'. והר גריזים בשומרון הוא כדתנן בריש אלו נאמרים (סוטה לב, א), וא"כ ארץ ישראל הוא, וקאמר ליה שלא יטריח לעלות לירושלים שבית המקדש חרב כיון דאית ליה הר גריזים שמבורך כמוהו בענין המבול (יפה תואר):

אמר ליה חמריה. פירוש מוליך חמורו:

הא כתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים. בפרק פרת חטאת נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, דרבי יוחנן אמר לא ירד מבול לארץ ישראל, וריש לקיש אמר ירד מבול עיין שם, א"כ הכותי סבר כרבי יוחנן דלא ירד מבול כדאמרינן בברייתא, והא דכתיב ויכסו כל ההרים הגבוהים סבירא ליה רבי יוחנן דהוא לאו דוקא דאין למידין מן הכללות, ומוליך החמור סבירא ליה כריש לקיש דירד מבול וכל ההרים דוקא:

קל וחומר לנמוכים. וא"ת אי בכל העולם ירד מבול מאי מכל אשר בחרבה מתו, הא לא הוה חרבה, כבר תירץ ריש לקיש לרבי יוחנן מאי חרבה, חרבה דמעיקרא, ואתא לאשמועינן דדוקא מכל אשר בחרבה ולא דגים שבים:

ולא אשכח מה להשיב. והא דלא השיבו כל ההרים לאו דוקא, משום דהכותי לא ידע זה דלא ירד מבול לארץ ישראל מִדרַש, דלא היה חכם למדרש, אלא שידע זה מהא דִּבְרִיָיתָא אומרין כן, וכיון שהקשה לו כן לא ידע להשיב:

נחת ליה. פירוש ירד ליה:

אפילו בבהמין. במוליך הבהמה, כגון זה שלא היה חסר תשובה, ועקר ועקרה מפרש עקר ועקרה מן התשובה. והרמז של זה הדרש דאי עקר ועקרה כפשוטו לא הוי ליה למימר אלא עקרה, לפי שאין העקרות מצוי אלא בנקבות כמו שכתב הרמב"ן ז"ל:

והדין כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו'. וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. ורצה לומר מדקאמר כל לשון משמע שלא ימצא שום בעל דין עומד כנגדם שלא ינוצח, וזה אי אפשר אלא א"כ שאפילו הרקנים שבהם לא ינוצחו (יפה תואר):

והדין כפלח הרמון כו'. שאף על גב שפשוטו דברי עגבים, לשבח רקת החשוקה, שיפה כפלח הרימון, מכל מקום משל בעלמא הוא לשבח ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שהם בחשוקתו, ולכן ידרש רקתך ריקן שבכם מלא כפלח הרמון המלא גרגרין, וזה יהיה בענין תשובות וטענות ובענין מצות ומעשים טובים (יפה תואר):

שתים עשרה מחלקות. כל מחלקה היתה באה בתחלת החדש ויוצאת בסופה ונכנסת אחרת תחתיה וחוזר חלילה לכל חדשי השנה, וכן בכל שנה ושנה, ועל כל אחת היה מוטל בחדשה לעשות צרכי המלך, וכדאיתא בדברי הימים א' כ"ז, והמתנות כהונה לא ירד לזה, ועיין לעיל פ"ג סימן י"ב:

בשלשה פרקים. פירוש בשלשה רגלים:

כל המשמרות שוות. בקרבנות האמורות ברגל, כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד ועולות של עולות ראיה ושל מוספי צבור ושל שעירי חטאות. והא ילפינן ממה שנאמר (דברים י"ח, ו) וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו ושרת, יכול אף בשאר ימות השנה, תלמוד לומר מאחד שעריך לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת, ועל כרחך קרא בכהן ולא בלוי מדכתיב ושרת שאין הלוים ראוים לשירות, ובעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים:

דתנינן שחה לנסך כו'. תמיד פ"ז מ"ג. דאיתא שם נתנו לו (לכהן גדול) יין לנסך, הסגן עומד על הקרן (אצל הכהן גדול שבא לנסך) והסודרים בידו (להניף כשניסך הכהן, כדי שידעו הלוים וידברו בשיר וידע בן ארזא ויקיש בצלצל כדאמר בסמוך) שחה לנסך והניף הסגן בסודרין, והקיש בן ארזא (שם אדם) בצלצל (צמב"ל בלע"ז):

בראשון היו אומרים לה' הארץ כו'. לפי שהוא ראשון למעשה בראשית:

בשני גדול ה'. שבו נחלקו המים והיה רקיע בין מים למים, ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו:

בשלישי אלהים נצב וגו'. שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינין לעשות דין:

ברביעי אל נקמות. שבו נבראו השמש והירח והכוכבים שעתיד הקדוש ברוך הוא להנקם מן העובדים להם:

בחמישי הרנינו. שבו נבראו בעלי חיים שהרואה אותן מרנן ומשבח לבוראו:

בששי ה' מלך. שבו נשלמה הבריאה ובו נברא אדם שמכיר מלכותו של יוצרו:

ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא. כן צריך לומר:

ליום שכולו שבת. נוסח אחר לעולם שכולו שבת:

ומנוחה לחיי העולמים. האי תנא סבר לה כמאן דאמר שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, ועל שם שבאלף השביעי לא יהיה כי אם הקדוש ברוך הוא שנאמר (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא לכך אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת לאלף השביעי שיומו של הקב"ה אלף שנה, ועיין בהרב ובתוספות יום טוב בתמיד פרק הנזכר לעיל:

דתנינן איל קרב באחד עשר ושכולה אין בהם דתנינן הקרבים והסולת. (שני עשרונים היה בשני כהנים) והיין. (בכבש רבעית ההין ובאיל שלישית ההין) בשנים שנים. כחוט השני שפתותיך ר' חוניא אמר דמים כמה דתנינן וחוט של סקרא חוגרו באמצע כדי להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. דבר אחר שערך כעדר העזים. כן צריך לומר, ולקמן בסימן י' הוא מיותר:

מצאו לו זכות כו'. פירוש כשישבו סנהדרין על דיני נפשות אם מצאו לו זכות בו ביום פטרוהו אותו מיד, ואם לא מצאו לו זכות מעבירין את הדין עד למחר משום הלנת הדין, והיו מזדווגים ביום הראשון לאחר שהעבירוהו להדין זוגות זוגות בבתיהן או בשוק ונושאין ונותנין בדבר:

קוהה להם. מלשון (קהלת י, י) אם כהה הברזל, ורצה לומר שהיתה ברורה בפיהם בלי ספק:

כגזירת מלך גזירת בית דין. לפנים היה לבוש מלכות העליון על שארי מלבישים, בגד אדום צבוע בתולעת שני (פורפר מאנטל), ומפרש כחוט השני כמו גזירת שפתי המלך אשר לבוש שני וארגמן, כן שפתותיך פירוש כן גזירת שפתותיך, היינו ציווי בית דין בפיהם בארבע מיתות:

דמים. כלומר חוט השני מדבר בזריקת דמים וכדמפרש ואזיל, וכבר כתבתי לעיל סימן ט' שמיותר כאן וצריך לומר שם בסימן ט':

כמה דתנינן וחוט. כן צריך לומר (אות אמת) והוא בפ"ג דמסכת מדות. ופרש"י חוט אדום היה עשוי סביב למזבח באמצעו להבדיל בין דם חטאת בהמה ועולת העוף שדמן נזרק למעלה מחוט הסיקרא ובין דם שאר קרבנות שזריקת דמן למטה מן החוט של סיקרא:

כשם שחוט הסיקרא כו'. והכי קאמר כחוט השני של סיקרא כך שפתותיך, שבשפתותיהם הם מבדילים בין טומאה כו':

לשון של זהורית. פירוש צמר צבוע אדום קשרו בראש שעיר המשתלח:

זה שעיר המשתלח. דרש ומדברך על שעיר המשתלח על שם ששלחו אותו המדברה לעזאזל:

מדברך יאי. זהו לפרש על שעיר המשתלח ששלחו אותו המדברה:

מדברתיך יאי. זהו לפרש שהדיבור שלך נאוה שתשלם תחת שעיר המשתלח שפתיך:

אף על פי שהוא מדבר כו'. זהו דרש אחר על ומדברך נאוה, רצה לומר הבית המקדש שהוא היום מדבר וחרבה מכל מקום הוא נאה והוא בקדושתו, וכשם כשהיה בנוי אם אדם היה נכנס בטומאה במחיצתו היה חייב, כן עכשיו אף על פי שהוא חרב אם יכנס אדם במקום מחיצתו חייב. וכך צריך לומר, אף על פי שהוא מדבר, נאוה הוא, חייבין כו', וכן הגיה האות אמת:

שבשלש שורות. היושבין לפני הסנהדרין, כדשנינן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (לז, א):

כהונה. מבית המקדש שם היו ניכרים ומצויינים הכהנים בעבודתן ולוים בדוכנם:

טטרגונים. בעל ארבע זויות, מרובע (ועיין נזיר דף ח, ב). שקדושת בית המקדש היה מרובע, הר הבית ועזרה וההיכל ולפני ולפנים:

יופי היה ונעשה תל. דרש תלפיות תל פיות, רצה לומר שמהיופי נעשה תל:

אמר הקדוש ברוך הוא כו'. דרש תלפיות תל פיות אף על פי שעכשיו הוא תל אעשה אותו יפיפיות לעולם הבא:

שכל הפיות מתפללות בו. שכל הפיות פונים למקום ההוא כדלעיל ותפלתם עולה דרך שם. ויש כאן דילוג ספר וכך צריך לומר, שכל הפיות מתפללים בו, תל שכל הפיות מתפללות עליו בקריאת שמע הוא אומר כו', שאגב אורחיה מייתי דרש זו גם כן תל שכל פיות מתפללים עליו:

בקריאת שמע. פירוש בברכת קריאת שמע. הוא אומר בונה ירושלים הכוונה למה שאומרים פורס סוכת שלום עלינו וכו', וכן הוא בהדיא בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה):

לפני הקדוש ברוך הוא ועתיד הוא לבנותו. כן צריך לומר. ורצה לומר דכתיב בנוי לתלפיות, בנוי לתל פיות רצה לומר שיבנה לתל שכל הפיות מתפללים עליו. והמתנות כהונה גרס לפני עתיד הקדוש ברוך הוא לבנותו, וכתב שרצה לומר שכתיב הוא ההיכל לפני, דרש לפני ההיכל הזה שהוא לפני ונגד עיני ועלי לבנותו:

כתוב אחד אומר והיו עיני ולבי כו'. ומדלא תלה הדבר בזמן כשרותם כמו שתלה קיום הבית, משמע דמשנבנה בית המקדש השכינה שם כל הימים ואפילו לאחר חורבנו, וכתיב אלך אשובה כו':

אלא פניו למעלה ועיניו ולבו למטה. כן צריך לומר וכן הוא בירושלמי. פירוש פניו למעלה כלומר אין הכי נמי דעיקר שכינתו למעלה, ומכל מקום שכינתו גם כן למטה להשגיח שם כמי שמביט למטה, עם היות פניו למעלה (יפה מראה):

דתניא כו'. מביא ראיה דהשכינה היא למעלה ולמטה:

מכוון כנגד שבתך. דמדלא קאמר מכון שבתך כמו (מלכים א' ח, לב) ואתה תשמע השמים, מכון שבתך משמע מכוון לאותו שהוא שבתך דהיינו השמים, שבית המקדש של מטה שער השמים שמשם עולה התפלה לבית המקדש של מעלה המכוון כנגדו, לכן יכוין המתפלל לבית המקדש של מטן שיכוין שתכנס תפלתו שם וידע כי משם תעלה השמימה לקודש הקדשים המכוון כנגדו (יפה מראה):

הר המוריה רבי חיא כו'. בתורה כתיב (בראשית כב, ב) ארץ המוריה, אבל בדברי הימים (ב' ג, א) כתיב כן הר המוריה, ועיין בפ"ב דתעניות (טז, א) ברש"י וביפה תואר בבראשית רבה פרשה נ"ה (סימן ז) ובירושלמי פרק תפילת השחר:

חד אמר שממנו יוצא מרה לעולם. בירושלמי ובבראשית רבה ובתענית הנזכר לעיל גרסו הוראה במקום מרה, וכן צריך לומר כאן. ופרש"י הוראה תורה, כי מציון תצא תורה, יורו משפטיך ליעקב, ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל:

שממנו יוצא מורא. כדכתיב (תהילים סח, לו) נורא אלהים ממקדשך:

שמשם יוצא אורה. כי התורה בתוכו והיא מאירה לעולם (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, או לפי שמבית המקדש היתה האורה יוצאה לעולם כדדרשו חז"ל במדרש בהעלותך (סימן ב) על פסוק ויעש לבית חלוני שקופים אטומים עיין שם, ועיקר האורה מקדושת הארון שהיה בו, וכמו שאמרו ביומא (ירושלמי פ"ה ה"ג) שבזמן שהארון במקדש היה כהן גדול הולך לאורו (יפה תואר):

שמשם יצא ארירה לאומות העולם. וכן הוא בירושלמי, אבל בבראשית רבה הנזכר לעיל גרס מקום שיראה יוצא לעולם, וכתב היפה תואר שנוסחת ארורה יותר נכון למלת ארון:

דביר. דכתיב בבית המקדש (מלכים א' ו, יט) ודביר בתוך הבית, והוא מקום קדש הקדשים:

שממנו יוצא דבר כו'. שמשם נענשים בדבר, עוד יתכן לפרש דבר ענין מורא ופחד מענין (תהילים מז, ד) ידבר עמים תחתינו (יפה תואר):

וחד אמר שמשם יוצא דברות לעולם. כן צריך לומר, וכן הוא בבראשית רבה ובירושלמי. פירוש דברות המקום, שעל ידי שהיתה שכינה שם היתה נבואה מצויה בישראל (יפה תואר):

תוכן העניינים

עץ יוסף על שיר השירים רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה