עץ יוסף על שיר השירים רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרשה ג · פרק ו
עלויה מן המדבר כו'. הוזקקו לזה דאי כפשוטו קשה למה ליה ליחס העליה מן המדבר, וכי מן המדבר העלה אותם, לא הוה ליה ליחס רק למה שממנו יצא דהיינו ממצרים (יפה תואר). ודרש תיבת עולה לשתי לשונות, לשון עלייה ממש, ולשון סילוק וירידה כמה דאת אמר (איוב ה, כו) כעלות גדיש בעתו, (בראשית מט, ט) מטרף בני עלית:
חילוקה מן המדבר. צריך לומר סלוקה מן המדבר, ומפרש המדרש סילוקה היינו מיתתה היך מה דאת אמר במדבר הזה יתמו, וכן איתא לקמן פ"ח סימן ב'. והרד"ל פירש עלויה היינו השני כתרים בעד נעשה ונשמע, וסילוקה היינו מה שנסתלק אח"כ מהם על ידי חטא העגל, וכך צריך לומר סילוקה מן המדבר אמר רבי שמעון בן יוחאי במדבר טענו ובמדבר פרקו מיתתה כו' ממלכת כהנים נבואה מן המדבר, וכל מתנות טובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל מן המדבר הוי מי זאת עולה מן המדבר:
טענו ובמדבר פרקו. זה נתבאר במסכת שבת פרק רבי עקיבא (פח, א) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים רבוא של מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד מישראל שני כתרים אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע, וכיון שחטאו ישראל בעגל ירדו מאה ועשרים רבוא של מלאכי חבלה ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב כו' עד בחורב טענו ובחורב פרקו:
מבין שני בדי הארון. וכן איתא בשוחר טוב, אבל בתנחומא סדר ויקהל (סימן ז) איתא מבין שני הכרובים, ועיין שם מה שכתבתי:
מקטרת מור. עיין לעיל (א) פסוק (יג) צרור המור:
בכבשן האש. באור כשדים:
כקומץ לבונה. שהקומץ עולה לאישים על כל לבונתה אזכרה לה', כך יצחק חשוב כאילו עלה כליל לאישים לזכרון לפני ה' תמיד (רד"ל):
מאותו אבק. כלומר מעצמו ולא מאיש אחר. ואמר אבק על שם שנאמר ויאבק איש עמו ויברכהו שם, ושם נתאוששו הברכות בידו, וכן מוכח לקמן (מתנות כהונה):
אין אנו יודעין כו'. דוירא כי לא יכול לו אפשר לפרש כי לא יכול המלאך ליעקב ולכן בכעסו נגע בכף ירכו ונקעה, כי ליותר מזה לא היה יכול אדרבה יעקב נצחו, ואפשר לפרש כי לא יכול יעקב למלאך, והכי פירושו המלאך בדק תחילה אם יוכל יעקב לו כדרך המתאבקים לבדוק כחם, וכשנתברר לו כי לא יכול יעקב אליו מלאו לבו להזיק ולא פחד ממנו ונגע בכף ירכו (יפה תואר):
דכתיב ויאמר שלחני כו'. ואף על גב דבהדיא כתיב כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, יש לומר דפירושו ותוכל להציל עצמך לבל תפול לגמרי ביד המלאך (יפה תואר):
הרי המלאך ברשות יעקב. שמי גדול המשלח או המשתלח הוי אומר המשלח בודאי גדול מן המשתלח:
אפיך דמיין לשרך. רצה לומר מדאמר ליה כי על כן ראיתי פניך וגו' דמשמע שאמר ליה שפניו דומות לפני המלאך כפי הדמות שנדמה לפניו, ואין זה אלא שלהיותו שרו של עשו נדמה בצורתו (יפה תואר):
משל למלך כו'. בא בהמשל לומר שמאת ה' היה הדבר כדי להתגבר יעקב עליו ויתבשר שלא יירא מעשו:
ארי אימירון. פירוש ארי שיש לו תרבות, וכן פירש בערוך ארי בייתי:
ולמס. עיין פירושו שבת דף ס"ג, א:
אגריין. פירוש רע (יפה תואר). והמוסף הערוך כתב אגריון יערי ולמוד מדבר:
והיה מלבבו. והיה מחזק לבו. ורצה לומר שהמלך לבב את בנו בארי שאין לו פחד שיוזק על ידו, ויהיה סבה לאמצו כנגד הלמס שהוא רע ויפחד ממנו, והיה הארי משל לשרו של עשו שהוא המלאך, והלמס משל על אומה של עשו שאין להם ערך עם המלאך (יפה תואר):
להזדווג לישראל. לכלותם מן העולם כהמן וחביריו (יפה תואר):
אמר לו העבר את שלך ואני מעביר את שלי. כן צריך לומר, וכן הוא בבראשית רבה פרשה ע"ז. ורצונו לומר שרבי הונא בא לפרושי באיזה עלילה בא האיש להאבק עמו, ואמר רבי הונא שנדמה לו כרועה שהיה לו צאן וגמלים כו' וכשהשלים יעקב להעביר שלו וחזר לבדוק אם שכח דבר העליל עליו האיש ההוא שליקח משלו חזר, שאחר שהעביר כל אשר לו מה צורך לו לחזור, ועל זה חרחר ריב עמו (יפה תואר):
נחזור ונחמי כו'. דאם לא כן למה חזר עד שנשאר שם לבדו והלא כבר העביר כל אשר לו (יפה תואר). והא פליגי אדפרק גיד הנשה (חולין צא, א) דאמר שנשתייר על פכים קטנים:
והוו נסבין כו'. פירוש והיו נושאין ונותנין בסחורה של משי מובחר. והביא המעשה הזה לומר כי לא דבר רֵק מספורי התורה, כי לכן נכתב זה להודיע עצה טובה שיזהרו בעסקיהם וטוב להם כמו שהיה לאלו (יפה תואר):
עלין להדא צור כו'. פירוש נכנסו לזאת העיר צור ועשו מלאכתן, כלומר עוסקין בסחורתן, לאחר שיצאו מן השער אמרו נחזור ונראה אם שכחנו כלום:
אמרין הדא כו'. אמרו הבריות זה הדבר שחזרו לאחוריהם אף על פי שלא הרגישו שום שכחה למדו מן יעקב הזקן דכתיב ביה ביעקב ויאבק איש עמו, דקשה למה חזר עד שנשאר לבדו שיאבק האיש עמו, אלא על כרחך דחזר שמא שכח כלום, ומדעשה יעקב כן שמע מינה שכל אדם צריך לעשות כן:
ורבנין אמרי לארכיליסטים. ארכי פירושו בלשון יוני נגידות ושררה, וארכיליסטים ראש השודדים (מוסף הערוך). ורבנן גם כן באו ליתן טעם שאיזה עלילה מצא האיש להאבק עמו, ואמרו שלא אמר אלא העבר את שלי כו' כלומר סייעני בשלי ואני אסייעך בשלך, והתחיל להעביר של יעקב והמלאך העביר הכל ברגע אחד, וכשבא אח"כ יעקב לסייעו בשלו היה מעביר וחוזר ומוצא כל הלילה, שהמלאך לעולם היה עושה שידמה שעדיין יש צאן וגמלים, ואז חשב יעקב שהוא מכשף וגער בו, ומתוך זה נתקוטט. ומה שהוצרכו רבנין לומר שנדמה לו לארכיליסטים אפשר כי מפני שיעקב היה גבור ולא היה צריך לסיוע זולתו להעביר אשר לו ולמה הסכים בתנאי ההוא, אלא שנדמה לו ללסטים מזויין שמבקש עלילה להלחם, ולזה הוצרך לשמוע דבריו שלא לתת לו מקום לחרחר ריב (יפה תואר):
כך העביר המלאך צאנו. ומה שנאמר ויעבר את אשר לו, היינו על ידי שליח, או לפי שהיה מסייע (יפה תואר):
עניא. פירוש צאן:
כל אותו הלילה. לאו דוקא, דהא ההתאבקות בלילה הוא כדכתיב עד עלות השחר, אלא כלומר רוב לילה:
פרקדין. ובבראשית רבה איתא פוקרין. ופירושו נטל סודר רך של צמר ונתן בצוארו לצערו ולגעור בו שהוא מכשף:
פרמקום. פירוש מכשף בלשון יוני:
חרש את. מכשף את:
לינא מידע כו'. פירוש וכי אין אני מודיע לזה עם מי נשא ונתן, דדרש איש עמו עד עלות השחר ובהעלות השחר הודיעו שאינו איש עמו:
תוססת אש. להבהילו ולהודיעו שהוא מלאך כענין שנאמר (תהלים קד, ד) משרתיו אש לוהט, וזה נרמז באומר ויאבק איש עמו דדריש ויאבק לשון אבוקה, ואף על גב דודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא לשון קשור ועניבה כדפרש"י בחומש, מכל מקום מדאפיק ליה בהאי לישנא דוקא ולא כתב בהדיא לשון התגוששות דריש נמי הא. ולהיות שזה המלאך היה שרו של עשו רמז לו ליעקב על קושי גלותם וצרתם שקשה כאש, ורצה להבהילו לומר כי אין תקוה להגאל כי יהיה זרעו של יעקב כנשרף במו אש ואין לו תקנה, ויעקב השיב לו כי אינו מפחד מזה, ואדרבא הוא יהיה אש לבית עשו:
הוא בא עליך וחמשה קמיעים כו'. משום שקשה ליה איך אפשר שהמלאך לא יוכל לאדם, ולכך אמר רבי חנינה בר יצחק שאין ההתאבקות הזה גופני, אלא התעצמות דין וטענה אם יפה כח עשו מיעקב מצד זכיות שהיה בידו כגון כבוד אב ואם ודירת ארץ ישראל כדאיתא בבראשית רבה פרשה ע"ז, וראה שאין לו ערך עם זכות יעקב (יפה תואר):
וזכות אביו כו'. ואף על גב דעשו שוה לו ליעקב ביחס אבותיו הא אמרו חז"ל (שם עו, ד) הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם מתקיים לו זכות אבות כו':
מיד וירא כי לא יכול לו. רצה לומר דתיבת לו מיותר, דהיה די שיאמר לא יכול כמה שאמר להלן ותוכל ולא קאמר להם, אלא ודאי לומר דאפילו לו לא יכול כל שכן לזכות האבות (יפה תואר):
אמר רבי לוי וירא בשכינה כו'. רצה לומר שגם לרבי לוי היה קשה איך לא היה שרו של עשו יכול לנצח ליעקב, וכי אפשר יגבר יעקב בכח איש על המלאך, לכן אמר שעשה עצמו כאילו נפל לפניו מפני כבוד השכינה שעל יעקב, ומייתי סמך לדבריו מוירא כי לא יכול לו דלא שייך ראיה בענין זה כי לא תתלה ראיה בהעדר, והוי ליה למימר ויהי כי לא יכול לו, אלא שפירושו וירא השכינה ועשה עצמו כאילו לא יכול לו, והביא משל מארכיליסטום פירוש שר של לסטים:
הרפיש עצמו תחתיו. ואם תאמר ואיך נגע בכף יריכו ולא פחד מהשכינה, יש לומר דשלא בכוונה היה כי כשהורפס עצמו לפניו פגע בכף ירכו (יפה תואר):
בצדיקים כו'. לפי שהמלאך הזה של עשו וכל מעשיהו בזה רמז למה שעתיד לנו עם זרעו של עשו אמר שהרמז בזה למה שעתיד להזיק כיוצא ירך יעקב היינו לגזור גזירות על הצדיקים וצדיקות כו' להעבירם על דת (יפה תואר):
שייעא. פירוש החליקה, ועניינו דכף הירך והוא הקולית מקומו בולט קצת וניכר מבחוץ באדם, וזה הכהו עד שנתקע כף הירך בפנים ולא נכר מבחוץ והיה המקום חלק ושוה לבשר הגוף, וקמפרש ותקע מגזרת (ישעיה כב, כג) ותקעתיו יתד:
סידקה כדג. מפרש ותקע לשון בקיעה ושבירה. ואמר שסידקה כדג שאין דרך כף הירך להשבר בהכאה שיכו עליו אלא כן (יפה תואר):
היך מה דאת אמר ותקע נפשי. שפירושו לשון הסרה כפרש"י בחומש:
וזה אחד מאחד עשר כו'. פירוש מור זה הוא אחד מאחר עשר סמנים שבקטורת, ונקט מור משום שהוא ראש לכל הבשמים:
אי תימר דאינון תרין. פירוש אם תאמר סמים זה אינו רק שני סמים, והלא כבר נאמר סמים, קח לך סמים, ולכתוב סמים האחרון אצל הראשון ולכתיב קח לך סמים סמים ולבסוף לכתוב נטף ושחלת וחלבנה, אלא לפיכך כתבו אחרונה לומר שהוא כנגד חמשה הראשונים, כן הוא בפרק קמא דכריתות (ו, ב). אבל ממה שמסיים הספר בד בבד משמע דדייק מיתורא דבד בבד לומר שיהיו חמשה כנגד חמשה, והכי גרסינן מה תלמוד לומר בד בבד, והכי גרס בהדיא בספר ישן, ופירושו אי סמים פירושו תרי הרי כבר נאמר ופירושו ידוע שמיעוט רבים שנים, מה תלמוד לומר שוב בד בבד, אלא לומר תן חמשה כו':
בפיטום הקטורת. לכתוש את הסמנין ולערבן יפה:
והיה מעלה עשן. שהיו מכירין בעשב שהיא מעלה עשן זקוף ומתמר כמקל, ועיין ביומא דף ל"ח, א' ובירושלמי שקלים פרק אלו הם (פ"ה ה"א) וביומא פרק אמר להם הממונה (יומא פ"ג ה"ג):
והיו בקיאין במעשה הקטרת. שהיו יודעים לפטם כמותן היינו לכתוש הסמנים ולערבם יפה:
ולא היו בקיאין במעלה עשן. שלא היו מכירין בעשב שהוא מעלה עשן זוקף ומתמר כמקל:
של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כמקל עד הקורות ואח"כ פוסה ויורדת כאשכול. כן צריך לומר, וכן הוא בפסוק אשכול הכופר (יפה מראה). פוסה פירושו מתפשט, וחבירו בבראשית רבה פרשה ט"ו (סימן ו) עץ שהוא פוסה על כל החיים:
כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. שאין כבוד שמים שעשן הקטורת יהיה פוסה מיד:
וכשנושאין אשה ממקום אחר. שלא ידעה מנהגם:
ומה ראית. שזכרת בזה:
והלא מעלה עשן כנגדי. עשב מעלה עשן כנגדי בתוך העשבים, ולא יכול שמעון בן לוגה לכוין איזהו הוא:
מגילת סממנים. שכתובים בה שמות סמני הקטורת:
זלגו דמעותיו. בזכרון החורבן:
אין אנו רשאין לספר כו'. דאגלאי מילתא דלשם שמים היו מכוונים בהסתר חכמתן, שהרי עכשיו שלא מצא הגון במשפחתו מסרה לאחרים:
היו בקיאין במעשה לחם הפנים. בלישתו ותמונתו שהיה כמין תיבה פרוצה, או כמין ספינה רוקדת כדאיתא במנחות (צד, ב) ובאפייתו וברדייתו מן התנור:
ואופין מבחוץ. שלא היו יודעים לרדות מן התנור שלא יהא נשבר לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה או כמין ספינה רוקדת, והיו יראים לדבק מבפנים לתנור ואפו אותו מבחוץ:
ויש אומרים שהיתה מעפשת. דכל שנאפת מבפנים נאפת היטיב ונשמרת מהעפוש טפי. כתב הריטב"א ז"ל יש שפירשו דהא בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום ולא היה נס בלחם הפנים להיותו חם כיום הלקחו, ואחרים פירשו דאפילו היה הנס קיים, מה שהיה אפשר לעשות ולתקן בידי אדם לא היה הקדוש ברוך הוא רוצה לתקן בנס, אי אפשר שלא לסמוך על הנס, דכי האי גונא לא היו סומכים על הנס שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים כדאיתא בריש יומא:
כל פעל ה' למענהו. פירוש לכבודו, שאין זה כבודו שלחם שולחנו תהיה מתעפשת:
נוטלין בכל יום. מתרומת הלשכה:
חוץ משל בית קמצר. מפורש בפרק שלישי דיומא (לח, ב) שהיו בקיאין בכתב, שהיו תופסין ארבע קולמסין בין חמשה אצבעותיהם והיו כותבין שם של הויה ברוך הוא בבת אחת:
שלא מצאו תשובה על מה שלא רצו ללמד. דליכא למימר כדי שלא ילמדו לכתוב כן לעבודה זרה, דמה איכפת להו למכתב כל האותיות בבת אחת, אבל בכתיבת השם הקדוש נראה דניחא שיהיה כולו נכתב בבת אחת שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר, ועוד שזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך:
על הראשונים נאמר כו'. פירוש על בית אבטינס ובית גרמו, שלפי שנתנו טעם לדבריהם לא נענשו, ואף שמתחלה חשדו אותם שאומרים שקר, מכל מקום אחרי זה הכירו שכוונתם היה לשם שמים כדאיתא לעיל סוף סימן ז':
ועל אלו. פירוש על בן קמצר נאמר ושם רשעים ירקב, ופירשו בגמרא דלא מסקינן בשמייהו:
מכאן אמר בן עזאי. ממעשה בית גרמו ובית אבטינס שבקשו חכמים לדחותן ממקומן ולא יכלו:
משלך יתנו לך. כלומר לא משלהם הוא המתנה אלא מזונות קצובים לך מן השמים:
ובשמך יקראוך כו'. פירוש לא ידאג אדם לומר פלוני יקפח פרנסתי כי על כרחם בשמך יקראוך לבוא ולשוב במקומך, או פירושו בשמך יקראוך שמותר לאדם לקרוא לבנו על שמם דלאו רשעים נינהו, ובמקומך יושיבוך שהחזירום חכמים למקומם, או פירושו ובמקומך יושיבוך שגם לעתיד במקומם יושיבום שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר אותם לגדולתם:
ואין אדם נוגע כו'. דהיינו אותן האומנים שהביאו לא היה בידם ליגע במה שמוכן לחבריהם, וסיים דכהאי גונא אין מלכות נוגעת כו':
ואין מלכות נוגעת כו'. כדאיתא בתנחומא סדר ואתחנן (סימן ו) שאמר ה' למשה עד עכשיו היה חלקך לשרת לפני, ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך, ובפרק שני דשבת (ל, א) אמר ה' לדוד כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת כו':
הוגרס בן לוי. כלומר מן הלוים (רש"י):
יודע פרק. הכרעת קול נעימה (רש"י):
בין הנימים. בין חלוקת נימת השפה נגד מחיצת החוטם (רש"י):
נסקרין. נרתעים ונדחים לאחוריהם מהכרעת הקול, ובירושלמי גרס נזרקין:
פנחס המלביש. רצה לומר דהוה מלביש, שהיה מלביש בגדי כהן גדול לכהן גדול, וכי היכי דלא תקשי מה מלאכה או חכמה איכא בהלבשה דהוה ממונה על דבר זה, מייתי מעשה שהלביש לשר אחד מלבושיו ולקח שכר, אם כן נראה מזה דאיכא חכמה בהלבשה תיקון אזורו וכיוצא להיות מהודר באופן לבישתו (יפה מראה). ועיין שקלים {פ"ה] משנה א':
איסטרטיגא. שם ממשלה תרגום נציב פלשתים (שמואל א' יג, ג) אסטרטיגי פלשתאי:
מדבר באלישבע. שהיתה לה עלוים רבים מן המדבר. ועיין בויקרא רבה פרשה כ (סוף סימן ב), ובתנחומא סדר אחרי (סוף סימן א), ובזבחים (קב, א):
יבמה מלך. זה משה רבינו עליו השלום:
ואחיה נשיא. שהיא אחות נחשון, ונחשון נשיא היה דכתיב (במדבר ז, יב) ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב, והיה ראש לכל הנשיאים כדאיתא ברבה סדר נשא (יג, ז):
ושני בניה סגני כהונה. משמע דהיינו נדב ואביהו, והכי איתא בקהלת רבה (ב) פסוק (ב) פסוק לשחוק אמרתי מהולל (סימן ב), ועיין שם מה שבתבתי:
ופנחס בן בנה משוח מלחמה. כן הוא בויקרא רבה פרשה הנזכר לעיל, אבל בקהלת רבה פסוק לשחוק אמרתי מהולל איתא שראתה ארבע שמחות ולא חשב פנחס:
נעשית כתמרות עשן. וכך פירש הכתוב מי זאת עולה מכל נשי דור המדבר באלישבע בת עמינדב, ונעשית כתמרות עשן, מקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל רצה לומר שבעלה ובנה ובן בנה ויבמה היו מקרבים מור ולבונה על גבי המזבח, והיו בהם מכל אבקת רוכל רצה לומר כל מיני מעלות ובזה נכלל גם אחיה (יפה תואר):
קראוי ותנוי וקריבוי ופייטויי. פירוש בעל מקרא, בעל משנה, דרשן ופייטן (ערוך). והמוסף הערוך פירש קריבוי בלשון יוני איש בקי בדינים ובעל הלכות, ופייטן פירושו בלשון רומי משורר ופייטן, ועיין מה שכתבתי בעץ יוסף סימן זה במהדורא קמא: