עץ יוסף על במדבר רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרק יג
פסקה א
קמעא פי' מעט:
הפונדק לשון יוני בית מלון (מוסף):
איני מלך בתמיה כך הוא כבודי:
לפלטרין. בלשון רומיי היכל וארמון (מוסף):
פסקה ב
ואותו יום שמיני אחד בשבת היה. הראשון בה' הידיעה מורה על העבר על יום ראשון של מעשה בראשית:
זו עולה שנשחטת בצפון. בעזרה כדכתיב צפונה לפני ה':
אלו שלמים שנשחטים בדרום. אף בדרום דלא ייחד קרא להו דוכתא כדתנן שלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה. ומשום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן כי אורחייהו שנזכרים תמיד זה אצל זה:
זה אברי העולה ואמורי קדשי קדשים. שמסתמא הפסוק הראשון קאי על קדשי קדשי. והאחרון על קדשים קלים להכי דריש הפסוק השני על קדשים קלים:
שלמים הקריבו ב"נ. שלמים הן שחלבן קרב על המזבח והבשר נאכל לבעלים זולת חזה ושוק דניתן לכהן. ור"ל שגם שלמים הקריבו ר"י ב"ח אמר עולות הקריבו. ר"ל שלא הקריבו אלא עולות שכולו כליל לאישים ולא שלמים. אבל ממ"ת ואילך שנבחרו ישראל קרבו גם שלמים:
מבכורות צאנו ומחלביהן דמשמע שלמים שהם דבר שחלבו לבד קרב. אבל עולה כולה כליל ומחלביהן למה לי שהרי בכלל מאתים מנה:
מן שמניהון ומתרץ שפי' ומחלביהן שהקריב היותר שמנות מלשון חלב יצהר דהיינו המיטב והנבחר. ואשמועינן קרא דקרבנו היה מן המעולה ולא כאחיו קין שהביא מן הגרוע כדפרש"י בחומש והוא מהמדרש מפרי האדמה מן הגרוע (רש"א):
וישלח את נערי ב"י. וזה קודם מ"ת היה כדאי' במכילתא. הרי הקריבו ב"נ שלמים שקודם מ"ת כולהו ב"נ היו:
שלמין בעורן כו' כלו' לעולם עולות הוו. ומאי שלמים דקאמר לשון שלימות שהיו שלימות בלא הפשט וניתוח. דדין הפשט ונתוח בסיני נאמר ואפי' בני ישראל במדבר י"א שהקריבום בלא הפשט ונתוח שלא נתפרשו דיני הקרבנות אלא באהל מועד כדאי' בפ' פרת חטאת:
כמ"ד לאחר מ"ת בא יתרו. פי' שס"ל כמ"ד שלאחר מ"ת בא יתרו:
ואחרינא אמר לאחר מ"ת בא יתרו. ואע"ג דפרשת יתרו מקמי מ"ת כתיב אין מוקדם ומאוחר בתורה:
שנשחטת בצפון בעזרה כדכתיב צפונה לפני ה'. ואע"ג דבני נח לא היו רגילים לשחוט בצפון דצפונה לפני ה' כתיב ואין צפון בבמה כדאי' בת"כ. קרי ליה לעולה המתעוררת משינתה בשם צפון כיון דהשתא דינא הכי:
דבר שהיה ישן ונתעורר. שבתחילה היו בני נח נוהגים בה ושוב נעזבו ממנה. והשתא אזהר רחמנא שיחזרו ישראל לנהוג אותו:
שהם נשחטים בדרום פי' אף בדרום דלא ייחד קרא להם דוכתא כדתנן שלמים שחיטתן בכל מקום בעזרה. משום דדרום נגדיי לצפון נקט תימן כי אורחייהו שנזכרים תמיד זה אצל זה:
היא העולה שהקריבו ב"נ. דהיא משמע הידועה מכבר. דאל"כ היא למה לי:
אשר הקריבו אכ"כ וכן היה פירושו זאת תורת השלמים הנהוגים כבר שהבא עכשיו להקריב אם תודה יקריבנה:
שהם נתונים בצפון כי בני גולה רובם גלו בצפון:
ויבואו ויחנו בדרום המד"א הנני מביא אותם מארץ צפון וגו' (ירמיהו ל״א:ח׳):
יבואו ויחנו בדרום ואע"פ שא"י באמצע העולם קרי ליה דרום לגבי מקום שממנו הגליות באות דהוי צפון העולם וכן מ"ש בגוג ומגוג שיפלו בדרום:
יבא ויבנה את ביהמ"ק וכתב היפ"ת נראה שאין קיבוץ גליות ומפלת גוג ומגוג ע"י מלך המשיח. אלא מתחלה יתקבצו הגליות ויהיה ענין גוג ומגוג. ושוב יתגלה מלך המשיח לבנות ביהמ"ק. ולכן פרט כאן ג' עניינים אלו דמקווים אנו מהגאולה. קבוץ גליות ונקמת גוג ומגוג ובנין ביהמ"ק. ולא סמך הכל במלך המשיח. ואע"ג דשלשה מילי נינהו כולהו כיילינהו קרא באומר עורי צפון ובואי תימן דשקולים הם ויבואו שלשתן:
המד"א העירותי מצפון וכתיב התם ראשון לציון הנה הנם. ועמידתו בצפון שיושב עם אדום במדינה:
אני מביא גלות תימן. פי' אני מביאם חחלה לפתח ירושלים:
אין רוח דרומית מנשבת. ובשהש"ר גרס עוד וכשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת. והכא לא גרס לה אפשר משום דאמר בפ' לא יחפור ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית עם כולם:
ארגסטוס פי' הערוך רוח של שלום שלא יטבעו בו הספינות (א"א):
ושני הרוחות משמשות וזש"ה עורי רוח צפונית ובואי רוח דרומית לקבץ גליות המפוזרים בכם:
הה"ד אומר לצפון תני וגו'. ר"ל מדכתיב הכא תני והכא אל תכלאי. ש"מ דדרכו להמנע. והיינו בעת שרוח שכנגדה מנשבת שזו שותקת וקאמר שלעתיד לא יהיה כן. ושייך ענין זה להבאת הבנים מרחוק שאם יביאום דרך ים באניות אלה מזה ואלה מזה יהיה הרוח מביא כולם ביחד:
לעשות סעודה לצדיקים מ"ע. כבר האריכו גדולי חכמי ישראל לבאר הדברים. אם על צד הפשוט או ע"צ הרמז ועיין בספריהם כי מי אנכי שאבוא אחריהם לקרב או לרחק בענינים רמים כאלה:
בפלסמון בלשון יוני ורומי מין שמן ערב והוא ראש סימנים (מוסף). ופי' שאין צריכין לאפלסמון לזחול ולזלף כדמפרש:
בוסמני פי' בושם:
לא יהיה מסב עמהם. כי יהיה מרצונם שיתגלה להם ממקור א"ס. וכן יהיה שתקום חפצם:
שנתאחו לי מלשון מאחים את הקרע. פי' שנתדבקו לי בגלות:
שנתכלו בארץ שבים כמד"ת כי עליך הורגנו וגו':
אחויים דבוקים:
ואומר (ישעיה מ"ט) ותקשרים ככלה:
שנתמררו לשון מרירות כלו' שנצטערו הרבה בגלותם כי המור הוא בשמים שריחם נודף. אבל גוף המור הוא מר מאד שלכן נקראת מור:
מבשמים עצמם ריח האמונה הגדולה הנמצא בלב ישראל:
ולקטר לפניהם מכל הבשמים. היא כל ההשגות והשכליות הטמונים בג"ע. ודע עוד שבאמת ההשגה בעצמה מכבוד ה' הבב"ת הוא נעלם. רק שיושג מעט. על כן מכנה זאת רק בשם ריח כי גוף הדבר הוא נעלם ומכוסה מעיני כל חי:. שהערו יערי דרש לשון הערה למות נפשו. ודרש באתי לגני שהיה משבח הכנסיה שלכן נדבקתי בם מפני שהיא אחות וכלה. ואכלתי והתענגתי ממה שהערו נפשם על קידוש התורה:
להשקותם יין המשומר כו'. ועיין ברשב"א שכתב שהדברים כפשוטם. ויש מפרשים שהוא כנוי להשגה הגדולה הנקיה מכל סיג ומשומר מכל השמרים העבים. ויין ידוע בגימטריא סו"ד כמאמרם. ונחלי חלב הוא כינוי על כיבוס הנפש בטהרתה וליבונה כחלב:
להשקותם כו' סיפיה דקרא קדריש שתיתי ייני עם חלבי. ודרש חלבי כמו זבת חלב ודבש:
ד"א על שם והיה כו'. והוא כנוי להשפע הגדולה והרבה שתהיה אז בעת ההיא:
שעשו רצונו רעים דרש לשון רצון כתרגום רצון רעה חפץ רעי:
גנוני כילת חופת חתנים:
מצוייר במיני צבעונים כי הגוונים יש להם מבוא גדול בחכמה עליונה הרמוזה בזה וכלם היו במשכן לרמוז על זה:
לימדתך התורה דרך ארץ. מדנקט לה במשל חתן וכלה למדך דרך ארץ:
יחדש לי דבר מתנה להראות לי חיבה יתירה מפני כולם שידעו שהוא חפץ בי להחזירני אצלנו:
מלמעלן וירח ה' את ריח הניחוח. כי הריח הולך למרחוק:
בפשפש פי' שער גדול (ערוך):
ועמד המשכן מקופל עד ר"ח ניסן. כדאי' ברבה ובתנחומא סדר פקודי שהקב"ה נתכוון להעמיד המשכן בחדש שנולד בו יצחק. וכדאי' בילקוט חדש הטעם משום שלא שרתה השכינה במשכן של משה אלא בזכות יצחק:
לגנוני לחופתי:
מהלך אכ"כ עיין מ"ש בב"ר פ' י"ט:
גרעה קומתו פי' נחסר קומתו כדאי' בב"ר פ"ח:
חטאו המצרים בב"ר פ' הנ"ל איתא המצרים בימי אברהם. ור"ל שהיו שטופי זימה שחמדו את שרה ולקחה פרעה וע"ש מ"ש:
אבל הצדיקים השכינו השכינה בארץ. נראה דכוונת המדרש אל תיקרי וישכנו לעד אלא וישכינו:
מורי עם בשמי זו הלבונה והקטורת. ולעיל סימן ב' אמר זה לבונת הקטרת ולבונת המנחה. ובשהש"ר פ"ה סי' א' אי' זה קטורת הסמים וקומץ הלבונ'. ובסדר עולם פ"ז אי' זו קטורת ולבונה והמנחות. ואפשר שצ"ל שם זו לבונת הקטורת ולבונת המנחה או צ"ל זו הקטורת ולבונת המנחה:
אלו המנחות והנסכים דרש חלבי מלשון חלב יצהר (קרח) וחלב כליות חטה (האזינו) ולעיל אמר אלו הנסכים ואימורי קדשי קלים. וכן הוא בחזית ודריש חלבי מלשון חלב:
ונח שרץ לתוך התמחוי ובנמשל השרץ הוא מה שמפורש לקמן ששלשה דברים עשו הנשיאים שלא כהוגן (מת"כ):
פשט המלך את ידו. תוך התבשיל לאכול ממנו. אף כאן באתי וגו' ואח"כ אכלו רעים שתו ושכרו דודים:
פסקה ג
מהו ועתה כו'. אתי לרמוז שהקב"ה אמר אפי' ועתה יעשה תשובה אני מקבלו. ואדם אמר פן פי' אי אפשי. שאין פן אלא לאו. שמיאן לשוב בתשובה. ועל זה אמר הקב"ה ישלח ידו וגו' פי' וכי מעתה ישלח ידו ויאכל גם מעץ החיים אתמהא:
אי אפשי והא דאמרו בעירובין אדם הראשון שב בתשובה. אח"כ הוה:
נא' כאן כרובים כו'. בב"ר פ' י"ט אי' לא נטרד אדם הראשון מג"ע עד שחירף וגידף הה"ד (ישעיהו ה׳:ב׳) ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. ועי' ביפ"ת ומ"ש שם:
שם זה גדול מן אדה"ר. כדאי' בילקוט יהושע האדם הגדול בענקים זה אברהם כו' ונקרא אברהם הגדול בענקים אפי' מאדה"ר. וע"כ שהכוונה שהיה גדול במעלה ממנו:
שהיה משלח זמורה פ' הוא ביחזקאל ה' וע"ש בפרש"י ורד"ק ז"ל. והערוך ערך זמר כתב שזמורה פי' כיחו וניעו ועכ"פ כלל הענין שהיא מעשה בזויה ועשה כן כדי להכעיס כלפי מעלה:
בזו חפצת והילך מה שחפצת:
תבור וכרמל שני הרים גדולים הם:
שבאו דרך משל הוא (מת"כ) ולפי דרש זה מתפרש אדם אדמה כמו שפירשו קצת מפרשים ובישראל ובאדם (ירמי' ל"ב):
נקרא עצמות בחייו. כלו' שהכניע עצמו וקרא את עצמו עצמות בחייו:
אתה השפלת עצמך מפני אחיך הקטן הימך. בפסיקתא הגי' יותר נכונה וז"ל אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך בשביל אחיך הקטן שבקטן הימך. פי' ממך. א"כ עיקר הכוונה שהשפיל עצמו בשביל בנימן שהיה הקטן שבכולם:
אלא חולקין לך כבוד. כדאי' לעיל סוף פרשה י"ב:
פסקה ד
זה יהודה שהודה כו' וזהו על צד הרמז אשר חכמים אמתים יגידו האמת ולא יכחדו מאבותם אף שאינו לפי כבודם. כי יאהבו להודות על האמת:
מיעקב ומשם בהם ישבו על המשפט של תמר. וכ"ה בש"ר (ידי משה). הנה לע"ע לא מצאתי מדרש זה בש"ר. ואדרבה לפי הנראה הוא בלתי אפשר ששם ישב בדין יהודה ותמר שהרי שם מת לחמשים ליעקב כדאי' בהדיא בסע"ר פ"א ובפ' הלוקין אי' בג' מקומות הופיע רוה"ק בבית דינו של שם כו' דכתיב ויכר יהודה וגו' ופרש"י שם בבית דינו של שם לא היה שם חי אותה שעה שהרי מת אלא בית דינו שלאחריו חבריו ותלמידיו. וקרי ליה ב"ד של שם כמו בית שמאי בית הילל עכ"ל. ובש"ר פ"ל אי' כיצד היה יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפים אותו כו' ולכן או דפירוש כאן בית דינו של שם או צ"ל יצחק במקום שם:
דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף. הרי שיצא דינה לשורפה מיד ואז היתה מעוברה עם שני בניה. ומפני שהודה יהודה אח"כ ואמר צדקה ממני הציל שלש נפשות. ובזכות זה הוצלו מבניו ג' נפשות שע"י היה נודע אלהים בכל הארץ כדכתיב ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלההון די שדרך וגו'. וגם בזכות זה זכה יהודה למלוכה כדאי' בש"ר פ"ל. וזשה"כ אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם ולכן להם לבדם ניתנה הארץ שזכה והיה מלך. וזהו ג"כ נודע ביהודה אלהים שע"י זרע יהודה הכירו הכל להקב"ה וקלסוהו:
באדין דריוש מלכא שלח וגו'. הרי שע"י זרע יהודה הכירו להקב"ה וקלסוהו:
ד"א מפני שנדמה לאריות שהוא אריה. פי' מפני שנדמה דניאל בעיני אריות לאריה לכן לא הזיקוהו. וצריך לומר שהמלאך הדמה דניאל בעיניהם בדמות אריה:
מפני שהיה אלוהו בל נ"נ כו' ד"א מפני שהיה נשרף כו'. בסנהדרין דף צ"ג ע"א ת"ר שלשה היו באותה עצה (שהלך משם דניאל בעת שהושלכו חמ"ו לכבשן האש) הקב"ה ודניאל ונ"נ. הקב"ה אמר ליזיל דניאל מהכא דלא לימרו בזכותיה איתנצלו. ודניאל אמר איזיל מהכא דלא ליקיים בי (דברים ז׳:כ״ה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. ונ"נ אמר יזול מהכא דניאל דלא לימרו קלייה לאלהיה בנורא. ופרש"י דלא ליקיים בי כו' דנ"נ עשאו אלוה כדכתיב ולדניאל סגיד והוה ליה כפסילי אלהיהם שהמקרא הזה היה צוח עליו לשורפו לכך היה מתיירא עכ"ל ומה שאמר המדרש מפני שהיה אלוהו של נ"נ הכוונה שדריוש חס עליו שלא ישרף מפני שהיה אלהיה של נ"נ. וכדי שלא יאמרו קלייה לאלהיה בנורא. אבל מה שאמר ד"א מפני שהיה נשרף כו' משמע שבוודאי היה נשרף זה סותר למ"ש הגמרא הנ"ל דהקב"ה אמר דלא לימרו בזכותיה איתנצלו. דהקב"ה לא היה מענישו כיון דלא קבל על עצמו להיות אלוה וצ"ע:
בלבו של דריוש. לאו דוקא של דריוש אלא בלב שריו כשעשו הדת תחלה דכל דיבעי עד תלתין יומין יתרמי לגוב אריותא:
אפרים לשמה תהיה כל עשרת השבטים נקראו ע"ש אפרים על שם ירבעם שהיה מאפרים. ואמר אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה. לשון ויכוח. כמא דתימא יום צרה ותוכחה שפי' ג"כ ויכוח. ור"ל שלכן גלו העשרת השבטים קודם משום שנתמלא סאתם קודם. וקאמר בשבטי ישראל היינו יהודה ובנימן שהם המיוחדים שבשבטים אע"פ ששבתי בתוכם ושכינתי בתוכם כלו' שבית המקדש בתוכם הודעתי נאמנה פי' הודעתי אמונתי בעולם שאין אני מחניף אפי' ליהודה ובנימן שהם בני אכסניא שלי. וכדכתיב שם היו שרי יהודה כמסיגי גבול פי' שאחזו בדרכי ישראל חביריהם לפיכך גם עליהם אשפוך כמים עברתי לפי שנתמלא סאתם ג"כ:
כמ"ש משה וזאת ליהודה. כדאמרי' בספרי (וכעין זה אי' ג"כ באג"ב פ"ו) מלמד שהתפלל משה על דוד אמר לפניו רבש"ע כל זמן שדוד מלך ישראל שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה. ואל עמו תביאנו שתחזירו אצל אחיו לשלום כו':
אם אינה סורחת כו'. כצ"ל ומדמה יסורי הרשע ליסורי החמור. כי כמו שעם היות השוט והמתג מוכנים לא ילקה אם אינה סורחת כך עם היום טבע האדם מוכן לנגעים לא ילקה אלא ע"י חטא עכ"ל:
מגלבין פי' רצועות שוט לסוס ומתג לחמור תרגומו שוטה לסוסיא ומגלבא לחמרא:
ואית דאמרי צרעת ונתק במקום שחין ומכוה:
כבלים כבלי ברזל:
לעבד רע כי יצר לב האדם רע. אך עם כל זה הבחירה בידו:
שהנחתום שהוא בללה ועשאה עיסה ויודע את פנימיותה:
וברדלא בלשון המוני של יון קוראים לרצועה בורדל"ו (מוסף):
מדחלא מתיירא:
התחילו מתיראין שחשבו שנגעים אלו מעותדים לבא עליהם דרך טבע פחדו. והודיעם הקב"ה שנגעים אלו שהם לישראל אינן רק חדוש השגחיי ותוכחת מוסר ואינן באים דרך טבע. ולכן לא יפחדו כל זמן שיהיו עובדי ה' (יפ"ת):
אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה. כלומר אם תשמרו התורה תזכו בכל טוב ליהנות מהם על ידי זה ג"כ. כי לא כוונה התורה שידוכא האדם בימי חייו. אבל בויק"ר הגי' לאכול ולשתות ולשמוח:
היתה כאניות סוחר כו'. פסוק זה נדרש במדרש משלי על התורה. שצריך אדם לגלות מרב אל רב עדי יזכה לתורה להבינה על בוריה. שכמו שענינים הגופנים מבקשים טרפם מרחוק. כן למוד התורה:
הוי בישראל כו' כי הם מונהגים רק בהשגחה נסית ולא שלטה בהם כל רע:
גדול שמי בגוים וגו' ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה:
וכי בכל מקום מקריבים קטרת כו'. הא כתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה:
עליו נאמר מנחה טהורה כמשמעם. כצ"ל:
ואו' ויהי בעלות המנחה כו'. מביא ראיה מזה שתפלת מנחה חשובה לכן קרי לה טהורה כמ"ש בפ"ק דברכות ממקרא זה דלעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שאף אליהו נענה במנחה:
ויגש אברהם וגו' בתפלה. פי' הגשה זו של אברהם היתה הגשה לתפלה כדאי' בב"ר פ' מ"ט. והגשה זו של אברהם היתה בשחרית קודם חצי היום שכל זמן שהיה אברהם מבקש רחמים בעד הסדומיים לא הלכו המלאכים להפך כדאי' כל זה בב"ר סוף פ' מ"ט וריש פ"נ ע"ש א"כ היה תפלת אברהם קודם גמר שש שעות על היום:
הוי בישראל גדול שמו. דרש בישראל ע"י ישראל נתגדל שמו בין העכו"ם כלם. כי ע"י הכל יכירו את ה' כמ"ש והלכו גוים לאורך. וכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה':
קפץ נחשון כו' קודם שנבקע הים. והאמינו בדבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ויסעו וגו' כמ"ש לעיל. וזה דכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. דמדלא קאמר ויבאו בני ישראל ביבשה בתוך הים מורה שבאו לתוך הים ואח"כ נעשה יבשה וזהו שבט יהודה. ומה דכתיב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים היינו שבטי ישראל שלא באו עד שנעשה יבשה:
ואתה מתפלל בגמרא אי' ואתה מאריך בתפלה. והכוונה דבמקום סכנה מתפללים תפלה קצרה כדאמרינן במס' ברכות:
פסקה ה
ויהי משמש צרה ושמחה. ר"ל זמנין צרה וזמנין שמחה דאשכחן ויהי טובא גבי שמחה כגון ויהי אור וכל הני דבסמוך. וטובא גבי צרה כגון ויהי רעב:
ועבדה פלג פירוש ועשה פשרה וחלוקה שמודה דויהי משמש צרה. ופליג אמה שאמר דמשמע שמחה וחידש דיהיה שמחה (יפ"ת):
היה אדם הראשון:
מסוף העולם ועד סופו. והא דלא קאמר מתחילת העולם ועד סופו. לפי שהעולם מאמצע נברא שנא' בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ומוצק נקרא מרכז הארץ. וא"כ תחלת הארץ הוא אמצעי וצדדיה הם סוף (מחיר יין):
ודור הפלגה שהם עתידים לחטוא לפניו עמד וגנזה מהם. ודייק שנגנז מהם ממה שנא' ויהי אור ולא אמר ויהי כן. כי לא נשאר כן עוד מתכונתו עד לעתיד לבא (אדרת אליהו):
כי שמים כעשן נמלחו. ענין השחתה וכן ארץ מלחה ולא תשב והוא עבר במקום עתיד (רד"ק):
החרדל שאינו נאכל מצד חריפותו צריך להמתיקו:
התורמסין הוא מין קטנית שאינו נאכל מפני מרירותו צריכין להמתיקו ע"י בשול שנתבשלת ז' פעמים ואח"כ היא מתוקה ע"י תיקון כדאי' פ' אין צדין:
הדוב זו פוטיפרע:
שנגנז בבנין בית כצ"ל ופי' כשנבנה הבית נגנז המשכן. והמת"כ לא כיון יפה:
ויהי ביום השמיני ושמחת המשכן שלימה הוה וכדתניא בפ"ק דמגילה שאותו היום היתה שמחה לפני ה' כיום שנבראו שמים וארץ. ומשני דמ"מ כיון שמתו נדב ואביהו לא היתה שמחה שלימה:
פולוטמנין בלשון יוני שר ודיין (מוסף):
הבלני בעל המרחץ (מוסף):
בחור אחד אף שאינו סימן הניכר אבל מעט סימן יש בו שמתוכו יוכל להכיר בקצת מקריו:
מנחם הוא משיח ביבא במהרה. והוא נולד ביום שנחרב המקדש כדאי' באיכה רבתי פסוק על אלה אני בוכיה:
אפוכי בל"י ורומי' שטר פרעון כמו שובר (מוסף):
תם עונך כו' שאלולי חורבן הבית לא היה נשאר ח"ו מישראל שריד ופליט. וגם צרות גלות לא חשיבא צרה כלל כיון דע"י יכופר עון כמו שלא יצטער הלוה בפריעת חוב המלוה:
פסקה ו
נתאוה לדור כו'. ולא עשה כן מפני הרשעים שגרמו לו לסלק שכינתו מרקיע לרקיע עד שבאו הצדיקים והורידוה זה אחר זה עד שהביאוה למשכן כדלעיל פ' זו סי' ד':
יום ראשון אינו אומר כו'. שלפי האמור בכתוב שני ושלישי כו' ה"ל למימר יום ראשון. ומאחר שאמר יום אחד הל"ל שוב שנים שלשה וארבעה כו':
שעד שהקב"ה היה יחידי בעולמו. כי לא היו נבראים עודנו שיכירו כבודו. נתאוה לדור עם בריותיו. כי רצונו יתברך בבריאתו היה שימצאו נבראים שידבקו בו. וזהו הדירה שידור עם בריותיו. אך לא נשלם הרצון. והמבוקש עד בנין המשכן. ולכך נאמר בהקמת המשכן הראשון כאילו הוא ראשית הבריאה שאז נשלם המחשבה העקרית:
לא עשה כן. פי' לא נתעכב כן לעולם:
ראשון לבריאת עולם ולהכי כתיב הראשון בה"א הידיעה ולא כתיב ראשון לרמוז ליום ראשון של בריאת עולם:
עשר עטרות נטל אותו היום. בשביל חשיבותו ביום הבריאה נטל י' העטרות כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם (יפ"ת):
ראשון לבריאת עולם שיום אחד בשבת היה כדאמר לעיל. ור"ח ניסן היה כדאמר לעיל סימן ב' ולקמן סי' זה:
ראשון לכהונה שעד שלא הוקם המשכן הותרו הבמות והעבודה בככורות. משהוקם המשכן נאסרו הבמות והעבודה בכהנים:
ראשון לנשיאות פי' לקרבן נשיאים לחנוכת המזבח:
ראשון לשכינה שאז שרתה השכינה ביניהם בקביעות:
ראשון לעבודה עבודת הצבור כגון תמידים ושאר קרבנות הבאים מתרומת הלשכה (רש"י):
ראשון לראשי חדשים. שראש חדש ניסן היה וכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה:
ראשון לאכילת קדשים. במחיצה דעד השתא היו נאכלין בכל מקום (רש"י בגמרא) והוזקק לפרש כן משום דהא אשכחן אכילת קדשים בתוך שבעה ימי המלואים כדכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד. אבל התם שלא במחיצה הוי. ומה שנאמר פתח אהל מועד לאו פתח ממש אלא במקום פתח אהל מועד וכן כתב הרא"ם ז"ל בריש שמיני (יפ"ת) ועיין מה שכתוב בסדר עולם רבה פ"ז:
פסקה ז
לנחשול נחשון הוא נחשול בחילוף אותיות דטלנ"ת (מת"כ):
מי שקידש שמי. ולכן מעלתו ותכונת נפשו גדולה מאד. ולכן הוא ראשון במעלה להקרבה:
ייחס הכתוב על שם שבטו. ויהיה פי' למטה יהודה בלמ"ד כאילו כתיב של מטה יהודה. למ"ד משמשת בראש התיבה במקום של כדפרש"י בסדר וישלח למי אתה של מי אתה (ז"א):
או שגבה משבטו. כלו' או תאמר שמא גבה משבטו. ויהיה שמוש הלמ"ד למטה יהודה כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו דפרש"י על אשתו. ה"נ כן למטה יהודה על מטה יהודה דהיינו שגבה משבטו והביא עליהם קרבנות אלו (הרא"מ):
ת"ל זה קרבן נחשון. משמע שהקרבן של נחשון היה ולא של שבטו:
פסקה ח
לא היו בהם לא סומין כו'. וה"ה שלא היה בהם זבים ומצורעים שגם זה חולי גדול:
ונעשו בהם זבים שבא מחטא התאוות. כי חזרה הזוהמא למקומה והתחילו לחטוא והוכו בתחלואים ההם:
עשה אותם יונקים זה מזה כי שבטי יה היה בכל אחד תכונה מיוחדת מרעה. וכל הכנוים שיעקב כינה לבניו היה ע"ש תכונתם איש איש כפי תכונתו. אך עכ"ז לא נחסרו מכל אחד מעט מהתכונה הנמצא באחיו ועל כן כללם יעקב אח"כ בברכה שיהיו יונקים זה מזה. ולכן חזר וקרא כולם אריות כולם נחשים כולם אילות כולם זאבים:
משברכן חזר וברכן קושיא הוא כיון שכתיב ויברך אותם למה כתיב עוד הפעם איש אשר כברכתו ברך אותם אלא למימר שכללם כולם אח"כ בכל ברכה וברכה ואפי' לשלשה השבטים שלא בירכם מתחלה כלום כללם ג"כ בברכת שאר אחיהם לכן כתיב ברך אותם כלו' כולם:
לקיים מ"ש כולך יפה רעיתי ומום אין בך. כלו' שאין בהם שום חסרון בהיותם כלולים זה בזה בכל השלימות ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה:
ולכך חזר הכתוב ומנה לראובן כו' הכוונה מה שמסיים לקמן מפני שקנתרן יעקב. ואגב מייתי דעת כל המ"ד בזה ואפשר שצ"ל ולמה חזר הכתוב ומנה כו':
בספר ואלה שמות בסדר וארא:
מת ראובן נתנו שררה לשמעון לפי מה דאי' בספר הישר סדר שמות וכ"ה במדרש תדשא שראובן חי מאה ועשרים וחמש שנה ושמעון חי מאה ועשרים א"כ אי אפשר זאת. וכן מ"ש מת לוי בקשו לתת שררה ליהודה ג"כ תמוה שהרי לוי האריך ימים יותר מכל השבטים כדאי' בס"ע פ"ג ובספר הישר שם:
מפני שקינתרן אביהם וקבלו תוכחת אביהם כדלקמן:
מפני שיחסן אצל משה ואהרן מפני שרצה לייחס משה ואהרן שהם משבט לוי. וכמו שפרש"י שם. ותמיד נמנו ראובן ושמעון קודם שבט לוי:
לפי שירמיה אומר כסף נמאס עיין ברבה סדר משפטים פ' ל"א:
בא זכריה ואמר ראיתי כו' עיין ברבה סוף סדר אמור:
לכך נאמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך אף בראובן ושמעון ולוי שקינטרם:
אתה הוא שהקרבת אחרון וזהו ו' של וקרבנו הוא וי"ו העיטוף שבא באחרונה ובודאי אי אפשר לומר שיהודה הקריב אחרון שהרי כתיב ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון. אלא ר"ל כאילו הקריב אחרון שהקב"ה לא החשיב אותו אלא עשה אותו טפלה לאחיו: