עץ יוסף על במדבר רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרק י
פסקה א
שנשתוקק שחשק וחפץ ברצונו המוחלט. ודרש שוקיו לשון משתוקק (מת"כ):
ומנין שכן הוא אומר פי' מנין שכך אמר הכתוב בשום מקום. ומשיב שנאמר ויכולו השמים וגו' ויכל אלהים ואין ויכל (כצ"ל) אלא לשון תאוה. משום דליכא לפרש ויכל כמשמעו שכלה מלאכתו ביום השביעי דא"כ הוא סותר לקרא דוישבות ביום השביעי. ומ"ש ואין ויכולו אלא לשון תאוה הוא ט"ס. משום דויכולו השמים פירושו כמשמעו. אלא צ"ל ואין ויכל אלא לשון תאוה. ובכל כתב דתרגום ירושלמי ויכל וחמיד. וזהו שתקנו לנו מסדרי התפלות חמדת ימים אותו קראת:
ג' אמהות ארץ ושמים והים הנזכרים בפסוק זה בס' וישמע יתרו (והמרשים פסו' כי ששת לבראשית טעה. כי הכוונה לפרשת יתרו) ואמהות ר"ל עיקר ושרש הכל (מת"כ). ועיין מה שמגיה הידי משה. אבל לי נראה שהני ששה תיבות הרי שלשה אמהות שמהם נברא הכל. צריכין להיות אחר ההשכל וידוע אותי קודם מראהו כלבנון. והמעין יבחר:
וסור מרע בינה היינו בינה היינו תבונה ואין צריך לפרטו שמי שיש בו תבונה הוא סר מרע (מת"כ):
זה שכר בעל תשובה שהוא נקרא סר מרע והיא בינה כד"א ולבבו יבין ושב ורפ"א וכמ"ש רפ"ב דמגילה:
ובלבד בתוהא על הרשע צ"ל על הראשונות (א"א) וכ"ה בשהש"ר. ועיין בירוש' פ"ק דפיאה. ור"ל שלא יהיה כטובל ואוחז שרץ בידו. כי יש בעל תשובה שמתחיל לעשות טוב אבל אינו שב על העוברות:
הא כיצד כלו' כ"כ גדלה מעלת התשובה עד שאפי' בשעה אחת קונה לו חיי עוה"ב אף שהיה רשע גמור כל ימיו. וזהו מרוב חסדי ה'. ויש לך חיך מתוק מזה להתנהג בחסד ככה:
מונה אותן לו זכיות כתב בר"ח שער התשובה שאין ספק שזה דוקא כששב מאהבה:
בזמן שהן קציעות פי' בזמן שמקוטעין ומופסקים מלעשות עוד להבא. וכמו תוהא על הראשונות. או פי' בזמן שהן קציעות כשעושין קציעות כותשין במכתשת ועושין אותם כמין ככרות ואז ריחן נודף (מת"כ). והכוונה שמהיות שממשפט התשובה שתהיה באותו זמן של החטא. ור"ל שיהיה להבעל תשובה כחו עתה ככחו אז לעשות העבירה. והוא מתגבר על יצרו ומשבר כחותיו ותאוותיו. ומתרחק מן העבירה. זה נקרא שב לאמתו ומחמת אהבת המקום. אבל אם שב מפני שבטל ממנו התאוה. קשה מאד שהתשובה ההיא תקובל אם לא ברוב החסד מאת המקום יתב'. ומ"מ לא נעשה לו זכיות מהעבירות שעבר:
בג' מקומות כו' לכו נא ונוכחה כו' משום דנוכחה שמע להוכיחם בחטאתם שיברר אותם בפניהם. ותכלית זה להפרע מהם. דאל"כ מאי טעמיה. והדר קאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ונמצא שמוותר על הראשונות כשעכשיו יאבו וישמעו. וכן גבי שמעו הרים את ריב ה' דבתר הכי אמר עמי מה עשיתי לך וכו' דאין בזה תוכחה אלא התנצלות ה' שלא הרע להם ושהטיבם וראוי להחזיק לו טובה. וכן גבי וריב לה' עם יהודה דכתיב בתריה בבטן עקב את אחיו כו' ומאי טעמיה לריב על זה. להכי דריש דאין ה"נ שהתוכחה היתה להפרע. ומפני ששמחו העכו"ם בה. הפכה לטובה (יפ"ת):
ושמעו כו' וצ"ל שהתוכחה היתה מפורסמת לכל (יפ"ת):
אמרו זו התוכחה בתמיה וכי זו היא התוכחה שאמר להוכיח אותם:
מתפוגגה פי' הערוך משתעשע:
שקיבלה לשון מריבה:
חמתיה כו' ראתה את הדיין שדן באור ובזפת וברצועות. כל אחד ואחד לפי דינו. אמרה אי ישפוט הדיין לבני באלו המשפטים יהרוג הוא אותו:
דחלת יראה לומר לדיין חטא בנה:
כד גמר כו' כשגמר הדיין משפטו אמר לה מה זה עשה לך בנך. אמרה לו כשהיה בבטני היה בועט ודורס ברגליו בי:
א"ל זו סורחנא כו' פי' בתמיה וכי זה סרחון וחטא:
חלק לו כבוד סיפיה דקרא ובאונו שרה את האלהים (מת"כ). והכוונה שהקב"ה חלק כבוד ליעקב שנתן בו כח להאבק עם המלאך ולהיותו שר כנגדו. וזה האות הראה לו הקב"ה כי בניו יהיו חלק ה' לבדו שלא ישלטו בהם כוכב ומלאך כל זמן שיעשו רצון הקב"ה ולא יחתו מאותות השמים:
נפשם יצאה מהם ר"ל שהיו קרובים למות. הה"ד אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. הרי שלא מתו אלא שהיו קרובים למות. ומ"ש נפשי יצאה בדברו פי' קרוב ליציאת הנפש. וז"ש הדבור להקב"ה ושלחתני אצל מתים ר"ל שנחשבים כמתים מצד חלישותם. חזר הקב"ה והמתיק כו':
קול ה' בכח כו' דבמתן תורה מיירי המזמור ההוא כדאי' במכילתא:
לתשים פי' לתשושי כח ולזקנים:
מנבל עצמו ר"ל שעושה דבר מגונה נגד טבעו. על כן ניתן לו שכרו שכפה עצמו לעשות נגד הטבע:
אתמהא בתמיה. וכי ראוי לתת שכר על דבר שהוא להנאתו וטובתו. הרי שאין לך חיך מתוק מזה:
כל מעשים של ישראל כו' וכדאי' בתנחומא סדר שלח שלא הניח הקב"ה דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל יצא לחרוש כו':
כי תשא את ראש כו' שנותנים כופר נפשם. ונמנים דוקא מבן עשרים ולמעלה והלוים מבן חדש:
להיות לי הרי כו' כלו' וזשה"כ להיות לי שנא' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי לומר הרי אתם שלי שתהיו בכל דבר מובדלים לשמי (מת"כ):
שהוא מרבה לי רעים חברים שיכנסו תחת כנפי השכינה:
וחוזר ובורר שמא ימצא עוד טובים. אבל הבורר הרע מן היפה אינו חוזר ובורר שלא חש אם ימצא עוד רעים. וכן כאן הקב"ה בורר וחוזר ובורר הצדיקים מהם שנכנסו תחת כנפי השכינה. וז"ל הילקוט סוף פ' קדושים א"ר ברכיה בשם ר' אבהו אילו אמר ואבדיל העמים מכם לא היה תקומה לעכו"ם. אלא ואבדיל אתכם כזה שהוא בורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר. אבל כשהוא בורר הרע מתוך היפה שוב אינו בורר ע"כ:
מצפה לעכו"ם ר"ל שה' יתב' בורר רק היפות מן הרעות עד שאפי' העכום שהם הרעים הגמורים מצפה גם עליהם אולי ישובו:
לפי שהם עמודי עולם שהוא היסוד והעיקר המעמיד לכל העולם שהן שש סדרי משנה שמעמידים העולם שנברא בששה ימים:
אם לא בריתי היינו בהתורה שניתנה בברית. יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. או כך פי' אם לא בריתי יומם ולילה פי' אם לא התורה שנא' ובה והגית בו יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי:
מה העמודים הללו יש להם קפליות כי סמיכות הפרשיות לא דבר ריק הוא שהעולם מתקיים על זה כמו על העמודים כדמפרש:
קופליות פי' כתר ונזר רחב לקבל עליו הבנין. וקיפלוס לשון חוזר (מת"כ). והיפ"ת כתב בלשון יון קורין לראש קייפלי"ש:
ובסיסיות רגל מצוייר יפה:
ומתחבר בחבריה בנטיעותיו כלו' עושה עמו בנטיעותיו:
עתידין לתלות בקדקדי ראשיהן כו' עיין ביפ"ת שמפרש טעם העונש הזה על העון הזה:
והוא אומר לא אשם אני חייב. מתהלך באשמיו כולי עלמא אמרין ייזיל כו' כצ"ל (א"א). ור"ל מדכתיב מתהלך באשמיו ולא כתיב בחטאתיו או בעונותיו כאורחיה דקרא משמע ליה דמיירי בשפחה חרופה שמביא אשם עליה. וה"ק קרא אך אלהים ימחץ ראש של אותו שמתהלך בבטחון אשמיו שיביא אשם. ומשום דהל"ל מהלך באשמיו. לכן אמרו שאתא ג"כ לרמוז שעמיה חובוי. ר"ל שלא נתכפר לו אותו אשמה ותמיד עמיה חובוי:
ולאשתך אין אתה ממתין קמפרש דלא תאכלו על הדם אזהרה נמי על הנדה. ופי' לא תאכלו כנוי לתשמיש דהאי לאו שבכללות הוא ומרבי' מיניה כמה מילי (יפ"ת):
שתמצה לשון מיץ אפים:
מי קיים מצות הדם כו' מייתי להא הכא להוכיח שפירוש לא תאכלו על הדם קודם מצוי הדם. ודאשכחן לשאול שקיים מצוה זו כלו' שהזהיר העם שהיו עוברים על זה כמ"ש הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם. שמעינן פי' דל"א תאכלו על הדם על כרחך קודם מצוי הדם (יפ"ת). ואגב דמייתי ענין שאול מפרש הכא ושחטתם בזה. וכן מפרש ויבן שאול מזבח דכתיב התם:
הרי ארביסר אצבעות והיינו כשיעור ב' צוארי בהמה. ואע"ג דאי שחיט בהולכה והובאה אפי' בסכין כל שהוא סגי. אך זמנין דשחטי בהולכה או הובאה לחוד. לכן בעי שיהיה הסכין מלא צואר חוץ לצואר כדאי' בפרק השוחט:
כסדר הזה כלו' בסכין כזה. ואע"ג דלהפריש מלאכול על הדם נתעורר. איידי דאזהרינהו מהא הזהירם נמי בשיעור הסכין משום דרסה (יפ"ת):
שנא' והיה ביום מלחמת כו' ואע"ג דזה היה קודם י"ל דהקב"ה ידע שיעשה זאת הקדים לו החסד:
מי המציאה לו שהרי מתחלה קאמר ולא נמצא ואח"כ ותמצא:
רבנן אמרי כו' דעת רבנן דכיון דעם אלהים עשה היום הזה שבנה מזבח לה' כדלקמן נעשה לו נס זה ע"י הקב"ה. אבל דעת ר' יצחק כיון דהחרב הוי לשפוך בו דם לא היה זה ע"י הקב"ה אלא ע"י מלאך שאין שמו יתב' נקרא על הרעה (יפ"ת):
נח וכו' ואע"ג דאדם נמי הקריב שור שקרניו קדמו לפרסותיו כדאי' בפ"ק דעכו"ם לא חשיב הכא אלא המפורש בקרא. והבל אע"פ שהקריב מבכורות צאנו לא מצינו שבנה מזבח (יפ"מ):
החל במלכים כלו' הוא היה ראשון למלכים שבנה מזבח. ובשבחו דבר הכתוב שלא עזב את ה' במלכותו ובגדולתו והיה ראשון למלכים שנזהרו בעבודת ה'. ועיין מ"ש בויק"ר פ' כ"ה ובשהש"ר פ"ה סי' י"ד:
לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה בשמואל רבתי ליתא הני תיבות של שחיטה. נוכל לפרש שם ע"פ מה שהביא הרד"ק שם מדרש אותו החל לבנות שהוא נתן בעצמו אבן הראשונה ע"ש. וז"ש לפי שנתן נפשו לדבר שבנפשו ובעצמו עסק בבנינו לכן העלה עליו הכתוב כו'. אבל יותר נראה ששם פירושו כמו שמפורש כאן לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה שהוא צורך מזבח לפיכך כו':
בענין נזיר פי' סמוך לפרשת נזיר. או אפשר שצ"ל כענין נזיר (מת"כ). כלו' הברכות היו כענין נזיר שאינו משתכר. ויותר נראה שצ"ל לכך כתיב כה תברכו אחר ענין נזיר:
הרבה יין עושה כלו' שמא מתוך יין באתה לידי קלקול ולכן אין הגנאי כל כך ותן תודה כדי שלא ימחה השם הקדוש בחנם:
פסקה ב
ומלתם את כו' ושמתם כו' ר"ל שיהיה הלב דבוק רק בה' ולא תחשוב בדברים גופנים המטמטמים הלב. וכן העינים לא יביטו בתאוות המרחקות את האדם מה':
ע"ש וישח אדם כי ע"י זה נעשה שפל במעלתו שגרע מכל ונענש יותר מכולם:
אף היא הוא לשון הכתוב אף היא כחתף תארוב. ודרש מלשון אף וכעס:
רזי לי רזי לי וגו' ור"ל וסיפיה דקרא אוי לי בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו. ופרש"י חמש בגידות הללו כנגד בבל ומדי ופרס יון ואדום שישתעבדו בישראל. ועל עכו"ם הכתוב מדבר מדכתיב בתריה וחפרה הלבנה וגו' ותרגם יונתן ויבהתון דפלחין לסיהרא כו'. או אפשר שמפרש רזי לי ע"ד דכתיב (צפניה ב׳:י״א) כי רזה את כל אלהי הארץ. ופרש"י התיש כחם כלו' יבטל אותם וישבית אמונתם:
אלו כללות דרש ובוגדים כאילו הטובות בוגדים באדם מלבא עליהם. רק יוסיף עליהם רעה אחר רעה:
ששה פעמים למי למי אוי למי אבוי וגו' כתיב ששה פעמים:
ואחר אשור שהגלה את עשרת השבטים:
בבל הוא נבוכדנצר מלך בבל שהגלה יהודה ובנימן:
אשר אני קצפתי מעט פי' אני קצפתי מעט על ישראל נגד מה שהרעו הם לישראל בגלות והם עזרו לרעה. להרע להם יותר מדאי:
המאחרים על היין לשתותה פי' המאחרים בנשף ויועצין עצות על ישראל שנקראו יין. לשתותה פי' לשתות יגיעם:
שלא יכבידו עול קשה דרש אל תרא ראיה להרע כמד"א אל תראוני וגו' שפירשו חז"ל אל תבזוני כד"א כי ראו בארון ה':
נתקללה ע"י הנחש ז' קללות אפשר דצ"ל עשרה קללות כדאי' בבמדבר פ"ה סי' ה' ע"ש. ואפשר כיון שאמר קללות מן הכתוב לכן קאמר ז' שמן הכתוב לא משמע רק ז'. ועיין בעירובין דף ק':
ראשית תבואתה וגו' כל אוכליו יאשמו וגו':
לשממה תהיה וגו' מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי. ע"ז אמר זה הגזל כו':
כמות כאילו הרגם:
זרות מהופכות וצרות כדלקמן. והא"א מגיה שצ"ל צרות במקום זרות:
כגון זבורא ועקרבא ופי' הר"ת בפ"ק דחגיגה רפואת נשיכה זו קשה לזו דאמרן בפ"ב דעכו"ם קרירא לעקרבא חמימי לזיבורא וחילופא סכנתא. הלכך היכא שנושכות שניהם נעשות צרות זו לזו ואין לו תקנה:
כמד"א ההפך עלי בלהות מביא ראיה דמה דכתיב לבך ידבר תהפוכות הוא כאילו כתיב בלהות כדכתיב ההפך עלי בלהות:
כשוכב בלב ים כלו' תקבלו העונשים כמו שקבלו הקודמים פרעה וסיסרא:
כנגד עשרה דברים שגזרו על ישראל שגזר פרעה על ישראל כדאי' בתנחומא ובתד"א שגזר עליהם עשרה גזירות. וכנגד כל גזירה וגזירה נפרע מהם הקב"ה מדה כנגד מדה. הביאוה בפייט של פסח:
את בני ישראל בחזקה ודרשו בויק"ר פ"ז סי' ו' מהו בחזקה בחירופין וגידופין. וז"ש מה היה סופו לפי שהיה מחרפם ומגדפם בנחיצה. ואפשר שצ"ל בלחיצה:
שמסרו ביד אשה לבושת לו ולחרפה שגבור כמוהו (וכדאי' בילקוט שכבש העולם בכחו. ולא היה כרך שלא הפיל חומתה בקולו. ואפי' חיה שבשדה כיון שהיה נותן עליה קולו לא היתה זזה ממקומה) יפול ביד אשה:
חיבל חבל כתיב זה כצ"ל. ור"ל שקרינן חבל. ולכן דרשינן מקודם אלו בניו כד"א וחבל את מעשה ידיך. והשתא קאמר חבל כתיב לכן דרשינן על המן שנתלה בחבל:
תרי סרסורי סירסור הוא אמצעי בין המוכר והקונה. וכן עינא וליבא. לפי שחוש הראות רואה דבר האסור תיכף הלב מתאוה לרעה כאילו הם סרסורים לפתות את נפש האדם לעשות זאת. ולכן המה העקרים שמבקש ה' מהם שידבקו בדרכיו יתב' ויראו ויחשבו רק בה':
רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה ע"ד הציור. כמו שהבור הרחב למטה וצרה למעלה קשה לצאת מתוכה. ולמטה הוא מתהפך לכל צד לסבול העונש בה. כן הגיהנם המוכן לנפש החוטאת רחבה למטה שיש בה די לרוב לקבל עונש. וצר למעלה לצאת ממנה:
ואף הסיתך היסורין הסיתך והדיחך:
מפי צר רחב וז"ל הילקוט מפי צר זה גיהנם שפיה צר. ושמא תאמר כשם שפיה צר כך כולה צר ת"ל רחב. וכה"א (ישעיה ל') העמיק הרחיב:
לא תהנה האף ממך כי המדה"ד המכלה ומעניש עושה מעשהו בחשק גדול נמרץ לענוש אנשיו כאילו נהנה ממנו מאד. ודרש תנאף תהנה אף:
כחתף תארב כחתף פי' פתאום:
לצבות בטן דרשו חז"ל בסוטה שמדבר בבטן וירך של בועל:
זה אב אוי דרש אבוי לשתי תיבות אב אוי. וה"ק למי אב אוי פי' למי הקללה של לנפיל ירך. וקרי לירך אב אוי שהוא הסיבה והמקור שממנו בא האוי עליו כדמפרש שהירך הוא עושה העבירה. וקאמר שכל אלו למי כו' לנואף ששלח מדנים בין איש לאשתו. והדר קאמר למי שיח למי עוד הם באות שיח ודיבור הקללות הנ"ל היינו האוי זו לצבות בטן. והאבוי זה אב אוי היינו לנפיל ירך. וקאמר שהם באות למי פצעים חנם זו האשה הזונה כדמפרש:
בלי שום פצע מבעלה כלו' נודדת מאהבת בעלה חנם לאהבת אחר:
שמשקת את הנואף יין למען הגבר תאותו:
זו שבועת האלה שמוכרח להרבות בשיחה ולהשביעה:
על עסקיה נפצעת חנם פי' על עסקה שהסתירה עצמה נפצעת לפעמים חנם. שאף שאם היא טהורה מ"מ בזיונה דביזתה הכהן זה אינה חוזרת:
אם נקרעו נקרעו ואינו חושש. ואם נפרמו אינו חושש. פרימה גדולה מקריעה שנקרעה לקרעים הרבה (רש"י):
מן דשמע הן אית כו' ששומע היכן יין טוב למכור הולך אחריו. ודייק מלשון לחקור שחוקר ודורש היכן היין טוב:
אל תרא יין כי יתאדם הזהירה כו' משום דאי כפשוטו ה"ל להזכיר מתועלת היין מה שהוא זן ומשמח ומחכים ומרפא. לכן פי' כי יתאוה דם. ודרש יתאדם לשתי מלות פי' שמחמת שכרות יתאוה לעשות עבירה שיתחייב עליה מיתה. ולדבר אחר יתאוה לדם נדה ולדם זיבה. דהשתא הוי כי יתאדם נתינת טעם אל ההמנע משתיית יין:
לדם נדה כו' שע"י השכרות יהיה להוט אחר הזנות ולא יחוש לנדה וזיבה:
לשון נקי דברה תורה ובויק"ר מסיים כדכתיב (משלי א׳:י״ד) כיס אחד יהיה לכולנו ע"ש ביאורו:
סוף שאשתו כו' ופי' יתהלך במישרים שיתהלך בדרכו ולא ימנענו דבר מכשול:
סוף שמטמא את הטהור כו' ופי' יתהלך במישרים שכל הדרכים ישרים אצלו בעיניו אע"פ שטועה בהוראתו:
לשתות יין כמ"ד אותו אילן ענבים היה וכדלעיל סי' ה' וש"נ:
נתקלל בנו שלישו של עולם שלאחר המבול לא נשתייר העולם אלא לפני נח ושלשה בניו נמצא ירש כל אחד מבניו שליש העולם:
וכן היה מאררו כצ"ל. פי' נח כשהיה מאררו היה קורא אותו כנען לפי שהיה אבי כנען וכתיב כנען בידו מאזני מרמה (מת"כ):
בין מתים לחיים בויק"ר גרס בין מיתה לחיים. ופי' לשון מפריש הוא משום שהאדם חי מצד הנפש ומת מצד הגוף. וכשיוצא הנפש מן הגוף הויא הפרשה בין מות לחיים:
כך מפריש היין כו' פי' כך הפריש היין של עץ הדעת את האדם מדרכי חיים לדרכי מות שנגזר עליו ועל דורותיו מיתה:
לדרכי מות עיניך יראו זרות לפי שהיין כצ"ל (רד"ל):
גורם לו לעכו"ם כו' שהוא בא על א"א כו' שיעשה את המצות זרות חשב ג' דברים אחד בענין אמונה. הב' במדות כי ירדוף אחרי תאותו. והג' במעשה לסור ח"ו ממצות התורה:
שנסתרס כן דרשו חז"ל בפסוק וירא חם וגו':
ממה שעברו כו' כלו' ממי שקדם לו ולא למד דעת:
מה אירע כו' כלו' מה שכתוב בתורה שיארע לסוטה. ופי' בל חליתי שלא קיהה ולא הרגיש כמד"א ואין חולה מכם עלי:
פסקה ג
זה שבט יהודה כו' שעיקר מלכותם בציון ובירושלים:
אלו עשרת השבטים שיושבים לבטח בסבסטי פי' מוסף הערוך וז"ל הורדס המלך בנה עיר שומרון החרבה ויקרא לה סבסטי לכבוד קיסר אבגוסטוס אשר היונים קוראים לו סווסטוס:
הבאים משני שמות שם ועבר ובויק"ר פ"ה סי' ג' גרס שהם באים משני ראשי הגוים משם ועבר. והכוונה שפי' נקובי מגזירת אשר נקבו בשמות. ור"ל שהם נקובים ומפורשים ביחוסם שהם מזרע שם ועבר שהיו ראשי הגוים שכל אחד היה בזמנו ראש בעולם בחכמה ובחשיבות. ולפי שבאים ישראל מיחוס גדול לא היה להם להתעסק בתפלות לומר מי חכם כזה או גבור כזה. אלא היה להם להזכיר הצדיקים הקודמים ולילך בדרכיהם. ועתה בחרו להם ישראל ג"כ דרך זה. וזשה"כ ובאו להם בית ישראל ור"ל שעם היותם משובחים ביחוס ממש של צדיקים ותמיד הלכו בדרכיהם. עתה באו ג"כ להתעסק בדברים כאלו שאומרים ישראל להם כי גם ביניהם היו חכמים ועשירים:
קטיספון בב"ר פ' ל"ח ארך ואכד וכלנה. הדס ונציבין וקטספון. ומפרש המדרש שמות ארצות אלו להודיענו שלותם. שעם היות אלו הטובות שבארצות האומות. מ"מ של ישראל היו יותר טובות מדקאמר הטובות מן הממלכות האלה:
זו חמת אנטוכיא תרגום ירוש' חמת אנטוכיא. מהר ההר תתאו לבא חמת אנטוכיא. ואת החמתי וית אנטוכיא:
תלוליא דפלסטיני תרגום ערי מבצר קרסין תלולין. וכתב המוסף הערוך בלשון יוני נקרא פלשת פלסטיני. וצידון נקרא פניקיא עכ"ל. וכן כתב הא"א:
זה יום של גלות כי הוא יום הרעה שהנביאים היו מתנבאים עליהם:
הגשתם עצמכם כו' שתקרבון עצמיכם לשבת בגלות. ופי' המנדים ליום רע לפ"ז יהיה מענין נע ונד כלו' שמניעין עצמם ללכת בגלות ומגישים עצמם לשבת בגלות:
ערסין דפיל מטות של עצמות פיל:
בעבירות בש"ז של נשי חבריהם כדמסיק והולך:
מיומם לפי הענין הוא יום טוב ושמחה של ליצנות; ועיין בשוח"ט מזמור י"ח:
היה מעביר כו' דאל"כ מצאן למה לי. לימא כרים ועגלי מרבק:
היה מעביר כל המרעה ליקח השמן שבכולם:
כשם שהיה דוד משורר ר"ל שאמרו כי טוב לאדם שישמח ויגיל בתוף וכנור שהרי דוד לא היה משורר אלא ע"י כלי הניגון. ולא ידעו כי דוד לא היה עושה לשמחת לבו רק להודות לה' ושתנוח עליו רוה"ק ע"י זה על דרך ויהי כנגן המנגן וגו':
הדא הוא דכתיב הני תיבות מיותר. ועיין בויק"ר פ"ה:
קלוריא יין קרוש ונעשה כקלורית וע"י כן אפשר לזורקו מיד ליד ולא ישפך. והיינו במזרקי לשון זריקה:
בכוסות קטנים דמדכתיב מזרקי לשון רבים משמע שהיו שותים פעמים רבות. וזה להיות הכוסות קטנים שהכוסות גדולים ישבעו בשתיה אחת:
זרבוביות פיות הרבה שיוכלו כמה בני אדם לשתות מהם (יפ"ת). והמוסף הערוך כתב זרבובית פי' מרזבים והאותיות הפוכות. וכן לדעת רבים פי' הפסוק בעת יזרבו נצמתו מים הנגרים במרזב:
מפתגיתא בויק"ר גרס מפתגתא ופירושו שם מקום. וקאמר שעל שם יינו שהיה משובח מפתה את הגוף לזנות שהיה משמח הלב טפי. לכן נקרא פתוגתא:
מפלוגתא שם מקום. ונקרא כך שעל יינה נתפתו וגלו:
אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש:
שמשיר את השער וכן איתא בפסחים דף מ"ג אנפקינון שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין בו שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והערוך כתב וז"ל ואני למדתי מפי רבי מצליח ז"ל שמשחיר את השער:
אנטכנון לא מצאתי פירושו:
ואחר כל השבח הזה פי' ע"י רוב שלוותם לא נתנו לב לתקן שבר יוסף דהיינו גופי העבירות שהיו בהם ע"ד ורם לבבך וגו':
פסקה ד
נשא בתיה בת תיבת בתיה מיותר. ועיין מ"ש בויק"ר:
צהלת שמחה:
הוא דאמר מתלא כו' זהו שאומרים המשל כולו מחנפים למלך:
להחריב כי אחרי שהמלך ככה. העם ימשכו אחריו:
כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני. ופי' כי בימי שלמה שבנה את העיר ואת הבית החלו לחטוא. והיינו באותו הלילה שנשא בת פרעה:
מיני זמר כלי שיר (רש"י):
לפני עכו"ם פלונית ולא מיחה בה (רש"י):
פרס יריעה פרוסה ושטוחה. ובמדרש משלי גרס פרוכת:
מבהיקות מאירות:
מפני שהיה ישן והמפתחות מבית המקדש היו מנוחים תחת ראשו כדאי' בויק"ר:
הה"ד משא אשר יסרתו אמו פרשת תוכחה שהוכיחתו אמו:
שכפפתו אמו על העמוד להלקותו. יסרתו לשון מלקות. ומפני שהיתה רואה שהוא בעל הנאה היתה מוכיחתו (רש"י):
הכל יודעים כו' עכשיו יאמרו כו' והיינו מה ברי למה תגרום לרנן אחריך שאתה ברי ולא בן אביך כלו' שאתה רשע מחמתי (רש"י):
כל נשים של בית כו' כלו' מעי גרמו לך להיותך בעל צורה ובעל כח שדחקתי ונכנסתי שתשמיש יפה ללבנו ולזרזו כדאמרי' ג' חדשים אחרונים יפה לאשה ויפה לולד. ואיך לא נזדרזת (רש"י):
והגון לנביאות דרש בר לשון נבואה שהנבואה נקרא בר כמו שאמר מה לתבן את הבר (מהרש"א):
הזהר בדברים הללו כו' וה"ק ודרכיך תשמור מאותן מעשים שמסבבין למחות מלכין:
מי שכל רזי עולם גלוים לו כו' וה"ק קרא אל לרוזנים לומר איה שכר. לא נאה להם לומר כן. או דרשו אי מלשון אין כלו' לרוזנים ראוי לומר אין שכר שלא ישתוהו:
שכל רזי עולם גלוים לו פי' מי שכל רזים והסודות גלוים לו וראוי להיותן סודות אצלו שלא לגלותן לאחרים ישתה יין וישתכר ויגלה הסודות כמ"ש בפרק אחד דיני ממונות נכנס יין יצא סוד (רש"י ורש"א):
דברי תורה החקוקים שאינה דת אנושית כי אם חקוקה מלמעלה ועומדת תמיד במצותיה ואזהרותיה כדבר החקוק העומד בלי יתבטל לעולם:
הדין נמסר למלכי ב"ד כי היה כחם מוכשר לזה:
לא נברא יין בעוה"ז אלא לשלם כו' משום דאמרי' לעיל שהרבה קלקולים באין מן היין. וכן אמרי' בכמה דוכתי ועל כן היה ראוי שלא לבראו כלל. אי לא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים:
לשלם שכר לרשעים שמתעדנין בו בעוה"ז ומקבלין בו שכר מקצת מצות שעשו בעוה"ז:
ולנחם אבלים להפיג צערו מעט. וכן הרוגי בית דין שיטרוף דעתן ולא ירגישו כל כך בצער:
תנו שכר לאובד היינו רשע שנטרד והולך לו:
למרי נפש לאבלים לפכוחי דערייהו:
כדי שתטרוף דעתו עליו בפרק נגמר הדין קאמר שנותנין בתוכו קורט של לבונה כדי שתטרוף דעתו:
ישתה וישכח רישו על האובד יאמר שתחלה כתב הפסוק תנו שכר לאובד וגו' ואח"כ כתיב ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד. וס"ל שהפסוק השני הוא פירוש על פסוק הראשון וה"ק קרא שזה שאמרתי לך ויין למרי נפש הוא כדי שעמלו לא יזכר עוד. וכך צ"ל ועמלו על מרי הנפש הוא אומר. ור"ל דזה דכתיב בפסוק ב' ועמלו לא יזכר עוד על מרי נפשו הוא אומר. שלכן נותנים יין למרי נפש כדי שלא יזכור עוד עמלו אלו בניו כדמסיק:
עמלינו אלו הבנים שהאדם יש לו עמל הרבה עד שיגדלם: