עץ יוסף על במדבר רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרק ט
פסקה א
איש איש כי כו'. הה"ד צור ילדך תשי. שהנואף מרשל כח השכינה כדדרש בסמוך. וז"ש איש איש לרמז שהיא כופרת בשני אישים בבעלה ובהקדוש ברוך הוא שנקרא איש כדלקמן.
צור ילדך תשי הה"ד ועין נואף. פי' דכתיב צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך אל שברא אותך ועשה בך מחילין מחילין ואתה משקר בו כאילו אינו רואה כדלקמן. ע"ז אמר הה"ד ועין נואף שמרה נשף וגו'.
ישים פנים של נואף באותו העובר. שהנואפת מרוב אהבתה להנואף ורוב חשקה בו ומחשבתה אדוקה בו. יצטייר בקרב הולד שבקרבה ג"כ ציור דמותו.
זה מהו. כלומר צורת התנוק הזה מהו הלא צורתו דומה לצורת הנואף.
לאחר מ' יום הנואף בא עליה. ס"ל דאשה מתעברת משנים כאחד כמ"ש תוס' (ז"ר). ובירושלמי יבמות פרק ד איתא עד שלא תסרח הזרע מתעברת משני בני אדם כאחת. ולא אחר שנסרח הזרע ע"ש.
ותוהא. לשון תמהון.
יו"ד של תשי זעירא. ואין בכל המקרא כמותה הוא לרמוז שתש ידי הצייר. ודריש צור כמו צייר כדרך שאמר בברכות אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו.
איקונין. צורה שאינה בולטת (ערכי הכנוים).
לארכיקיטין. הוא שני תיבות ארכי קיטין. ור"ל ראש הבונים והאומנים.
קטאדיקוס. פי' גובה עונש (ערוך).
המטמוני. החדרים הטמונים.
מחילים. מערות חלולים. ודרש מחוללך לשון מחילות או פי' מחשבה מלשון חללה של רשות (מתנות כהונה).
ומשקרין בי איני רואה כו'. פי' ומשקרין בי לומר שאיני רואה ואיני יודע מעשיכם.
פסקה ב
משמשת לאחד. פי' לבעלה.
לשנים היא זקוקה. פי' היא זקוקה להשמר משנים שלא תמעול בהם הקדוש ברוך הוא ובעלה. וכך צ"ל לשנים היא זקוקה והיא כופרת בשנים כשהיא מזנה האחד היא כופרת באישה כו'.
היא כופרת באישה שהפקיד גופו אצלה. היינו הטיפה זרע של בעלה שהיא מתעברת ממנו ואח"כ כשהנואף בא עליה נתערבו הטיפות כדלעיל. והיא כופרת בו וחושבת שאין יודע ממעשיה הרעים מאומה ונסתרו מעשיה ממנו.
כופרת בהקדוש ברוך הוא. שתדמה כי אין רואה מעשיה.
וכן הוא אומר העוזבת אלוף נעוריה. היינו בעלה שנקרא אלוף שהוא אדון לה ולקחה לאשה. ואת ברית אלהיה היינו הקדוש ברוך הוא שכחה. וזהו איש איש כי תשטה אשתו. אשתו תסור ותשטה משניהם שנקראו איש.
שתהא וותרן בתוך ביתך. פי' על ענין ממון תהיה וותרן עם בני ביתך. ואל תטיל אימה יתירה בתוך ביתך. כדאמרו בפרק קמא דגיטין כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי ג' עבירות גילוי עריות ושפיכת דמים ומחלל שבת. וגירסת ר"ח וחילול השם במקום מחלל שבת.
להנחיל אוהבי יש. כלומר יש ביד הקדוש ברוך הוא להנחילך עוד טובה הרבה ונקט לשון הכתוב להנחיל אוהבי יש.
וכן שמניך ואוצרותיהם אמלא. דכתיב (דברי הימים א כז כח) אוצרות שמן.
נקרע כסותך ימלא ה' כל משאלותיך. אולי מדכתיב ושאלה וגו' ושמלות (שמות ג כב).
למי שגבר את כו'. על מי שאתה גבר וכחך עליך הוי גבר זריז להשמר שלא תשטה ושני איש דריש.
פסקה ג
הוי שוי לבני אינשי. וזהו איש איש כלומר איש היה שוה לכל איש ולא תזוח דעתך עליך. כי מרוב גסות הרוח שתהיה בך לא תהיה רוחך שוה באשתך ותהיה בשנאה עמה ומזה תבא היא להרהר באחר.
שנזדקק לה. שדבר עמה שתשמע אליו.
מי גרם לך שאת גס רוח. ומרוב גסות רוחך לא היית מרוצה באשתך.
פסקה ד
ויחידים נכשלים. בלקיחת אשה מנאפת וזהו וחוטא ילכד בה בהאשה המנאפת. וזהו איש איש כפול לרמוז על איש פרטי שאירע בו שנכשל.
פסקה ה
האפייטרוס. פי' בלשון יוני רופא הסוסים והבהמות ונכוית ע"י רפואתה. וכשנכוית נרשם העובר מכויתה.
כך הולידה פרשת מצורע בן מרושם כו'. אפשר ר"ל שאם שימש מטתו באיסור בימי צרעתו. וכן בזבה (שנכללת ג"כ בלשון זב האמור בפרשה שילוח טמאים) אם לא פירשה מבעלה. יצא הולד מרושם נואף שיענש אח"כ בנפילת ירך וצביית בטן (רד"ל) ועיין בויקרא רבה פרשה טו סימן ד וצ"ע.
וכן הוא אומר בתת וגו'. וזה מדבר בנואף כמו שפרש"י ז"ל בס' זה וכדלקמן (מתנות כהונה).
פסקה ו
כי תשטה אשתו הה"ד נואף אשה כו'. דכתיב תשטה בשי"ן. לכן אמר שבא לרמז שאינה מזנה עד שתכנס בה השטות.
נואף אשה וגו' הה"ד מעות לא יוכל לתקן. ר"ל למה נקרא בעבירה זו חסר לב יותר מבכל עבירות. משום שהוא מעות שלא יוכל לתקן.
זה שביטל קריאת שמע כו'. בפרק תפלת השחר מסיק דאיירי דביטל במזיד. אבל באונס יש לו תשלומים ע"ש.
או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית. והוא הדין תפלת המנחה. אלא דנקט ליה דומיא דביטל קריאת שמע דלא שייך רק בקריאת שמע של שחרית וערבית (רש"א).
זה שנמנו חביריו לדבר מצוה. ואמרו לו לך עמנו ולא הלך נמצא שחסר עצמו מאותו מנין שלא יוכל עוד להמנות באותו מנין שכבר עשו אותה מצוה (רש"י).
תני מי שלא חג כו'. חגיגה דף ט ע"א.
מי של חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון.
ויום טוב האחרון. שמיני עצרת. ואע"ג דרגל בפני עצמו הוא. הוי תשלומין דראשון וחג השבועות נמי אע"ג דלא הוי אלא יום אחד. יש לו תשלומין כל ז'. מדאקשינהו קרא להדדי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה.
והוליד בן. שמביא פסולים בישראל והן לו לזכרון. לפיכך אין עונו נמחק בתשובה ומסיימו התוס' אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ועיין במהרש"א דבגזל של רבים קאמרי ע"ש.
הבא על ערוה פנויה. כגון אחותו שלא אסרה על שום אדם. ואי לאו דמוליד ממזר לא היתה קלקלתו עומדת לעד.
או בא על אשת איש. שאסרה על בעלה לעולם וכדמפרש.
דניסטים. פי' מלוה בריבית בלשון יוני דנסטם (ערוך).
אם משלם כך שגם הוא יתן כו'. עיין בתוספתא חגיגה פרק א סימן א ומה שמגיה שם בעל מנחת בכורים ונעלם ממנו מדרש הלזה.
משבר שיניו. בתמיה כלומר יורד עמו לחייו שגובה מה שיש לו בידו.
אלא מה שהוא חונן ונותן. פי' אלא מה שהוא יכול להיות חונן ונותן.
חסר לב ולא ימנה כו'. כי כל אדם אף החוטא לבו טוב לה'. ורק יצרו הוא רע כמ"ש כי יצר וגו'. אבל זה נקרא חסר לב. כי אין עוד רצון טוב אצלו. ולכן לא יוכל להמנות בין הצדיקים כי השחית נפשו מאד בזה.
עד שיצא מדעתו. כי אלולי היה שכלו עמו לא היה נפתה על דבר זה לעשות עבירה כזה.
בשי"ן. לדרוש גם בשי"ן ימין.
פסקה ז
דבר אחר איש איש וגו' הדא הוא דכתיב ונתתי לך כו'. שבא לרמוז שאף שהנואפת רוצה שירש הממזר נכסי בעלה וליטול חלק בארץ. אומר הקדוש ברוך הוא ומעלה בו בבעל מעל. ר"ל שבבעלה היא יכולה למעול ולשקר. אבל בי שאמרתי ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. ר"ל לזרע המיוחס אחריך אתן את ארץ ישראל ולא לממזרים. אינה יכולה לשקר שאני טורדו לממזר מן העולם. וכמו שמסיק לקמן.
נקראו בנים. מפני שהם מדובקים בה' ושמו הגדול משותף בהם.
שיקיימו את השמיעה. היא האמונה האמתית באחדות ה' ואהבתו ויראתו שזהו שמיעת הלב.
שיקיימו את העשיה. לשמור מצותיו בפועל ובמעשה האברים. וזהו אל תסורו מאמרי פי שצויתיך לשמור ולעשות.
הזהירם שיתרחקו הזנות מהם. כי מזונה צריך להרחיק אף מדרכה שיהיה רחוק ממנה מכל וכל.
הזהירם על העריות. שהם קרובים לו אף שאין צריך הרחקה מהם מכל מקום אל תקרב אל פתח ביתה. הוא כינוי לפועל העבירה כמ"ש לא תקרבו לגלות ערוה.
למלאך אכזרי. קרא להעונש היוצא ממדת הדין הגדול המעניש בשם מלאך אכזרי. שמעניש בזעף גדול מאד שעי"ז קרבו ימיהם להגלות מארצם.
אלא כח ארצם. שהיה מוכן להיות כחך כי תוסיף תת כחה לך ועתה תהיה לזרים.
אלא בנים. שנגלו ממקומם למקום זרים.
יגיעת הארץ. כלומר אף הדבר הבא ביגיעה. שזהו יגיעת הארץ שנגזר על האדם שיאכלנה בעצבון ועמל. אך יהיה זה בבית נכרי בארץ נכריה.
ויגל מלך אשור את ישראל אשורה וגו'. זה אין לו שייכות כאן והוא מיותר.
שמחת הסרוחים. מרזח דרש לשון גבה רוח וגסות ושמחת לב כמ"ש בנבל. הרשע הזה עושה לו מרזיחים. פי' מיני שמחה.
שהיו מענים נשי אנשים ואוסרים אותם על בעליהם. לשון עינוי נופל גם על פיתוי כדכתיב (דברים כב פ' כד ע"ש) דאילו באונס מותרת לבעלה חוץ מאשת כהן שהיא אסורה אפילו באונס.
הדר אלא העוללים. כי שם הדר הונח על הדבר שאין בו פסולת מאומה. וכן הם היונקים שעודנה אין בהם רע למאומה והם נקיים עודנה מכל טומאה וחטא.
שהיו כולם מיוחסים. והיו ראוים ע"י זה שיהיו כולם נקיים וטהורים כתכונת אבותיהם.
מהו נמרץ נואף כו'. חשב את אלו התוארים שהם הגרועים שבעולם שאין כמוהו. אביו נואף. ובנו ממזר. שניהם רשעים וצוררים שהם רשעים בזדון ומרד. כי תכונתם רע ובליעל.
בימי מנשה כו'. שזהו מעי מעי אוחילה עד מתי אראה. כי כל זה שאל על מה שהגזירה בימיו. ועל זה היתה התשובה אחריה כי אויל עמי אותי לא ידעו. ומסיים המקרא איש אל אשת רעהו יצהלו. וזהו גמר הגזירה.
מה כתיב בסוף הפרשה סוסים כו'. היינו בפרשה שאחריה.
עלו בשרותיה וגו' הוי פן ישבעו. כצ"ל.
שהוא נקרא אלהיך. ר"ל שמייחד שמו עליך.
דכתיב ניאוף אשת איש בראשון. תחלה לעונשי שאר העריות בפרשת בפרשת קדושים.
וגונב איש ומכרו ואח"כ כתיב ומקלל אביו ואמו. נמצא מפסיק גונב נפש בין מכה אביו למקלל אביו.
לפי שאינו גדל עמהם ואינו מכירם. שרוב הנגנבים הם קטנים שנגנב מבית אביו כשהוא קטן ונמכר ועל כן אינו מכירם. ויכול להכותם בלי ידיעה מאומה שהם אבותיו.
ולכך ענש הכתוב כו' מיתת ב"ד. לפי שעי"ז ישחת סדר העולם.
דבר אחר והיה מחניך קדוש תמן כו'. הכוונה למה שסיים המדרש שהיוצאים למלחמה צריכין שלא יהיה ביניהם ממזרים. וז"ש והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
אין בודקין לא מן המזבח ולמעלן. פי' התחיל לבדוק באמהות ומצא שאבי אביה שמש על המזבח אין צריך לבדוק באם אבי אביה. דכיון דבנה שמש על המזבח בידוע שמיוחס הוא (רש"י).
ולא מן הדוכן ולמעלה. אם הועד עליו שעמד אצל הלוים בדוכן לשורר שיר.
ולא בסנהדרין. אם נמנה בסנהדרין אין צריך לבדוק את אמו. וכן שוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאין בנותיהם לכהנים ואין צריכין לבדוק אחריהם.
אף מי שהוא חתום עד בערכי כו'. עיר סמוכה לציפורי ששמה ישנה.
באיסטרטיא של מלך. בגמרא איתא בחיילות של בית דוד. ופרש"י שהיו באים במחלוקות חדש בחדש וחוזרין חלילה. והוא לשון איסטרטיא. וכותבין בשמות משפחת פלוני ופלוני בחדש פלוני. והיו זהירין ליחסן מכל פסול שתסייעם זכות אבותם במלחמה.
אין לי אלא מלך. דבעינן שיהיה מקרב אחיך.
שוטרי הרבים. פרש"י דיינין בעלמא שאינן ממנין כ"ג של סנהדרי קטנה.
כל שתשמישו עליך כו'. פרש"י מרבויא דמשימות דקרא קא יליף שום תשים מקרב אחיך תשים כל משימות שאתה משים עליך להיות תשמישו עליך.
ומן הברורים שבאחיך. דמקרב אחיך משמע מעיקרן דאי לאפוקי גר. מאחיך מיבעי ליה.
זכות יחוסיהן עומדת להם במלחמה. פי' לכך היו אנשי המלחמה מיוחסים כדי שתעמוד להם זכות אבותם כדאמר בבבלי. ואע"ג דמדאורייתא ילפינן לה דרשינן טעמא דקרא דאל"כ מאי טעמא הרי אין כאן שררה (יפ"מ).
עד כדין מן הקבלה. פי' עד עתה הבאת ראיה מן הקבלה דהאי והתיחסם בצבא המלחמה פסוק הוא בדברי הימים. וכל המקרא נקרא קבלה חוץ מתורת משה.
מדברי תורה מנין. משום דליכא מידי דלא רמזה משה בתורה כדאיתא בתענית. לכן בעי לאתויי מדברי תורה היכן הוא (יפ"מ).
מה כתיב בתריה כי תצא כו'. שאפילו מאן דלא דריש סמוכין בכל התורה. במשנה תורה דריש כדאיתא בריש יבמות.
פסקה ח
מהו ומעלה בו. דהא אפילו בלא תיבת בו ג"כ ידעינן שהמעילה היא בבעלה כדכתיב ברישא דקרא איש איש כי תשטה אשתו. ועוד כיון דדרשינן למעלה מכפל איש איש שמשקרת בשני אישים בהקדוש ברוך הוא איש מלחמה ובאישה הוא בעלה. וכן דרשינן ב' מעילות הללו אחת שהיא משקרת בהקדוש ברוך הוא והשנית שהיא משקרת בבעלה אם כן יותר ראוי שלא יכתוב תיבת בו ויהיה קאי המעילה על שני האישים.
בבעליך את יכולה לשקר כו'. וזהו בו מעל שבו מעלה לשקר. אבל מעל הקדוש ברוך הוא נשאר ידוע לו יתברך.
שאני רואה את הכל. שלא ידומה ח"ו אחר שהוא יתברך מקור הטוב אינו צופה ברע. כי לא יגור בו רע למאומה. לזה אמר שלא כן כמ"ש עיני ה' צופות רעים וטובים.
שלא לפרסם את החוטאים. כי הדבר מכלה ע"פ הרוב גם הבלתי חוטאין כמ"ש חז"ל כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע. ובסבה זו לא ידעו מי המה הממזרים. אבל סבת הדבר הוא מחמת הפסולים.
לא מסתברא דלא. פי' וכי לא מסתבר טפי שלא לכתוב כך אלא לכתוב וגם הוא חכם ויבא טוב. שלהטיב יתואר בחכמה ולא להרע. ומשני דבסילוק ממזרים מיירי שאף שמביא דבר לעולם. בחכמה מביאה דהיינו לסלק הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החוטאים. והא דאמר לעיל שכדי לפרסם את החוטאים הקדוש ברוך הוא צר צורת העובר בולד. וכן אמר בשמות רבה גבי אם יסתר איש במסתרים שהקדוש ברוך הוא מפרסם עובד עכו"ם בסתר ע"ש פרשה ח. י"ל דוקא בניאוף מפרסם ה' משום ממזרות שלא יטמעו בכשרים. ובעכו"ם ג"כ דאיקרי זנות בכמה דוכתי הקישן ה' בפרסום מעשיהם. מיהו הא דאמרינן לקמן פרשת פנחס כשם שפרסם פנחס לשבח פרסם הרשע לגנאי משמע דפליג אהא. ועיין בויקרא רבה פרשה לב.
ואת דברו לא הסיר וקם כו'. זהו סוף פסוק של וגם הוא חכם ויבא רע. ודרש דברו ע"ד דאמרו בסוף קהלת רבה למה קורין אותו דבר דדביר טבין עם בישין. והוא לראיה שנוטל עמהם כשרים למען עזרת פועלי און שלא ידעו מי הם. ונראה שכך פי' הכתוב וקם על בית מרעים הם ממזרים. ועל עזרת פועלי און כלומר אותן הכשרים שמתו עמהם בדבר הם אותם שלא עשו הרע בעצמן. אבל סייעו לדבר עבירה או שלא מיחו בהם.
אין ממזר חי יותר משלשים יום. כדי שלא יטמעו בכשרים. ובאינו מפורסם איירי כדמסיק.
כד סליק כו'. כשעלה לכאן לארץ ישראל.
שמע קלי. הבריות קורין לזה ממזר ולזה ממזרת אמר להו לחכמים מה זה הלך לו ובטלו דברי רב הונא שאמר אין כו'.
אבל אם היה מפורסם חי הוא. והנך שבארץ ישראל מפורסמים היו לפיכך הם חיים.
פסקה ט
דבר אחר ומעלה בו מעל הדא הוא דכתיב אם יסתר. גם באגדה זו בא לתרץ מה דכתיב ומעלה בו כמו באגדה הקודמת.
שבפנים שחקת. פי' באותו שומר שבפנים שחקת שלא הרגיש בך.
קרי ביה לא אראנו. אל"ף ראשונה בפת"ח והוא פועל יוצא. דאי כפשוטא קשה מי לא ידע שה' רואה הכל. אלא הכוונה שמראה לכל.
והמים בודקים את הסוטה והנואף. שגם לבועל המים בודקים כדלקמן.
הוי ומעלה בו מעל. פי' בו בבעל דוקא.
מעביר עליו רוח קנאה והיא שותה ושניהם נידונים. כצ"ל.
אמרו מעשה כו'. הביא מעשה זאת לתרץ ג"כ זה דכתיב ומעלה בו.
לכלוא את הרוח. כלומר להסגיר רוחו בקרבו מבלי לצאת ממנו אם הגזירה מוחלטת.
פסקה י
בזכרים ובנקבות. כלומר שתוליד ממזרים הן זכרים והן נקבות.
בשני עולמות. כי על הרוב אם היא אשה כשרה נמשכת אחרי בעלה במדותיה ואז ישתלמו שניהם בעולם הבא במדרגה אחת.
ואינו מקנא אותה ע"י בהמה. דאין זנות לבהמה (סוטה דף כו ע"ב) ואינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה (רש"י).
זו שהתרה בה. אבל אינה נאסרת על בעלה בשכיבת אחותה או אמה כדבעי למילף בקל וחומר ביבמות פרק האשה רבה דף צה ע"א ובספרי. ואתי אותה לדחות הקל וחומר. או פי' זו שהתרה בה דוקא אם קנא לה מקודם הוא דנאסרת. אבל בלא קינוי אינה נאסרת בסתירה גרידא או פירושו דוקא זו שקינא לה היא נסתרה. אבל קינא לאשתו אחת ונסתרה אשתו השניה לא.
דרך איברים. פי' פריצותא בעלמא הוא שוכב עמה בקרוב בשר (רש"י).
בקפידת הבעל תלה הכתוב. דכתיב וקינא. ובעל הא קפיד שהרי קינא לה על כך (רש"י).
ולא שיהא הבעל רואה ומעמעם. פי' ונעלם משמע דוקא שנעלם ממנו הטומאה. הא אם היה רואה ומעמעם פי' מחשיך את עצמו כאילו אינו רואה אין המים בודקין אותה. תרגום של כהה עמיא. וכן ממעט מונעלם אם ידע בה בעלה שנטמאה אין ראוי להשקותה אלא יפטרנה בגט (ז"א).
כמה שיעור סתירה כדי טומאה. דהאי ונטמאה דכתיב בתר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי. דאי סלקא דעתך טומאה ממש. מאי והיא נטמאה הא לעיל מיניה כתיב כבר ושכב איש אותה שכבת זרע והיינו ונטמאה (ז"א).
כדי העראה. פרש"י היינו נשיקת אבר באותו מקום.
כדי חזרת דקל ברוח. פי' שהרוח דוחפתו להעץ והוא חוזר למקומו.
כדי מזיגת הכוס. למוזגו במים. ושיעור כוס רביעית מן הסתם.
כדי גלגול ביצה. פי' צליית הביצה נקראת גלגול על שם שנוהגים לגלגל את הביצה לראות אם היא כבר צלויה. ובבבלי מפרש כדי לצלות ביצה ולגומעה.
ג' ביצים. מגולגלים זו אחר זו. דהיינו צליה וגמיעה. ועיין פרק ב דסוטה.
שאין ראיה כו'. פי' אע"פ שאין ראיה גמורה לדבר. דקרא לאו הושטות יד לסל כתיב ביה. יש רמז מקצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם.
לאחר התרת סינר. ושיעור סתירה כדי התרת הסינר והשיעורים הנזכרים.
התרת הסינר. כן היה מנהג הנשים לחגור על בשרם סינר כעין מכנסיים (מתנות כהונה).
כל אחד ואחד. מהתנאים הללו בעצמו שיער כמה שוהה בביאתו.
ובן עזאי נשא אשה מימיו. בתמיה. דהא אמר בפרק הבא על יבמתו שאמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים. והשיבם מה אעשה ונפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים. ומשני י"א נתחמם פי' שראה קרי לאונסו על ידי חימום. ושיער באותו החום כשיעור הנזכר. וי"א דאין הכי נמי שנשא אשה ובעל. ושוב פירש הימנה ולא נשא עוד ועז"א מה אעשה ונפשי חשקה בתורה.
כתיב כי כל אשר יעשה כו'. בפרשת עריות כתיב כי כל אשר כו'.
תלמוד לומר עד ועד. ר"ל דהוי ליה לכתוב עד אין בה וכתיב ועד לרבות אף מי שאינו ראוי להעיד.
ויש לך שאינה תפוסה בישראל והיא מותרת. והיא מיעוטא הוא כלומר בסתם הוא אשר אמרתי לך טעם האיסור תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת. ויש אשה שאע"פ שברצון מותרת ואיזהו כל שתחלתה של בעילה באונס וסופה של בעילה ברצון.
כהדא כו'. כמעשה זאת האשה הבאה לפני כו'.
אמרה ליה נאנסתי. פי' מה אני לבעל. אסורה או מותרת.
ולא ערב ליך בסוף. שנהנית מבעילת המאנס דהוי לה סופו ברצון.
ובסוף אינו ערב לך. לאחר שנכנס בגרונך אפ"ה את נהנה ממנו.
וקיבלה. רבי לתשובתה והתירה לבעלה דהוי לה אונס גמור. אע"ג דהוה רצון בסוף יצר אלבשה המאנס.
ועד אין בה אעפ"י שאין לה עכשיו כו'. יצא להם זה ממאי דנקט מלת אין ולא נקט לא היה בה. ועיין באיכה רבתי פתיחתא ח. והיינו שהקדוש ברוך הוא יעיד בה וכמו שמסיק המדרש וקרבתי אליכם כו'.
אע"פ שאין לה עכשיו יש לה אחר זמן. ואתא לאשמועינן דמתחלה ברמז הרעה נרמז תיקונה דבתר הכי. דאין שינוי רצון בדברי ה'. ועוד קמשמע לן שמקדים רפואה למכה (יפה תואר).
לא הגידה אסתר. צ"ל אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה. שהדיוק הוא מדכתיב אין כנ"ל.
פסקה יא
בודאי שממהרים לעשות את החטא. פי' בודאי כמשמעו שממהרין לעשות את הרע ואין צריך לשום דרש. וכן לשון המדרש כמה פעמים.
ואף הנואף אין יכול לראותו כו'. כמ"ש שלהי נדרים דניחא ליה דלימות כמ"ש כי נאפו ודם בידיהם.
אלא לשון כעס. כי מלת קנאה בכל מקום הוא בראותו הצלחת זולתו וטובו. וכאן לא שייך זאת. רק מפני שהקנאה בא מלב כועס מאד. ע"כ מכנה פה הכעס לקנאה. ומביא ראיה שהכתוב הם קנאוני ג"כ מוכרח להיות פירושו לשון כעס וכמו שמסיים כעסוני.
פסקה יב
שהיא נותנת לו יסורין בעולם הזה. כי לבסוף יתודע הדבר ותגלה רעתו וילבש הגבר קנאה וכעס עליו. והבעל משקה אותה מים המרים והמים בודקין את הנואף ג"כ.
הסירו נטישותיה. הם הזמורות הרעות. והוא שם מושאל על בנים הנולדים באיסור. כי מקורם לא לה' המה כי מולידיהם כפרו בה' בעת עשותם המזימתה.
שהוא גונב מקור חברו. הוא שם מושאל דרך כבוד.
ואומרת ממך אני מעוברת. פי' שאומרת לבעלה ממך אני מעוברת.
דייתיקי. פי' שטר צואה. ונקרא כן מלשון דא תהי למיקם דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי.
וישראל נואף בא עליה. וודאי דאפילו כהן נואף בא עליה הולד ממזר ואינו רשאי לשמש על גבי המזבח. אלא דמשכחת לה שאינו ממזר כגון שהראשון קדשה על מנת שאין בה מומין. ואח"כ נמצא בה מומין שאפילו בנה מורכב על כתיפה הולכת לה. ובזה מתורץ מה שמקשין הא ממזר לא חי. עמ"ש בתנחומא וכל דברי רד"ל לקוח משם.
ומעלה עולות בשבת. היינו עולת התמיד.
החרם הזה כו'. חרם הוא מצודה שצד דגים במים כמה דאת אמרת חרמו של ים. ומצודה נקרא מה שפורשים אותו ביבשה.
אבל האשה צדה בים וצדה ביבשה. אפשר הכוונה שהיא מאבדת אותו מן העולם הזה ומן העולם הבא ע"ד שאמרו חז"ל שעולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא דומה לים שכל מי שאינו מכין ביבשה אין לו מה לאכול בים. וזה שאמר הכתוב אשר היא מצודים וחרמים. ובילקוט דריש צדה בעולם הזה וצדה בעולם הבא. המצודה הזה צדה ביבשה ולא בים. והחרם הזה צד בים ולא ביבשה. אבל האשה צדה במים וביבשה עכ"ל. הרי כמו שפירשתי ועיין קהלת רבה פסוק ומוצא אני מר ממות את האשה. ופסוק כי לא ידע האדם את עתו.
לבה שהיא תובעת בלבה. כלומר אף שתובעת רק בלבה ולא תגלה בפה עכ"ז היא כמצודים לצוד את האיש. ומכל שכן אם היתה תובעת בפה אז ח"ו היו כולם נכשלים בה.
שאינה תובעת בפה. שנטע הקדוש ברוך הוא בטבעה כך בגזירת והוא ימשל בך כדאיתא בעירובין דף ק ע"ב.