עץ יוסף על איכה רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פרשה ב
פסקה א
ההפך עלי בלהות. משום דבעי לפרש איכה יעיב שהעביר הצדיקים מבינינו כעבים ע"ד כעב עברה ישועתי מייתי לה הכא. ואגב אורחיה דריש כוליה קרא הכא. ומייתי נמי כגוים אשר ה' מאביד. לומר דאיכה יעיב אתא למימר מה עכו"ם בעבים אף ישראל כן. ואגב אורחיה מייתי כל מילי דאידמי בהו אבוד ישראל לשל עכו"ם [יפ"ע]:
לשעבר הייתי אני כו'. דההפך עלי משמע שנהפך הדבר עלי מאשר היה תחילה דאל"כ באו עלי או באתוני מבע"ל. ומה שדרש זה בישראל אסמכתא בעלמא היא. דקרא באיוב מיירי. עוד אפשר שס"ל שאיוב ישראל היה ואמר זה ברוח הקודש על כלל ישראל:
אני מבהלת. מפרש בלהות בהיפך אותיות בהלות [מת"כ]:
בלהות אתנך. בנבואת יחזקאל (סי' כ"ו) על צור:
לחליו של עמוד. לרבי אחא טעם ההפך עלי מפני שהיה הרעה כחוליית העמוד. והיא כותרת העמוד העגולה המתהפכת ומתגלגלת בפלטיא ופגעה בצרור ועמדה שם. וה"ל כאילו כתיב ההפך וסמכה עלי בלהות והכוונה בזה שמתחלה היו הצרות והגנות מתגלגלות על הזרים שסנחריב בלבל את כל העולם זולת ירושלים. ונבוכדנצר נמי בשנה הראשונה כבש נינוה. כדאי' בפ' קמא דמגילה. ועכשיו עמד הגלות בישראל לבד שכל הזרים היו בשלוה בזמן חורבן בהמ"ק:
תרדוף כרוח כו'. סיומא של מקרא ההפך עלי:
את מרדפן כדי שלא יגינו עלי. ע"ד כי מפני הרעה נאסף הצדיק. וכן פגעת את שש וגו' בהם עולה ונושע:
מסיטן מטיסן. גרסינן לשון טס באויר [מהר"ם]:
שנא' איכה יעיב באפו לשון עב הענן. ופי' בת ציון לפ"ז בת הצדיקים המצויינים בתורה ובמצות:
תאמר בניחותא. ובספר ישן לא גרסינן ליה [מת"כ]:
מה אלו בכהן. דאל"כ מה בא ללמד מאבוד הגוים במ"ש תאבדון הוי סגי:
בכהן ונביא. ששקיעת חומת יריחו ע"י היקף הכהנים בתקיעת שופרות וע"י יהושע שהיה נביא. אף חורבן ירושלים ע"י כהן ונביא. דהיינו ירמיהו שנבא עליהם שהיה כהן ונביא. ובשופר ובתרועה. כדכתיב תקעו שופר בארץ. וכתיב להרים קול בתרועה:
ומה אלו. בארבעה עשר די"ד אומות נשארו מאותן שגלו לבד. וכדחשיב המדרש ואזיל. דיניא. ואפרסתכיא. טרפליא. אפרסיא. ארכויא. בבליא. שושנכיא. דהוא. עלמיא. הרי תשעה אומות. וכתיב בתריה ושאר אומיא די הגלי אסנפר (הוא סנחריב. רש"י) רבא ויקירא. והכוונה על אותן ה' אומות שחשב במ"ב י"ז שנא' שם ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרוים וישב בערי שומרון. ואע"ג דמה שחשב בעזרא בבליא ובמלכים מבבל נראה שהכל אחד. וא"כ הרי הם רק י"ג מלכים. י"ל דמה דכתיב ויבא מלך אשור מבבל לאו היינו בבליא שחשב בעזרא רק אומה אחרת שהיתה בבבל. ועיין בתנחומא סדר וישב ובביאורי שם ותראה שכך הוא. או אפשר שזה דכתיב בעזרא בסוף פ' ושאר אומיא כו' וכענת. הוא שם אומה כמו שפי' האבן עזרא. הרי י"ד אומות:
אף אלו בארבעה עשר. כדכתיב (ישעיהו י״ז:ו׳) ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים בראש הענף. ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה. ופשוטו של מקרא קאי על ישראל שלא יהיה נשאר להם רק אנשים מעט כעוללות בכרם וכנוקף זית ללוקטה מן האילן הנשאר שנים שלשה גרגרים בראש אמיר והוא בראש הענף. ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה. ור"ל שלא יהיה נשאר רק חזקיה וסייעתו שהם אנשים מעט. הרי שחשב כאן י"ד שנים שלשה ארבעה חמשה שהם בין כולם י"ד:
כדאמרי. כצ"ל ופי' כמו שאמרתי. והיינו מ"ש לעיל מיניה שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה הרי י"ד וכמו שכתבתי לעיל [יפ"ע]:
דכתיב כגוים. דהיינו שנאבדו ולא נשאר מהם רק י"ד כנזכר [יפ"ע]:
אף אלו בנפילת חומה תחתיה. שע"י שהיה נבוזראדן ממדד בחומה והיתה שוקעת טפחיים ומחצה בכל יום כדלעיל בפסוק לא האמינו. ואית נוסחאות דגרסי אף אלו שנפילת חומה תחתיה הבקעה העיר. מה אלו ויעלו העם העירה איש נגדו. אף אלו ופרצים תצאנה אשה נגדה [יפ"ע]:
דכתיב באו בעבים. צ"ע דהאי קרא נמי בפורענות ישראל מיירי ומאי אלו דקאמר. ונראה דמה אלו בעבים דכתיב הנה ה' רוכב על עב קל. אף אלו בעבים דכתיב באו בעבים ובכפים גרסינן [יפ"ע]:
פסקה ב
איך חייב. לא ס"ל לפרש יעיב לשון עב הענן. דא"כ יחשיך או יאפיל מבעי ליה המורה על חשך הרב ע"ד חשך משחור תארם. לכן דרש לשון חיוב וענין החיוב לרוגז. דמאן דסני ליה לא חזי ליה זכותא. כדאמר בשלהי כתובות:
איך כייב. עמן ההכאבה לרוגז שע"י הכעס שחת רחמיו כאומר על רדפו בחרב אחיו ויטרוף לעד אפו ושחת רחמיו ויבקש לצער ולהכאיב בכל יכלתו:
ורבנן אמרו איך שיים. רבנן מפרשי יעיב כמשמעו אלא שהוא תואר לסמוי העינים ולכן אמרי איך שיים והוא כמו סיים ופי' עור כדמתרגם בירושלמי איש עור גבר סמי. ואורחא דאינשי למימר בעין העור שכסהו הענן. או פי' לשון סיום וכליון ע"ד כלה ענן וילך [יפ"ע]:
לא הית מהותיתיה כו'. לא היתה ירידתו כמו עליתו. שעליתו היתה מעט מעט בראשונה על ברכיה כו' על כתיפיו. וירידתו כולו בפעם אחת:
כך ואנכי תרגלתי. לשון רגלים. והיינו מה שנתנו על ארכבותיו בדרך משל:
ואח"כ ארכיב אפרים. דהיינו שרוממם וגדלם ע"ד והרכבתיך על במתי ארץ. ונראה שמפרש רישא דקרא דכתיב ואני עברתי על טוב צוארה ארכיב אפרים כדת"י ואנא פרקית יתהון משעבוד מצרים אעידת ניר תקוף מצואריהון אשריתי בית ישראל על תקוף ארעא דאמוראה כבישין קדמיהון דבית יהודה כו'. אי נמי על רוממות מלכות אפרים בימי ירבעם בזמן שהיו כל ישראל בשלוה כדפי' הרד"ק. ועיין בענף:
כלום אתם מקניטין אותי. אלא בשביל בטחון העטרה שעטרתם לי וע"ז אתם מתגאים וחוטאים. הא לכון טרון כו'. פי' הרי הוא לכם מושלך ונתונה לפניכם:
אלא בשביל איקונין של יעקב. הכוונה דאיקונין של יעקב החקוקה טפי משאר האבות. הוא משום זכות זרעו שהיתה מטתו שלימה. וכל ישראל אוחזים מעשיו. והאי עניינא דמיא לעטרה כי כבוד ה' הוא שהיה כל זרעו זרע אמת. ואחר שיצאו מן השורה אין ה' מתכבד בהם. ע"ז השליך האיקונים לפניהם כי אין כדאי בזה להגין עליהם. [ועיין בענף]:
הוי השליך כו' תפארת ישראל. ותפארת ישראל הוא איקונין של יעקב כידוע לחכמי האמת:
פסקה ג
אין ה' זוכר אותו הדם. לא ידעתי מנלן למדרש הדום כמו הדם ושמא חסר וי"ו היה בספריהם [יפ"ע]:
של זקן תימא היכא רמיז אאברהם דקאמר רגליו עליו. ואפשר רמיז בישראל כדאיתא בב"ר פ' ס"ג דאברהם נקרא נמי שמו ישראל. ולכך באומר תפארת ישראל רמיז איעקב ואברהם:
שהיינו מפרכסים בדם. שאע"פ שנגואלו בדם סבלו מפני אהבת מלך. כן ישראל ע"י הדם שעל המזוזות היו רגליהם מתגאלים בדם וסובלין לכבוד ה' שגזר לעשות כן לפסחים שהיו תועבת מצרים. ופי' הדום רגליו דם שברגלי ישראל הנזכר באומר תפארת ישראל:
אין הדום זה אלא בהמ"ק. ואחז במשנ כאילו מהשמים יורדים רגליו לנוח בבהמ"ק:
יום אחד היה חרון אפו של הקב"ה. דרש זה ממאי דכתיב מלת ביום מיותרת. שהיה די שיאמר ולא זכר הדום רגליו באפו. מאי ביום דקאמר. על כן דרש כי גם שחטאו ישראל והרשיעו לשעבר. מ"מ היה הכל תלוי באותו יום לבד. שאותו היום היה בחרון אף והחריב את בהמ"ק. הא אם אותו היום פייסוהו ועשו תשובה פשרו. פי' היה מצנן אפו מחמימותו. לשון מים פושרין. ולא היו לוקין על שחטאו לשעבר [לחם דמעה]:
ויקרא באזני. משום דבעי לפרש בלע ה' ולא חמל על הצדיקים. מייתי הני קראי דמיירי בפורענות הצדיקי' כדדריש ממקדשי תחלו. ממקודשי וכדדריש שארית ישראל אלו הצדיקים. ואגב אורחיה דריש ואזיל כלהו דהכא [יפ"ע]:
עד היכן חטאו של עגל קיים כו'. צ"ל דר"נ ור"י פליגי אההיא דאמר לעיל בפסוק גלתה יהודה מעוני שאין לך דור ודור שאינו נוטל אונקיא אחת מענשו של עגל. אלא מוקי ביום פקדי על יום מיוחד למר עד עגלו של ירבעם. ולמר עד חורבן. ולא ס"ל שבכל דור יהיו נפקדים מזה:
באתי לרפאות ישראל מחטאו של עגל. כי תם עונשו. ונגלה ונתחדש עון אפרים. דהיינו עגליו של ירבעם שהיה משבט אפרים. ורעת שומרון היינו עשרת השבטים שעבדו לעגלו של ירבעם. ודייק דהאי קרא כרפאי לישראל. פי' מעון העגל. משום דדבר הלמד מענינו הוא דכי היכי דעון אפרים עגלים. ה"נ רפואות עון ישראל מעון העגל:
קרבו פקודות העיר. פי' קרבו אותו מעשה שנאמר וביום פקדי [רש"י בסנהדרין]:
והלא חמש גזירות הן. כדלקמן זקן בחור כו' וא"כ הוי סגי בחמשה וכל חד מינייהו לגזירה אחת. דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות. אבל ששה למה לי. וקס"ד דאיש אחד בתוכם לבוש בדים הוא זולת הששה אנשים. כי זה אינו מהמשחיתים רק סופר להתות תו על מצחות האנשים. ומשני ר"י דגבריאל היה יותר קשה שביניהם כי הוא משמש לסופר ולספקלטור. וא"כ הוא בכלל הששה כי גם הוא עמהם בכלי מפצו. לפי שהוא האספקלטור שממונה על כולם. והם אינם עושים אלא במצותו [יפ"ע]. ומחמת חשיבותו חשיב ליה בפני עצמו:
זה גבריאל שנאמר כו' לבוש בדים. וכן ראהו דניאל לבוש בדים:
קסטנור. בערך גרס קייסטור ופי' סופר. והמוסף הערוך כתב שהוא בלשון רומי חוקר ושופט של אנשים פושעים. והוא נקרא ג"כ קסדור וקסטנר:
ספקלטור. רב טבחים ההורג המחוייבים מיתה. שר הטבחים תרגום ירושלמי רב ספקלטוריא. ופי' בלשון רומי ממונה להרוג מחוייבי מיתה למלכות:
וכה"ג להקריב נשמותיהן של צדיקים. כדאמר בפ"ב דחגיגה דבזבול בו מקדש ומזבח להקריב נשמותיהן של צדיקים אלא דהתם אמר דמיכאל הוא שמקריב נראה שהוא כה"ג ועיין ביד יוסף:
קסת הסופר. הוא כלי הדיו [רד"ק]:
שנאמר החרימם נתנם לטבח. לפי מ"ש בפ' במה בהמה דששה אנשים אלו הם קצף אף וחימה משחית ומשבר ומכלה אתי שפיר הך ילפותא. דמסתמא גבריאל הוא הנקרא קצף שהוא הקשה וראשון שביניהם ומכיון דהתם כתיב וקצף לה' על כה"ג החרימם נתנם לטבח. שמעינן דע"י גבריאל דאיקרי קצף הוא שנתנם לטבח [יפ"ע]:
ואיש כלי מפצו בידו מאני זייני כו'. ור"ל שמפרש כלי מפצו בג' אנפי אחד כלי זיין ומייתי מגופי' דקרא כלומר דפשטיה הכי הוא. וכדאמר ואיש כלי משחתו בידו והיינו כלי הזיין. והשני כלי הריסה והיינו מאני סיתורייא לשון סתירה. ומייתי דוגמא מאבני גיר מנופצות דהיינו הרוסות וכתושות. והשלישי כלי גולה ומייתי דוגמא ממפץ אתה לי שנאמר על נ"נ לפי שע"י נפוצו וגלו האומות כדכתיב התם ונפצתי בך וגו':
בשומו כל אבני מזבח של עכו"ם מנופצות. [ענין רציצה וכתישה] כדרך שמנפצים אבני גור [הוא הסיד] הדק היטב:
עד מקום מחיצתן. שמזבח זה היה לפני אולם העזרה שהוא מזבח העולה שעשה שלמה תחת מזבח הנחושת שעשה משה. ומשם ולפנים לא היה רשות למלאכים לכנס. דכתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד ואמר בירושלמי בפ' הוציאו לו אפילו אותם דכתיב בהו ודמות פניהם פני אדם [יפ"ע] ועיין בענף:
ומזכיר חטאים של אחז. משום שקשה ע"ז דכתיב אצל מזבח הנחשת מזבח הנחשת מי הוה כדפריך בשבת דף נ"ב. ופי' רש"י שם מי הוה מזבח הנחשת בימי יחזקאל והלא שלמה גנזו ועשאו מזבח אבנים של ל"ב אמה. ע"ז מתרצים רבנן הא דכתיב מזבח הנחשת ולא כתיב מזבח אבנים הוא לרמז על חטאו של אחז דכתיב ביה ומזבח הנחשת יהיה לי לבקר:
פסלו ועשאו בעלי מומין כד"א לא יבקר הכהן. מפרש לא יבקר לשון הבדלה כדפי' ראב"ע שם וכן גבי לא יבקר בין טוב לרע. ויהיה לי לבקר פירושו להבדילו לצד אחד שלא להשתמש בו. וזהו הפיסול דקאמר פסלו ועשאו ב"מ שר"ל שעשאו למזבח שבנה שלמה כבעל מום שלא להקריב עליו עולות ומנחות רק להקריב על מזבח דמשק אשר לעכו"ם שהזניח המזבח הקדוש שבנה שלמה ועשה לו דוגמת מזבח דמשק אשר לעכו"ם. ובדפוסים אחרים גרסי' כד"א ויקרא כ"ז לא יבקר בין טוב לרע. וכן הוא בילקוט יחזקאל. והיא היא:
אלו כתיב בלא יו"ד. שהוא לשון חוזק כד"א ואת אלי הארץ לקח ופי' ויאמר ה' אליו ויאמר ה' להקשה שלו. וזהו גבריאל כדלעיל:
מאל"ף ועד תי"ו. פרש"י התי"ו סימן להם שקיימו התורה מאל"ף ועד תי"ו:
התוכין ופספס. פי' חתוך ופריכה ר"ל שבירה [ערוך] ור"ל שהתי"ו רמז להשמיד לפי שהיא נתוית גם על מצחות הרשעים שישלטו בהם מלאכי חבלה. כדאיתא בשבת בפרק במה בהמה והיא תי"ו תמות:
ורב אמר על שנתונה בכל צד. פי' תי"ו יש בה סימן תחיה לצדיקים וסימן תמות לרשעים כדאיתא בפ' במה בהמה [מת"כ]:
תי"ו תיהי כו'. תיהי ענין חרדה ותמהון. ור"ל שהתי"ו רמז לתיהי והכוונה שיש תמהון ותמהון על הרעות שעשו והכי גרסי' בילקוט א"ר תיהא על כל התועבות שנעשו בתוכה [יפ"ע]:
תמה זכות אבות. התי"ו רמז שתמה זכות אבות באותו זמן. ועיין בענף:
של קצין ריש גלותא. והכי איתא בהדיא בשבת בפרק הנ"ל:
מפני מה אין אתה מוכיחן. שהיו מקילין באיסורין:
הלואי כו'. מי יתן ונהיה בכלל הצדיקים הנאנחים ומצטערים על כל התועבות שנעשו בתוכה ולא היו מוכיחין ונרשמו לחיים. והמה למות כי ראוים המה לכך:
דכתיב ולאלה אמר באזני. ראייתו מדסיים ביה וממקדשי תחלו. דהיינו ממקודשי כדבסמוך. אלא דאיידי דמייתי קרא הפסיק הענין במאמר ר"א דיליף מהאי קרא:
לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה. וא"ת והא כתיב וישקוד ה' על הרעה. ויש לומר שהיה לטובה. כמו שאז"ל צדקה עשה הקב"ה שהקדים הגלות ב' שנים כו' כדאיתא בגיטין:
אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה. הענין מבואר בעצמו שלמה שהוא ית' הטוב והמטיב אינו שמח ברעת שום נברא ואפילו רשע שאינו חפץ אלא לזכות את הבריות. ואם תהי' רעה לאיש אינו אלא מצד המקבלים לא הכרח הדין כי הקב"ה אינו חפץ אלא בקיום הנמצאים ולא בהפסדם:
והאיך זה שסותר דבריו. דברישא קאמר ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. והדר כתוב וממקדשי תחלו. דהיינו הצדיקים. כדאמר בסמוך אל תקרי וממקדשי אלא ממקודשי. וזה מסורת היתה בידם דקרינן הכי דלפי הפשט לא קשה מידי דממקדשי משמע מאותם שהיו עובדי עכו"ם בתוך בית המקדש והזקנים אשר לפני הבית משמע שבעים מזקני ישראל שהיו עובדי עכו"ם בלשכת העזרה כדפי' המפרשים:
איזה מהם נהרג על שמך. לא שחייבים למסור נפשם על התוכחה. אלא משום דאי הוו מוכיחים יארע שיהיה איזה מהם נהרג קאמר הכי. כלומר איזה מהם מהצדיקים שמסר נפשו להוכיחן. וא"כ למה אמרת שלא יגשו בצדיקים:
אמר אין בהם כדי שטר. ר"ל אין בהם בהצדיקים כדי שטר. ופליגי הני מ"ד איך היה כוונת הקב"ה. וס"ל לר' איבו שכך אמר הקב"ה להם שיחריבו בהמ"ק ואל תגעו בצדיקים משום. שס"ל דמעלת בהמ"ק עדיפא ממעלת הצדיקים. באופן שיש בבהמ"ק לחוד כדי פריעת השט"ח. אבל אין כח בצדיקים לחודא לכפר על עון זה של ישראל. ולר' איבו כך פי' הכתוב ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. ר"ל שאל תגעו בצדיקים רק במקדשי תחלו שיחרבו את בית המקדש. ולא שמיע ליה הא דקרינן ממקודשי. ור"י בר"ס אומר שכך היה כוונת הקב"ה. וממקדשי תחלו. וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ור"ל שהסכים הקב"ה להקטיגוריא וחזר ממה שאמר מתחילה ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו. וצוה להרוג אותם. והוסיף ג"כ שיחריבו את המקדש משום דאחד מהם אינו מספיק לכפר אלא הוא והם יש בהם כדי שטר. וז"ש הקב"ה וממקדשי תחלו וי"ו מוסיף. אמנם ר' תנחומא ור"א ס"ל דאי וממקדשי תחלו פי' מבהמ"ק יקשה א"כ איך עברו על דברי הקב"ה אשר צוה להתחיל מבהמ"ק. והם התחילו מהאנשים הזקנים אלא ע"כ וממקדשי תחלו פי' מהמקודשים שבישראל. וחזר בו ממה שאמר מתחלה אל תגשו. וז"ש ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. שהם זקני הסנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית אשר לפני בית המקדש. ומדוקדק בזה מ"ש מיד מה כתיב ויחלו כו' שלכאורה הוא מיותר. אבל לפי הנ"ל ניחא שמכח מאי דכתיב ויחלו באנשים הזקנים וגו' מוכח שזה דכתיב וממקדשי ע"כ פי' מהמקודשים שבישראל וכנ"ל:
לא אמר הקב"ה דבר טוב וחזר בו ואע"פ שחטאו. וזה ממדת טובו וחסדו ית' שמדה טובה מרובה על מדת פורעניות שיספיק המעשה המחודש מתשובה ומע"ט לבטל היעוד הרע כי חנון ורחום הוא ונחם על הרעה. ולא יספיק החטא לבטל היעוד הטוב:
ואין שארית אלא צדיקים. יש גורסין תו המד"א והיה שארית יעקב וכתיב והשארתי בישראל עם עני ודל:
לכך בא ואמר כו'. כלומר השתא אתי שפיר דכתיב הכי. דאל"כ בתר בלע מאי לא חמל. כיון דבלע פשיטא דלא חמל. אלא דבלע קאי ארשעים. ולא חמל אפילו אצדיקים דבעי לחמול עליהם תחילה. ופי' נאות יעקב הצדיקים כדאמר לקמן נאותיו של יעקב כגון ר"י ור"ג:
פסקה ד
ת"פ בתי כנסיות היו בירושלים. זה איתא לעיל בפתיחתא י"ב ומייתי לה הכא לומר דהיינו כל נאות יעקב. דהשתא ניחא דכתיב ולא חמל בתר בלע דהוה קשה לן כדכתבתי סוף סימן דלעיל דבלע בסתם משכנות ולא חמל בהנך דהוה ראוי לחמול:
מלתי כתיב. אפשר שכך היה כתוב בספריהם. ועיין בתוס' שבת פ' ע"ב גבי מעבירם כתיב. אך בכל המקומות שציינתי ליתא זה:
נאותיו של יעקב. הנאים שבו כגון ר"י ור"ג שהם י' הרוגי מלכות שקדשו את השם:
ר"י הוה דדיש כו' ורבי הוה דריש. צ"ל מקודם רבי הוה דריש כ"ד אפין. ואח"כ ר"י הוי דריש שיתין אפין. כיון שרבי היה קודם ר"י בזמן והיה גדול ממנו [אסיפת אמרים]:
שיתין אפין. פי' מזכיר ששים מאורעות קשות שאירעו בחרבן בהמ"ק מסכים למש"ה בלע ה' ולא חמל:
ולא דר"י יתיר. פי' לא דר' יוחנן בקי יותר מרבי בצרות שעברו. דרבי היה יותר קרוב לחורבן וידע טפי במאורעותיהם:
היה נזכר. בירושלמי קאמר שהיו שם זקנים שהיו זוכרים והוא דורש והן בוכין והולכים להם כי לא היו יכולים לסבול. ומ"ש כאן ומתנחם. פי' הי' מקצר בזכר הצרות ומדבר להם דברי תנחומות:
ר' עקיבא היה דורש דרך כוכב. כצ"ל דר"ע הוא שטעה בו שהוא משיח [יפ"ע]:
אל תקרי כוכב כו'. כתב בספר מאור עינים בחלק אמרי בינה פ' י"ב שמצא בדברי הימים שלהם שזה בן כוזיבא מתחלה היה שמו בר כוכבא. אך מאשר בפולמוס של אדריאנוס היה כמו אכזב כנהו בן כוזיבא:
ר"ע כד הוה חמי לי' להדין בר כוזיבא. פי' כשהיה רואה הצלחתו שכובש עמים רבים. לכן חשב דעליו נאמר דרך כוכב מיעקב. והוא מלכא משיחא:
ועדיין אינו בא. ועדיין משיח אינו בא:
קול אדריאנוס כו'. ר"ל קול של יעקב ממה שאדריאנוס קיסר הורג בביתר. וכן איתא בירושלמי בהדיא. וז"ל קול של יעקב צווח ממה שעשו לו ידיו של עשו בביתר. שנצנצה רוח הקודש ביצחק לרמוז על העתיד. להודיע שהכל נגזר מאת ה' בעונם ולא היו הדברים על צד המקרה וההזדמן [יפ"מ]:
ושמונים אלף זוג תוקעי קרנות. כן הוא בירושלמי. ופי' ראשי גייסות שמתקבצים חיילותיהם ע"י תקיעתם [יפ"מ]:
מקוטעי אצבע. שהיו נבדקים אם הם אבירי לב ע"י שהיו חותכים אצבע אחד מידים בשניהם:
באסטרטיא. פי' בצבא [ערוך]:
והיו לו מאתים אלף מכאן ומאתים אלף מכאן. כצ"ל [יפ"ע] כלומר מאלו ומאלו:
היו אומרים רבוני' דעלמא. כן גרסינן בירושלמי:
לא תסעוד כו'. פי' לא תעזרנו ולא תשחיתנו כי יניחם אל הטבע שהיה בטוח בכחו:
הלא אתה אלהים זנתתנו. כלומר אף שתזניחנו ולא תצא בצבאותינו לא נחוש. ולישנא דקרא נקט בהשאלה בעלמא. אבל פירושא דקרא לשון תימה ותרעומות כדאיתא בהניזקין [יפ"מ]:
ועל זה. על פלאי גבורותיו של בן כוזיבא היה אומר ר"ע שהוא המשיח:
ולבסוף נתן. אנדריאנוס דעתו לחזור לארצו:
דהדא תרנגולתא כו'. שתרנגולת זו מתפלשת באפר והיינו רבי אליעזר המודעי שהיה לובש שק ואפר בתפלתו:
דאנא כו'. שאני עושה לך שתכבוש אותה יום זה. מיד נכנס דרך ביב שבמדינה. פי' דרך צינור שיורדים שם כל השופכים שהוא למטה מן החומה. שלא היה יכול ליכנס דרך השער של עיר מפני שומרי העיר [יפ"ע]. ולי נראה שביביא פירושו שער ע"ד ולדייני די בבא שפי' ולדיינים שיושבים בשער ע"ד שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ועלתה יבמתו השערה. ובועז עלה השער. שמנהגם היה שישבו הדיינים והגדולים בשער העיר [ועיין בביאור הגר"א על משלי קפיטל א'] והיה ר"א המודעי תמיד בשער העיר. וזה לא תקשה איך הניחוהו ליכנס. שזהו מנימוסי המלכות להניח שליח המלך [שקורין פאסליין] ליכנס. וזה השליח לא הלך אל בן כוזיבא רק הלך ולחש לר' אלעזר שהיה בשער:
עביד גרמי'. עשה עצמו כאילו לוחש באזניו של ר' אלעזר והלכו הרואים ואמרו לבן כוזיבא. דודך ר"א רוצה למסור ולהשלים המדינה לאדריאנוס. שלח בן כוזיבא והביא לאותו כותי:
מוטכ כו'. מוטב שימות אותו איש את עצמו ולא יגלה סודות המלך כיון שבין כך ובין כך ימות:
דבעי לאשלמא. למסור ולהשלים אותה ביד האויב:
כיון דחסל. כיון שסיים ר"א תפלתו שלח בן כוזיבא אחריו:
דאנא בצלותי. שאני בתפלתי עמדתי:
בעיטא. דריסת הרגל:
אתה יבשת זרוען של ישראל. כצ"ל. ופי' זרוען של ישראל שהיה מעמידן בכח תפלתו. ועין ימינם כי באור תורתו היו רואים אור:
לפיכך זרועו כו'. שנגד מה שהיה זרוע לבני ישראל עד שנחשב להם למשיח כדלעיל. וכן היו מתנהגים בפרנסתו והנהגתו שהיה להם לעינים. על זה אמר שיאבד זה מישראל ע"י הריגתו:
ואייתיאו. והביאו ראשו:
גונתא. פירוש כותי (יפ"ע ומעריך המערכות):
זיל ואייתי לי. בירושלמי גרסינן ואייתי לי פטומיא פי' גידו. ויש מפרשים גרונו:
אזיל ואייתי כו'. הלך והביא ומצאו נחש כרוך על צוארו כנראה שהנחש הרגו. ולזה אמר אדריאנוס כי מה' היתה הריגתו ולא ע"י אדם שהנחש שלוח מה':
והלא רחוקה מן הים ד' מילין. ובירושלמי גרס ארבעים מילין. ובבבלי פי' הניזקין גרס מיל:
והקיפו גדר מהרוגי ביתר. לבצור הכרם מדמן וזבלן. אי נמי שכשתכלה הבשר וייבשו העצמות ישארו לגדר כמין קוצים הנתונים לגדר (יפ"מ):
אמר ר' הונא יום שניתנו. כן צריך להיות (יפ"ע):
נקבעה הטוב והמטיב. היא ברכה רביעית דברכת המזון. וטעם קביעותה בברכת המזון. לפי שבברכת המזון קבעו בה ענינים של הודאה על התרץ הטובה ועל מלכות בית דוד והיה זה נס חשוב מאד להם. לכן קבעוהו עמהם לברך עליו בנפש שבעה ובלב שמח (ריטב"א):
חמשים ושתים שנה עשתה כו'. שלא היה בה חטא שנאת חנם שע"י חרב בהמ"ק כדאיתא בפרק דיומא. ולהכי בעי למה חרבה:
עשתה. עכבה שלא נחרבה:
שהדליקו נרות. ששמחה על חורבן בהמ"ק ועשתה משתאות ושמחות:
הבוליוטים. העשירים וחכמי העצה היו יושבים באמצע ירושלים. וכשהיה עולה א' מהם מאנשי ביתר להתפלל בירושלים ואמרו לו אנשי ירושלים האתה רוצה לעשות בוליוטין נעשה כרצונך. והיו אומרים כן כדי שיתפתה להם ויתן להם שדהו כדי להשיג אותה שררה. והיה אומר איני רוצה. וחוזרים ואומרים לו התרצה ליעשות ארכונטס שהיא שררה יותר גדולה. והיה אומר לאו. ושוב אומרים לו מפני ששמענו שיש לך שדה אחד למכור אתה רוצה למוכרה לי. והיה אומר אין רצוני בכך:
והוה כותב ומשלח. והיה הירושלמי כותב שטר מכירה בשמו של אותו האיש מביתר. ובירושלמי איתא והוה חבריה א"ל מה את בעי מן דין כתוב ואנא חתם והוה כתב וחבריה חתם והוון משלחין כו' ופירושו והיה חברו אומר לו מה אתה רוצה מזה שיודה בדבר כתוב שטר ואני חותם. והיו עושין כן והיו משלחין כו':
ומשלח אוניתא כו'. פי' משלח שטר מכירה זו לעיר ביתר לבן ביתו הפקיד על נכסיו והיה אומר לו אם יבא אדוניך פלוני ליכנס בשדהו לא תניחהו שהיא מכורה לי:
והוה אמר וכו'. והיה אומר מי יתן ונשבר רגלי ולא עליה לאותו זוית. ולירושלים קרא כן דרך בזיון מרוב צערו ושוב קלל גם הבית כדמפרש ואזיל:
צדיאה אורחא כו'. הלואי תהיה שממה וחרבה הדרך מלילך בשווקים אלו ויקרב קץ בהמ"ק שלא נצטרך לעלות שם:
אף אינון כו'. גם הם לא נשאר להם טובה שאע"פ שהו הירושלמיים מצערין אותם לא הו"ל לשמות לאידם דשמח לאיד לא ינקה:
של קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר. כן הביא הנוסחא בעל מעריך המערכות. ומפרש תפלה של ראש יש לה ארבע בתים וכל בית נקרא קציצה לפי שהא קצוצה מחברתה ויש לה מחיצות לעצמה עכ"ל:
אתה מוצא תשעה מאות סאין. כצ"ל וכן הוא בתד"א:
מכתבים בקולמסי ברזל. שהוא מצד אחד חרט לכתוב בה ומצד אחד כסכין לגרור הכתיבה מה שיצטרך לגרור אצל הכתיבה. והוא דרך גוזמא שע"י ריבוי המונם היו בטוחים שבמכתביהם בלבד ינצחו האויבים. ועיין בענף:
עיני עוללה לנפשי. ה"פ עיני נולה ועוללה בדמעה מפני שנפשי לבדה נשארה מכל בנות עירי ועוללה מלשון ועוללה בעפר קרני:
ולא הוון שביקין כו'. לא היו מניחין הרומיים לעבור שם שהיו הרגים אותם:
כל סמא דמלתא. עיקר הדבר ותכליתו להמלט מהם שנביא כתרו של אדריאנוס ונתן בראשו של שמעון שהא היה הראש שלהם. ובירושלמי ובילקוט סדר האזינו הגירסא נשתנה:
דהא רומאי אתון. שהרי הרומיים באים ונצא לקראתם:
מן דנפקין כו'. משיצאו פגע בהם זקן אחד ואמר להון הבורא ית' יהא בעזרתכם מן צרה וצוקה וקינה. אליון ענין צרה וקינה:
לא נסעוד כו'. לא יסייע ולא ישחית אלא יניחנו על הטבע. ועל זה גרמו העונות ונהרגו:
גונתאי. כותי:
פיטומייהו. גופיהם ונקרא כן על שם גדלו שנתפטם גדול ורחב (מת"כ). או פי' גיד שלהם (יפ"מ) כד"א פיטומון דאתרוג שפי' העוקץ:
ד' חנויות. שהיה כ"כ גדול שתחתיו ד' חנויות אלו שהיו גדולות מאד לפי שטהרות אלו היו צריכות לאנשי' הרבה. ויותר נראה שצ"ל ארבעי' חנויות (יפ"מ):
ומן האחד היו מוציאין כו'. שהו מקננות בענפיו תורים ובני יונה מרובים הבאים לטהרות יולדות ושאר טמאים. וזוגי תורים ובני יונה איקרי קנים:
טור שמעון. שם מקום:
תלת מאה גרבין מרקן. כצ"ל ופי' גרבי יין חשוב. כמו חמרא מרקא דאיתא בגמרא (יפ"ע) אבל בערוך כתב וז"ל ובמגילת איכה יעיב רבי שמעון הוה מפיק ס' גרבי דמרקיע בכל ערובא לאילין קוטיא. פי' כפיפות של פתותי לחם בכל ערב שבת לעניים עכ"ל. ולפי גירסתנו גרבי פי' נבלי תרגום כל נבל ימלא יין כל גרב יתמלא חמר:
ולמה חרבו. צ"ל וכולם חרבו ולמה חרבו (יפ"ע):
אי תימא מן הזנות. משום דיש אומרים מפני הזנות כדאיתא בירושלמי קאמר הכא דזה אי אפשר שלא נמצאת שהפקירה בזה רק ריבא פי' נערה אחת והוציאוה משם:
שהיו משחקים ככדור בשבת. ואם הות בלי ספק כי עוד לאלוה מילין על רוב עונם זולת אלה. הלא זו חכמה מפוארה לרבותנו להניא את לב בני ישראל מעבור גם מעבירות שאדם דש בעקביו. באמרם כי האחת מהנה תספיק כמו שהיא להפוך עיר גדולה עד היסוד בה (ספר מאור עינים בחלק אמרי בינה ה' י"ב):
לר"א בן חרסום היה האלף אחד מהם. פי' אלף מהם היו לר"א בן חרסום:
היה טומסן עולה לירושלים בעגלה. כצ"ל (יפ"ע) וכן הוא בירושלמי. ופי' שפנקס חשבונות הכנסותיהם הכנסות למלכיות מהן היה כ"כ גדול שהיה צריך עגלה לישא:
והיו מוציאות כפליים כו'. כ"כ אנשים היו בהם:
אכסניא. לא היו מקבלים אורחים:
כאילין תחלוסייא. פי' שהיו מגדלים בניהם כשחליים הללו ומין ירק הוא נזכר בפ' ד' דמעשרות. וכן בירושלמי גרס כאילין. ובפרק הניזקין שאמר שהיתה פרנסתם מן שחליים:
הוה אתית תמן. היתה באה לשם והיתה יולדת זכר:
וכדו כד את נצעהן כו'. ועתה כשאתה נועץ על מקומן ששים רבוא קנים לא יכולה לשאת ולהחזיק אותם ואמר ר' יוחנן שסיבת זה לפי שקפצה ארץ ישראל כעור הצבי שמתקצר ואינו מחזיק בשרו כדאיתא בהנזקין:
שמונים זוגים אחים. כצ"ל (יפ"ע) וכן הוא בירושלמי:
כללינהו בהדא גופנא. כצ"ל (יפ"ע ומעריך המערכות) ופי' זווגום באותה העיר ששמה גופנא. ועיין בברכות בבלי פ' כיצד מברכין:
פרחי כהונה. פי' בני כהנים הראוים לעבודה (ערוך):
על דמו שלזכריה בן יהוידע הכהן. שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש המלך כשהשתחוו ליואש ועשאוהו אלוה:
על צחיח סלע. בהניזקין פרש"י על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ. כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע. צחיח שעיעות כתרגומו:
וכל כך למה. ר"ל למה עשו כן איך לא חששו לכסות דמו. ומתרץ להעלות חימה כו' ר"ל שמאת ה' היתה זאת שלא היו מכסין כדי שיבא נבוזראדן וינקום נקמתו כי חטאתם כבדה מאד לפי ששבע עבירות היו שם:
ובשבת ויה"כ שהיה אז יוה"כ בשבת. וזה נחשב לחדא כי שבת שבתון הוא (מת"כ) ועיין מ"ש בפתיחתא כ"ב:
רתח. תוסס ומנענע כדבר הרותח:
דם פרים וכבשים. בהניזקין איתא שאמרו לי' דם זבחים דאשתפוך וכתב המהרש"א דאשתפוך ולא נעשה מצותו ולכך הוא מרתח:
ולא אידום. לא נדמה לו:
ולא אמרו ליה כו'. ה"נ ג"כ לקמן ובקהלת רבה. ופי' אפי' בהגזמה ובהפחדה זאת לא אמרו לו כי חשבו כי יאמין להם מאחר שעמדו בדבריהם על כל הגזמה והפחדה הזאת. ועכשיו שעל כל זאת א"ל אינו כן כמו שאמרתם ולא האמין להם אמרו לו מה נעלים ממך נביא כהן היה לנו והיה מוכיח אותנו לשם שמים ואמר לנו קבלו דברי ולא קבלנו ממנו אלא עמדנו עליו והמתנוהו. ובהניזקין ובחלק ובפתיחתא איתא שמיד שהגזים עליהם היו אומרים לו האמת:
אמר לו נבוזראדן. כלפי אותו הדם של זכריה:
מיד נתמלא כו'. בירושלמי גרס ליה קודם והרהר ולקמן גרס כמו כאן:
בקעו בחיילותיו. שבגבורתם עברו בתוך חיילותיו ונמלטו מידם כי לא יכלו להם לתפשם עם היות בידם מגני זהב ומסתמא השתדלו לתפשם בכל עוז וכח ליקח מגיניהם:
אצל ישמעאלים שחשבו שירחמו עליהם מפני שקרובים לנו מפני אחוות ישמעאל ויצחק:
נשתה קדמיי. נשתה קודם שנאכל. אמרו להם אכלו מקודם. ואח"כ תשתו. משאכלו לקחו כל אחד ואחד נוד ונתנו לתוך פיו והיה הרוח נכנס בכריסו וכריסו נבקעת. ובתנחומא סדר יתרו גרס רוח חמה עליל בכריסו וכו':