אור ברסלב

עץ יוסף על איכה רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף

פרשה א

פתיחתא

פסקה א

ג' נתנבאו בלשון איכה וכו'. א"ר לוי משל למטרונה וכו'. נתינת טעם על היותו ג' בסגנון א' והשיב שאף בלשון הוא א'. מ"מ הכוונה מתחלפת. שבכל א' יתפרש כפי מצב ישראל באותו זמן. שמשה שראה אותם בשלותם יאמר איכה על המנעת סבל טרחם לפי ריבויים וכפי מעלתם. כמ"ש ז"ל הרבה אתכם על גבי דייניכם. וישעיה שראה אותם בפחזותם. יאמר איכה על תמיהתו איכה נשתנית לגריעותא מנאמנה לזונה. וירמיה שראה אותה בניוולה אמר איכה לשון קינה. כדר"נ דלקמן או לשון תוכחה כדר' יהודה דלקמן יפ"ע]:

למטרונא. אשה חשובה:

שושבינין. ולאמנון רע תרגום שושבינא:

בפחזותה. לשון פחז כמים:

ביחידו של עולם ובעשרת הדברות ובמילה כצ"ל [מת"כ]. ויחידו של עולם הוא העיקר הראשון. ועשרת הדברות וה' חומשי תורה. היינו שכפרו שאין תורה מן השמים. ובמילה שהא אות על השגחת ה' בישראל. כאומר והיתה לאות ברית. אך קשה והא בכלל כפירת יחוד ה' איתנהו לכולהו. כי אם אין מצוה לא תצוייר מצוה. וכן בכלל ה' חומשי תורה איתנהו לי' הדברות וי"ל דכתות כתות הוו. מהם הו כופרים ביחידו של עולם. ומהם במילה. ומהם אפי' בי' הדברות. ומהם מודים בי' הדברות וכופרים בה' חומשי תורה:

מנין איכה. א' רמז ליחידו של עולם. יו"ד לי' הדברות. כ"ף למילה שניתנה לעשרים דור. ה' לחמשה חומשי תורה:

מנין איכה. וה"ק משום עון איכה. ישבה בדד:

מנין איכה. ישבה בדד דאיכה עולה ל"ו. ובדד עולה י'. וה"ק משום איכה ומשום בדד ישבה בגלות:

בגדי מילתין. פי' בגדי משי ורקמה:

בגדי בדד. בגדים מלוכלכין של העושה שמן בבית הבד ואין אדם מתקרב אליהם כדי שלא יתטנף. והם יושבים לבדד [א"א]:

פורפירא. בל' יון ורומי בגד תכלת [מוסף]:

אפקרטורין פליקטא. בל' יוני רקמה מעשה חושב [מוסף]:

בגדי בדדין. פירוש בגדים מלוכלכים של העושה שמן בבית הבד וכאן בנמשל מדבר על כלל ישראל אמר בדדין [מדר"א]:

הה"ד איכה ישבה בדד וגו' העיר רבתי עם. ור"ל שמפרש יושבי העיר ע"ד עיר הומיה קריה עליזה. ורבתי עם. פי' גדולה ונשאה:

קדרות. פי' פחרות ושחרות:

אספו נגהם. הכניסו אורם:

עד די כרסון רמיו. מאומרו רמיו שפי' שנישאו יורה שהיו מקודם הפוכות. ושינה שלא אמר מכלל שהיו כפויות דכלפי מעלה לא יצדק. ובלשונו רמז עניינו. והוא כי ב' כסאות הן. כסא דין וכסא רחמים. ולגבוהות יחשבו לפניו יתברך בהיות של רחמים משמשת לישראל שהוא בעשותם רצון קונם. אך בהתהפך כאשר בחורבן נהפוך הוא. וזהו שהן הפוכות מסדרן. והוא כלפי שכינה צער מתחולל עד אין קץ [אלשי"ך]:

אבק רגליו. מכלל שרגליו יחיפים [מת"כ]:

מבזע פורפירא. מקרע לבוש שלו כדרך האבל:

מהו בצע אמרתו מבזע וכו'. פי' מל' אימרא שהוא מלבוש בל' ארמי. והענין כי אם היה יתב' לובש לבוש המיוחד אליו הוא לבוש הגאוה. כמאמר הכתוב גאות לבש לא היו המחריבים נוגעים בנחלתו. כי הלא שאתו יבעת אותם. אך אדרבה השיב אחור ימינו מפני אויב. כדי שיכנסו המחריבים וזהו מבזע פורפירא שקורע ומעביר הלבוש גאות [אלשי"ך] ובצע פי' חילוק וחיתוך:

יושב ודומם. דאבל אסור להרבות בדברים כמו שנא' האנק דום:

ויקרא י"י אלהים כו'. ובבכי ה' כביכול מיירי כדלעיל בפתיחתא כ"ה:

ולמספד ולקרחה וגו'. י"ג כאן מלך ב"ו אבל מהו עושה. א"ל יושב בדד אף אני עושה כן והה"ד איכה ישבה בדד. ובזה ניחא דמייתי הא מילתא הכא משום דשייך לישבה בדד דקאי עלה ואגביה מייתי שאר ענייני [יפ"ע]:

למיסב ולמיתב. פי' לישא וליתן:

חיינו אומרם כן. פי' היינו אומרים לה זה שאין בה ממש והיא היתה מודית לדברינו ומביישת את עובדיה. ועכשיו שאין לה פה אנו נאמר פחיתותה ומעלת הקב"ה [יפ"ע]:

היינו אומרים כן. פי' והיינו דרמיז במלת איכה דנדרש אי כה כלו' אם היה לה פה כן היינו אומרים:

נאמר דידה. פי' נאמר עניינה ומה שהעיד הקב"ה עליה:

ונאמר דיליה. עניינו של הקב"ה ומה שמעידין עליו:

אלא לשון תוכחה. שהתוכחה האך נהיה הדבר הרע הזה שגרמו בחטאתם להיות העיר בדד:

איכה תאמרו חכמים אנחנו. שפי' היאך נעשה כזה שתאמרו חכמים אנחנו:

ויאמר לו איכה. דהיינו קינה על מה שנדון בגירושין ובשלוחין כדלעיל בפתיחה ה':

אוי לכה. אותיות איכה נוטריקון אוי לכה:

בימי יהויקים. כדי להוכיחו כדרך כל הרעות העתידות בלשון עבר כאילו באו כדי להוכיחם כדרך יעודי הנבואות. אבל רבי נחמיה לשיטתו דאיכה לשון קינה לה"ק וכי בוכין על המת עד שלא ימות [יפ"ע]:

והרי פתרונו. איכה ישבה בדד. בלשון עבר. וכן בכל קראי דמגילה זו הרי מפורש דאחר החורבן שכבר היה הדבר נאמר:

כ"ד פלטיות. מה שהיו מסודרות כל הנך במספר כ"ד כ"ד אפשר כנגד כ"ד ספרים אשר עליהם יחיו:

פלטיות. בשוקים וברחובות ת"י ובפלטייתא ובפתואין. וכל הני דחשיב הכא כולם מיני רחובות ושווקים הם זה קטן מזה. ומכאן משמע דמשקק נכנסין לחצר ושקק הוא רחוב תרגום ברחובות ובשקקי. ובמסכת עירובין משמע שממבוי נכנסין לחצר:

היתה מוציאה עם כפלים ביו"מ. א"א שבכ"ד בתים יהיה כ"כ ואולי גרסי' בתי אבות דהיינו משפחות:

שיירא. סוחר אחד היה ועל שם שהיו עמו מאתים גמלים טעונים פלפלין קראו שיירא:

עבר להדי צור. עבר אותה העיר שנקראת צור ויצא חד חייט שיושב על שער המדינה. פילי שער. בשער סדום ת"י בפילי דסדום:

פסקה ב

א"ל החייט מה אתה טוען. א"ל פלפלין. א"ל אין אתה יכול למוכרם לי מעט מעט. א"ל לא אלא אמכרם הכל ביחד אמר לו אין אתה יכול למוכרם כאן אלא בעיר אחרת. לוקטא. פי' מעט ויפ"ע פי' שהוא שם מדה:

כיון דמטא בירושלים כו'. כיון שהגיע ירושלים מצא חד חייט דיושב על שער העיר. אמר לו החייט מה אתה נושא. א"ל חתוך חתיכתך כלו' עשה מלאכתך. שלא השגיח עליו שסבור שלא יקנה ממנו. מצאו חייט אחר וא"ל מה אתה נושא. א"ל תפור תפירך. א"ל אמור לי מה אתה נושא ואם אוכל לקנותו הרי טוב. ואם לאו אביא אליך איש אחד שיקנה ממך הכל. ומדי דברו בו שאלו עוד הפעם מה אתה מביא הגד נא לי א"ל פלפלין. לקח החייט לאותו תגר ונתן אותו באוצר אחד והראה לו כורים מלא דינרים. וא"ל ראה מטבע זה אם הוא יוצא בארצך קח ממני בחליפי פלפלך:

דרא. פי' דירה כלו' חדר או שורה:

כורייתא. פי' כורים:

לצפרא כו'. למחרת הלך לו אותו הסוחר לטייל בשוק ומצאו אחד מן אוהביו ואמר לו מה אתה נושא. כלו' איזה סחורה הב.אתה למכור וא"ל פלפלין. וא"ל אין רצונך שתתן לי במאה דנרין שיש לי סעודה ביום זה:

אריסטוון. סעודא של יום בל"י אריסטון. וסעודה של ערב דיפנון [ערוך]:

אמר כבר כו'. אמר כבר מכרתים לפלוני אחד ר"ל לאותו החייט הנזכר. הלך אותו האיש אצל אותו פלוני שקנה אותן פלפלין ואמר לו דרך שאלה יש לך פלפלין שקנית תן לי מעט שיש לי סעודת בוקר. א"ל מאי אומר לך כבר מכרתיו לחייט אחר. ומ"מ אומר אנכי לו שימכור לך. הלך עמו אצל אותו חייט. ומצא שם בני אדם הרבה שנתקבצו שם לקנות פלפלין:

דיראתה. לאותו דירה או חצר שדר בו אותו האיש:

דאיטם קמייתא. שורה הראשונה שבאו ליקח. לקח כל ואחד ואחד אונקא והוא משקל קטן. ושורה שניה לקחו כל אחד ואחד חצי אונקא. ושורה שלישית לא מצאו ליקח רק לכל אחד כ"כ מעט עד שלא הרגישו בו כלל במשקל ע"י מיעוטו. או ר"ל לא הרגישו כלל שהיה שם פלפלין למכור כי כבר נמכר כולו באותן שתי שורות הראשונות הרי שהיה עם רב:

בסידקי שוק שמוכרין שם תבואה. ודוגמתו בריש מדרש רות והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה:

פר קרב. היה נקרב ע"י כ"ד כהנים וכדשנינו במסכת יומא פ' בראשונה:

הפרישו לי כוליא א' כו' הפרישו לו. מפרש בפ' תמיד נשחט תפיסה בעלמא. כלו' תופס כוליא ומראה לשליח והוא נותן פול או אבן תחתיה. דהא כתיב והקטיר שצריך להקטיר שתי הכליות [רש"י]:

מנויין יותר מעשרה. ואפשר שלזה כתיב רבתי ביו"ד יתירא לרמוז על גודל ועוצם הריבוי. כי מלבד היותה רבת עם על כל זה לפי האמת היו עשרה פעמים באותו הריבוי לפי שאין לך כל כבש וכבש שלא היו בו עשרה אנשים באופן שלזה כיון רבתי ביו"ד להורות שהיו עשר פעמים רבתי [לחם דמעה]:

מי שהיה טמא כו'. שעשו פסח שני בחודש אייר:

רמסוהו. מפני הדחק:

שלום על ישראל. שלא נצטרכו לזיקת יבום וחליצה ולא אתי לאינצויי בירושת קרובים דודו או בן דודו כדאיתא בכתובות:

פסקה ג

הם לא פלשו. ישראל לא דקדקו אחר מדת הדין לגלות ולפרסם חטאתם בפרהסיא מל' מבוי מפולש פי' מגולה. וכן מדת הדין לא דקדקה אחריהם לענשם על חטאתם כפי תגמולם וכדמפרש [מ"כ]. כאשה שהלך בעלה כו' לפי שבכשדים כתיב ועתה שמעי זאת עשינה וגו' לא אשב אלמנה וגו' ותבאנה לך שתי וגו' שכול ואלמון וגו' דהיינו במפלתם סר כחם ומזלם מן השמים ויהו כאלמנה ממש ממושיעם ואלהותם שמת כחם אבל ישראל אינם כן כי גם בצרתם לא סר כחם וצילם מעליהם כי הוא חי וקיים לעולם ואינו אלא בדמיון אלמנה שאין בעלה אצלה דהיינו שהלך למדה"י ע"י שסרחה אשתו ודעתו לחזור כשהיא תשוב אליו [מהרש"א]. ולפי"ז הקינה הוא על שסרחה ועזבה הקב"ה עד שישובו:

שהיתה תובעת מזונותיה כו'. לפי ששלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעלה ואח"כ ניזונת משל יבם. ולהכי מצי תבעה מזונות אבל לא כתובתה עד שתחלוץ. ולהכי חשובה כאלמנה ולאו אלמנה ממש דאי בעיא תבעה מזונות ואי בעיא תבעה כתובה להנשא. וכן ישראל הם כאלמנה דאגידי בהקב"ה ותבעי מזונות ממנו. ואינם כאלמנה ממש להנשא לאחר דאינם יכולים להדבק בעכו"ם כדכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהיה [יפ"ע]:

כך כל זמן שישראל מבקשים כו'. ובאמת אין זה טרוניא אלא משפט אמת. כי אחר אשר הקב"ה בראם וחננם בטובתם אין בידם לסור מאחריו. אמנם לענין הטיבו עמהם לעשות להם נסים כבתחילה יקרא גרושין שאין חייב לעשות להם הואיל והם אינם כדאים. ובכן לא סתרי אהדדי דאיזה ספר כריתות אמכם ושלחתיה ואתן ספר כריתותיה אליה. משום שאין כאן גט כריתות ממש אלא משל בעלמא הוא על דבקות ה' וישראל ופירוד ביניהם. וקאמר אי זה ספר כריתות אמכם שלעולם הם אגודים בעבודתו יתב'. ולענין לעשות להם נסים מפורסמים בזמן גלותם אמר שלחתיה ואתן ספר כריתותיה שנוהג עמם אז כאדם עם גרושתו [יפ"ת]:

ר' עקיבא ורבנן כו'. ר"ע ס"ל כרבי יהודה דמגילת קינות נאמרה בימי יהוקים. ולכן אמר כאלמנה מעשרת השבטים שגלו תחילה. ולא אלמנה משבט יהודה ובנימין שעדיין לא גלו אז. ורבנן ס"ל כרבי נחמיה שנאמרה מגילות קינות אחר החורבן. לכן אמרו אלמנה מאלו ומאלו כו' [מדר"א]:

פסקה ד

והלא כבר נאמר רבתי עם. ר"ל שנראה כפול אם הכוונה על רבוי הגוים שבתוכה. ועוד ב' של בגוים היא מיותרת. על זה תירץ אלא רבתי בדעות ר"ל שאין פירושו של רבתי בגוים כפשוטו על ריבוי הגוים שבתוכה. אלא פירושו רבתי בדעות ולשון רבתי מלשון רבי המלך שר"ל גדולי המלך. וכן כוונת הכתוב רבתי בגוים בתוך הגוים יצא להם שם גדולה על רוב חכמתם וידיעתם והיו מביאים להם מתנות כדי לשמוע חכמתם. שרתי במדינות שע"י חכמתן היו מציעין להם קתדרא לישב עליה. וכהיום היתה היא למס. ור"ל וכהיום כל חכמתם לא עמדה להם. ומספר והולך גדולתן וחכמתן חד מירושלים כו' [אלון בכות]:

קתדרא. כסא מכובד מוכן לאדם חשוב:

אזיל למדניתא. פירוש לאחד מן העיירות:

ארע זמניה למימת. באה עתו למות:

אייתי מרי דביתא. קרא לבעל הבית והוא בחכמתו ראה כי נאמן הוא. ואפקיד בידו מדליה פיר' עשרו והונו. מרבה הונו מתרגמי' מדליה. ואמר ליה אם יבא בני מירושלים ויעשה לך ג' דברי חכמה תן לו מה שיש לי אצלך. ואם לא יאמר לך דברי חכמה אל תתן לו עשרי. ורצה שיעשה ג' דברי חכמה לא פחות כי פחות משלשה אפשר דאקראי בעלמא הוא. וכתב המת"כ וקודם צאתו מביתו אמר לבנו כן שאם יארע שימות חוץ מביתו שיצוה כן לבעל הבית ולכן עשה בנו שלשה דברי חכמה קודם שתבע ממנו ירושתו וכדמפרש ואזיל עכ"ל:

ועבדין ביניהון דלא ליהוי חד מנהון כו'. הא"א כתב שצ"ל והוה ידע מה שמיה דההוא בר נש. וכן הוא בנ"ח ומוכרח הוא שאם לא ידע שמו היאך מצא אותו שנראה שלא בקש רק בית האיש ההוא אבל שמו כבר יודע לו שאביו הגיד לו בלי ספק:

נח נפשיה. מת אותו האיש שמירושלים ונפטר לבית עולמו. לבתר יומין לאחר ימים בא בנו. כיון שהגיע לשער פתח של אותו העיר ראה לאחד שהיה טוען עליו משא עצים. ואמר ליה דרך שאלה תמכור משא העצים. ואמר ליה הן ואמר ליה קח ממני דמי ערך שוויהם והולך אותם אצל פלוני והוא היה אותו בעל הבית שמת אביו בביתו שכבר היה נודע לו שם בעל הבית. וידע זה הבן התקנה שעשו ביניהם ולכן לא רצה לשאול לאחד מהם איזה בית האיש:

נסב טימיתהון. לקח ממנו דמיהם והיה מוליכם אצל אותו פלוני בעל הבית והיה הולך הוא אותו בעל העצים והאכסניא הלך אחריו שעשה עצמו כמו שהלך אחריו להביא אלו העצים לביתו. עד שהגיעו לחצירו. א"ל בעל העצים לבעל הבית אי לשון צעקה ותחלת דיבור:

תא סב בא קח משא העצים. א"ל וכי משא העצים אמרתי לך להביא לי. א"ל אין באמת שלא אמרת לי אלא אותו האיש הבא אחרי שלו הם והוא אמר להביאם לך. מיד פתח לו ביתו. ועדיין לא ידע בעל הבית מי הוא זה ששלח לביתו העצים אמנם הרגיש היותו אכסנאי והבין כי חכמה היא הזו לדעת ביתו היכן הוא כיון שלא היה אדם מראה בשביל התקנה שעשו. ולכן בראותו כי איש חכם הוא תיכף פתח לו ביתו ונתן לו שלום:

הא מילא חדא. הרי דבר אחד של חכמה:

א"ל מאן את. בעל הבית אמר לו מי את. אמר ליה אנכי הוא בנו של אותו האיש שמת אצלך כלו' לא נופל אנכי בחכמה ממנו:

אעליה. הכניסו ועשה לו סעודה והכין עצמו לראות דברי חכמה שנשארו לו לעשות. והיה לאותו איש בעל הבית שני בנים זכרים ושתי בנות:

חד מטא. כשהגיע עת וזמן של הסעודה לאכלה הביאו לפניו בסעודה חמשה פריגין פי' תרנגולים או עופות קטנים מבושלים. אפשר שהיותם ה' היתה כוונת בעל הבית שיהיו שנים לאיש ואשתו ואחד לאכסנאי ואחד בין תרין בניו ואחד בין תרתין בנתן שבזה עולה יפה:

כמה דשריו למיכל. כשהתחילו לאכול אמר בעל הבית לאותו אורח קח וחלוק מנות לכל המסובים. וא"ל אין זה משלי שאתה בעל הבית ועליך לחלק כרצונך:

א"ל אנא צבי. אני רוצה שתקח ותחלוק:

נסב ופלג לקח. וחלק כמ"ש כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה:

ויהיב פריגא. ונתן עוף אחד בין האיש בעל הבית ואשתו לפניהם יחד נתן עוף אחד. ושוב לקח עוד עוף אחד ונתן בין שני אנשים יחד שהם שני בניו. ולקח העוף השלישי ונתן בין שתי בנותיו יחד. ולקח שני עופות הנשארים ונתנם לפניו. ולא אמרו דבר לגעור בו שהם הבינו שלא בשביל גרגרנות עשה כן ליקח שנים לעצמו אלא לכוונה טובה נתכוון. משום דבאמת האכסנאי הלזה כראותו ה' פריגין התחיל מחשב בינו לבין עצמו היאך אחלקם בין כולם. כי ליתן לבעל הבית אחת ולאשתו אחת ולפני השתי בנות אחת ולפני הב' בנים אחת והוא יקח אחת אינו דרך ארץ שהוא יקח שלם ויתן חצי לכל בן של בעל הבית ואם יתן גם להבנים לפני כל אחד עוף אחד. ב' רעות יעשה האחד שמטיל קנאה בין הבנים לבנות. ועוד שלא ישאר לו כלום. ולכן חלק כנ"ל שבזה לא יטיל קנאה בסעודה הרי זה דבר חכמה השניה:

לעידן רמשא. לעת ערב שהביאו תרנגולת מפוטמת לסעודה. א"ל קח ופלג. א"ל לא שלי היא. וגם בזה הראה חכמתו שמתנהג בדרך ארץ שהגם שאמר לו בבקר אנא צבי דתסב ותפלג חזר וסירב לערב עד שחזר בעל הבית וא"ל סב פלג ברעותי פי' ברצוני כדי לראות חכמתו. ואז לקח וחלק ונתן ראש התרנגולת לפני בעל הבית. ולקח בני מעיים של התרנגולת ונתן לאשת בעל הבית. ולקח שני אטמתא דהיינו הירכים ונתן לשני בניו. ולקח שתי גפו היינו הכנפים ונתן לשתי בנותיו. ולקח הגוף כולו של התרנגולת לעצמו. א"ל בעל הבית וכי כחלוקה זאת חולקים בעירכם. חלקת פעם ראשונה הגם שהיה דבר תימא להרבות חלקך על אחרים מ"מ לא אמרתי לך שום דבר וגם עכשיו אתה עושה כזאת ליקח כל הגוף לעצמך. א"ל האורח וכי לא אמרתי לך בתחילה שלא שלי הוא ואין מן הראוי שאני אחלק. ועכ"ז אע"ג שחלקתי אראה אותך שיפה חלקתי:

זימנא קמא כו'. פעם ראשונה ה' עופות אייתת בסעודה ואני לא יכולתי לחלק בענין אחר [כמבואר לעיל] לכן חלקתי כך. אתה ואשתך עם העוף שנתתי לפניכם הרי בין הכל שלש לפי שהאיש ואשה צריכין להיות אחדים בלב אחד כגוף אחד. ולכן פריגא אחת עולה לשתיהם. תרתין בנך ופריגא הא תלתא שגם בניך צריכין חיזוק שיהיה שלום ביניהם ויהיו חשובים כאחד שכן כתיב כי אחינו בשרנו הוא. לכן פריגא אחת עולה לשתיהם. תרתין בנתך ופריגא הא תלתא שגם הם תהיינה כגוף אחד למען רק שלום ואמת יהיו ביניהן. ובזה כל החלקים הם ג'. נשארו ב' פריגין ונטלתי לעצמי שגם אני והם יהיו ג':

נסבית כו'. וכי לקחתי מאומה מחלקכם הרי כל המנות היו משולשין בשוה:

האידנא כו'. עכשיו:

דאת רישא דבייתא. ורמז לו שיחיה לאורך ימים להיות לראש לבני ביתו. ועוד רמז לו למ"ש אוי לבית שכולם ראשים כי אינו מתקיים אלא כשיהיה להם ראש אחד ואליו ואתה להיות להם לראש:

דמינה יפקון בנייא מן מעיה. שממנה יוצאין הבנים מן בני מעיה:

דאינון עמודיא דביתא. כי הבנים הטובים הם הם הסומכים ביתו של אדם כעמודים המחזיקים את הבית גם הבנים נקראים עמודי הבית משום שהם נשארים בבית אע"פ שלוקחים נשים:

דלמחר יפקון. למחר יצאו ויפרחו מביתך וילכו להם לבעליהם. ורמז לו שיפרחו ממנו ולא יחזרו עוד לביתו במיתת בעליהם:

נסבית הדא אילפא כו'. לקחתי לי הגוף הדומה לספינה מכוסה. רמז כי בספינה באתי ובספינה אלך לי. וירמוז ג"כ באילפא אתינא מלשון ואאלפך חכמה שהוא בא בחכמה לעשות לו ג' דברי חכמה כאשר צוה לו אביו. ובחכמה ילך שחכמתו עמדה לו ליטול ממנו וילך לשלום:

וקום והב מדלי. ועמוד ותן לי הוני שהפקיד אבי אצלך ואלך. מיד נתן לו מה שהיה שלו והלך לו לשלום:

רבתי בדעות. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים:

ארבעה. הולך ומוסיף חכמת אנשי ירושלים דאילו המעשה הראשון היתה חכמתו של אותו הירושלמי בתחבולות השכל. אמנם המעשה הזה הוא כענין רוח הקדש לגלות הסתום. ואין זה כ"א רוח ה' דבר בם:

אתו לאתינס בא למקום שנקרא אתונא. ובני אתונא היו חכמים מחכמי יון. וגם ישראלים שהיו שם לומדים מאותן החכמות. ונתקבלו שם אצל איש אחד. ובודאי אותו האיש היה ישראל שהרי אכלו בשר ושתו יין שהביא להם:

לרמשא כו'. לערב עשה להם סעודה. משאכלו ושתו הכין להם ארבע מטות ואחת מן המטות היתה שבורה וסמוכה על המטה האחרת. משעמדו להם לילך ולישן אמר בעל הבית שמעתי שבני ירושלים חכמים הם ביותר אלך לישן בחדר הפנימי מהחדר שלהם והם לא ידעו שאני שומע ויאמרו מה שבלבם ולא יכנסו דבריהם בפני ואשמע מהם מה שידברו:

קם בליליא כו'. עמד בלילה אותו אורח שהיה ישן על מטה השבורה ואמר להם לחביריו מה אתם סבורים שעל מטה אני שוכב אין אני שוכב אלא על הארץ שאנכי תלוי באויר על הארץ. כי הרגיש במטתו שלא היתה שלימה והוא היה תלוי באויר. ובזה נראה שלא איש שלם הוא הבעל הבית. כי האיש השלם כל מעשיו שלמים ומהפעולות יודעו הפועלים:

אמר להון חורין כו'. שמתחלה לא רצה להוציא שם רע על בעל הבית. אך בשמעו חבירו שאמר שהיה ישן על מטה פחותה שמזה נראה היות זה האיש חסר השלימות הנה זה מורה על פחיתותו וראוי להראות לכולם כדי שידעו להזהר עוד:

אף בשרא. אף הבשר שאכלנו אמש טעם כלב היה בו והא דלא הרגישו האחרים אלא הוא לבדו. אפשר שלא נתפשט הטעם בכל החתיכות אלא דווקא באותה שהגיע לחלקו:

אף חמרא דשתינן כו'. שגם זה אפשר שהגיע יותר לכוסו מלכיסות האחרים. וגם זה לא היה מדבר אם לא ששמע תרתי לגריעותא ואז עד השלשה לא בא:

אף גברא דהוא מריה כו'. אף האיש הוא הבעה"ב אינו בנו של אותו איש שסבור הוא שהוא אביו. אפשר שבפנים היה ניכר כמו שנודעים מהפנים ענייני האדם לבקיאים כמ"ש בזוהר ואתה תחזה או ברשמי ידים כמ"ש גבי ביד כל אדם יחתום:

אמר חד קושטא. כלו' אחד מדברים אלו אמת אותו של מיטה שבורה. אך השלשה הנשארים נראים שקר ולפיכך בבוקר השכם הלך לבקש ולראות האמת אתם או לא. והלך בבקר אצל הטבח ואמר ליה תן לי מאותו בשר שנתת לי ממנו אמש. אמר ליה אין לי ממנו כלום. א"ל אמור לי עסקיו וענינו של אותו בשר שהיה לו טעם טוב. אמר ליה כבש אחד היה לנו והיה אותו כבש יונק מאמו הכבשה ומתה אמה והיה לי כלבא נקבה והיה הכבש יונק ממנה. ובזה נשאר בבשר טעם כלבא כי החלב מוליד ביונק טבע החלב ממש:

ברמשא אצטמטמינן כו'. בערב היו לנו בשרא בצמצום ובתת אתה לקנות בשר ולא היה לנו בשר אחר ונתננו לך ממנו. ואמר לו זאת שהיו מצומצמים בבשר כדי שלא יכעוס עליו שנתן לו בשר כזה:

אמר תרין קושטא. אז אמר כבר הגעתי אל האמת שתרין אמת אך עדיין תרין שיקפא שלא נסיתי באלה:

קפילא. חנוני מוכר יין:

חד גופנא כו'. גפן אחד היה לנו והיה מוצב נטוע על קבר של אבינו ועצרתי אותו בגת ונתתיו בקופות:

אמר תלת קושטא. שכיון שראה שגם בזה דברו נכונה אמר ג' אמת וחד שיקרא שלא היה מאמין שאמו זנתה עם אחר ושהוא בן זנונים. ועכ"ז כיון שראה שנתאמתו השלשה אזיל לגביה דאמיה כו':

ואין לא כו' ואם לא תגידי לי האמת אחתוך את ראשך. כי כיון שזנית ועשית עמי שלא כהוגן אף אני אנקום נקמתי ממך:

ודחלית כו'. יראתי שלא יקחו קרוביו עשרי וגדולתי ויגיע כפי. רעה עשיתי בתמיה שהלכתי והייתי מזנה והבאתי אותך לכל העושר וגדולה הזאת. ואז שתק שלא לגלות חרפתו בקהל:

אמר לה מה כו'. אמר כן לאמו מה אנו רואין כאן יבואו בני ירושלים ויעשו אותנו כולנו ממזרים. אבל לא הודיע הדבר לשום אדם. רק עשה במרמה דלא ייתון בני ירושלים:

תו נעביד בינן כו'. כלו' נעשה תקנה בינינו שלא נקבל באכסנאי ואחד מהם. ובזה ראינו חכמתן של אנשי ירושלים שהיו רואין ברוח בינתם דברים נעלמים לא שזפתם עיין אדם רק בחכמה יתירה שהיתה בהם גלי להון עמיקתא ומסתרתא:

פסקה ה

חד מירושלים אזל גבי תגרא כו'. הלך לו אצל סוחר אחד בעיר אתינס ונתקבל להתאכסן בחנות. לפי שהסכימו בימהם שלא ליתן אכסנאי לירושלמי כדלעיל. הוצרך ללכת בחנות שמוכרים ושותין שם יין כאילו אין כוונתו לעמוד שם רק לאכול ולשתות. וכשראו שרצה לשכוב שם הערימו להוציא משם ע"י שיקפוץ ג' קפיצות עד שיצא לחוץ ויסגרו הדלת בעדם:

שרון יתבין. שהיו שם שרויין יושבין ושותין יין. או שרון פירושו התחילו:

מדאכל. אחר שאכל ושתה אותו ירושלמי רצה לישן שם:

אלא עד דקפץ כו'. שהם לא רצו לגלות שהיה זה בשביל התקנה שלא לקבל אכסנאי מירושלים רק באו בעלילה כדי להוציאו החוצה ויסגרו הדלת בעדו והוא הבין ערמתם אמר להו ומי אנא ידע איך אתם קופצים. אלא קום אתה ועשה לפני והראני נא ואעשה כן אחריך כי ממך אלמוד לקפוץ ג' קפיצין:

קם חד מנהון וקפץ כו'. שבקפיצה אחת דלג כ"כ עד שנמצא באמצע החנות. כי כבר ניסו באלה למען דעת כל האכסנאין שבשלשה דילוגין יהיו חוץ לחנות ויקיימו תקנתם שלא לתת מקום לאכסנאי מירושלים:

קפץ אהרון כו'. שקפץ עוד קפיצה שנית ואשתכח לפתח החנות וקפץ קפיצה שלישית ואשתכח לברא פירוש לחוץ. ואין ספק שכן עשו כל האחרים. שכן אמר קם וטרד תרעא באפיהון פירוש שעמד הירושלמי מהרה וסגר הדלת בעדם. ואית דגרסי אשכח בר נש שרי יתיב ושתי כו' א"ל ומי אנא ידע כו' קם וקפץ כו' טרד דשא באפיה א"ל חייך מאי דבעית למעבד לי עבדית לך:

אמר חייכון. לשון שבועה מה שהייתם רוצים לעשות לי עשיתי לכם:

פסקה ו

חד מאתינס בא לירושלים. ללמוד מהם חכמה ומוסר:

אשכח חד ינוקא כו'. מצא תינוק אחד ונתן לו פרוטות. ועתה בא להשמיענו כי אפי' התינוקות שבהם היו חכמים:

זיל ואייתא לן. לך והביא לנו כלו' לשננו. א"ל התינוק יישר חילך פי' יתחזק כחך שיפה אמרת שנשתתף באכילתם כי אתה נתת המעות ואני טורח לילך לקנותם ולהביאם ואקח שכר רגלי. משבא התינוק א"ל האורח קח וחלוק בינינו. כדי לראות חכמתו של אותו התינוק. ולקח התינוק ונתן לפני עצמו התאנים הרעים. והביא התאנים הטובים ונתן אותם לפני האיש האורח. אמר האורח יפה אומרים הבריות שבני ירושלים המה חכמים מאד כי בשביל שיודע התינוק שלא נתן פרוטות משלו לקח לו הרעים ונתן לפני הטובים. אבל מ"מ לא אחפוץ בזה אלא בא ונעשה גורל בין שנינו. אם אבוא אנכי אליך ואקח את אשר לפניך. ואם יבא לך מה שיש לפני קחנו. וענין הגורל היה שהיו כותבין כל אחד שמו על עץ קטן ונתנו בקלפי ואחד מהם שלח ידו ולקח עץ אחד ואם עלה בידו שם חבירו בא לו בגבולו ונטל את אשר לפניו. ונפל הגורן כאן שהתינוק לקח אותן שהיו לפניו:

פסקה ז

חד מאתינס כו'. גם זה בא להגיד כי אפי' התינוקות היו יודעים בטיב החכמה:

מינוקא. למעלה אמר ינוקא ואפשר שלכך שינה לשונו לומר שהיה קטן מאד ועשה דבר חכמה כזאת שאותו מאתינס נתן ליה פריטין וא"ל זיל ואשכח דבר מאכל שאוכל ממנו ואותיר ואקח לי לדרך. לאסטרטא פי' הערוך כמו סרטיא ופלטיא דעירובין. ואזל הוא ואייתי ליה מלח. כי בפרוטות שנתן לו לא היה בהם כדי ליקח דבר שהיו בו כל אלו:

פסקה ח

מדוכה תבירא מטלקא. פי' מדוכה שדוכין בה פלפלין היתה מושלכת בשוק שהיתה שבורה. וע"כ הושלכה. לקחה והוליכה אצל החייט ואמר לו תפור לי מדוכה זו הנשברת. הוציא הוא אליו מלא קומצו חול וא"ל שזור לי מהחול הזה חוטין ואני אתפור לך בהם את המדוכה. והכוונה בזה שזה השואל בא לקנתרו על גלות ישראל כי לא מצא להם תקנה כפי הטבע והמשילם כמדוכה השבורה והמושלכת כי כן ישראל מדוכאים ומנוגעים וכאילו אין תרופה לשברם והחייט רמז לו כי בהיות ישראל לאחדים בשלוה יהיו נגאלים כמ"ש בדברים רבה פ"ה שאין הקב"ה מבשר את ירושלים שיהיו נגאלים אלא בשלום. שנא' משמיע שלום. וע"כ הוציא מלא קומצו חול שיטוה לו חוטים ממנו לרמוז שבהיות ישראל המשולים לחול נאחדים כחוטי התפירה יחבוש ה' שברם [יפ"ע]:

מטלקא. מושלכת. ותשלך את הילד תרגומו וטלקית ית טליא:

פסקה ט

מינוקא. כבר פירשתיו:

ביעין. ביצים:

וחובצין. גבינות:

מן דאתא כו'. משבא התינוק א"ל הראיני נא איזה גבינה היא מן עז לבנה ואיזהו מן עז שחורה. א"ל התינוק אתה איש זקן ובישישים חכמה הראיני אתה איזה ביצה היא מתרנגולת לבינה או איזהו היא מתרנגולת שחורה:

פסקה י

מובלא דקיסין. פי' משא של עצים כמה עשן היא עושה:

יבישה הוה כולה תנן. פי' כולה עשן. והרי הוא כאילו אין שם עץ כלל. שמפני יבשותו לא נשאר שם כלום וכאילו הוא כענן כלה וילך. ובספרים ישינים גרס רטיבתא כולה תנן ביבישתא שליש כו':

כד רטיבא היא תלתא תנן כו'. פי' שליש עשן ושליש קטם פי' עפר ושליש האש שורפו:

מן הן כו'. מהיכן היה לומד כן אותו כהן:

פסקה יא

חד מאתינס. גם זו מן ההוכחות על חכמתן של אלו התינוקות שאפי' שרבן לא היה שם מ"מ היו יודעים להשיב:

על לבי ספרא. פי' נכנס לבית הספר ששם התינוקות יושבין לפני רבן. ורב שלהם לא היה שם עמהם. והיה שואל להם דבר חכמה והיו משיבין אותו:

תא נעביד כו'. בא ונעשה בינינו שכל מי ששואל דבר חכמה ומנצח בו את חבירו שאינו יודע להשיב. שיקחו לו את בגדיו. והוא אמר להון הן משום שהיה מחזיק את עצמו לחכם:

דאת גבר סב. שאתה איש זקן וכתיב והדרת פני זקן:

אתון דבני אתרא. מקדמין לי אתם בני העיר ואני איש נכרי לכן אתם תקדימו לשאול:

תשעה נפקין כו'. ט' יוצאין ושמונה נכנסין ושנים מוזגין המשקה ואחד שותה המשקה וכ"ד הם משמשין אותו ולא היה יודע להשיב להם. עמדו ולקחו בגדיו. ובא לו אצל ר' יוחנן רבם:

אהה. לשון צעקת חמס כד"א אהה ה' אלהים:

כל הדא כו'. כ"כ רעה גדולה יש ביניכם שכשבא איש אורח אליכם אתם באים ולוקחים את בגדיו. והנה זה האיש כסה חרפתו ולא ספר כל המעשה רק קנטר בדברים לר' יוחנן שעושים תחבולות כדי ליקח בגדי האורח על לא חמס בכפיו. אבל ר' יוחנן הבין זה וא"ל דילמא דבר שאלה אמרו לך ולא יכולת להשיבם וא"כ זה דינך כיון שהלכת לנצח אותם. וזה הודה בע"כ ולא בוש. ואמר לר' יוחנן אמת הדבר:

אמר ומה אמרון לך. כלומר אינו מן הראוי שאני אצוה שיחזרו לך בגדיך כיון שתנאי הותנה ביניכם. אמנם אני אגיד לך מה שתשיב להם ובזה יחזרו לך בגדיך:

ירחי דבטנתא. חדשי ההריון:

דילידתא. ירחי ההריון עד הלידה הם תשעה בסתם אשה. ושמונה הנכנסים הם שמונה ימי המילה. ושנים המוזגים אלו הם ב' דדי אשה שמניקין את הולד. ואחד השותה הוא התינוק הנולד. וכ"ד המשמשין אלו ירחי היניקה שכך הוא הזמן שהאשה מיניקת את בנה:

לאלתר כו'. מיד הלך לבית הספר והשיב להם כך:

ונסב מנוי. ולקח בגדיו מהם:

וקרין עליה כו'. שהם הבינו כי לא מלבו היו הדברים. וקראו עליו לולא חרשתם וגו' כלו' יודעים אנחנו כי לא מלבך הוצאת מילין והרב שלנו לימד אותך:

פסקה יב

חד מאתינס כו'. הביא מעשה זה להורות כי אפי' עבדים הפחותים שבישראל היו חכמים מאוד. כי חד מאתינס עיר החכמה בא לירושלים ללמוד לשון חכמה. והוא מ"ש בפ' כיצד מעברין ר' אבהו כי הוה משתעי בל' חכמה כו' ע"ש. דהיינו לדבר בלשון צח וקצר שלא יהא נשמע לכל אדם:

עבד תלת שנין. עשה ונתעכב שם ג' שנים ומחצה ללמוד לשון חכמה. ולא היה יכול ללמוד. ואחר ג' שנים ומחצה קנה עבד שהיה עור באחד מעיניו. שלא ידע להזהר אפי' במום שבגלוי כזה. ולכן תמה על עצמו ואמר בתר ג' שנים ומחצה שטרחתי ללמוד עניני חכמה ולא הועיל לי כלום עד שקניתי עבד עור באחד מעיניו:

א"ל חייך כו'. אפשר שהיה רוצה לחזור כיון שהיה מקח טעות. וא"ל המוכר אל תתמה על החפץ. בחייך שהוא חכם הרבה מאד ומביט למרחוק אע"פ שהוא עור. ולכן תיכף דנפקון מן פילי הם יצאו מן העיר התחיל להראות חכמתו ואמר לאדונו גוד פירוש מהר והמשך עצמך לילך במהירות שנגיע לאנשי לוייה ההולכים לפנינו:

א"ל ואית לוייתא קומינן. וכי יש לוייה לפנינו כלומר מנין אתה יודע זה:

אנקא. פי' גמל נקבה:

בחד פרגא. צ"ל בחדא פדנא. ופירושו באחת משתי עיניה מלשון פדנת דתורא וכפירש"י על פדן ארם [משנת דר"א]. וא"א כתב שצ"ל בתדא עינא:

תוכן העניינים

עץ יוסף על איכה רבה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה