עץ יוסף על איכה רבה· רבי חנוך זונדל ב"ר יוסף
פתיחתא
פסקה א
רבי אבא בר כהנא פתח. דרכם היה כשהם דורשים בענין אחד שמתחילים בפסוק אחד ודורשים בכלל הענין ושוב מסיימו בענין הכתוב שבו פתחו. שכן תמצא בכל הפתיחות כאן שדורשים והולכים ומסיימין כיון שחטאו גלו וכיון שגלו התחיל מקונן עליכם איכה. כדי לסיים בענין איכה שעליו באו לדרוש [יפ"ת]:
צהלי קולך בדברי תורה. שעסק התורה היא צהלה ושמחה אמתית וזולתו הללות וסכלות [מת"כ]:
מסויימים בים. פי' ניכרים בים. כך האבות היו ניכרים ומפורסמים בעולם לשבח:
הקשיבי למצותי. כמד"א לו הקשבת למצותי:
הקשיבי לדברי תורה. כמד"א להקשיב לחכמה אזנך וגו':
הקשיבו לדברי נבואה. כמד"א [ירמיה ו'] והקימותי עליכם צופים הקשיבו לקול שופר ויאמרו לא נקשיב:
הקשיבו לצדקות ומע"ט. כמד"א משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו וגו' וימאנו להקשיב [זכריה ז']. לישה הא אריה. שהאריה נקרא ג"כ ליש [גמרא חלק. ובאדר"נ פ' ל"ט]:
עניה מן הצדקות כו'. הקשיבי את העניה מן הצדקות וכו' ואם לאו שלא תשמע ותקשיב הא ירמיה ענתותא יבא ויתנבא עליך דברי תוכחה:
עניה מן הצדקות. האות אמת גריס עניה מד"ת דנקט כל הנ"ל זולת צדקת דבכלל מצות ומע"ט אית'. וי"ל הנוסחא שלפנינו דמשום שלא פסקו מישראל בעלי אמנה בתורה כדאי' בפ' כל כתבי להכי ל"ק עניה מד"ת:
ואם לאו ענתות כו'. יבא ירמיה שיוכיח אתכם בנבואות רבות ולפחות שימו לבבכם לדבריו [יפ"ע]:
כיון שבא הפורענות התחיל ירמיהו קונן עליהם איכה. כצ"ל [א"א] והכוונה כמו שמסיים בשארי פתיחות כיון שחטאו גלו וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן וכו'. שר"ל שכיון שחטאו והחטא הוא המחייב הגלות נחשב כאילו גלו. לכן התחיל ירמיה מקונן עליהם כיון שעתידה להיות בדד. וכן הכוונה כאן:
פסקה ב
שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים. דכיון דאינהו נטורי קרתא כדבסמוך. בהעדרם אבדה הארץ. סופרים מלמדי מקרא. ומשנים מלמדי משנה:
ויאמר ה' על עזבם את תורה. שלא החזיקו לומדי תורה בלחם ומים ומזון. שאין עזיבה אלא חסרון פרנסה כדכתיב ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם כדאי' ברבה פ' ויצא [יפ"מ]:
דיפקון ויתקנון כו'. פי' שיצאו ויתקנו עיירות של א"י. לראות מה המה צריכים לתקן בדברי תורה ומצות. והיו נכנסות לעיירות ואמרו לבני העיר הביאו אלינו שומרי העיר. והיו מביאים להם ראש הממונה על שמירת העיר. וסנטרא הוא שומר שדות העיר. ור' אמי ור' אסי א"ל וכי אלו הם שומרי העיר. אין אלו אלא מחריבי העיר. שהם משתקעים בהבלי העולם ובבניינו. וא"ל בני העיר אלא ומי הם שומרי העיר. והשיבו להם אלו סופרים ומשנים:
שהם הוגן כו'. ובהבל פיהם העולם מתקיים כדאי' בפ' כל כתבי:
אם ה' לא יבנה בית וגו'. אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. והיינו דאיץ חפץ בשמירת סנטורי קרתא אלא בשמירת ה' בזכות התורה:
על מאסה של תורה. דהוא ג"כ לשון עזיבה שמאסו את התורה כבנים עזובים. והיינו שלא ברכו בתורה תחילה כדאי' בנדרים. ובזה הראו שאין להם הנאה של כולם מדברי תורה. שאילו היה להם הנאה היה להם לברך ברכת התורה [יפ"מ]:
אלא על עזבם את תורה. ואע"ג דכתיב נמי ולא שמעו בקולי. ה"ק משום עזבם את תורתי לא שמעו בקולי. דאילו לא עזבו התורה היתה מביאתם למוטב. והא דקאמר שוויתר על עכו"ם וג"ע ושפיכות דמים לאו דווקא אלא ה"ק שאם יחטא מעט באלה ויעסוק בתורה יחזור בו ויעשה תשובה [יפ"מ]:
כתיב ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו. ור"ל ל"ל לומר ואת תורה לא שמרו הלא בכלל ואותי עזבו הוא:
הלואי אותי עזבו. ר"ל הלואי כשאותי עזבו היו אז תורתי שמרו. ופי' שמירה היינו לימוד. כדאי' בת"כ ושמרתם זו משנה [יפ"מ]:
השאור שבה. כן הוא בירו' פ"ק דחגיגה. והמת"כ גרס המאור שבה על שהא מאירה עיני האדם. להטותו מדרך רעה לטובה. וביפה ענף מקיים הנוס' שלפנינו ופי' ששאור רמז ליצה"ר ע"ד שאור שבעיסה מעכב. והיינו מה שילמדו בבחינת יצה"ר. והוא מה שאמר ר' הונא שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ור"ל אפי' הלימוד שהוא שלא לשמה היה מחזירן למוטב:
אע"פ שלא לשמה ר"ל בבחינת הצה"ר. כגון להשגת כבוד או ממון. אבל הלומד לקנטר מוטב לו שנהפך לו שליתו על פניו [יפ"מ]:
מעלבונה של תורה. שעולבים אותה ואין מחשיבין אותה לעסוק בה תדיר [רש"י]:
אין צבא כו'. פי' שתנתן על ישראל לשלוט בהם:
בפשעה של תורה. דהיינו ביטול תורה וביטול סופרים ומשנים שעי"ז גלינו מארצנו ביד אויבינו:
התמיד אלו ישראל. שנקראו תמיד ע"ש שהם מחוייבים ללמוד התורה תמיד:
זנה ישראל טוב. וסיפא דקרא אויב יררפו:
ואין טוב אלא תורה. דאי טוב כפשוטא. מה טעם זה לאויב ירדפו:
כי לקח טוב נתתי לכם. וגו' תורתי אל תעזובו:
פלוסופים. חכמים בל"י. ומה שמשבחם כדי שנדע שדבריהם אמת [יפ"ע]:
אמרו להם. לבלעם ואבנימוס בדרך שאלה אם יכולים להזדווג כלו' להרע לישראל. ובב"ר גרס אצלו א"ל כו'. ולפ"ז לבלעם לחודיה או לאבנימוס לחודיה שאלו:
אם התינוקות מצפצפים. שהעולם מתקיים בהבל פיהם אף שאין בהם תבונה והשכל רק כצפצוף עופות. ודייק לה בלשון הקול קול יעקב שמשמע קול בעלמא [יפ"ת] וכך צ"ל ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם אין אתם יכולים להזדווג להם [א"א]:
כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בב"כ. כצ"ל [א"א]:
אין הידים ידי עשו כו'. ר"ל שדריש ו' של והידים לשון או. כוא"ו ומכה אביו ואמו. וירצה הקול קול יעקב או הידים ידי עשו ומינה כשהקול קול יעקב בדברי תורה אין הידים ידי עשו [יפ"ת]. ובמשנת דר"א כתב דיצחק תמה ע"ז שהקול קול יעקב והידים ידי עשו בתמיה. דזה א"א דכל זמן שהקול קול יעקב בוודאי אין הידים ידי עשו שולטות:
וכי יש קש אוכל אש. דמשמעות הכתוב לעולם הנזכר ראשונה פועל. כמו בן יכבד אב. ועבד אדוניו. בן מנבל אב [יפ"ע]:
אלא קש זה ביתו של עשו כו' מפני מה כי מאסו כו'. שיתהפכו סדרי בראשית. שהקש שהוא עשו יאכל את האש זה יעקב הפך המנהג. וחשש שהא הקש הדק ירפה הלהבה. והטעם כי מאסו את תורת ה'. שהלא כה דבר ה' כאש. ובהיות ישראל עוסקים בתורה שהוא אש. יהיו גם הם אש ולהבה. ובבטלה ממנה תבוטל סגלה זו [כלי פז]:
אלו האבות. שלא תעמוד להם זכותם וזכות השבטים. דמיאוס ד"ת חמיר כולי האי דאין זכות אבות ושבטים עומדת בפניו [יפ"ע]:
שהם פרחיהם של ישראל. כלו' שע"י זכותם מפריחים ופרים ורבים שלא יהיה כליון בשבט. כדאמ' בפ' י"נ גמירי דלא כליא שבטא [יפ"ע]:
שבע"פ. שניתנה במאמר הפה לבד. שבע"פ כיון שהשליכו ד"ת לארץ חטאו וכיון שחטאו גלו וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה. כצ"ל [א"א ויפ"ע] וביאורו עיין לעיל סוף ה' א':
כה אמר ה' צבאות קראו למקוננות כו'. ר"י ור"ש ב"ל ורבנן אאיכה ישבה בדד קיימי. ומה שמציין בתחילה פסוק כה אמר ה' צבאות התבוננו. משום דבעי לאתויי פלוגתא דר"י ור"ש בן לקיש ורבנן. ובכלל דברי ר"ש ב"ל פירושו דההוא קרא [יפ"ע]:
אוי לזה. פירוש לאותו הבן:
אנא הוא דתרבותי בישא. פי' אני הוא שהחוב תלוי בי שלא יכלו לעמוד במידותי. וכעסתי עליהם שלא כדין. יאמר בדרך משל כאילו מוציא כביכול דברים אשר לא כן במר נפשו:
אוי להם כי נדדו ממני. ר"ל ממני ממקור הברכה והשפע:
אוי לי על שברי. רוצה לומר שרבי יוחנן מפרש הא דתלו הקינה בעיר שהכוונה כמצטער על השכינה. עד"ש אוי לי על שברי על גלות יהודה ובנימין שזה כמו שהגלה ב' בניו זה אחר זה. ולכן אמר איכה ישבה בדד העיר. שהצער מה שגלו שניהם עד שישבה מבלי שארית [יפ"ע]:
ופרפר ומת. לפי שאין דרך הקינה אלא על מת נקט רשב"ל משלו במת. דבגלות מיתה והריגה נמי איכא. כאומר אנו נצח. אשר למות למות ואשר לחרב כו':
כביכול. לפי שדבר קשה הוא לומר שהקב"ה אמר שאין בו כח לקונן עליהם אמר כביכול. ועיין ברש"י יומא דף ג' ע"ב:
אמר הקב"ה מעתה אין בי כח לקונן כו'. ר"ל שרשב"ל מפרש הא דתלי הקינה בעיר. הוא להורות על כפל וריבוי הצער. שאף הפליטה הנשארת מגלות ראשון אבדה ונשארה בדד וירבה הצער מצד הגלות הראשון והשני שנוסף יגון על יגונו [יפ"ע].
דידי ודידהון כו'. כלו' עלי ועליהם יש להרים קול נהי. ובנ"א גרס עלי ועליהון [א"א]. וכל זה מד"מ על הצטערו בעמל ישראל [ע"ד עמו אנכי בצרה. בכל צרתם לו צר. ותקצר נפשו בעמל ישראל] וכענין אין בי כח לקונן שהוא דבור המשל [יפ"ע]:
למלך שהיה לו י"ב בנים. שהי"ב שבטים המשיל לי"ב בנים. וס"ל שגלו בששה פעמים בכל פעם גלו ב' שבטים. ועיין ביפ"ע:
וכיון שמתו כולם התחיל כו'. רבנן מפרשים ג"כ על ריבוי הצער. אבל בבחינה אחרת. כי במות אלו מתנחם בנשארים. ובמות הנשארים נחשב לו כאילו מתו כולם יחד. ולזה אמר איכה ישבה בדד. כלו' שנשאר יושב בדד ערירי. ונראה דחסר הנמשל מן הלשון. וכן צ"ל כך כשגלו שני שבטים היה הקב"ה מתנחם בעשרה כו' עד כיון שגלו כלם התחיל מקונן עליהם איכה ישבה בדד [יפ"ע]:
פסקה ג
בבתי טיאטראות ובתי קרקסאות. הוא בתי שחוק שמשחקים שם במיני שחוק [מת"כ]. ועיין בערוך ערך טאטר. ובתרגום על פסוק ונגינות שותי שכר ורש"י כתובות ד' ע'. ובסוף פ"ק דע"א ובתוספות שם:
ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי ד"א מפני ידך בדד ישבה נגעה בי ידו כו'. כצ"ל ופי' מימי לא נכנסתי לבתי שחוק לשמוח עם העכו"ם. כי מפני ידך פי' מפני צוויך שצויתני שלא לילך בחקות העכו"ם. ישבתי לי בדד. ושוב פי' מפני ידך בדד ישבתי לעניינא דידן. ואמר נגעה בי ידו של פרעה כו' ולא חש לפרש רישא דקרא לפי השיטה השנית שמבואר שפיר. לא שמחתי בעולמי מאז שמפני ידך בדד ישבה. כי אני מתאבל תמיד על הגלות [יפ"ע]:
נגע בי ידו של פרעה. היינו יד פרעה נכה שהרג את יאשיהו המלך כשעלה לירושלים כדאי' לקמן בפ' צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי על כל זה ירושלים עמדה על תלה. ולא החריבה פרעה נכה בדד. וכן כשנגעה בי ידו של סנחריב והגלה עשרת השבטים מ"מ לא ישבתי בדד. כי נשארו שבט יהודה ובנימין. אבל כיון שנגעה בי ידך בדד ישבה כי לא בא נבוכדנצר על ירושלים רק אחר כמה שנים היתה בת קול יוצאת בהיכלו ומכריז ואומר עלה והחרב את ביתי [לחם דמעה]:
פסקה ד
והמה כאדם עברו ברית זה אדה"ר כו'. בב"ר פ' י"ט סי' י' ושם נתבאר:
פסקה ה
אוי מן קמי דקרתא. פי' אוי מפני העיר ששפכו דמים בתוכה. והיינו דם זכריה הנביא [יפ"ע]:
דחפשושיתה בגוה. פי' שזוהמתה בתוכה:
מטליות. פי' חתיכות ור"ל שלא גלו כולם בבת אחת אלא מעט מעט גלו:
הה"ד כעת הראשון הקל כו'. פי' הגלות האמצעית תהיה קלה כאותה של עת הראשון אשר הקל להגלות רק את ארץ זבולן וארץ נפתלי. שאף בשנייה לא הגלה רק אותם שבעבר הירדן. והם ראובן וגד וחצי שבט מנשה [רש"י בספר ישעיה]:
אלא כעת שגלו שבט ראובן וגד כו'. ר"ל כמו שהיה גלות קל בעת הראשון שלא גלו רק שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה. כך הקל להגלות בפעם שנייה. שלא גלו רק מארץ זבולון ונפתלי ועיין בתנחו' מסעי:
הממם כבמכביד. טיאט את כל כמכבד את הבית [רש"י] ובתנחו' גרס הכבידן כבמכבד. ודרש הכבד לשון מטאטא כמו מכבדות של תמרה:
במטאטא. במכבדת כדאי' בר"ה פ"ג:
בשעה שהפלתי קלסים. פ' גורלות. ונראה דאי' לקמן התחיל מקלקל בחצים לשמה של רומי ולא עלתה לשמה של אלכסנדריא וכו' ולפי שהקב"ה נתן בלבו הדברים ההם לבשרו שיצליח נגד ישראל. אמר שהפלתי. ובתמיהא דריש ליה וכי לא נפל אלא עליה לבדה גורל אלא משום כי דמה בתוכה היה [יפ"ע] זה דם הנביא זכריה:
כל כך למה. שלא כסו אותו ומפרש להעלות חמה. פ' מאת ה' היתה זאת כדי להעלות חמה ולנקום נקם:
ולא נהגו בדמו. כי מאת ה' היה שיהיה מגולה להעלות חמה [יפ"ע]:
על צחיח סלע. בהניזקין פי' רש"י על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ. כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע. צחיח שעיעות כתרגומו:
ד"א כו' אוי עיר הדמים. ל"ג ד"א שזה הדרשה הוא על פסוק אחר:
דשפכי דמה בגווה. כצ"ל [א"א]:
גם אני אגדיל המדורה כו'. ר"ל כמו שהם הגדילו רשע גם אני אגדיל הפורעניות עליהם:
אלו הגליות. שכמו שהעצים מגדילים המדורה כן כו' מגדלים הפורעניות. וקראה מדורה דשבי אית ביה פורענות מות וחרב ורעב כדאי' בפ"ק דב"ב [יפ"ע]. והא"א מגיה אלו הלגיונות ה' הצבא והחיל:
אלו המלכים של ישראל. שהשחיתו במעשיהם את ישראל. ע"ד כי בערה כאש רשעה [יפ"ע]:
התם הבשר זה הצבור התם ענין השלמה וכליון. כמו [ירמיה כ"ז] עד תומי אותם בידו:
והרקח המרקחה. כן נקרא תערובות הבשמים:
כמו בשמים הללו. והיינו והרקח המרקחת דפטום סמנים איקרי מרקחת כמו רוקח מרקחת מעשה רוקח:
היה גופן תוסס. מצד צערון היה גופן חם מאד כדבר המתבשל שהוא חם מאד. והיינו והעצמות יחרו שהוא לשון חמימות כמו ושכן חררים. וחרה אף. כמרקחת התוססת בחמימותה:
אילו נאמר שבורה. הו"ל למימר שבורה כדרך הסיר כשנשרף מה שבתוכה שהקדירה מתבקעת ומדלא קאמר אלא ריקה. משמע שאינה משתברת דסופה מתמלאת. וזה משל לא"י שהא במדרגת הסיר. והצבור שבתוכה במדרגת בשר. שאע"פ שהבשר נשחת וא"י נתקלקלה עוד יש לה תקנה לחזור להתמלאות [יפ"ע]:
כל כך למה למען תחם כו'. כלו' שהכוונה בכל זה לכלא הפשע ולהתם חטאת. ור"ל אגדיל החמה עד אשר יתמו הרועים של ישראל והצבור ואז תשאר העיר ריקנית מיושביה ותשאר שממה. ובזה ימורק עון עמה וישובו לקדמותם:
פסקה ו
אפרים לשמה תהיה. כל עשרת השבטים נקראו בשם אפרים על שם ירבעם שהיה משבט אפרים [מת"כ]:
אימתי ביום תוכחה יום כו'. פי' אפרים לשמה תהיה. ולא יהיה לו פתחון פה ביום תוכחה. ביום שיבא הקב"ה להתווכח עמו על שהיה קורא תגר על ה' שנשא פנים לבני יהודה ובנימין. והיינו ביום גלות יהודה ובנימין שידעו כי אין משוא פנים לפניו כמחשבתם [יפ"ע]:
בני פלטין שלו. שבית המקדש נבנה בחלקם:
חס ושלום. הם דברי הספר ח"ו לא היה שם משוא פנים. שהרי לבסוף גלו גם הם. אלא שעדיין לא נתמלאה סאתם [רד"ק הושע ה']:
אמרו עשרת השבטים הא אלהנו כו'. ר"ל אז חזרו עשרת השבטים והודו ואמרו הא אלהנו כו':
הא תקיף כו'. קראו לו כן על שראה מחריבים הכלו ושתק. כדרך שאמרו במס' יומא פ"ז הן הן גבורותיו שכובש את אפו ונותן ארך אפים לרשעים [יפ"ע]:
הא קשוט. פי' אל אמת. הוא כנגד מה שחשבו מתחילה שנשא פנים הודו עכשיו שהוא אל אמת שאינו נושא פנים:
דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין. ורש"י ורד"ק בהעתקתם מסיימין כאן לקיים מ"ש בשבטי ישראל הודעתי נאמנה. שאז נודע בכל ישראל כי נאמן ה' בדינו. ואין משוא פנים לפניו. והוא סוף פסוק של אפרים לשמה תהיה:
כיון שחטאו גלו. ר"ל שה' לא נשא פנים אפי' לבני יהודה:
פסקה ז
ר' אבהו בשם ר' יוסי פתח כו'. מפרש הפ' איכה ישבה בדד שישבה בדד מתורה ומצות ונבואה וצדיקים ומעשים טובים. שזה היה סיבת החורבן. ואנו ואבלו פתחיה אנינה מבפנים כו'. פתחיה ב' פתחים חורבן ראשון וחורבן שני. וקורא אותו פתחים ע"ד מ"ש הכתוב והנשאו פתחי עולם. ואמר שכיון שאנשיך וגבוריך ימותו. הנה פתחיה שהוא מקדש ראשון ושני יאוננו על המתים תחילה. ואח"כ ואבלו. כמשפט על המת לאונן עליו ולהתאבל. ואמר אנינה מבפנים פי' בלב. ואבילה מבחוץ פי' בפרסום שהולך בלא מנעלים וגם עושה כמה דברים. כדאי' לקמן [והוא לשון מושאל מהנהיג בבני אדם]. ואח"כ אמר ונקתה בלשון יחיד על ירושלים:
נקיה מהצדיקים. נראה שצ"ל מהצדקות כמו דאי' לעיל ע"ש:
פסקה ח
וכי יש עצים בוכים. דלא יתכן לפרש מיושבי ציון. אחר שגלו ממנה כמ"ש כי עזבנו ארץ. [וכדאי' לקמן שנ"ב שנה לא עבר איש ביהודה] ולכן דריש על ה' שהוא משרה שכינתו בציון וכביכול הקב"ה אמר כן עליו ועל ישראל איך שודדנו כו' [יפ"ע]:
איך הוות לנו מבזוזים. דכביכול השכינה מצטערת בעמל ישראל כאילו היתה לביזה כביזת ישראל וכדאמרי' לעיל ב' גבי ותשאנה עלינו נהי עלי ועליהון וכן אמרו גבי יבוא השודד עלינו:
כי עזבנו ארץ זו א"י. ר"ל שהקב"ה סילק השגחתו מא"י שהיתה מושגחת מאתו ית' ביחוד יותר מכל העולם. כאומרו ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד:
אלו בכנ"ס ובמ"ד כו'. ר"ל שהקב"ה סילק השגחתו מבת"כ ומב"מ. והוא ע"ד שאמרו בחזית גבי הנה זה עומד אחר כתלינו אחר כותלי בת"כ ובת"מ. כלו' שמשגיח בישראל כמי שמביט בחבירו אחר הכותל:
אלו ד"ת. ר"ל שמי שהוא משרה שכינתו בציון אמר בושנו כי עזבנו ארץ אלו ד"ת. והוא ע"ד שאמרו בפרשה איכה קמאי מה אבל יושב ודומם כו'. והיינו מה שה' מקצר מללמד דעת את ישראל ע"י שהם מתבטלים מד"ת כאומר מלכה ושריה בגוים אין תורה:
אלו בכנ"ס. שבהם עוסקים בתורה:
זה בית המקדש. שע"י ביהמ"ק היה נעשה כל הנסים והנפלאות:
משכנותינו חורבן בית ראשון כו'. דרש משכנותינו לשון משכן שנתמשכן ב' פעמים. כדאמרי' בש"ר גבי המשכן משכן העדות. והכוונה שמלבד הקינה על העדר ביהמ"ק יש להתאונן על שהיה צער החורבן פעמים שאילו נעדר מתחילה ולא היה צער חורבן לא היה כל כך קשה:
התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה ישבה. בדד העיר. ר"ל איכה ישבה בדד משכינת ה' שיצתה משם. כמו שא"ל כי עזבנו ארץ זו א"י וכמש"ל:
פסקה ט
רבי יצחק פתח בושנו כי שמענו חרפה וכו'. חרפה גדופי עמון ומואב כדמסיק שחירפו וגידפו אותנו בעכו"ם:
נכנסו עמהם עמונים ומואבים. בחורבן בית ראשון. דקרא בושנו כי שמענו חרפה גבי בבל כתיב:
שני כרובים. אין אלו כרובים שעשה משה על הארון שהרי בימי יאשיה נגנז הארון. אלא היינו צורת הכרובים שצייר שלמה על קיר ההיכל. וקלפו אותן מן הכותל [יפ"ע]. ועיין בש"ר פ"ח במת"כ. ובביאורי לתנחו' סדר הנ"ל:
בכליבה. פי' כד"א ככלוב מלא עוף. והוא מלא נקבים ובקעים מכל צד והנתון בפנים נראה מבחוץ מכל הצדדים:
בחוצות ירושלים. להראותם אל שאר האומות אשר באו שמה:
האומה הזאת. ישראל:
כל אפיין שוים. כל הפנים שוות כלו' הרי גם ישראל עובדי אלילים כשאר כל העכו"ם ואע"ג דהיה מפורסם שישראל עבדו עכו"ם בעת ההיא. מכל מקום ידעו שהכרובים נעשו מתחילה בשעת בנין בה"מ בשעה שהוחזקו בכשרות לזה שחקו:
לכן חי אני נאום ה'. לעיל מיניה כתוב שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון. ומשמע לי' דהיינו בענין הכרובים כדדריש שמענו חרפה דהכא:
מקעקע ביצתן. פי' משרש שרשן של עמון ומואב מן העולם [א"א]:
זה י"ז בתמוז. כדתנן בפרק בתרא דתענית ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וה' בט"ב. ומשום דשל י"ז בתמוז לא הוו כל כך קשות קאמר עלייהו שמענו חרפה. ובשל ט"ב דקשו טפי דהוו חורבן וגלות שלמה קאמר כסתה כלימה פנינו. שגדלה חרפתנו מאד:
מקדשי בית ה'. ר"ל שמקדשי לשון רבים:
פסקה י
פתח ולא אותי קראת יעקב. כדמסיים ראו מה גרמו לי עונותיכם וכו':
שמע לה כו'. פי' פירושו של פסוק זה היה לומד ושמע מזה דלקמן [מ"כ]:
ואין ערוער אלא בתחום מואב. וישראל לקחוהו מסיחון [עיין ברד"ק על פסוק זה] והוא נלחם במלך מואב ולקחו מידו. וכמו שאחז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון:
והיו להם יום א' והיו כולם עובדים באותו היום. פי' והיה להם יום א' שהיו מחזירין על כולן באותו היום ועובדין אותן. כ"ה בהדיא באסת"ר ריש פ"ג:
וכולן עשו ישראל. הגמוניא פי' לשון הגמון ושררה. אבל הערוך והא"א גורסין המוניא וכ"ה במדרש אסתר. ופי' בלשון יון הסכמת וקיבוץ של רבים. ור"ל שנעשו אגודה ואסיפה אחת לעבדן כאחד בכל יום. לכך הזכיר מפלת ערוער שהיה בישראל אצל מפלת דמשק [רש"י ורד"ק]. ואפילו בשותפות דאל"כ בתר ויעזבו את ה' מה צ"ל עוד ולא עבדוהו. אלא דה"ק לא די שעזבו את ה' ללכת אחרי אלהים אחרים אלא דלא עבדו את ה' כלל. דהוה אפשר שאף שעבדו אלהים אחרים יעבדו את ה' ג"כ ע"ד את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים:
לא תהיה כהנת כפונדקית. משל הוא בסוף יבמות. דתנן התם הפונדקית נכרית נאמנת לעדות אשה לומר שמת בעלה. ואשה מישראל אינה נאמנת וקא מתמה תלמודא ולא תהיה כהנת כלו' אשה כשרה כפונדקית. וכאן הנמשל מבואר:
כגרזימי. היינו תורמוס ובפרק אין צדין אמר הקב"ה אפי' כתורמוס הזה ששולקין אותו שבעה פעמים ואוכלין אותו בקינוח סעודה לא עשאוני בני. ופרש"י שהוא מין קטניות מר מאוד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שנאכל בקינוח סעודה וע"ש עוד:
משל לעבדו של מלך כו'. הכוונה בזה מה נואלו העכו"ם וכסיליהם ושכחו אל מושיעם. כי זה כמזמין לגיון המלך שכל חשיבותם אינה אלא מצד מלכם מכש"כ שיש לו לכבד את המלך ולזמנו כמותם לפחות. וכשכבד את לגיונו ולא את מלכם סכלות גמורה היא. כן מאחר שאין כח בכל שרי מעלה רק מאת ה' האיך יעבדום ויניחו כבוד ה' לגמרי:
אלא ולא אותי קראת יעקב. כלל ולא השויתה אותי אפי' להם:
טרון. כלו' נושא ונותן כד"א שקל וטרי. ופי' עומד כל היום בשוק ונושא ונותן בעסקיו ואינו יגע. ולהתפלל לפני הקב"ה הוא יגע וכדמפרש ואזיל:
אתי וצלי. בא והתפלל ואומר לו אין אני יכול שיגע אני:
אצל הבעל מה כתיב כו'. כלו' יגעת בי ישראל מלקרא לי אפי' קריאה כל דהו. אבל אצל הבעל לא יגעת שהיו קוראים לו מהבקר עד הצהרים ובקול גדול:
שני תמידים דהוו עולות דכתיב עולת תמיד ולא הובאו. וכתב הרד"ק שזה היה בימי אחז שביטל עבודה מבית המקדש כמ"ש עליו ויסגור את דלתות בית ה' וגו':
אלו ק"ק. דמשום דקדישי טפי כתיב בהו לשון כבוד:
זה קומץ המנחה שלא היה עולה לגביה אלא הקומץ. ולה"ק לא העבדתיך שאין כאן עבודה רבה אלא קומץ בעלמא. כן לא הוגעתיך בלבונה דליתיה אלא קומץ:
לא קנית לי בכסף קנה. פי' לקטורת לא הוצרכת לקנותה בכסף לפי שהיתה מצויה הרבה עד שעזים וצביים אכלו מהם:
אלו אמורי קדשים קלים. ולהכי לא קאמר אלא חלב זבחיך דהיינו אמוריהם לבד. ולכן אמר לא הרויתני שאין בזה כדי לשבעה:
מה גרמו לי עונותיכם כו'. והוא יגיעה רבה לפני המקום ב"ה כביכול. ולכן אמר הוגעתני [מ"כ]:
ולהגלות את בני. היינו הצדיקים שהם בנים אהובים שגלו בעון החוטאים שבהם כתיב הוגעתני בעונותיך:
ולישב לי לבדי איכה ישבה בדד. כלו' שפי' איכה ישבה בדד העיר. היינו בדד משכינת ה' שהיתה שם. ונמצא א"כ שגם שכינת ה' בצאתה משם יושבת בדד. וזו עיקר הקינה בכתוב. אלא שמפני הכבוד תלה הקינה בעיר ולא בשכינה:
פסקה יא
ר' יצחק פתח תחת וכו' אילו זכיתם וכו'. בדרך תשר"ק מונה והולך זה לקבל זה כדי לסיומי באיכה ישבה בדד דעלה קאי. והכוונה כי לא במקרה נפלו התלאות המסופרות במגילה זו כי כולם חלף ההצלחות הנזכר בתורה בכשרותן [יפ"ע]:
אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה וכו'. כלו' שהיה מתקיים בהם מה שקורין בתורה. ועכשיו מתקיים מה שקורין במגלה זו:
הרי אתם קוראים שמעו כי נאנחה אני וגו'. כל אויבי שמעו רעתי ששו:
אלו זכיתם הייתם קוראים ראה ראיתי וכו'. שראה את ענים ונתן לב לגאלם:
הייתם קוראים בתורה וקראתם בעצם היום הזה כו'. שהקריאה זו לעשות המצות לקדש יו"ט ויצליחו בהן. להפך זה קראתי למאהבי. דהיינו קריאת נביאי השקר לאהבת עכו"ם ומזלות [יפ"ת]:
צדק צדק תרדוף וכתיב בתריה למען תחיה וירשת את הארץ. והפך זה לצדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ולא רדפתי הצדק. בתולותי ובחורי הלכו בשבי. היפך וירשת את הארץ:
פרשה ציון בידיה. והיינו פתיחת ידים לרעה כדמתרגמי' פרשה ציון ידיה מן עקתא היכמא דמפרסא אתתא על מתברא. או כדאמרי' לקמן למלך שהיה לו בן והוה מחי ליה עד דפשט אצבעוי קומוי. הפך פתוח תפתח את ידך לטובה:
על אלה אני בכיה וזה היפך אלה מועדי ה' שהן לשמחה ולששון. וסדר התשר"ק בכאן הוא מיוסד על עכשיו שלא זכיתם. אבל הפסוקים של אילו זכיתם לא באו על סדר תשר"ק אלא לענין דבר והפוכו. איך גרם החטא להחליף טוב ברע:
במסלה נעלה לישנא בעלמא נקט. כלו' מ"ש בתורה בכמה דוכתין שלעולם נהיה עולים למעלה. כגון ונתנך ה' עליון. והיית לראש. והיית רק למעלה. וכיוצא בזה. והפך זה סלה כל אבירי שנרמסו ושחה לעפר נפשם [יפ"ע]:
אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה אש תמיד תוקד וכו'. שהיה הקרבת הקרבנות מכפרת עליהם. ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי היינו בהצדיקים דכתיב בהו כעצם השמים לטוהר:
בכל הדרך אשר הלכתם. שהיה ה' בעזרם בהליכתם בדרכם כאשר ישא האומן את היונק. והיפך זה לא אליכם כל עוברי דרך וכו' דמשמע שאירע להם תלאות בעברם בדרך מדאמר עוברי דרך שלא יקרם כמוהו ושיראו אם יש מכאוב לעוברי דרך כמו שיש מכאוב להם [יפ"ת]:
הרי אתם קוראין טומאתה בשוליה. שלא נתת להם אכל וגלה עוונם על שולי בגדיהם:
חטא חטאה ירושלים. ולא נתכפר אלא נפרע. דעל כן לנדה היתה [יפ"ע]:
ונזכרתם לפני ה'. זכרון זה הוא ענין הצלחתם ותשועתם האמור שם ונושעתם מאויביכם. והיפך זה זכרה ירושלים וגו' שזכרון זה היותם ביד צר ואין עוזר לה [יפ"ע]:
ויצא מן בת ציון כל הדרה. דהיינו גלות השכינה מציון כמו שדרשו לקמן על פסוק זה:
ונתנך ה' לראש. שיהיו שולטים על הכל. וההיפך היו צריה לראש והם משועבדים תחתם [יפ"ע]:
ליל שמורים הוא לה'. כי לעולם הלילה קבוע הוא לשמור בני ישראל כדאמרי' בערבי פסחים לילה המשומר ובא מן המזיקים. ובהיפך זה בכה תבכה בלילה דהיינו ליל ט"ב. כדאמרינן לקמן אתם בכיתם בכיה של תפלות ותשא כל העדה ויתנו את קולם בלילה ההוא. ובאותה הלילה הוקבע בכיה לדורות. כדאיתא בפ"ד דתענית. גם ליל ט"ב כנגד ליל פסח כדלקמן סימן י"ח [יפ"ע]:
איכה אשא לבדי. מפני רוב המונם כדאמר התם ה' אלהכם הרבה אתכם. והיפך זה איכה ישבה בדד העיר רבתי עם:
פסקה יב
בשמלה חדשה. שאע"פ שהיא חזקה וקשה הקריעה. על ידי שזה תופס מכאן וזה תופס מכאן נקרעת:
זה בוגד לשון בגד. ר"ל שכל אחד מותח הבגד עליו לכסית בו: