עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק יו"ד · סימן סט
נשאלתי מירא ד' אחד שיש לו אחות אשר היתה מתענגת בבית אביה ברוב כל. ועתה מטה ידה ואין לה רק מחייתה בצמצום. אם יותר טוב לאחיה שיתן לה ממעות מעשר וצדקה שלו שתתפרנס בריוח. או מוטב שיתן לעני שאין לו ממה להתפרנס כלל:
תשובה. דבר זה מבואר בתשו' ח"ס סי' רל"א בשם רבו בעל הפלאה בפי' על התורה וז"ל אמנם מצאת למורי פ' ראה כי יהי' בך אביון דדריש בספרי אביון תאב תאב קודם. ושוב דריש עניי עמך קודמין. כתב ז"ל דלכך הקדים אביון דדריש מיני' תאב קודם לומר הא דענייך ועניי עירך קודמין הוא דוקא בשניהם צריכים למזון או לכסות אבל אם עניי עירך יש להם כדי חיותם אלא שאין להם הרוחה. עניי עיר אחרת קודמין משום דתאב קודם. עוד דריש בספרי כי יהי' בך אביון בך ולא באחרים ר"ל בעצמך קודם (צ"ע גרסא זו) ואמר הגאון ז"ל דלכך הקדים בך לאביון לומר דעניי ביתו וכדומה לא אמרינן בהם תאב קודם אלא הם קודמין לכל צרכיהם אפילו לעניי עירך שאין להם מזון ומחיה כלל. עכ"ל:
ולכאורה הי' נראה לחלק דכלל זה לא קאי על כל הקרובים. דהא בפסוק נאמר אביון קודם לאחיך. ואם כן קאי הדרשה דאביון גם על אחיך. והרמז דבר אפשר דלא קאי רק על בניו ובנותיו דחשובים כגופו או אביו ואמו. אמנם באמת נראה דאין סברא לחלק בזה אלא דבכל הקרובים רמזה לנו התורה במה שהקדימה בך לאביון. ובאחיך נראה דדריש בספרי מזה באחד מאחיך לומר שאח מאב קודם לאח מאם. ועל רמז זה הקדימה התורה הא דאביון לומר דבהני שני אחים תאב תאב קודם. ואם שניהם שוים בחיוב או אח מאב קודם להאח מאם. וכן עניי עירך ועניי עיר אחרת. אבל כל הקרובים לגבי שאר עניים. על זה לא קאי הדרשה דאביון. כי הם נכללו בדרשה דבך. שהם קודמין אפילו לתאב:
ונראה ראי' לזה מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' מתנות עניים הל' י"ג שהביא דרשה זו דעניי קרוביך קודמין ועניי עירך וכו' שנאמר לאחיך ולענייך ולאביוניך בארציך הרי מפסוק נשמע ודאי דאביון לא קאי על אחיך. אלא דלכאורה משמע דילפותא דהרמב"ם פליגי על הא דספרי דהא לפי"ז אביון לא קאי גם על עניי עירו. וכן משמע מהכ"מ דמציין ע"ז מפ' א"נ (דע"א) ולא ציין מהספרי. אלא משום דלאו חדא הוא. מ"מ אכתי נשמע מזה להספרי דאביון לא קאי על אחיך רק לענין שני אחים כנ"ל אז תאב קודם. ולא לענין קרוב ורחוק דזה נכלל בזה שרמזה התורה לנו שהקדימה בך לאביון דהם קודמין לכל צרכיהם. וכמו שבאמת הקדימה התורה כאן אחיך לאביוניך. ובעניי דעירך כבר קא גלי לן קרא דדרשה דאביון קאי גם ע"ז. ובאמת גם דברי הרמב"ם נוכל לפרש דהם מהספרי. ובזה נראה לדעתי הא דכתב הרמב"ם בפ"ט הלכה י' הנותן מתנותיו לבניו הגדולים וכו' או לבנותיו שינהגו בדרך ישרה ולא יתבזו וכן לאביו ולאמו הרי זה בכלל צדקה וצדקה גדולה הוא שהקרוב קודם וכו' עכ"ל. ולכאורה מה הוצרך כאן לסיים דקרוב קודם הלא כבר הודיענו זה בפ"ז דקרוב קודם. אלא דכונתו להודיענו דבני ביתו קודמין לכל צרכיהם. וזהו דרמז בלשונו ולא יתבזו היינו אף שיש להם מחייתם רק שאינו לפי כבודו הוא בכלל זה. דקרוב קודם אפילו למי שאין לו מחייתו. וכן באביו כתב סתם. משמע אף אם יש להם מחייתם בלא זה. וי"ל דלמד כן הרמב"ם מהספרי. וכן איתא בגמ' קידושין (ד' ל"ב) דתני שם אב ובנו מאכילין זה לזה מעשר. ואוקמוהו בהעדפה. ומשמע דזה למצוה דאביו קודם לכל איש גם בהעדפה. ואף דזה למ"ד דמשל בן. ואנו קי"ל דמשל אב. מ"מ בהא לא שמענו דפליגי. וכן הביא זה להלכה בהג"א שם. ובכ"מ שם כתב בניו הגדולים. גדולים מבני שש עכ"ל. ועי' בב"ש סי' ע"א ס"ק ג' הביא בשם רי"ו דגדולים הרבה חייב לזונן מתורת צדקה כשאר קרובים. וביותר מבני שש יש להם יותר חיוב משאר קרובים. ולפי"ז הרמב"ם דנקט כאן החיוב משום צדקה ע"כ דקאי בבניו הגדולים הרבה לכן כתב ע"ז רק החיוב מתורת צדקה סתם וא"כ מה רבותא פשיטא דהם כשאר קרובים. אלא ע"כ דעיקר הרבותא בכאן דקרוב קידם בכל צרכיו. אף למי שאין לו מחייתו. אם רוצה ליתן לו ונקט אב ובן משום דבהם נפשו של אדם מחמדת ליתן כל צרכיהם וה"ה לשאר קרובים. דהא לילפותא דהרמב"ם פשיטא דאביון לא קאי על אחיך וכמ"ש:
אך הנה מלשון הטור והמחבר לכאורה לא משמע כן. דבסי' רנ"א העתיקו לשון הרמב"ם פ"ט שם והשמיטו הא דלא יתבזו. וכן כתבו הנותן לאביו ולאמו והם צריכין להם. משמע לכאו' דוקא אם צריכים למחייתם. אך לדעתי זה דוחק בדבריהם משום זה שכתבתי דמוכח כן מקידושין דבאביו ואמו גם בהעדפה הוי מצוה. וזה לא נדחה מהלכה. ואיך יסתמו דוקא בצריך למחייתו. ועוד מוקשה קצת דהא אנן מדמינן הא דזן אביו מצדקה למשל אב. וכי היכי דבשל אב חייב לזונו גם בהעדפה ה"נ בצדקה חייב לזונו גם בהעדפה. אלא נראה לפרש דבריהם דרצונם בזה להורות דוקא אם הורגלו בהנהגה כזו. אבל אם רוצה עכשיו לנהוג בריוח מה שלא הורגלו בזה אין מצוה. וכן משמע מרש"י שם. או אפשר דכונתם דאם יש לאב אלא שאביו רוצה להרויח בזה אינו מחויב לזונו מצדקה. וכמשמעות לשונם אם אין לאב. וכן כתב החת"ס בסי' רכ"ט. אלא דקשה לפי"ז מה השמיענו המחבר רבותא בסי' ר"מ דכופין אותו לזון את אביו מצדקה הא זה פשיטא דכופין אותו על צדקה וממילא חייב לתת הצדקה לאביו כל צרכו כמו בשאר קרובים. בשלמא בל"ז הי' אפשר לחלק דהתם הרבותא דאביו קודם בכל צרכיו אבל כיון דבשאר קרוב נמי הדין כן מה רבותא באביו:
ונראה דבאב אם רוצה לתת הצדקה לאדם אחר כופין אותו משום כיבוד אב. אף דהוא מ"ע שמתן שכרה בצדה מ"מ כופין אותו בדברים. מה שא"כ בשאר קרוב אם רוצה לתת הצדקה לאדם אחר אין כופין אותו בדברים כלל. ויש ראי' לזה מגמ' כתובות (ד' מ"ט ע"ב) דאמרו דוקא באינו אמיד. אבל באמיד כופין אותו בע"כ. כי הא דרבא אכפי' לרב נתן וכו' ומפרש רש"י לא יהא אלא צדקה כמו שאינן בניו. ובתוס' כתבו שם דהכפי' היא בדברים. הרי דעיקר הכפי' היא בדברים מדין צדקה. אבל אם אין עליו חיוב מדין צדקה דהיינו שנותן לאדם אחר הצדקה אין כופין אותו אף בדברים שיתן לבניו אף אם הם רק בני שש שיש להם יותר חיוב מקרוב. רק שאומרים וארור ילדה וכו'. ואף להר"ן שם דזה מיקרי כפי' בדברים. היינו דוקא בבני שש. אבל בגדולים הרבה אין אומרים לו זה כלל אם יוצא מדין צדקה. והיינו משום דמחמת זה דקרוב קודם אין כופין. אלא דיוקשה לזה מהא דכתב המחבר דכופין את האב עשיר לזון את בנין יותר משאר עשירים. ומסיים הרמ"א וכן הוא בשאר קרובים ועי' לק' סי' רנ"ז סעי"ח עכ"ל. הרי קמן דבכל קרוב כופין. ולכאורה אם נדייק נוכל לומר דבאמת הכפי' בזה מדין צדקה אלא דאותו כופין יותר משאר עשירים. דהא בתשו' הרשב"א הביא שם בתחלה גמ' כתובות דאם הבנים קטנים כופין אותו כהא דרבא אכפי' לר' נתן בר אמי. ומסיים ע"ז ונראה דאף אם הבן גדול כופין אותו לזונו מדין צדקה כי הא דרבא. וכופין אותו לצדקה יותר משאר עשירים וקודם להם. שחייב לפרנסם משום וחי אחיך עמך ואינו יכול להמלט מחיוב זה ולומר שיפרנס אותו עם שאר העשירים. משום דכל הנופל אינו נופל ליד הגבאי תחילה וכו'. הרי דעיקר הכפי' הוא מטעם צדקה וכמו דמדמה זה להא דרבא. ומשום זה יכולין לכופו אף בשוטים משום דבצדקה יש לאווין וכמ"ש התוס'. אלא דכופין אותו קודם לשאר העשירים משום דיש בו חיוב דוחי אחיך עמך:
אלא דלפי"ז יוקשה מה דמציין ע"ז לסי' רנ"ז סע"ח הא שם איתא דחייבים הקרובים לתת לו אף אם גם הם נותנים לכיס. כי אף דיוצאין מתורת צדקה חייבים הם לתת לקרובים. ומשמע דע"ז ציין כאן דכופין אותו בזה. אלא דבלא"ה קשה הא באב לא אמרו אלא דחייב לתת לו רק מה שמחויב לצדקה וכמ"ש רמ"א. ועי' בט"ז סי' ר"מ דכן הוא דעת המחבר. וא"כ למה יוגרע כח האב משאר קרובים דחייב לתת להם אף אם יוצא מתורת צדקה. ע"כ נראה דהא יש כמה מדות בנותני צדקה חומש היא עין טובה. מעשר היא עין בינוני. ויש עין רעה. והנה ודאי הא דאכפי' רבא לרב נתן ע"כ דר"נ הי' נותן לעניים צדקה בלא"ה. אלא שאינו כראוי. וע"ז אכפי' רבא. וזה נראה כונת המחבר דקרובים חייבין לטפל בו אף בנותנין לכיס. היינו שנותנין אך אף לא כמדה בינונית ועל זה חייב לזונו עד מדה בינונית או אפשר עד שיעלה עד חומש. וזה מוכח גם מדברי הרשב"א שהבאתי דסיים וז"ל ואינו יכול להמלט מחיוב זה ולומר שיפרנס אותו עם שאר העשירים ויקח חלקו מגבאי צדקה. שכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה עד כאן לשונו. אף דהוכחנו מדמדמה להא דרבא דמיירי דכופין אותו מדין צדקה וא"כ כיון דרוצה ליתן לצדקה מה כפי' שייך עוד בזה. א"ו דהכפי' היא שיתן בעין יפה. וזה מדוקדק גם בסי' ר"מ לענין אב דכתב המחבר דחייב לזונו כפי מה שיוכל. היינו מה שמחויב לתת לצדקה בעין יפה. וא"כ אכתי תיקשי מה חילוק יש באב משאר קרובים. אלא פשיטא דהחילוק הוא כמה שכתבתי דאם רוצה לתת החומש לאדם אחר. באב כופין אותו בדברים משום כיבוד אב. ובשאר קרובים אין כופין אותו אף בדברים משום זה דהקרוב קודם. וא"כ בנ"ד אם הוא רוצה ליתן לאחותו ודאי צדקה גדולה היא וכמו שכתב הרמב"ם דקרוב קודם לכל הצטרכותו. סליק: