אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן מה

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן מה

סימן מד

ע"ד שאלתו באשה שעשו לה זאולקא ברגלה מגומא ויכולה למשוך החבל אנה ואנה בעודה ברגלה אך ליקח אותה מרגלה לגמרי א"א לה כי פ"א לקחה החבל מרגלה ולא הי' אפשר להחזירה בהנקב וחזר הכאב ברגל וצעקה מאוד מהכאב והוצרכו לשולחה לקיעב להחזיר החבל מגומא ברגלה ע"י מאשינים. מה דינה לענין טבילה כי זה שנתים אשר לא טבלה:

תשובה הנה לענ"ד נראה דיכולה לטבול בעוד החבל ברגלה דהא הס"ט בסי' קצ"ח ס"ק י"ט הביא בשם הפמ"א ח"ב סי' קמ"ו לענין מארלוקין שכתב שם וז"ל וצריכין אנו לומר דאם הי' לאשה חולי כזה והי' רופא מומחה מגיד לה שא"א להתרפאות אלא ע"י עשיית מארלוקין אלו לא היתה מקפדת. א"כ בכה"ג בכולן אינן מקפידות. וכמו שכתב הב"י גבי מי שדרכו לצבוע עכ"ל. וא"כ ה"נ כן דכל אשה בחולי כזה אינה מקפדת לענין החבל. וא"כ הוי מיעוט שאינו מקפיד ומה שהשיג הס"ט ע"ז מהא דרטי' ומהא דאגד שעל גבי מכה וקשקשים שע"ג שבר דחוצץ. דה"נ נימא הכי דכ"א שיש לו מכה או שבר אין מקפידים בהכי מפני שמתרפאים בו. צ"ע גדול. דהא שם כשתתרפא המכה או השבר ודאי מקפיד כל אדם על הרטי' או על האגד להסירו. וכיון שמקפיד בשום פעם. אפילו עתה בעת הטבילה אינו מקפיד. מיקרי הקפדה. וכמ"ש הראב"ד לענין הטבעת דחוצץ משום דמקפדת להסירו בשעת לישה אעפ"י שעתה בעת טבילה אינה מקפדת. מיקרי מיעוט המקפיד. והכא נמי לענין אגד ורטי' כיון שמקפדת בשום פעם. גם עתה מיקרי מיעוט המקפיד. משא"כ במארלוקין של הפמ"א שנעשה להיות כך תמיד. בזה שפיר כיון שאינה מקפדת ע"ז משום צורך רפואתה וגם כל הנשים בחולי כזה אינן מקפידין בכה"ג מיקרי מיעוט שאינו מקפיד. וה"נ בנ"ד לפי מה שכתב כת"ר נעשה החבל להיות כן תמיד ברגלה. ובס"ק מ"ד הביא הס"ט בשם ס' גן המלך לענין הטבעת דמי שמלאכתו נקי' ואין מקפיד להסירו בשעת מלאכה או מי שאין לו מלאכה כלל אינו חוצץ אפילו במהודק משום מיעוט שאינו מקפיד. דחציצה דיינינן לכ"א לפי מה שהוא. ואין לגזור במי שאינו מקפיד אטו המקפיד ע"ש. ולפי"ז ה"נ ודאי לענין חולי דכל אחד בחולי כזה אין מקפיד. אעפ"י ששאר אדם מקפיד אין לילך בזה אלא לפי מה שהוא. אמנם גם להס"ט הנה בס"ק י"ט כתב שם וז"ל ובע"כ צריך לחלק דשאני בהני קלועות שנעשו ע"י שד דהוא סכנה להסירם. משא"כ ברטי' ואגד דיכולין להסירן לפי שעה וה"נ בנ"ד שנעשו הקלועות ע"י אדם מאן לימא לן שהוא סכנה להסירן. ואולי כיון שדואגת שתשוב לחולי הוי אינה מקפדת וצ"ע עכ"ל. וא"כ כאן אנו רואים דבהסירה החבל חזר החולי ואין דמיון כאן להא דרטי'. ובנ"ד כיון שכשמסירה א"א להחזיר' א"כ גם לשיטתו יש להקל בנ"ד שמיקרי אינו מקפיד ואף שסיים בצ"ע לבסוף מ"מ אין להניח ודאי של הפמ"א וגן המלך מפני ספקו של הס"ט במילי דרבנן:

עוד י"ל כאן עפ"י מ"ש הר"ש לענין חץ התחוב בירכו דגבי מתכות דהוי סכנה להסירו דבר שאינו מקפיד הוא ואינו חוצץ. ואעפ"י שאנן לא מחלקינן בין מתכות [לעץ] הוא כמ"ש הס"ט דאפשר הסברא לדידן דגם במתכות לא הוי סכנה להסירו. אבל היכא דאיכא סכנה להסירו לכ"ע לא חייצו. וכמ"ש הרמ"א הטעם לענין קאלטאניס הנעשה ע"י שד. וא"כ י"ל דגם בנ"ד הא הוי סכנה להסירו. ולכאורה יש לחלק דשאני בקאלטאניס דהוי סכנת כל הגוף בהסירתן וכאן לא הוי רק סכנת אבר דהיינו הרגל. ואולי בזה פליגי רבי ות"ק גבי חץ דרבי דמחלק בחץ של מתכות סובר דאפילו בסכנת אבר מיקרי שאינו מקפיד ורבנן דפליגי הוא משום דכיון דאינו סכנת הגוף לא מיקרי משום זה שאינו מקפיד ולא נצטרך לומר דפליגי במציאות אי הוי סכנה להסירו. אבל ז"א דהא גם לענין חילול שבת במידי דרבנן חשוב גם סכנת אבר לסכנה לחלל שבת עליו וכמבואר באו"ח סי' שכ"ח. והא מיעוט המקפיד אינו אלא גזרה דרבנן. וכיון שמועיל כאן ס"נ לענין קאלטאניס דכמה פוסקים סוברים דהשערו' נידונין בפ"ע ורוב השערות במקפיד הוי דאורייתא. למה לא נחשוב סכנת אבר לסכנה שיהי' זה מועיל לענין מיעוט המקפיד דהוי דרבנן. ואעפ"י שהמרדכי כתב עוד טעמים להתיר גבי קאלטאניס. מ"מ הא הרמ"א לא הביא רק הטעם דסכנה. מיהו י"ל דגם המרדכי לא כתב הטעם בקאלטאניס אלא כיון דסכנה לגלחם הוי' הכי רבותייהו. וזה הוא כונת דברי הרמ"א שכיון שסכנה לגלחם לא חייצו אבל לא משום זה דסכנה מיקרי שאינו מקפיד. וא"כ י"ל דבהכי פליגי ת"ק ורבי. דת"ק סובר דאף דבשל מתכות יש סכנה להוציאו. מ"מ הא לא שייך בי' לומר הכי רבותייהו. ורבי סובר דמ"מ משום סכנה מיקרי אינו מקפיד. ורבנן סברי דאין מועיל סכנה אלא היכא די"ל הכי רבותייהו ולפי"ז אין ראי' לנ"ד. אך בתשו' זכרון יוסף ונו"ב וח"ס למדו מדברי הר"ש להקל לענין טבעת ברחם היכא דמסתכנת להסירו. וע"כ דסברי דלא פליגי רבנן על רבי בזה דמשום סכנה מיקרי אינו מקפיד. אלא דבשל מתכות לא הוי סכנה ופליגי במציאות:

שוב מצאתי בתשו' הגאון רע"א סי' ס' כתב שם לפרש לשון סכנה דגבי חץ דאינו אלא צער וכאב. וכעין זה בפ' כירה (דף מ"ה) במאי שאמרו כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. ופי' רש"י סכנה. דודאי לא מיירי בסכנה ממש דבזה אפי' בספק סכנה כל איסור דאורייתא נדחה. ומאי צורך לסמוך על ר"ש ע"ש. ולפי"ז י"ל דפליגי רבנן ורבי בפלוג' שהביא הס"ט בין הפוסקים לענין גלד דרבי סובר דכל שיש צער בנטלתו מיקרי אינו מקפיד. ורבנן סוברים דאפי' יש צער בנטילתו לא מיקרי משום זה אינו מקפיד. וכמ"ש הסמ"ק לענין גלד. ועי' בס"ט שהביא ראי' מהא דחץ לדעת הפוסקים דאפי' יש צער בנטילתו מיקרי מקפיד. ולהס"ת ודעמי' דסברי גבי שחין וגרב דכל שיש צער מיקרי אינו מקפיד כתב דע"כ לחלק בין דבר היוצא מן הגוף למידי דאתי מעלמא. ולפי"ז בנ"ד הא הוי מידי דאתי מעלמא. אבל באמת אין הכרח לא לוקו של הס"ט די"ל להס"ת דשאני גבי חץ דאעפ"י שמצטערת בנטילתו מ"מ מקפיד עליו להסירו משא"כ גבי שחין וגרב דמשום שמצטער אין מקפיד להסירו כלל. והא דמחלק רבי בין מתכות לעץ י"ל עפ"י מ"ש הר"ן בחידושיו לחולין (דף ע"ג ע"א) שכתב שם וא"ת לר"מ כיון שעתיד לקוצצו הרי מקפיד עליו. ואפילו מיעוט המקפיד. י"ל דחוצץ אפילו בכלים. וניחא לי דמקפיד היינו שקשה עליו כשעומד שם בשעת טבילה ולפיכך חוצץ. אבל כאן ניחא לי' שיעמוד עד שעת קציצה. ומ"מ כיון שגמר בדעתו לקוצצו בסוף לר"מ כקצוץ דמי עכ"ל. ובזה י"ל דגם לרבי שכתב הר"ש שסכנה להסירו היינו להסירו בעצמו עד שיזדמן לו רופא אומן לחתוך הבשר סביביו. וכיון שאינו קשה עליו כשעומד בשעת טבילה עד שיזדמן האומן. לרבי הוי דבר שאינו מקפיד. וגבי חץ של עץ קשה עליו בשעת טבילה כיון דיכול להסירו תיכף ובזה פליגי רבנן גבי מתכות דמ"מ הוי מיעוט המקפיד. כיון דרצונו עכ"פ להסירו. ואעפ"י שאין מקפיד עליו עתה בשעת טבילה וכמ"ש הראב"ד לענין טבעת. אבל גבי גרב ושחין משום דמצטער בנטילתו אין מקפיד להסירו כלל. וא"כ ה"נ בנ"ד משום דמצטערת בנטילתו ואין רצונה כלל להסיר החבל מרגלה מיקרי אינה מקפדת. ומ"מ אפילו לחילוקו של הס"ט. הרי סיים שם דבדבר שיש סכנה י"ל דכ"ע מודו אפי' בדבר דאתי מעלמא דלא חייץ. וכבר כתבתי דנראה דאפילו בסכנת אבר לחוד דינא הכי:

עוד יש לדון ולהקל בנ"ד עפ"י מ"ש הר"ש ומרדכי עוד טעם בהא דחץ התחוב בירכו לרבי דמחלק בין מתכות לעץ. משום דבשל מתכות עיילי בי' מיא טפי. משום שאינו נדבק כ"כ עם הבשר. וא"כ אף לדידן דאין הלכה כרבי. י"ל משום דלרבנן הרי גם בשל מתכות נדבק הוא עם הבשר אף שאינו כ"כ כשל עץ מ"מ חוצץ הוא. אבל כאן בנ"ד דאשה מושכת לה החבל תמיד אנה ואנה. הרי דאין נדבק כלל עם הבשר. וא"כ לכ"ע י"ל דאינו חוצץ. דבכה"ג לכ"ע עיילו ביה מיא:

ועוד י"ל דזה דומיא לחוטין שבצואר שאין חוצצין מפני שהן רפוי' שאינה חונקת עצמה. וע"ש בס"ט דכל שהוא בגדר זה מיקרי רפוי. וה"נ כאן כיון שיכולה למשוך אנה ואנה [ואפשר אפי' בלא כח] הרי הוא רפוי. דודאי ה"נ בחוטין שבצואר כל שיכולה לסבב החוטין על צוארה אנה ואנה לא מיקרי חונקת עצמה. וא"כ הרי בגדר זה אנו רואים דזה מיקרי רפוי. ואעפ"י שכ' הס"ט בס"ק ז' דאין אנו בקיאין מה נקרא רפוי. ולכך נהגו להסיר אפי' טבעת רפוי'. הרי כ' שם דאין זה אלא חומרא בעלמא. וא"כ בנ"ד דהוי שעה"ד ויכול לצמוח מזה גירושין. ודאי אין להחמיר בזה. דמדינא דש"ס כל שהוא רפוי מותר לטבול בו אפי' לכתחלה. וכמ"ש הס"ט. ומ"מ אפשר דכאן מה שיכולה למשוך החבל אנה ואנה אין זה ראיה דיהי' רפוי בשעת טבילה. כי זה נודע טבע הגומא דיכול להתפשט ולהתכווץ וכשיבוא עליו איזה כח המושך אפי' קצת מתפשט הוא ונעשה דק. אבל אח"כ אפשר ממלא הוא מקום הנקב מילוי גמור שאין ביניהם רפיון כלל:

אך לזה יש לומר תקנה דצריכה בעודה בתוך המקוה תמשוך לה אשה החבל אנה ואנה ואז אפילו אח"כ שתניח האשה ידה וימלא החבל מקום הנקב. כבר קדמו המים לתוך הנקב. והוי חיבור למי המקוה. ואם יסכים כת"ר לדברי אלה וגם הרב הישיש המופלא הרב ר' שמואל דוב כן אנכי מצטרף עמהם להתירה לטבול. סליק:

ע"ד שאלתו באשה שעפ"י דאקטער מוינא הולכת בוואטע באזנה וציוה עליה שלא תכניס מים באזנה ואל"כ סכנה הוא לה. מה תעשה בטבילת מצוה:

תשובה. הנה מה שהביא ע"ז מהא דריטב"א דסובר דבית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים דרבנן. א"ת לזה. דגם אם נאמר דהוי מן התורה. מ"מ אינו מה"ת אלא אם יש חציצה בבית הסתרים שמצטרפת לחציצה שבגוף שיהי' רוב המקפיד שזה מן התורה. אבל חציצה בביה"ס לחוד לא עדיף מבשר שבגלוי שאינו אלא מיעוט נגד הגוף שמה"ת לא הוי חציצה. וכן כתב הס"ט בסי' קצ"ח ס"ק כ"ג ע"ש אלא שהביא שם מתשו' זו דהא דבעינן בביה"ס ראוי לביאת מים לא הוי מטעם חציצה ע"ש. וכתב ע"ז הס"ט דזה אתי' לדעת התוספת בנדה (דף ס"ז). ולפי"ז יש לומר דהתוס' לשיטתם בפירוש ראוי לביאת מים דבעייה לפתוח פיה ע"כ הוא מה"ת. אבל לראב"ד ורא"ש וכ"פ הש"ע סעי' ל"א דהא דבעי ראוי לביאת מים היינו שלא יהי' שם חציצה וכמ"ש הס"ט. ממילא אין כאן רק מיעוט הגוף דאינו מה"ת. אמנם זה ודאי מיקרי מיעוט המקפיד. חדא משום דמסרת הוואטין בכל פעם להוציא משם צואת האוזן והוי כדמיון דטבעת דמסרת בשעת לישה דמיקרי משום זה מיעוט המקפיד:

ועוד למ"ש הטור וכ"פ רמ"א גבי חוטין מוזהבות או מטונפות דהוי חציצה אף דעיילי בהו מייא והיינו משום דמקפידות עליהן שלא יכנסו בהם מים עיין בב"י מה שפירש כן דעת רבותיו של רש"י והרי כאן ג"כ הרי היא מקפדת שלא יכנסו המים בתוך הוואטין מבפנים שלא יגיעו לתוך אזנה:

והנה לכאורה נראה להתיר מהא דרמ"א סעיף ו' דמשום סכנה לא חייצי. א"כ ה"נ הרי איכא סכנה. אך יש לדחות דהתם משום סכנה אמרינן דלא קפדי והוי מיעוט שאינו מקפיד. וכ"כ הלבוש הטעם דמשום סכנה אינו מקפיד מיקרי וכ"כ הר"ש גבי חץ של מתכות לרבי דמשום סכנה מיקרי אינו מקפיד. ועי' בס"ט ס"ק י"ט. אבל כאן אף דהוי סכנה בביאת מים לאזנה. מ"מ הוואטין שבאזנה ודאי הוי מיעוט המקפיד משום זה שמקפדת ומסירה אותן פעמים הרבה להוציא צואת האוזן. וא"כ אכתי לא מצינו שנתיר משום סכנה בזה גם איסור דרבנן. אך אם נאמר דדין זה דהמרדכי הוא גם אליבא דהגאונים דסברי דשערות הראש נידונין בפ"ע ברוב ומיעוט. א"כ יש ראיה דמשום סכנה מתירין איסור דרבנן. דגם אם נאמר דהטעם דמשים סכנה הוי אינו מקפיד. מ"מ רובא שאינו מקפיד ג"כ הוי חציצה מדרבנן. א"כ ע"כ דמשום סכנה שאי אפשר להסירן אנו מתירין איסור דרבנן:

והנה הפמ"א ח"ב סי' קמ"ו כתב דע"כ המרדכי שהוצרך לג' טעמים הוא משום דאזיל בתר דעה זו דשערות הראש נידונין בפני עצמן דאם לא כן הי' לו לומר הטעם שאינה מקפדת והוי מיעוט שאינו מקפיד. וכל הנשים שיש להן חולי זו אינן מקפידות להסירן. אלא ודאי משום דשערות הראש נידונין בפני עצמן. ואין מועיל טעם זה. משום דהוי רובא שאינו מקפיד ע"ש. ויש לדחות דיש לומר דהמרדכי מסתפק בזה אי זה מיקרי אינה מקפדת. דהרי יש לומר להיפך דאדרבה ברצונה ודאי להסירן אלא שמפני סכנה אינה יכולה להסירן. וזה מיקרי מקפדת. ויש לומר דזה תלוי בב' פירושים שבר"ש בפלוגתא דרבי ורבנן בחץ של מתכות דאינו חוצץ לרבי. ופי' הר"ש בחד טעמא משום דסכנה הוא להסירו. וא"כ רבנן דסברי דחוצץ ע"כ לומר דסברי דלא מיקרי משום זה מיעוט שאינו מקפיד כיון דבאמת רצונו להסירו אלא שאינו מסיר רק מחמת סכנה. ובפי' ב' כתב משום דפליגי אי עיילו בי' מייא. וא"כ יש לומר דגם רבנן מודו לסברא זו דכל שעכ"פ אין רצונו להסירו מפני הסכנה אינו מקפיד מיקרי. ולזה כתב המרדכי מתחלה ב' טעמים אחרים שיש לומר שאפילו מיקרי מקפדת לא הוי כאן חציצה משום בלוע או שדמיא לקשירה. ובטעם הג' כתב דמשום סכנה מיקרי הכי רבותייהו. שאינה מקפדת מיקרי משום דאורחייהו בהכי. מיהו יש לומר דהכי רבותייהו שכתב המרדכי עדיף מאינה מקפדת וזה מועיל אפילו נגד איסור תורה וכמו שהעיר על זה מהא דעיבור דשם הוא אפי' נגד איסור תורה. דמכוסה כולו. וא"כ יש לומר דהמרדכי סובר דמשום סכנה אכתי מיקרי מקפדת וכרבנן דפליגי על רבי וגם אם נאמר דשערות הראש נידונין בפ"ע והוי רובא המקפיד דאסור מה"ת. מ"מ מפני הג' טעמים לא מקרי חציצה. וכ"כ הפמ"א שם. אך בלבוש כתב להדיא הטעם דמפני סכנה אינה מקפדת. וכבר הקשה הפמ"א דטעם זה אינו מועיל למה שפסק הוא עצמו דשערות הראש נידונין בפ"ע. וא"כ הוי רובו שאינו מקפיד. וע"כ דטעם זה לא קאי רק על מיעוט שערות בראש אם נעשה בהן קאלטאניס ע"ש. ואפשר לומר ולתרץ דמה שגזרו חז"ל על רובו שאינו מקפיד היינו שאינו מקפיד להסירו וכמו כן נמי להיפך דאין קפידא אם מסיר אותו. אבל במה שיש קפידא שלא להסירן משום סכנה והוא רוצה בקיומו. על זה לא גזרו חז"ל. וזהו טעמא דהמרדכי דהכי רבותייהו כמו גבי עיבור. דשם גבי עיבור אדרבה היא רוצה שישהה בבטן להתגדל כל זמנו שלא יהיה נפל ועדיף זה מאינו מקפיד לחוד אבל אינו מקפיד גם בהסרתן. וכן הוא ברשב"א לענין צבע שצובעות הנשים שכתב שם דאעפ"י שרובו ואינו מקפיד חוצץ כאן אינה מקפדת ורוצה להיות שם והוי כגופה ע"ש. וזהו ג"כ כוונת הלבוש כיון דאינה מקפדת להסירן מחשש סכנה הרי אדרבה היא מקפדת שלא להסירן. וא"כ אין זה נכלל במה שגזרו על רובו שאינו מקפיד. דהתם אין קפידא בדבר בין בהסרתן ובין שלא בהסרתן. וזה מדוקדק בלשון רמ"א בסעיף ו' במה שכתב וסכנה להסירם לא חייצו. דמשום דסכנה להסירם היא מקפדת שלא להסירם. וא"כ אין זה בכלל רובו שאינו מקפיד לחוד. ומעתה אין ראי' כלל מהא דסעיף ו' לנ"ד בין אם נאמר דשם מיירי רק במיעוט שערות ומיקרי משום סכנה מיעוט שאינו מקפיד. ובין אם נאמר דאפי' ברוב שערות. ומשום סכנה אין זה בכלל גזרת חז"ל משום רובו שאינו מקפיד. כיון דכאן מקפיד שלא להסירו. אבל מ"מ לא מצינו דבמה שודאי גזרו חז"ל יהיה מותר משום סכנה וכאן בנ"ד הרי ודאי מיקרי מיעוט המקפיד. משום שמקפדת להסיר הוואטין לנקות צואת האוזן. ובכה"ג גזרו חז"ל משום חציצה:

ובתשובת רע"א סימן ס' כתב דלשיטת הריטב"א דביה"ס מה דבעינן ראוי לביאת מים הוא דרבנן. וגם שיעורו מה שחוצץ הוא דרבנן. א"כ הוי תרי דרבנן. ובזה יש לסמוך על רבי בחץ של מתכות דאינו חוצץ משום סכנה בשעת הדחק כזה דאם נידון לחציצה תהיה טמאה לעולם. אך אכתי הרי יש לומר דהתם משום סכנה מיקרי לרבי מיעוט שאינו מקפיד ומשום זה היקל. אבל לא כן בנ"ד:

אמנם יש לומר דלשיטת הלבוש ודאי לא פליגו רבנן על זה דמשום סכנה הוי אינו מקפיד. אלא דפלוגתתן הוי דודאי גם רבי מודה דגם בחץ של מתכות רוצה להסירו אלא שסכנה הוא להסירו בעצמו כי אם ע"י רופא מומחה וכיון שעכ"פ בשעת טבילה אין רוצה להסירו. בזה סברת רבי דאינו חוצץ. ורבנן פליגי כיון דעכ"פ יסירו באיזה זמן אף שאינו רוצה להסירו בשעת טבילה הוי חציצה. וכ"כ שם בתשו' רע"א. ואם נאמר כן בזה שפיר י"ל סברת הגרע"א. דבתרי דרבנן סמכינן בשעת הדחק על רבי וכיון דבשעת טבילה אינו רוצה להסירו משום סכנה לא הוי חציצה. אך אין לנו ראיה כ"כ לומר כן. כיון דבהא דחץ יש שם בר"ש ב' פירושים. ועוד יש לחוש בנ"ד דהוואטין שמשמת באזנה ומצטרכת גם להסירם באיזה פעם כדי לנקות האוזן היא אינה משמת בתוך האוזן בפנים בעומק שהוא ביה"ס רק היא משמת אותן עבים שתוכל לתפוס הוואטין באצבע כדי להסירן ובזה הוי חציצה גם על מקום גלוי שבתוך האוזן. ומקום גלוי בבשרה ודאי מעכב ביאת מים אפי' כחוט השערה מה"ת לכ"ע. וחל בזה גזרת חז"ל בחציצה. ע"כ נראה דתשרה קודם טבילתה במקוה הוואטין במים שיכנסו המים היטב בהוואטין. ואח"כ תלחץ הוואטין הרבה עד שתוציא מהם המים ולא ישאר בהוואטין רק טופח להטפיח. ואח"כ תכניס באזנה ואז יהי' החיבור הטופח להטפיח למי המקוה. ואם גם זה קשה לה וסכנה בדבר. אז אם תדקדק להכניס הוואטין בעומק הרבה שלא יתכסה מקום גלוי מהאוזן אז יש מקום להקל על פי סברת הגר"ע אם יסכימו גדולים על זה. סליק:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה