אור ברסלב
עמק שאלה חלק יו"ד › סימן א

עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי

חלק יו"ד · סימן א

חלק יו"ד

שאלה שוחט שנמצא שאבד חוש ההרגשה מהו הדין של הבשר. והכלים למפרע:

תשובה. הנה לכאורה דין זה תלוי בפלוגתא ביו"ד סימן א' והנה הראיה שהביא הט"ז שם מהא דמקוה שנמדד ונמצא חסר ע"ש. לכאורה צ"ע דהא הטו"מ כתבו דאם מסתפק מיקרי יודע. וא"כ אף דשכח זה כמה אפשר דעד עתה היה מסתפק בזה ומספק היה אוסרה. ועתה נראה לו לומר על איסור זה דמותר ולא דמי למקוה:

אך באמת יש להסביר גם במקוה כן באם היתה יתרה על השיעור ועתה נמצאת חסרה טפה אחת מהשיעור. אף דאפשר לטפה אחת להחסר בב"א כמ"ש בתשובת ח"צ סימן ג' מ"מ כיון דהתחיל להתחסר כבר אף דחסרון זה לא פסלה עדיין תלינן דגם טיפה זו נחסרה זה כמה. א"כ בשוחט ג"כ כיון דהתחיל לשכוח תלינן דגם שכחה זו הפוסלו שכח זה כמה. וראיתי בשו"ת ב"ח סימן א' שהשיג ג"כ על הט"ז דל"ד למקוה דתיכף שחסר מקצתו אין הטובל עולה מטומאתו כל עיקר. הלכך כיון דחסר ואתא אתרע לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן מאימת אזלינן לחומרא. משא"כ בשוחט דאף דשכח ואתא אפשר שכח מקצת דברים שאינם אלא חומרא בעלמא עכ"ל. הרי מוכח דלדעתו אם נוכל במקוה ג"כ לומר כן כמו אם נחסר רק טפה אחת מהשיעור היינו אומרים דהשתא נעשה אף דהיתה יתרה מהשיעור וע"כ דהתחילה להתחסר מכבר. ולכאורה נראה כן מלשון רש"י נדה (דף ב') דפי' על הא דאמרו שם חסר ואתאי וז"ל והואיל ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן אימת הלכך ריע טפי מבאשה עכ"ל. משמע דוקא ביצא ודאי מחזקתה מכבר. אבל בטפה אחת דאפשר דלא יצאה כלל מחזקתה. אף דודאי התחילה להתחסר מכבר לא תלינן דגם טפה זו חסרה מכבר. ואין להוכיח מהא דאיתא בסי' ר"א סעיף ס"ה דאם לא הוחזק להיות מימיו מתמעטין פחות ממ"ס א"צ לחזור ולטבול. וכתב הש"ך דוקא אם נמצא שלם. משמע דלא נחסר אפילו טפה אחת. דשאני התם דעכ"פ זה הוחזק להיות מימיו מתמעטין אלא דלא ידעינן אם פחות מהשיעור וכיון דנמצא חסר אפילו טפה אחת אמרינן דנחסר זה כמה כחזקתו משא"כ במקוה דלא ידעינן כלל אם דרכה להתחסר:

אמנם נראה להוכיח מש"ס קידושין (דף ע"ט ע"א) בפלוגתת רב ושמואל ע"ש דהש"ס מקשה לשמואל ממקוה ומשני התם חסר לפניך ומקשה הגמרא ה"נ כן. ומתרץ השתא הוא דבגרה. ומקשה ה"נ השתא הוא דחסר ע"ש וקשה הא ע"כ המקוה לא השתא הוא דחסרה דהא חסר ואתאי ולכן יצאה מחזקתה זה כמה. אבל כאן השתא היא דבגרה ומוקמי' אותה בחזקה קמייתא ומאי מקשה. ע"כ נראה דודאי במקוה ג"כ אפשר דהשתא חסר וכגון שנמצא חסרה טפה אחת מהשיעור ומה שאמרו חסר ואתאי היינו מה שהי' יותר מהשיעור. ומ"מ כיון דיש רעותא דהתחיל להתחסר אמרינן דגם טפה זו נחסרה מאז. והשתא מקשה שפיר דהא התם ג"כ בהאי יומא דמישלם שית עשוי' להשתנות וכמ"ש רש"י ז"ל. ואף דאין לה עדיין חזקת בוגרת מ"מ דמי לרעותא דמקוה דהגם דלא יצאה עדיין בזה מחזקתה וכמ"ש התוס' בנדה שם דמשום דרגילות להתחסר מעט מעט לכך איכא למימר דמעיקרא חסר. והיינו משום דעשוי להשתנות במשך זה הזמן שהתחילה להתחסר. ה"נ כאן דעשוי' להשתנות מצפרא. איכא למימר בצפרא בגרה. וא"כ מקשה שפיר דאם כאן לא נחשוב הרעותא ונומר דהשתא בגרה. גם במקוה נאמר כן אף דיש רעותא דחסרה. מ"מ האי טפה דפחתה השיעור אפשר דהשתא נעשה. ובאמת גם המקשה ידע מהסברא דחסר ואתאי. ומ"מ מקשה שפיר וכמ"ש:

ובזה יש לתרץ קושית התוס' שם ד"ה ושמואל דמקשו דהא גם על רב קשה דהא ס"ל כן דוקא באין חזקה דנערות ולפי מה שכתבתי לא קשה כלל. דהא גם המקשה ידע מזה דחסר ואתאי. וא"כ איך יוקשה מזה על היכא דאין רעותא בחזקה וכבמקוה. אלא מקשה על האי יומא דמשלים שית דזה דמי למקוה כנ"ל. (ואין לדחות ולומר דלא ידע המקשה מסברא דחסר ואתאי. וגם התרצן לא רצה לתרץ כן משום דלפי המסקנא בנדה הוי הטעם משום דהוי תרתי לרעותא. ואין חילוק בין חסר ואתאי או לא. ולכן מתרץ לו כאן לפי המסקנא דשם. חדא דזה דוחק ועוד דהתוס' בחולין (דף ו') ד"ה סכין בתי' א' מחלקים בין מקוה לסכין משום טעמא דחסר ואתאי. ובנדה (דף ב') ד"ה התם מחלקים ג"כ בזה בין נגע למקוה. וברוקח סימן שפ"ו ג"כ מחלק בזה בין גבינות למקוה דהתם חסר ואתאי והעמיד טמא על חזקתו והמרדכי פ' א"ט בשם הר' יוסף קולציף מחלק ג"כ בזה דבגבינות ליכא למימר חסר ואתא כמו במקוה. הרי דתפסו האי חילוקא אף להמסקנא. וכן מצאתי בשו"ת ב"ח סימן א' שכתב כן. וראייתו מדלא אמר בהאי תירוצא דתרתי לרעותא לישנא דאלא. אלא ע"כ צ"ל דסברת המקשה כמו שכתבתי. ובפ"ת כתב דלא פסיקי להו לתוס' אי קיימא האי חילוקא למסקנא ולכן לא כתבו תי' זה בנדה שם ד"ה תר"ל. וצ"ע דהא חלקו שם בזה בין נגע למקוה. ומיהו מתוס' כתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה אבל היכא. מוכח דמשום תר"ל לחוד בלא טעם דחסר ואתאי אסרינן. והארכתי בזה בחי' נדה) וא"כ נאמנו דברי הט"ז דאף דבשוחט לא יצא ודאי מחזקה. מ"מ כיון דיש לו רעותא דשכח זה כמה. תלינן דשכח לגמרי מכבר. וכן כתב הד"מ בועוד י"ל מובא בש"ך שם סעיף א' דל"ד לגבינות דשם לא יצאה מחזקה מחיים ואפשר דהשתא נעשה משא"כ בשוחט עכ"ל והיינו ג"כ כמ"ש. והנה בתי' זה תמה הכו"פ דמה נעשה לדידן דמוקמינן על החזקה אף בהוגלד דיצא מחזקה מחיים. ולדעתי ל"ק כלל דשם דוקא משום דטבע זו שוה בכל הבהמות דבג' ימים נעשה סרכא או גלד ושפיר מוקמינן על החזקה דמקודם. אבל כאן כיון דא"א לומר השתא נעשה. איזה זמן ברור אשר תתן לו לומר דאז נעשה זאת ששכח. הלא זה תלוי בדעות ולא כל אפי שוין. הלכך אמרינן דיצא מחזקה עד זמן שידעינן בודאי שאז ידע. וכעין סברא זו מצאתי בנה"ך סי' שצ"ז דמתרץ שם קושית הט"ז מהא דמפקח את הגל ולא מוקמינן בחזקת חי. ותי' הוא ז"ל דבנפל הגל שפיר אמרינן דאז מת בנפילת הגל עליו. אבל בלא זה איזה זמן תתן לו לומר דמאז מת. הלכך תלינן דעתה מת ע"ש. וה"נ בהוגלד אעפ"י דיצאה מחזקתה מחיים. מ"מ הא יש לנו זמן ידוע ע"ז ג"י. שפיר נוכל לומר דרגע אחת קודם ג"י נטרפה אבל בשוחט דע"כ התחיל כבר לשכוח ואין לנו על שכחתו הפוסלו זמן ידוע הלכך צריך שנדע זמן ברור שאז ידע:

ונחזור לענינו דאף דהוכחנו כדברי הט"ז. אבל הא עיקר הטעם הוא משום דעכ"פ יש רעותא דהתחיל לשכוח מכבר. אבל בנמצא שאבד הרגשתו הא כתב הכה"ג דזה אפשר שיאבד ההרגשה ברגע אחת. ושפיר לא נחוש שנעשה מכבר. אמנם הפ"ת כתב דהיכא דנוכל לומר דנעשה מכבר תלינן דנעשה אז. ומביא ע"ז ראיה מלישנא דגמרא התם איכא למימר חסר ואתאי. וכן דלמא הגם הגס חזיתי'. אבל לא משמע כן מדברי הפוסקים. דהא בגבינות מוקמינן על החזקה ואמרינן דהשתא נעשה. ואף דאפשר דנעשה זה כמה אף דבט"ז הביא דברי המרדכי דאף בגבינות כיון דאפשר דנעשה זה מכבר אסור. אך כל הפוסקים חולקים עליו. וכבר תמה בזה התבו"ש על הט"ז על מה שהביא מזה ראיה. וגם במרדכי איתא להדיא היפך מזה, וכן מוכח מד"מ מהא דמחלק דבשוחט לא נוכל לומר דהשתא נעשה. משמע בהדיא דהיכא דאפשר לומר כן. גם בשוחט תלינן דהשתא נעשה:

ומה שהביא הפ"ת ראיה מלישנא דש"ס התם איכא למימר חסר ואתאי בתוס' שם כתבו דבמקוה רגילות להתחסר מעט מעט ולכך אמרינן חסר ואתאי. וא"כ אין ראיה כלל מלישנא דש"ס ובחי' נדה הארכתי בזה. והנה הכו"פ תפס הסברא להיפך דבשכח הדינים. אכתי מביאו ההרגל שישחוט היטב. משא"כ בסכין אפשר דשחט זה כמה בסכינו שהוא פגום. ואנכי לא הבינותי דהא באינו מומחה ודאי לא נסמוך על מה ששחט לפנינו אפילו מאה פעמים כהוגן. הגם דהוא רגיל וא"כ גם כאן דעכ"פ שכח זה כמה. הוא דומה לאינו מומחה. ואין לסמוך על הרגילות. משא"כ באבד ההרגשה. דאפשר דהשתא נעשה למה נחוש דנעשה מכבר אף דבסכין לא תלינן דהשתא נעשה. אף אם נגע ודאי בעצם המפרקת. דשאני התם וכמ"ש הרא"ש דהא בהאי סכין ששחט נמצא הריעותא אבל כאן הא אין כאן ריעותא כלל במה ששחט כבר כיון דאפשר דהשתא אבד ההרגשה והרי זה דומה לסכין שנאבד ונמצא אח"כ פגום דמכשירין כיון דיצא בחזקת היתר [וכן מחלק בתשובת ח"ס סימן ג'] ובאמת יש להמתיק בזה סברת האגודה. מקושי' הט"ז. דהא זה הוא רק לר"ח. משום דשאני הכא דכיון דכבר יצאו הבהמות מחזקת איסור ואוקמינן אותם בחזקת היתר צריך אתה לידע דבר ברור שתוציא אותם מחזקה שהחזקנו אותם מכבר. ואף דבמקוה מטמאינן למפרע. הרי יש כאן עוד ספק שמא שחט שפיר אח"ז ראיתי סברא זו ברדב"ז:

היוצא לנו מזה דודאי לא נחזיק ריעותא בנ"ד גם לדעת הט"ז ואמרינן דהשתא נעשה. כן נראה לע"ד:

תוכן העניינים

עמק שאלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה