עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
חלק חו"מ · סימן א
כבוד ב"ג הרב החריף המפורסם לשם ולתהלה תהלתו נודע בשער בת עמו גן הדסים אוצר בלום כש"ת מו"ה משה שליט"א אב"ד דק' בארדפעלד:
הן שלח רו"מ חריפתו ע"י ש"ב בנש"ק הר"ר משה מקהלתם בדבר שאלה אחת אשר התעלמו לפני רו"מ בדין. אשר אחד המחזיק אורענדי בעיר מוזיל המקח ומוכר י"ש לכפרים הסמוכים. והיהודים היושבים בחזקת הכפרים טענו עליו כי מזיק להם במחייתם כאשר האריכו בטענתם. וזה משיב כי בשלו הוא עושה וכבר יש להם פס"ד ממרן הגאון הק' מו"ח ז"ל כי רשאי הוא. ורו"מ יצא בפלפול עצום והאריך הרבה למחות בידו מצד כמה טעמים. מצד עני המהפך בחררה. ומצד יורד לאומנות חברו. ומדין מזיק וגוזל ממש והאריך הרבה בכל פרט:
והנה מה שבא באמצע דבריו לתמוה על הסמ"ע סי' שפ"ו דבבא לביתו לא שייך דין מערופיא אפי' לאותן הדנין דין מערופיא. ותמה מעלתו דלמ"ש המהרש"ל דאותן הדנין דין מערופיא יוצא בדיינים משום דמדמין זה למצודת הדג דהוי כמאן דמטיא ליד הראשון ובודאי דאין חילוק בזה כיון דהוי גזל ממש. זה תורף דברי כ"ת:
ואנכי לא אבין בזה דהדבר פשוט כיון דבא לביתו והתחיל הוא עם השני. שוב אנו רואין דלא הוי כמאן דמטי' לידי' דראשון. וגם במצודת הדג אם הרחיק הב' כשיעור פרסה ואעפ"כ בא הדג למצודה של הב' לא מצינו דיהי' גם בזה יוצא' בדיינים. דהרי אנו רואין דלא הוי מטיא לידי' דראשון:
אמנם ודאי דכאן לא דמיא להא דסמ"ע סי' שפ"ו משום דכאן מיקרי ע"י השתדלותו כיון שהוזיל המקח. אבל מ"מ מה שבא עליו רו"מ מטעם עהמ"ב ז"א דכל עיקר טעמא דעה"ב הוא משום דהי' לך להשתכר במק"א. ומטעם זה דעת רבינו תם ושארי פוסקים דגבי מציאה והפקר דאין מזדמן במק"א לא שייך עוד דין עני ה"ב. ואפי' לרש"י ורשב"ם דגם בזה הוי דין עה"ב. היינו משום דמ"מ גם בזה כיון שהוא דבר המזדמן וכבר הפך בה זה. אמרינן לך למק"א. הנה זה לא שייך אלא בדבר המזדמן בשכירות או גם במציאה והפקר. אבל לא בעוסק בשלו אף שגורם היזק לחברו עד שלקח מחייתו. אם אין בזה איסור מצד הדין לא שייך בזה גם הא דעה"ב. דאין שייך כאן הטעם דילך וישתכר במק"א. דהרי הוא עוסק בשלו ומי ידחה מפני מי והראי' מהא דסי' רכ"ח דמותר לכתחלה להוזיל השער להרבות הרגלים. אף דמשמע שיש שער קצוב בשוק ולא שייך בזה טעמא דחסרון פיסוק דמים וגם כבר הורגלו הקונים אצל חברו. וגם מיירי גם במיני מזון שמוכרחים הקונים לקנות. מ"מ מותר להוזיל השער כדי שיסיר הרגלים [מחברו] שיבואו אצלו. וזה מותר גם לכתחלה. וא"כ ה"נ הרי הוא עוסק בהאורענדי שלו שיש לו מכבר. ואף שעושה פעולה להרבות הקונים אצלו ולהסיר הרגלים מחברו. מ"מ לא שייך בכאן טעמא דעה"ב דילך וישתכר במק"א דהרי בשלו הוא עושה. וע"כ לא חקרו המהרש"ל והמ"ב והב"ח אי שייך באורענדי דין עה"ב אלא במי שבא לשכור האורענדי שמחזיק חברו. דבזה שייך דין עה"ב שהחזיק חברו ומה לך לילך לקחת אורענדי זו שכבר הפך בה חברו. אבל לא באורענדי שלו שכבר הוא מחזיק אותה כמו חברו אף שהוא עושה פעולה כדי שירויח בשלו ועי"ז יגרום היזק לחברו. לא שייך בזה דין עני המהפך בחררה. וגם מערופיא למאן דסובר דנקרא רשע. היינו ג"כ משום דילך אצל עכו"ם אחר אבל כאן לא שייך כ"ז. ובמהרי"ט כתב דיורד לתוך אומנות חברו בשל הפקר. ומהפך בחררה בשל שכירות שניהם שוין דנקרא בהן רשע ע"ש. והיינו כמ"ש התוספות בב"ב ובקידושין גבי מצודת הדג הטעם משום דבכמה מקומות יוכל למצוא מקום שיפרוס מצודתו. וא"כ גם בזה שייך טעמא דעה"ב:
והחת"ס בסי' ע"ט כתב להוכיח מתשו' מהר"ם דאף דלא קי"ל כר"ה מ"מ רשע מיקרי. ולענ"ד הדבר תמוה דכיון דמותר מן הדין משום דעוסק בשלו שוב אין כאן טעם לחייבו גם מדין עה"ב. והא דתשובת מהר"ם שהביא הא דר"ה. היינו להוכיח מזה דמה שעושה פעולה להסיר הרגל ממנו. מיקרי יורד לאומנות חברו ובזה ממילא גבי מערופיא שייך טעמא דעה"ב. דילך אצל עכו"ם אחר. אבל בהא דר"ה עצמו היכא דבשלו הוא עושה כיון דאין בזה איסור מן הדין אין בזה גם טעמא דעה"ב. ועי' בש"מ לב"ב בד"ה עלה בידינו שכתב וז"ל ואחד מבני מבוי שעושה רופא או אומן אין חברו רשאי לעכב וכו' ואין זה דומה לעהמ"ב וכו' לפי שמצוי לו ליקח לחם מן הפלטר בדמים. לפיכך כשהוא קונה חררה שמהפך בה חברו מיקרי רשע. אבל זה אין לו מקום לקבוע אומנתו כמו במקום הזה וכו' עכ"ל. הרי דכתב להדיא דלא שייך בזה דר"ה דין עה"ב. ואף דשם אזיל אליבא דר"ת. מ"מ ודאי גם לרש"י ורשב"ם כיון שאין כאן איסור מן הדין משום דבשלו הוא עושה שוב לא שייך בזה גם דין עה"ב. ואפי' אם נודה לסברת החת"ס דבהא דר"ה גם לדידן מיקרי עכ"פ רשע. היינו להעמיד רחיים אחר שהעמיד חברו מתחלה ובא הוא אח"כ לירד לאומנתו. דגם בכה"ג שייך עכ"פ כעין טעמא דעה"ב דמה לך לירד לאומנות חברך מתחלה. עשה עסק אחר. אבל היכא שיש לו אומנות חברו מכ"ר ר והוא עושה פעולה להשביח אומנותו אף שבזה דוחה את חברו מאומנותו לכ"ע לא שייך בכה"ג לדון דין עה"ב. וכמו בהא דסי' רכ"ח. ועי' בחי' הרמב"ן לב"ב שם במה שחולק על הר"י מיגש. והביאו הב"י בקצרה. וז"ל שם באמצע הענין כדאמרינן לעיל גבי בר מבואה דע"כ לא פליגו רבנן עלי' דר"י אלא משום דא"ל אנא מפליגנא אמגוזי אנת פלוג שוסקי. כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו. אבל הכא א"ל פסקת לחיותאי. אחר שהעמיד תחלה לאו כ"כ. וכן נמי סיפא דמתניתין בהכי רהיטא דלא פליגו רבנן ור"י אלא בבעלי אומנות אבל מי שאין לו לירד לאומנות משום מרויח תרעי ודאי לאו כ"כ עכ"ל. הרי דלדברי הרמב"ן ר"ה עצמו מחלק בזה דהוא דאמר כרבנן. והיכא דכבר יש לו אומנות חברו ורוצה לתקן עצמו גם הוא מודה. א"כ לדידן דלא קי"ל כר"ה ומותר אף לירד לאומנות חברו. אף שנודה לסברת החת"ס דמ"מ מיקרי רשע גם לדידן. מכל מקום בכה"ג שגם ר"ה מודה דמותר מ"ה ודאי לא מיקרי לדידן גם רשע ומותר לכתחלה:
ובזה הי' מקום ליישב קושית השואל שבתשו' ד' חיים סי' י"ט דלענין מה העתיק הרי"ף טעמא דאנא מפליגנא אמגוזי. כיון דלדידן אין הלכה כר"ה וא"צ לטעם זה ולפ"ז י"ל דמשום הא דר"ה עכ"פ מיקרי רשע כמ"ש החת"ס. אבל בטעמא דאנא מפליגנא אמגוזי וכמו שפי' הרמב"ן שאין זה בא אלא לתקן עצמו שוב לא מיקרי גם רשע. ולכאורה יהי' מזה ראיה לסברת החת"ס כדי לתרץ בזה דעת הרי"ף. אבל א"צ לזה. ויתורץ לקמן:
והנה כפי פי' הרמב"ן בהא דאנא מפליגנא וכו' מוכח להדיא דגם רש"י מפרש כן שכתב בב"ב שם בד"ה אבל הכא וז"ל שזה שהעמיד תחלה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי עכ"ל. דמוכח דכאן משום שזה העמיד תחלה וזה רוצה לירד לאומנותו. אבל בהא דחלוק קליות הוי טעמא משום שכבר יש לו אומנות כמו חברו. וזה שאמרו בגמרא אנא מפליגנא אמגוזי. היינו שאין כונתו רק לתקן עצמו ולא לגרוע אותך. וא"כ לפ"ז גם בסיפא דמתני' שם דלא יפחות השער. איכא טעם זה משום שיש לו כבר אומנות זו כמו חברו. ואינו עושה אלא לתקן עצמו להרגיל קונים אצלו. וכמ"ש הרמב"ן להדיא דגם סיפא דמתני' בהכי רהיטא. ובזה א"צ עוד לפלפול של רו"מ בדברי רש"י בב"ב שם שכתב לפרש על סיפא דמתני' מה דמקשי בגמ' מ"ט דרבנן. למה נקיט לשון ברכה. ולפי מ"ש הרמב"ן הנה זה פשוט דלמה הוצרך להקשות עוד מ"ט דרבנן. הא כבר הקשה ברישא דמתני' בהא דת"ק. ותי' לו דאנא מפליג' אמגוזי והיינו דאינו אלא מתקן עצמו. וטעם זה מספיק גם על סיפא דמותר לפחות השער וכמ"ש הרמב"ן. א"כ מה מקשה עוד מ"ט דרבנן. ולכך הוכרח רש"י לפרש דקאי ע"ז מ"ט נקיט לשון ברכה. וכן מוכח מהרי"ף שם שהעתיק רק הקושי' דרישא מ"ט דרבנן ותי' דאנא מפליגנא וכו'. ולא העתיק הקושי' גם על הסיפא ותי' הגמ' בזה משום דרויח תרעא. א"ו דתי' דרישא יתורץ גם על הסיפא. וקושי' הגמ' מתחלה לא הי' רק מ"ט נקיט לשון ברכה. וכמ"ש רש"י. ומדברי הרמב"ן מבואר שם דגם טעמא דרויח תרעי אינו מועיל רק לתרץ דמשום זה הוא זכור לטוב. אבל עיקר ההיתר הוא משום טעמא דרישא דאנא מפליגנא אמגוזי. דהיינו שאינו בא אלא לתקן עצמו. ובזה ממילא מיושב קושי' השואל דלמה העתיק הרי"ף טעמא דאנא מפליגנא אמגוזי. כיון דלדידן ממילא אין הלכה כר"ה דהרי מ"מ בבר מתא אחריתי דגם לדידן הלכה כר"ה והיכא דלא שייך אנא מפליגנא. אף דאיכא טעמא דרויח תרעי אינו מועיל וכדעת הרמב"ן החולק על הר"י מיגש. ולכך העתיק הרי"ף רק טעמא דרישא ולא טעמא דסיפא:
ומ"מ גם דברי השואל שבתשו' מרן יתכנו לומר דח"ק ולפחות השער מיקרי מזיק טפי מהא דלהעמיד רחיים דאיכא טעמא דירוש'. ול"ק עליו קו' מרן דא"כ ר"ה דלא כמאן. דבהא דר"ה גם ר"י מודה. משום דודאי גם המקשן בס"ד ידע חילוק זה. דשאני שם שיש לו כבר אומנות חברו ואינו בא אלא לתקן עצמו. ורק בס"ד דב' הנושאים שוים דכמו דלר"י דהיכא דיש לו אומנות כבר אסור להיות מזיק הרבה אף שאינו בא אלא לתקן עצמו. כמו כן בהא דר"ה אף שאינו מזיק ברור בזה. דיכול לומר מה דפסקו משמיא יהבי לך. מ"מ כיון שזה בא לירד לאומנות שהעמיד חברו מתחלה גם כן אסור. דמכל מקו' מזיק הוא ויכול לומר פסקת לחיותאי אף שהוא ספק למה לך לירד על חיי על ספק. והתרצן דחה לי' דמ"מ מה שבא לירד לאומנות חברו שהעמיד זה תחלה גרע הרבה. ובזה ניחא גם קושי' מרן בסי' י"ח מדברי התוס' ד"ה תנאי הוא. דהא ר"י ודאי חולק על הברייתא דעושה חנות אצל חנותו של חברו. וע"כ דזה לא הוי מזיק יותר. די"ל גם לדברי התוס' דעכ"פ בזה לא נדחה ס"ד דהמקשן דאם נחליט לאסור בזה דח"ק אף שהוא מזיק הרבה מ"מ הרי יש לו אומנות זו מכבר. כל שכן שנאמר דאין לירד מתחלה לאומנות חברו שהעמיד זה תחלה. אף דבכה"ג אין מיקרי מזיק ברור ואין מועיל טעמא דעוסק בשלו. דהרי ה"נ אין מועיל טעמא דעוסק בשלו בהא דח"ק. אף דשם הוי מזיק ברור מ"מ ה"נ איכא שם טעמא לשבח דאינו בא לגרוע חברו ורק לתקן עצמו דזה ודאי מיקרי עוסק בשלו ואין מועיל לר"י א"כ מוכח דפליג ר"י. (ודברי התוס' לכאורה נפלאו בעיני דהא יוקשה למה פסק ר"ה כיחיד ולכך הוצרכו להביא הברייתא כרשב"ג וא"כ גם ר"ה סובר כרבים דהיינו כר"י וכרשב"ג. וא"כ מה הקשו התוס' וצ"ע):
והנה בתשובת ב"א סי' כ"ז רצה לומר דאפי' לדעת הש"י והמ"ב דהיכא דדוחהו ומפסיק חיותו לגמרי. מצי מעכבו. מ"מ אין הדברים אמורים אלא כשדוחהו ובא במקומו של הראשון אבל לא כשיושב במקומו ועושה בשלו. אף שעי"ז בכה"ג יתבטל חיותו של חברו לגמרי לא מצי מעכב:
ולענ"ד הנה זה הדבר יהי' בפלוג' דהרמב"ן שם והובא בב"י כתב וז"ל אבל בני המדינה רשאין להתנות שיומכר בכו"כ ואם לאו שיושיבו שם א' מהם ובלבד בשער היפה לשניהם עכ"ל. הרי דאפילו בני העיר שהם רשאים ועושים בשלהם מ"מ אין רשאין למכור בזול הרבה כשמושיבין אחד מהם למכור ודוקא בשער היפה לשניהם רשאין. וע"כ משום דכשמוכרין בזול הרבה הן פוסקים חיותן של החנונים לגמרי ובזה אין מועיל אפי' עושין בשלהם וכמו שכתב בתשו' רמ"א שם לדעת הא"א דלמכור בזול באופן שפוסק חיותו של הראשון לגמרי אסור וע"כ דגם הרמב"ן סובר כן. ופליאה לענ"ד למה לא הזכיר הרמ"א בתשובתו את דברי הרמב"ן. ולדעת הר"י מיגש דנראה דאפי' להוזיל הרבה מותר גם לבן מתא אחריתי ואין החנונים רשאים לעכב משום דאיכא פסידא דלוקחי' וכמ"ש הב"י. ולשיטתו היכא דעוסק בשלו ומוכר בזול אפי' הרבה. אף דבזה פוסק היותו לגמרי י"ל דאין יכול לעכב עליו כיון דעוסק בשלו. וכשמעכב עליו איכא פסידא דידי'. ולפ"ז יהי' דבר זה בפלוגתא. ולכאורה בכל ס' פלוג' בעינן לאוקמי קולא לנתבע וכמ"ש הפוסקי':
אך י"ל דכאן איכא ס"ס שמא הלכה כר"ה. דיש פוסקי' סוברים כר"ה. ובזה ודאי אין מועיל עושה בשלו וחברו מעכב עליו. ואפי' לדעת הפוסקים דסברי כר"ה בדר"י מ"מ בגונא דפוסק חיותו של חברו לגמרי משום דמוזיל הרבה. י"ל דהלכה כהרמב"ן ואין מועיל מה שעושה בשלו. וחברו יכול לעכב עליו. ובזה י"ל דאמרי' להחמיר. ואף אם ס"ס כרוב ואין מועיל בממון. היינו להוציא מיד המוחזק. אבל כאן הוי זה מוחזק כמו זה. וס' קולא לנתבע לא שייך כיון דאיכא ס"ס להחמיר נגדו. ועי' בחי' הרמ"ה שם אחר שכתב כדברי הר"י מיגש סיים דאם הלוקחים עכו"ם אפי' היכא דלא שוי עסקיהו להדדי לא בשופרי ולא בדמים דינא הוא דמעכבי עלייהו ע"ש. הרי כיון דלא שוי עסקיהו אהדדי בשופרי הוי זה כעסק אחר וכמ"ש הרמב"ן הביאו הב"י. א"כ למה יעכבו הא הם עוסקים בשלהם ואין עוסקים כלל בשל חברו. וע"כ דמיירי בגונא שיהי' מזיק הרבה להחנונים דבכה"ג מעכב לכ"ע. ויש לדחות זה:
ומ"מ במדינותינו הנה דבר זה חמור הרבה ונוהגין לעכב ביד המזיק. וכמו שפסק רו"מ. ולענ"ד הנה זה נכלל בהתקנה שלא להשיג גבול חברו בחזק' אורענדי וכמבואר במהר"מ מלובלין ושאר פוסקים. ואין לך השגת גבול יותר מזה ומכ"ש אם עי"ז יצמח שיהי' חברו מוכרח לעזוב חזקתו. ועי' בתשו' גנת ורדים במה שהעתיק כללי התקנות. ובכלל התקנה הוא אפילו על דיבור שאין רוצה לשוכרה משום שהוא חזקת חברו אסרו בזה שמא יצמח מזה גריעותא למחזיק:
ומכל שכן בעושה מעשה כזו בידים לגרוע מחייתו ואפילו בספק אם זה הוא בכלל התקנה. אף שבכל ספק תקנה אזלינן לקולא למחזיק. היינו להוציא מידו. אבל למנוע שלא יזיק. ודאי אפילו בספק אזלינן להחמיר. כיון דכל התקנות נעשו בחומר וכו'. וחזי מה עמא דבר במדינותינו ויפה פסק מעלתו בזה:
והנני בזה ידידו דודו המברכו תמיד כל הימים ויגדיל תורה ויאדיר כחפץ לבבו ולבב דורש שלו' מלונ"ח מרדכי דוב באמו"ר הרמ"ז שליט"א. סליק: