עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן קג
שאלה. ע"ד תשובת כת"ר אשר שלח לפני בענין גט שכתב המסדר מרדכי המכונה מאטיל ביוד אחר הטית. לכהן אחד שהחזיר גרושתו ובקישוי עלה להביאו לזה שיתן גט. ועתה קמו מערערים לפסול הגט מחמת יתור היוד. והכהן הלז מסרב ליתן גט אחר. וכ"ת האריך בזה להכשיר הגט ורצון כת"ר שאכתוב הסכמתי ע"ז. הנה מה אדע שלא ידע כת"ר וגם אנכי מונע עצמי מלהשיב להלכה בענין שמות מאז אשר נתיסרתי בעת השרפה שנשרף אצלי חיבור שלם שהי' לי בענין שמות ויצא מלבי הכללים ופרטים מה שנתחדש לי. ועתה מוטרד אנכי. ע"כ אין אני משיב להלכה בזה. אך שלא לסרב לגדול כמותו ירבו בישראל אשיב קצת:
תשובה. הנה מ"ש כת"ר דכל האחרונים הסכימו להקל בכה"ג שאין שינוי במבטא לא ידעתי למה לא יקרא זה שינוי במבטא דהרי כתבו הפוסקים בשם מהריב"ל דבנקודות בחסרון ו' או י' כ"ע קפדי והוי שינוי השם. וא"כ במקום שדוחקין הט' ונרגש היוד אם לא היו כותבין הי' היה ודאי חסרון לעכב. ומה"ט פוסל בט"ג בשם חאסיא העניא אם לא כתבו היוד משום דהוי שינוי במבטא. וא"כ ה"ה להיפך במקום שאין מדגישין אם כתבו יוד הוי שינוי במבטא. ומה שהביא כ"ת מצ"צ החדש סי' קפ"ד שמסתפק אם יש הרגש היוד גבי שם העניא חאסיא במבטא של מדינתינו. הנה אדרבה משם מבואר ההיפך דהרי חילק שם משם הלל אם כתבו מלא דבזה אין הרגש במבטא. משא"כ בשמות הללו אם נכתב היוד הוי שינוי במבטא. וכיון שנסתפק במבטא מדינתינו לכך חקר שם איך לעשות לכתחלה בזה. ומסיק לסמוך על כתיבת שטרות. דאם אנו מסופקין אם נרגש היוד הרי ממה דכן כותבין בשטרות נראה שתפסו העולם שיש הרגש יוד בזה. ע"ש שכן כונתו. אבל כיון שכ' כת"ר שיש עוררים לפסול הגט מפני הי' א"כ ודאי אצלם המבטא בלא דחיקת היוד (דאם היו מסופקין בזה הי"ל לכתוב תמיד ביוד למה שכתב כת"ר שבאגרות ושטרות כותבין מאטיל ביוד וכפי הכרעת הצ"צ החדש רבן של מדינתם) וא"כ כשכתבו היוד הוי שינוי במבטא וכמ"ש גם הצ"צ החדש. וא"ל דדוקא גבי העניא חאסי' שם הוי שינוי במבטא משום דהיוד נראה ג"כ נעה אבל כאן לא בא היוד להיות נעה רק לדגישת הט' וכיון שאין בהיוד להיות נרגש אין זה נקרא שינוי במבטא. דזה אינו דמשמע ודאי דמה שיש חילוק בין דגש לרפה הוי שינוי במבטא כמו זיינויל זיינביל או פייבוש וייבוש שכ"ז אין בא רק מצד שזה רפה וזה דגש. ועי' מהריב"ל לענין שם עכו"ם. מיהו בצ"צ סי' רי"ב הביא לשון ספר מכתב מאליהו ש"ד סס"י ד' משמע קצת דכל שאין הי' נעה לא הוי שינוי. אך אין הספר לפני:
הן אמת שמסדר מהר"ם בביאור בה"מ נראה דעתו דכל שאין שינוי באות רק שינוי בנקודה לא מיקרי שינוי במבטא עיין שם בשם יעקב ויאקל. אבל לדידן נראה דגם בזה מיקרי שינוי במבטא. וכמו שכתב הט"ג והצ"צ בשם חאסיא וכדומה:
והנה במה דתלי' במבטא לשון המדינה. במ"ש רמ"א סעי' ל"ד דאם שינה בדיעבד כשר. יש ד' שיטות. דעת הס"ש ומהר"ם וב"ש דאפי' אם לא כ' כלל כפי מקומות כו"נ כשר. ואפי' בהשם עצמו ואפי' איכא שינוי במבטא. כיון דבמקום אחר קורין כן כפי המבטא. וכמו שכתב בשם זעליג וזייבל וש"מ וכן בשם יוטא יטא עי' בסדר מהר"ם שם. אף שלדעתו גם במדינתינו יש הרגש בין חירק למלופים. ודעת הלק"ט וכן דעת חותני הגאון בכלליו (וזה נראה גם דעת הכנ"י) דרמ"א לא מיירי אלא באיכא שינוי בין מקום כתיבה לנתינה. וכתבו שלא כמקום הנתינה. בזה דוקא מכשיר רמ"א בדיעבד. ודעת תשו' איתן האזרחי בסי' ל"ה דהרמ"א קאי על מה דסיים היכא דאין ידוע לשון המדינה אין לשנות ממה שנמצא בס"ג. על זה כתב דאם שינה כשר. אבל היכא דידעינן לשון המדינה ושינה פסול אפי' אם כתב שלא כמקום הנתינה לחוד. וזה דעת הט"ג ופמ"א ותשו' מהרי"ם מבריסק סי' ל"ד ע"ש. ומה שהביא בתשו' מהרי"ם שם ראי' ממהריב"ל דחיתי בתשו' דאין ראי' משם. ובצ"צ החדש סי' רל"ד הביא הג"ה מאאזמו"ר דרמ"א קאי על הכינוים אבל בעצם השם לשון המדינה הוא לעכב. אך אין מבואר דעתו הקדושה אם העיכוב הוא אפי' שלא כמקום הנתינה לחוד. או אם הקולא הוא אפי' שלא כמקום הכו"נ. בטעמא דמלתא לחלק בין שם העצם וכינוי. בענין שינוי כפי המבואר בצ"צ תלוי זה בהא דמהרא"ש גבי שם זוהי דכיון דנכתב שם ממילא ידעי דזהו שם זויי ע"ש. אבל קשה לפ"ז למה תלה ברמ"א במבטא המדינה הא בהא דמהרא"ש שם זוהי אינו שם מבטא מדינה כלל. אך אפשר לומר ע"פ מה שכתבו האחרונים לחקור אם המכונה קאי על האדם או על השם. ואם נאמר דמכונה קאי על השם ולא על האדם. בזה שפיר נבין החילוק דאף שכ' הכינוי כפי שנקרא במדינה אחרת מ"מ הרי גם זה אמת דשם זה נקרא בכינוי זה במדינה אחרת. אבל עצם השם דקאי על האדם המגרש ודאי או המתגרשת שהם עומדים במדינה זו ואינם נקראים כך שפיר מעכב דאין כאן ס"ד במקומו. ולפ"ז י"ל דבצד החומרא יש להחמיר אפי' בשינוי מקום הנתינה לחוד. ובצד הקולא הוא אפי' שלא כמקום כו"נ. מ"מ בדיעבד כשר כיון דהמכונה קאי על השם והרי השם באמת יש לו גם כינוי כזה. אבל אם נאמר דטעמא דמקילין בכינוי הוא משום הא דמהרא"ש משום דשם העצם מורה על הכינוי אף שנחשוב זה לשינוי. י"ל דבזה אין להקל רק אם איכא עכ"פ מקום כתיבה דיש פוסקים סברי זה לעיקר. אבל שלא כמקום כו"נ י"ל דעל טעם זה לחוד אין לסמוך כ"כ דגם המהרא"ש לא סמך על טעם זה לחוד. וכן י"ל להיפך דגם בשם עצמו היכא דאיכא מקום כתיבה על כ"פ יש להקל משום טעמא דמהרא"ש דהכינוי ושם אביו הוי הוכחה ג"כ שאין זה אחר. ועי' בצ"צ סי' רל"ד אות ה' דלא רצה להקל אלא במקום עיגון גמור מטעמי' דמהרא"ש. וכאן נראה דלא הוי מקום עיגון גמור:
ולפ"ז הנה בנ"ד לכאורה תלוי בהדעות הללו כיון דיש מקומות שקורין בדגישת הי' רק שבמקום כו"נ קורין בלא י' והוי כמו מענדל מנדיל שכ' הרמ"א. ולמ"ש הנה הג"ה מאאזמו"ר נ"ע תכריע להיות עכ"פ בכינוי הלכה כהס"ש ומהר"ם וב"ש:
אך בעיקר הכלל שנתן הט"ג דאם מדגישין הט' צ"ל י' אחר הט'. ובאין מדגישין אין כותבין. הנה בתשו' ר"ח כהן מלבוב סי' ע"א שם במוסגר כתב זה הכלל בדרך אחר. וז"ל הכלל בידינו כל מלה שהיא מלעיל דומיא דשם שינדיל אשר מדגישין השין או מענדיל שמדגישי' המ' ר"ל שהעמדת המבטא מלעיל משו"ה חסרים יוד קודם הלמד. משא"כ בשם זעליג שהוא במבטא מלרע ע"כ צריכים יוד קודם הגימל. עכ"ל. והנה אם נאמר דכונתו א' [עם סברת הט"ג] ע"כ לומר דאם מדגישין הט' שוב אין מדגישין המ' שבתחלת התיבה והוי העמדת המבטא גבי הט'. ואצלינו דאין מדגישין הט' ע"כ מדגישין המ' שבתחלת התיבה. וא"כ איכא בזה ב' מרחקים. בהמ' שבתחלת התיבה ובהט' שבאמצע. ולפ"ז אפשר לומר דאותן שהן חסרין יוד אין הכונה שכפי משפט הכתיבה אין נכתב יוד תחת הד' במענדל או הט' במאטל מפני שהן רפוין. אלא דמה"ט הן חסרין יוד שלא נבוא ליתן העמדת המבטא תחת אות אחר ונרפה האות הראשונה. אבל באמת אפי' בכתב יוד מ"מ שפיר נוכל ליתן העמדת המבטא תחת האות הראשונה. ואז ממילא נקרא הד' או הט' בלא דגושה אף שנתן יוד תחת האות. ומה"ט אין מקפידין וכותבין באגרות ושטרות י' תחת הט' במאטיל. דמ"מ כיון שנעמיד המבטא תחת אות הראשונה ממילא יהיה נקרא הט' בלא דגושה. אלא כדי שלא נטעה לרפה אות הראשונה ולהדגיש הט' או הד' להעמיד המבטא שם. לזה הם חסרים יוד. אבל עיק תלוי בהעמדת המבטא אם מלעיל או מלרע. ואם נאמר כן אז ודאי אין חשש כלל במה שכתב יוד אחר הט' דהא מ"מ נוכל ליתן העמדת המבטא תחת המ' ואז ממילא יהי' נקרא הט' בלא דגושה. וכמו שקורין בשטרות כן. ואפילו אם נאמר דכיון דאפשר למיקרי הכי והכי דהיינו גם לרפה המ' ולהדגיש הט' משום כתיבת היוד הוי כלא כתבו כלל וכמ"ש מהריב"ל. לא איכפת לן כאן דהרי עיקר השם נכתב בגט דכשר בדיעבד גם אם לא כתב שם הטפל. ומכ"ש כאן שגם שם הכינוי נכתב ונוכל לקרוא אותו כמו שקורין אותו העולם. ומה שמגרע זה שנוכל לטעות בו אף שנוכל לקרוא אותו כראוי ג"כ שזה סברת מהריב"ל שחשוב כלא נכתב. הוא דוקא בעיקר השם. וכתבתי זה במקום אחר. עכ"פ אפי' אם נאמר גם בזה חומרת מהריב"ל אין מגרע בזה יותר מאם לא כתבו כלל. וגם זה כשר בדיעבד. ובפרט שי"ל שהוא קה"ש שא"צ לכותבו:
אך כ"ז אם נאמר לכוין סברת הט"ג עם הכלל של תשו' ר"ח כהן. אבל בט"ג אות ה' מש"א ס"ק י"ד כפי מה שהביא שם מס"ג של מהרא"ש נראה היפך דברי תשו' הר"ח. וגם במה שחולק שם הט"ג דזה תלוי רק בדגישת החירק נראה דאין סובר הכלל של הר"ח. ולא אוכל להאריך עתה בחילוקים דקים כאלה כאשר אמרתי שכבר יצאו מלבי הכללים והפרטים שהיו רשומים אצלי עכ"פ לפי הכלל של ר"ח כהן אף שדינן להיות נכתבין חסרים יוד מ"מ י"ל דאם כ' בכינוי יוד אין מגרע כלל וכשר בדיעבד וזה נוסף על מה שכתבתי לפרש לענ"ד הג"ה אאזמו"ר נ"ע שבכינוי אין מגרע מה שתלוי במבטא שינוי [לשון] המדינה אפילו אם נכתב שלא כמקום כו"נ רק כפי מבטא מקום אחר וכדעת הס"ש ומהר"ם וב"ש גם בעצם השם:
ואפשר עוד לומר דבזה שכותבין באגרות ושטרות ביוד אחר הט' נעשה עכ"פ כשם מיעוט שקורין אותו ביוד. ואף שכפי הקריאה בפי העולם הוא בלא יוד מ"מ נעשה שם הכתיבה באגרות ושטרות עכ"פ כשם הטפל, וא"כ נכתב בגט עיקר השם שעולה בו לתורה וגם שם הטפל מהכינוי ובכה"ג י"ל דכ"ע מודו דכשר בדיעבד. ואף דהט"ז כתב דעל שם הכתיבה אין שייך דמתקרי. יש לחלק בין המכונה לדמתקרי. ויש להאריך בזה. עכ"פ נראה דשפיר פסק כת"ר דהגט כשר בדיעבד. ומ"מ הקולות החדשות שהביא כת"ר מדברי האחרוני' מהא דבזמנינו קורעין הגט וכן מה שהביא כת"ר מד' חי' אנשי שם. לא נתקבלו על לבבי. ואין הספרים הללו אצלי. וכל דברי אלה אינן גם לצירוף להלכה רק להשיב לכת"ר מפני הכבוד. כי רחוק אני מלהשיב להלכה בשמות. וכת"ר אין צריך לדידי. סליק: