עמק שאלה· רבי מרדכי דוב טברסקי
אבן העזר · סימן א
שאלה כהן אחד נשא אשה והוא לא איתדר עמה מכמה טעמים אשר לפי הנראה שמותר לו ליקח אשה עליה. אך אעפ"כ לא מלא לב האדם להתיר זה. עד שדיין אחד הורה לו שמותר לו לגרשה בע"כ. ועשה כן. אך הגט נמצא פסול. וכיון שהוא כהן אסורה ג"כ לחזור לו. ונמצא קרח מכאן ומכאן. ונשאלתי אם יש מקום למצוא להתיר לו באיזה אופן לישא אשה אחרת כי עדיין הוא רך בשנים ולא קיים המצוה:
תשובה. הנה שאלה זאת נשאלה מאת אדוני מו"ר חותני הגאון הגדול והקדוש שי' נצח. וראיתי אשר נגזר עלי' מאת כ"ק ופילפל בזה לברר אם הוראת ב"ד הוי אונס או מזיד אם עשה עפ"י הוראת חכם. והאריך ליישב דברי תשובת הרשב"א [שבהגהת ש"ע סוף סי' י"ז] דלמד דין זה מהא דמיכל בת שאול היתה מותרת לדוד. ואף כי מי אנכי שאשים צמרי בין הארזים ומה לתבן את הבר. אך כבר אמרו לא הביישן למד ותורה הוא וללמוד אני צריך. והנה על גוף תשו' הרשב"א הקשה הגאון בעל עצי ארזים דלמא ידע עפ"י נביא אשר פלטי לא בא עליה וכאשר העיד עליו הקרא. והגאון תירץ בספרו דעיקר ראיית הרשב"א ממירב דלר' יוסי [בסנהדרין ד' י"ט ע"ב] דסובר דנשא את מיכל אחר מיתת מירב יוקשה הא קידש את מיכל בחיי שאול ואז היתה מירב קיימת. וע"כ לומר דקידושי מירב הי' קידושין גמורין וכמ"ש המהרש"א דקידשה בהנאת מחילת מלוה. ולא תפסי הקידושין כלל באחותה במיכל. והנסיון של פלטי באמת אין סובר ר"י ואיך היתה מותרת אח"כ מירב לדוד כיון שנתנה לעדריאל והיו לה בנים ממנו. א"ו כדינו של הרשב"א והוכיח עוד דע"כ לדידן העיקר כר' יוסי לפי מה דפסקינן דאלמנותו של מלך אין נושא גם מלך. ונשי אדוניך קאי על מירב ומיכל. א"כ העיקר כר"י. אך הקשה לעצמו מן הקרא דאמר את אשתי את מיכל. הא לפ"ז לא תפסו הקידושין. ותי' דדוד קידש את מיכל לאחר שתמות מירב. וכר' מאיר בב"מ (דף ט"ז ע"ב) דסובר דתפסו בהכי קידושין. אך באמת קשה דבגמ' אמרו אליבי' דר' יוסי דלומד מן המקרא דמקיש קידושי מירב לקידושי מיכל. דמה קידושי מיכל לפלטי הי' בעבירה כך קידושי מירב לעדריאל. והשתא לר"י דעל כרחה קידושי מירב היו קדושין גמורים א"כ לא תפסו קידושי מיכל כלל. ולא היו [קידושיה לפלטי] בעבירה ולר"י א"א לתרץ כר"מ. עוד קשה הא הרשב"א בעצמו כתב הראי' מנשואיה מיכל לדוד. ואיך נימר אנן דכונתו על נשואי מירב לדוד:
והנה כ"ק מו"ח הגאון שיחי' נחית בזו הסוגי' בפלפול חד. מתחלה חידש דילמא דקידש דוד בהנאת מחילת מלוה. א"כ לדעת ב"ד של שאול דאינה מקודשת. א"כ ממילא לא נמחל החוב וצריך להחזיר לדוד. שלא מחל רק אדעתא דקידושין. וכיון שצריך להחזיר החוב ממילא לא נשאר הנאה לשאול. ושוב גם לדוד אינה מקודשת. ונחית עוד כ"ק מו"ח לומר דזה תלוי בדין ברירה. דאם נתחייב שאול למפרע מההכרזה שהי' קודם ביאת דוד. אז ממילא איכא חיוב על שאול. וכיון שלא נתנה לדוד חל על שאול להחזיר החוב. אך אם אין ברירה ולא נתחייב שאול רק כשהכה דוד הפלישתי. א"כ מה שאמר לו מקודם תתקדש בהנאת מחילת החוב הוה כאומר אי אפשי בחיובך. דנמצא דלא נתחייב שאול לדוד. וא"כ שפיר איכא הנאה לשאול. והאריך בזה הרבה ומסיק דלפי זה הוה קידושי מירב קידושי ספק משום דתלוי בדין ברירה. ואוקמוה על חזקת פנויה. ואינה אסורה לעדריאל דבדיעבד לא תצא. והבנים כשרים. וכיון שקידושי מירב היו קידושי ספק. ממילא תפסי קידושין באחותה. וכל היכא דתפסי קידושין מספק. יכול לקדשה לאחר מיתת אחותה לכ"ע כמבואר במל"מ והאריך בזה ליישב הנסיון של פלטי ומסיק הראיה ממיכל דהיתה אצל פלטי גם אחר מיתת מירב דאז ודאי תפסו בה קידושין. ואיך מותרת לדוד. א"ו משום דהוה ע"פ הוראת ב"ד. ובאמת לפי דבריו נתחזקה הקושי' דאין ראי' ממיכל דלמא ידע עפ"י נביא. ועוד דעיקר פלפולו בדין ברירה אין מקום כלל לפי המבואר בכתוב קפיטל י"ח. דאחר שכבר נעשה דוד שר צבא שלו אמר לו שאול הנה בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה וזה הי' אחר שהכה. דאז כבר נתחייב לו אפילו אם אין ברירה. וגם על עיקר הדין שכ' דאם לא נתקדשה לדוד אינו נמחל החוב. ל"ע לענ"ד הא כתב הב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ה דצריך מקודם למחול החוב. ואח"כ יאמר תתקדש בהנאת מחילת החוב. וא"כ גם לדעת ב"ד של שאול דאין מועיל זה לענין קידושין משום דלא נתן עתה כלום וכדעת הר"ן שהביא הב"ש. אבל מ"מ החוב שמחל לה מקודם שאמר תתקדש. שפיר הוי מחילה. באופן דלענ"ד קשה להעמיס ד"ק בפירוש הסוגיא:
ולפי ענ"ד נראה לפרש הסוגי' בדרך זה. דהנה למה שהוצרך המהרש"א לומר דלרבי יוסי דקידושי מירב היו קידושין גמורים ע"כ דקידשה בהנאת מחילת מלוה. לענ"ד א"ל לזה. ועוד דהא יוקשה להפוסקים דסוברים דבאמת גם בהכי לא הוי קידושין וכמבואר באה"ע סי' כ"ח. ע"כ נלע"ד לפרש בדרך זה. דבקידושין (דף ח') איבעי להו הי' כלב רץ אחריה. בההיא הנאה דקא מצלה נפשה גמרה ומקני לי' נפשה. או דלמה מצי אמרה לי' מדאורייתא חיובא מחייבת לאצילוני. ומסיק בתיקו. והנה ע"כ לא איבעי להו אלא משום דלמא יכולה לומר לו הרי אתה מחויב להציל. ולא גמרה ומקני' נפשה אבל אם מתחלה גילתה דעתה דבזה תקנה לו נפשה פשיטא דהוי קידושין. והנה כאן היו כל ישראל וגם שאול בסכנה במלחמה והי' הכרזה דלזה שירד להלחם עם הפלישתי יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו לאשה. הרי דגילה שאול דעתו דבזה שיציל נפשם מקנה לו בתו לאשה. וא"כ בההיא הנאה דהציל נפשם הוי קידושין. ובלא"ה י"ל דכאן לא שייכה האיבעי. דכאן אין יכול לומר מה"ת אתה מחויב להציל. דאין מחויב מה"ת רק היכא שחבירו ודאי בסכנה. מכניס גם עצמו בספק סכנה משום שחבירו ודאי והוא ספק וכמ"ש הכ"מ פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש. אבל לא שיכניס עצמו בסכנה ודאית שיהי' ודאי בסכנה כמו חבירו. ע"ז אין מחויב מה"ת כלל. מכ"ש כאן שדוד הכניס עצמו בסכנה גדולה שכל ישראל לא רצו להכניס עצמם בסכנה לילך להלחם אתו. וכיון שאין יכול לומר לו מה"ת אתה מחויב להציל ודאי נשאר' הסברא דבההיא הנאה דקא מציל גומר' ומקנ' נפשה. וא"כ בכאן הי' בהצלה לחוד קידושין. [הג"ה. ול"ק מהא דאדבר עליך לשלטון. דהתם כל מה שימליץ בעדה הוא שוה ממון לכן הוי מלוה עד שיפעול כל מבוקשתה. אבל אם מדבר בעדה לבקש איזה מתנה. כל זמן שלא נגמר אינה מתהנית. בזה י"ל דלכ"ע מקודשת עי' בשעה"מ פ"ה מהל' אישות הל' כ'. נמצא דלפ"ז הכא דודאי לא מתהניא עד שנגמר הדבר. ובזה הוי תחלת התנאי שיכה הפלישתי א"כ בההכאה שהרגו אז חל התנאי והצלה. ושפיר מקודשת לכ"ע). אך אכתי כיון שהי' הכרזה סתם את בתו יתן. ולא פרטו שמה הוי קידושין שאין מסורין לביאה. אך בד"מ סי' ל"ז כתב ליישב קושי' הב"י על השאלתות דהיכא שתלה המקדש ברצון האב איזו שירצה ליתן לו לא הוי קידושין שאין מסורי' לביא' ובאבני מילואים כתב דזה תלוי בדין ברירה. דאם יש ברירה שפיר הוי קידושין במה שתלה ברצון האב שיבחור לו איזו מבנותיו היום או מחר. ואם אין ברירה הוי זה קידושין שאמ"ל. רק היכא שתלה בדעת האב באיזו שהי' דעתו בשעת קידושין ממש שפיר הוי קידושין שמסורין לביאה וכמ"ש הט"ז ע' שם. והנה לפ"ז כאן הי' הכרזה את בתו יתן סתם ודאי מאן דנחית הכניס ע"ז התנאי דבאיזה בת שירצה המלך ליתן לו טוב לו. וא"כ הדבר תלוי ברצון ודעת המלך. ולפ"ז אם נימר דיש ברירה שפיר הוי קידושין למפרע במה שאמר לו שאול אח"כ בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה. והוי קידושין שנמסרו לביאה. והנה התוס' בריש פ' כה"ג כתבו דר"י סובר דיש ברירה בדבר העומד להתברר. ועי' בר"ן שכתב דע"מ שירצה אבא הוי דבר שעומד להתברר משעה ראשונה. וא"כ ה"נ כאן שתלה ברצון האב שיברר. הוי דבר העומד להתברר משעה ראשונה. ובכה"ג איכא ברירה לר"י. וא"כ קידושי מירב הוי שפיר קידושין לר"י במה שיגלה אח"כ דעתו דאותה יתן לו לאשה. אך ע"כ דעת ב"ד של שאול דגם בכה"ג לא הוי ברירה. ולכך נתן את מירב לעדריאל אך לפ"ז א"כ הוי קידושין שאמ"ל ובין מירב ובין מיכל צריכין גט מדוד. ולזה אמר ר"י דקידושי שתיהן הוי קידושין בעבירה. דלשטתו של שאול א"כ היתה מיכל צריכה גט מדוד וכן מירב לעדריאל היתה ג"כ צריכה גט מקודם מדוד ולזה מקשינן יחד דשתיהן היו בעבירה זו, דגם לשטתו של שאול א"כ הוי קידושין שאמ"ל דצריכין מתחלה גט מדוד. אך ודאי שיטת ב"ד של שאול הי' דקידושין שאמ"ל לא הוי קידושין וכרבא. ולכך מצינו דגם דוד קידש את מיכל במאה ערלות, היינו משום דהי' אז ההלכה דאין ברירה. וגם קידושין שאמ"ל לא הוי קידושין. וא"כ אין צריכין גט מדוד כלל ומותרת מיכל לדוד. ולא חיישינן שמא היא אחות אשתו. דבכה"ג לא תפסי קידושין כלל. ומ"מ קראו זה עבירה. היינו דבאמת טעו גם בזה. דאף אם אין ברירה. אכתי קידושין שאמס"ל הוי קידושין וצריכה גט מדוד מקודם. והא דלפ"ז דלשיטת שאול לא הוי קידושין של דוד מקודם קידושין כלל. א"כ שפיר נתקדשה מיכל לדוד במאה ערלות. ואיך נתנה לפלטי ע"כ לומר כתי' הב' של הגמ' דשאול סבר דלא הוי בזה פרוטה. ודוד סבר דחזי לשונרא וכלבי. והנה לפ"ז שפיר ניחא הקרא דאמר לו את אשתי את מיכל. דלשיטת בית שאול דאין ברירה. וקידושין שאמ"ל לא הוי קידושין. א"כ הוי' שפיר מיכל אשתי במאה ערלות שאירסתי. אבל עפ"י האמת אח"כ ידע דוד ההלכה על בוריה דבכה"ג איכא ברירה. ומתחלה היו קידושי מירב קידושין גמורים במה שגילה שאול דעתו דיתן אותה לו לאשה. וקידושי מיכל אינן כלום ולכך היתה מותרת לו אחר מיתת מירב:
והנה לריב"ק דסובר דקידושי מירב היו במלוה. על כרחך דסובר דמה שהכריזו את בתו לאשה. היינו שיתן לו המלך שיקדשה לו לאשה. אבל לא שיהי' בזו ההנאה לחוד קידושין. והיינו מזה עצמו שהכריזו בתו סתם ולא פרטו שמה. א"כ אם יהי' זה עצם הקידושי' יהיו כולן נאסרין ואינן ראוין לביאה. לכך ע"כ דלא הי' הכרזה רק להודיע שיתן אח"כ לקדש את בתו לאותו האיש. וא"כ כאן לא היו הקידושין אחרים רק המלוה ודו"ק. ובזה הסוגי' ברורה:
ועתה נבוא לתרץ דברי תשו' הרשב"א. דהנה מלשון תשו' הרשב"א מבואר להדיא דמיכל נבעלה לפלטי רק שע"כ נבעלה. או שהי' הוראת ב"ד דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה. בטעות. והוי אונס ע"כ מבואר מדברי' דמיכל נבעלה. והוא היפך הגמרא. ע"כ נלענ"ד דסובר הרשב"א דמה שאמרו בגמ' שפלטי לא בעלה תלוי בב' התירוצים בגמ'. דבתחלה אמרו בגמ' דוד סבר דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה. ושאול סבר דעתה אמלוה. ואח"כ אמרו דכ"ע סברי דעתה אפרוטה. שאול סבר דלא שוה פרוטה דלא חזי לכלום. ודוד סבר חזי לכלבי ושונרי. והנה הת"י הקשה על תי' הא' דכיון דכבר הודיע שאול דמקדש במלוה אינה מקודשת א"כ אח"כ כשקידש את מיכל ודאי הי' כונה על הפרוט' ולא על המלוה. ותי' דכיון דשאר אדם דעתו אמלוה אף שהוא כיוון על הפרוטה אפקיעו רבנן לקידושי' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והם אמרו דמלוה ופרוטה לא הוי קידושין וא"כ לפ"ז ודאי לפלטי שקידש למיכל ע"כ גם הוא ידע מזה דאף שקידושי דוד הי' דעתו אפרוטה מ"מ אפקיעו לקידושיו. וא"כ מותרת לו בלי פקפוק. ולמה לא נבעלה לו. אבל לתי' הב' דסבר שאול דלא הוי קידושין משום דלא חזי לכלום ולא שוה פרוטה. לכך י"ל שפיר שפלטי חייש לדלמא ש"פ במדי וכשמואל. והוה אצלו קידושי דוד קידושי ספק. ולכך הי' נזהר מבוא עליה. ולזה כתב הרשב"א דלתי' הא' דפלטי קידש את מיכל אף שידע מזה דדעתו של דוד הי' אפרוטה. ע"כ משום דהורו ב"ד דמלוה ופרוטה דעתו אמלוה. ולכך אין מועיל גם אם דעתו אפרוטה משום דאפקיענהו לקידושין בכה"ג. ודאי דלשיטתו בא עליה ג"כ. דאין שום איסור בדבר לשיטתו. ומ"מ מותרת שפיר לדוד משום דהוראת ב"ד הי':
ומעתה לפ"ז הנה דינו של הרשב"א מוכרח ג"כ לר"י מהא דמירב דהיתה מותרת לדוד. אף שהי' לה בנים מעדריאל והיא היתה מקודשת לדוד מימי שאול. משום דבכה"ג איכא ברירה וכמ"ש לעיל:
אלא שלכאורה אכתי קשה. הנה להפוסקים דקי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפי' בדבר העומד להתברר וכה"ג. א"כ איך היתה מירב מקודשת לדוד קידושין גמורין והא גם לדידן העיקר כר"י. וכמו שהוכיח הגאון בע"א. כיון דמלך אין נושא אלמנותו של מלך ע"כ דנשי אדוניך קאי על מירב ומיכל. וכמו שאמרו בגמרא. אך נראה לענ"ד לחדש דיש לומר דבכה"ג אין אנו צריכים לברירה. דהנה ר"ת סובר דהמקדש בתו סתם ודאי כונתו על הגדולה. משום לא יעשה כן במקומינו לתת הצעירה לפני הבכירה וכל הפוסקים חלקו ע"ז דלא אזלינן בתר אומדן דעת כיון שמשמעות דבריו קאי על כל הבנות. אך כ"ז ניחא במקדש סתם ואומר בתך מקודשת אז שפיר אמרינן דלא אזלינן בתר אומדן דעת. אבל אם קידש ותלה ברצון האב ודעתו בשעת הקידושין דאיזו שרוצה האב הוא מקדש. דבכה"ג הוי קידושין גמורים. וכמ"ש הט"ז סי' ל"ז ליישב השאלתות. א"כ לפ"ז דצריכין כאן לדעת איך הי' דעתו בשעת הקידושין י"ל דכ"ע מודו לזה דודאי אמרינן מסתמא כיוון על הגדולה משום זה דלא יעשה וגו'. ואף שהשאלתות כתב דנאמן האב לברר משום שמתחלה סמך עליו להאמינו. וכמ"ש הט"ז וא"כ גם אם יגיד דהי' דעתו על הקטנה נאמן. מ"מ אם לא הגיד דרצה ליתן לו הקטנה ודאי אמרינן דעתו על הגדולה בשעת הקידושין ממש. והוי קידושין המסורין לביאה. והנה לפ"ז דשאול אמר אח"כ לדוד הנה בתי הגדולה מירב אותה אתן לך לאשה. ודאי אין אנו צריכין לברירה לאמר שהוברר הדבר מעתה למפרע. דגם בשעת הקידושין עצמן היינו יודעי' דודאי דעתו על הגדולה משום לא יעשה. אלא שאם הי' אומר להדיא היפך דלא הי' דעתו על הגדולה הי' נאמן משום דהאמינהו. אבל כאן שאמר לו שיתן הגדולה לו לאשה ודאי ידעינן דזה הי' דעתו בשעת הקידושין. ואצ"ל הוכיח סופו על תחלתו והוברר הדבר מעתה למפרע. דגם למפרע הי' הדבר ברור. וא"כ לפי"ז בכאן א"צ לברירה. ושפיר הוי קידושי מירב קידושין גמורים. וקידושי מיכל לא תפסי כלל. ולכך נשא את מירב ולאחר מיתתה נשא את מיכל. אבל אכתי איך היתה מותרת מירב לדוד ולא נאסרה בביאת עדריאל ע"כ לומר דהי' הוראת ב"ד דהורו דגם בזה האופן ליכא ברירה וכמו שהארכתי לעיל. א"כ מוכח להדי' דינו של הרשב"א. והא דלא הביא הרשב"א ראי' מכאן משום דלשיטתו הספיק לו הראי' ממיכל דסובר הפי' בגמרא דלתי' הראשון דפליגי במלוה ובפרוטה. אי דעתו אמלוה או דעתו אפרוטה וצריכין אנו לבוא מטעם הפקעת הקידושין וע"כ דגם פלטי סבר כן ומפני זה קידשה למיכל וא"כ ודאי בא עליה ג"כ דלשיטתו אין שום איסור וכמו שכ' לעיל. וא"כ מזה גם כן הוי ראי'. אבל לר"י וגם לדידן העיקר כן. א"כ מוכח בבירור ממירב וכמו שכ' הגאון בעל עצי ארזים:
ומעתה נבוא לדינא כיון שהי' כאן הוראת חכם דהוי אונס. והגט נמצא פסול. דאסורה לחזור לו מה"ת. שוב ודאי דבכה"ג לא גזר רגמ"ה ומותר לו ליקח אשה אחרת עליה וכמו שפסק כ"ק חותני הגאון מאורן של ישראל שליט"א ומיניה לא תזיע. סליק: